בית הדין לעבודה עמד על כך שבית הדין הארצי לעבודה הרחיב את הסמכות לדון בתביעת מעביד נגד עובד בעניין חובת השמירה על סודות מקצועיים ומסחריים גם נגד צד שלישי, גם כאשר משני צדדי המתרס התייצבו בעלי דין שלא התקיימו ביניהם יחסי עבודה היינו בין המעסיקה הראשונה שממנה פרש העובד והמעסיק החדש אליו הועבר העובד. להלן פסק דין בנושא סמכות עניינית בית הדין לעבודה - סודות מסחריים: פסק דין סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין בית הדין האזורי לעבודה בנצרת דחה בהחלטתו מושא הערעור את תביעתה של חברת א.מ. חטיפי העמק בע"מ כנגד המשיב 1 (הנתבע מספר 4) בקובעו כי אין לבית הדין סמכות עניינית ביחסים בין המערערת למשיב 1 (בש"א 3420/04; השופטת עידית איצקוביץ, נציגת ציבור גב' ברכה נודלר ונציג ציבור מר אילן גבריאלי). המערערת הגישה תביעה כספית בסך 1,000,000 ₪ כנגד כל המשיבים. עוד עתרה המערערת בתביעתה למתן צו מניעה קבוע כנגד המשיב 1 להימנע מלבוא בקשרי מסחר או עבודה עם שאר המשיבים בייצור, שיווק ומכירה של חטיפים; להימנע מלפנות ללקוחות המערערת או למכור להם חטיפים שונים כלשהם; להימנע מלפנות לספקי המערערת; להימנע מלעסוק בעסק המתחרה או עלול להתחרות בעסקיה של המערערת ולהימנע מלעשות שימוש כלשהו בכל סוד מסחרי של המערערת. בתביעה טענה המערערת כי המשיבים הפרו פסק דין חלוט שניתן על ידי כב' השופט חיים ארמון, בתיק 1197/03 ביום 7.7.2003. בפסק דין קבע השופט ארמון, כי על המשיבים להימנע מעשיית שימוש במכשיר ה"מטגנת"; להימנע מייצור חטיפים הדומים במרקמם וטעמם לחטיפים הידועים בשמות המותג "במבה" "ביסלי" של "אסם"; להימנע ממכירה סיטונאית של החטיפים כאמור; וכל זאת עד יום 30/4/05, למעט יצור החטיפים דמויי ה"ביסלי" שייצורם נאסר לחלוטין ללא הגבלת זמן. המערערת טענה בבית הדין האזורי כי המשיב 1, הוא הנתבע מספר 4 בבית הדין האזורי, שיתף פעולה עם המשיבים הנותרים במטרה לגזול את סודותיה המסחריים ולנצלם למטרותיו. עוד טענה כי מעשיו של המשיב 1 מהווים בזיון בית משפט והפרה של צו שיפוטי. מהווים עוולה של גרם הפרת הסכם, עוולה של גזל סוד מסחרי והתנהגות בחוסר תום לב. המערערת ביקשה צו מניעה כנגד המשיב 1 וחיובו יחד ולחוד עם שאר המשיבים בפיצוי נזקיה. המערערת טענה כי התביעה כנגד המשיב 1 נסמכת על שתי עילות תביעה עיקריות אשר בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. האחת, עוולה של גזל מסחרי מכוח הוראות פרק ב' של חוק עוולות מסחריות ה'תשנ"ט-1999 ולבית הדין האזורי לעבודה סמכות לדון בעוולה זו לפי סעיף 22 (א) (2) לחוק עוולות מסחריות; השנייה, עוולה של גרם הפרת חוזה, לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) ה'תשכ"ח - 1968 ולבית הדין סמכות לדון בה לפי סעיף 24 (א) (1ב) לחוק בית הדין לעבודה, ה'תשכ"ט- 1969 . המשיב 1 ביקש לסלק את התביעה נגדו על הסף מחוסר סמכות עניינית. הוא נימק את בקשתו בכך שאין הוא נמנה עם עובדי מי מהצדדים, לא היה צד להליכים קודמים ואין לו קשר לפעולות ייצור של מוצרים בם עוסקים המערערת ושאר המשיבים. המשיב 1 אינו עוסק בתחום עיסוקם של המערערת או המשיבים. עיקר עיסוקו בשיווק מוצרים ובבעלותו מחסנים וחנויות למכירת מוצרים שונים מסוג דברי מזון וחומרי ניקוי. בית הדין האזורי השופטת עידית איצקוביץ ונציגי הציבור הגברת ברכה נודלר ומר מאיר אילן גבריאלי (בש"א 3420/04; עב 286/03) נענה לבקשתו וסילק את התביעה נגדו בנימוק של היעדר סמכות עניינית וחייב את המערערת בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד בסך 1500 ₪. בערעורה טוענת המערערת כי עילות התביעה נגד המשיב 1 ושאר המשיבים מצויות בסמכותו העניינית של בית הדין. תביעה בעילת גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין מופנית גם כלפי צד שלישי אשר אינו צד לחוזה העבודה. למשיב 1 יש קשר לסכסוך עבודה בין המערערת לשאר המשיבים ולכן יש סמכות עניינית לבית הדין לדון בעילת תביעה של גרם הפרת חוזה נגדו. אף בעילת גזל סוד מסחרי יש לבית הדין האזורי סמכות עניינית לדון כנגד המשיב 1. המשיב 1 קיבל או השתמש בסוד מסחרי בהיותו מודע להליכים משפטיים שהתקיימו בין המערערת לשאר המשיבים ולקיומו של צו מניעה אשר אסר על שאר המשיבים לייצר את החטיפים ולשווקם. למרות זאת, המשיב 1 מימן את פעילותם, רכש ציוד אריזה לאריזת החטיפים, רכש מהם את החטיפים ושיווק אותם. סעיף 22(א) לחוק עוולות מסחריות מרחיב את הסמכות הייחודית של בית הדין גם לתובענות אשר אינן בין צדדים אשר שוררים ביניהם יחסי עובד-מעביד ובלבד שעילת התובענה של גזל סוד מסחרי נובעת מחוזה העבודה. בענייננו, יש סמכות עניינית לדון בעילת תביעה זו. המערערת טוענת עוד כי עילת התביעה הנוספת כנגד המשיבים הינה הפרת צו שיפוטי. עילה זו מצויה אף היא בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה. בין המשיבים התקיים הליך של ביזיון בית משפט במסגרתו נקבע כי יש בהתנהגות שאר המשיבים הפרה ברורה של פסק הדין החלוט. נקבעה סנקציה של 2500 ₪ ליום במקרה של הפרה. עוד קבע בית הדין האזורי בהליך הביזיון, כי הוכח שלמשיב 1 היתה ידיעה מסוימת באשר להליכים שהתקיימו בין המערערת לשאר המשיבים וכי חל על שאר המשיבים איסור לייצר חטיפים. עם זאת, לא הוכח במידה הנדרשת כי המשיב 1 ידע על הצווים שבפסק הדין ועל הפרתם ודחה את בקשת הבזיון ככל שזו התייחסה למשיב 1 (בש"א 2812/03; השופטת עידית איצקוביץ). עוד הפנתה המערערת להחלטת בית הדין האזורי למינוי כונס נכסים לתפיסת ראיות לפי חוק העוולות המסחריות (בש"א 2822/03; השופט חיים ארמון). המערערת עמדה בהרחבה על כך שבפעולת כינוס הנכסים נתפסו ברשות המשיבים ראיות רבות המצביעות לכאורה על הפרת הוראות פסק הדין החלוט והמשך ביצוע עוולות גזילת סודותיה המסחריים ובן ארגזי חטיפים במחסניו של המשיב 1. קביעת סמכות עניינית לפי מבחן העילה בית הדין האזורי התייחס בהחלטתו לסמכותו העניינית של בית הדין. בית הדין פסק שההלכה הפסוקה נוקטת בפרשנות דווקנית כשמדובר בסמכות עניינית. בית הדין האזורי עמד על כך שבית הדין הארצי לעבודה הרחיב את הסמכות לדון בתביעת מעביד נגד עובד בעניין חובת השמירה על סודות מקצועיים ומסחריים גם נגד צד שלישי, גם כאשר משני צדדי המתרס התייצבו בעלי דין שלא התקיימו ביניהם יחסי עבודה היינו בין המעסיקה הראשונה שממנה פרש העובד והמעסיק החדש אליו הועבר העובד. עם זאת, קבע בית הדין האזורי כי נוצרו יחסי עובד-מעביד בין הצד שלישי להתדיינות (המעסיק החדש) לבין התובע. אחד המבחנים לקביעת סמכות עניינית הוא מבחן העילה במובנה הרחב. עמדתי על כך בעניין הפניקס (ע"ע 1008/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ - דוד מורנו הלוי (טרם פורסם) בצייני: "גם אלמלא היתה לבית הדין סמכות עניינית מכוח החוק, הרי משהעילה הנדונה היא ביטוח בריאות משלים, יש לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה כנגד הפניקס. יש לזכור כי פרשנותה של סמכות בצורה צרה אינה מקובלת עוד. סמכות יש לפרש פירוש על פי תכליתו של החוק הנדון. מספר קריטריונים נקבעו על מנת לבחון קיום סמכות עניינית לערכאה שיפוטית. האחד הוא בחינת הסמכות על פי הסעד המבוקש. הגישה במשך תקופה ארוכה היתה שאם הסעד הוא בסמכותה של ערכאה מסויימת הרי שיש לאותה ערכאה סמכות עניינית. ד"ר יואל זוסמן מציין באשר לסמכות בית המשפט הגבוה לצדק כי: נמצאנו למדים, כי לא מהות העניין לבדה קובעת את סמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, אלא גם סוג התרופה המבוקשת, ... ובאמת מוסמך בית משפט גבוה לצדק לדון גם בעניין אזרחי מובהק .... ((ד"ר יואל זוסמן, סדרי הדין האזרחי, מהדורה שביעית בעריכת ד"ר שלמה לוין, ירושלים, 1995, עמוד 30, סעיף 26). עם השנים התבסס דווקא הפן השני, הקריטריון השני, הוא זה הקובע סמכות על פי העילה, המהות, כקנה מידה עיקרי. בעיני קריטריון זה הוא החשוב מבין השניים. במקום אחר ציינתי (ס"ק 5/03; בש"א 323/03 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואחרים - התאחדות התעשיינים בישראל (משיבה בבקשת המחיקה) ומדינת ישראל - משרד האוצר (המבקשת בבקשת המחיקה): "ברי שאין מקום שערכאה תדון בעניין, כאשר אמנם התרופה המבוקשת נתונה לסמכותה, אך מדובר בעילה שאינה כלל בסמכותה, במטריה שלא היא דנה בה. זהו המבחן העיקרי הקובע האם לערכאה מסויימת יש סמכות עניינית. היה והעילה במובנה הרחב היא בסמכות אותה ערכאה יש לבחון כמובן אם התרופה המבוקשת אף היא נתונה לסמכותה. עילת תביעה אינה זהה לכל מטרה. עמד על כך השופט Cardozo: A "cause of action" may mean one thing for one purpose and something different for another (U.S. v. Memphos Cotton Oil Co. 228 U.S. 62, 68)”. והשופט שלמה לוין ציין: "עילת תובענה" היא מונח מסגרת, שתוכנו משתנה על פי המטרה שלשמה נזקקים להגדרתם (ע"א 767/77 גבי בן חיים נגד יוסף כהן, פ"ד לד(1) 564, 573). ודוק. עילת התביעה אינה רק מהות הטענות. עילת התביעה כוללת גם את הצדדים הקשורים לטענות אלו. כאשר צדדים כלשהם הם חלק מהעילה, חלק מעובדות המקרה הבונה תביעה, הרי שעליהם להיות צד לדיון. על כן לא רק העובדות המהותיות הן חלק מהעילה אלא גם הצדדים הקשורים להן. עומד על כך משה קשת (מ. קשת "הזכויות הדיוניות וסדר הדין במשפט האזרחי", מהדורה 13, 2002, כרך ראשון, בעמוד 323): "הצדדים, הקשורים להתרחשותה של עילה כלשהי, הם חלק ממנה, וזהותם היא המאפשרת את הכללתן של עובדות כלשהן למסגרת של קבוצה, אשר יהא בה כדי ליצור עילת תביעה". ... "הנה כי כן המבחן העיקרי בעיני הוא מבחן העילה. מבחן זה כולל בחובו את סיפור המעשה הרלוונטי ואת הצדדים". גם אילו סברנו כי עילות התביעה אינן ראויות לבחינה בבית הדין האזורי כנגד המשיב 1 בהעדר יריבות ישירה ובהעדר תחולה של עילות התביעה גם באופן עקיף, גם אז היה מקום לצרף את המשיב 1 כצד חיוני לברור מקיף וממצה של הסכסוך. (ראה עניין דוד מורנו הלוי לעיל): הוספתי בעניין מרכז השלטון המקומי (דב"ע יז/16-4 מרכז השלטון המקומי בישראל ואחרים נ' הסתדרות העובדים החדשה פד"ע לב 1): "כאשר לצד יש אינטרס, והיותו צד לדיון הוא חיוני לצורך בירור מכלול השאלות שבמחלוקת, יש לאפשר לו להתייצב בבית-הדין גם אם הוא אינו עובד או חליפו, מעביד או חליפו, ארגון עובדים או מעבידים. כך ייתכן שלחבר ועד בודד או לועד ככלל יהא אינטרס בשלטון החוק במקום העבודה, ולחבר ארגון עובדים בודד עשוי להיות אינטרס, בדומה לחבר מועצת עיריית תל-אביב - צוקר - שיש לו אינטרס במכרזים לקבלת עובדים למועצה אף שאין לו כל נגיעה אישית, מעבר להיותו חבר המועצה (בג"ץ 1086/94, 1249 צוקר נ' ראש תל-אביב-יפו ואחרים בג"ץ 1086/94, 1249, פ"ד מט(1) 139 (מפי השופט יצחק זמיר). למעשה, בענייני מכרזים מתייצבים בפני בית-הדין גם מי שאינם הצדדים המסורתיים בבית-הדין לעבודה וזאת מאחר שלעתים קרובות יטען כנגד המכרז מי שלא זכה בו וכלל אינו בגדר עובד". גם כאשר צד אינו צד ישיר ונכון ליחסי העבודה והסכסוך, יש מקום וראוי לצרפו כאשר הדבר נחוץ על מנת לברר את הסכסוך בשלמותו. כך הדבר בעניין אבו סנאן (בג"ץ 399/92 המועצה המקומית אבו סנאן נ' שר החינוך ואח', פ"ד מז(3) 234) ובעניין צוקר (בג"ץ 1086/94, 1294 צוקר נ' ראש תל אביב יפו ואח' פ"ד מט(1) 139). כך צרף בית הדין לעבודה את מעבידו החדש של עובד שנתבע על תחרות שלא כדין עם מעבידו הקודם. הנשיא מנחם גולדברג התייחס לשאלה זו בדב"ע נא/3-173 יעקב בקשי וגולן ווסט ליין בע"מ - קריסטל מכונות ומוצרי חשמל בע"מ (פד"ע כג, 222): "צו מניעה כלשהו הניתן על ידי בית המשפט צריך שיהיה אפקטיבי ויעיל, והתחייבות הניתנת על ידי אדם בהסכם, מן הדין שתיאכף במקרים הראויים מבלי שניתן למתחייב להתחמק ממילוי התחייבויותיו". והשופט יצחק אליאסוף עמד על כך (דב"ע נג/3-254 יהושע אורנשטיין הוצאת ספרים יבנה בע"מ - אמיר דוידזון ואחרים, פד"ע כז 425): "בסעיף 24(א)()1א) לחוק, אשר נוסף בתיקון לחוק בשנת תש"ן, נקבעה סמכותו של בית דין אזורי לדון, בין השאר, בתובענה שעילתה ב"חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד", וכן בתובענה שעילתה בחוזה כאמור 'לאחר שנסתיימו יחסים כאמור'. במסגרת סמכות זו החלו בתי הדין האזוריים לעבודה לדון בתובענות שנושאן הוא "סודות מסחריים" וכן הגבלת חופש העיסוק שמקורה הוא חוזי. אחד הסעדים אשר ניתן לתבוע בתובענות אלה הוא סעד של צו מניעה, אשר על פי מהותו ואפיו - עשוי להיות מופעל לא רק כלפי הצד לחוזה העבודה אשר יחסי העבודה עמו נסתיימו, אלא אף כלפי גורם שלישי אשר אינו צד לחוזה העבודה. הפרקטיקה הראויה בנושא זה היא אפוא כי "גורמים שלישיים" הקשורים קשר רלבנטי לסוגיית הגבלת חופש העיסוק, ויש כלפיהם עילת תביעה, הם צדדים ישירים בהליכים בבתי הדין לעבודה במסגרת הסמכות לפי סעיף 24(א)(1א) לחוק, יודגש שוב כי היות "גורמים שלישיים,, צדדים ישירים להליך בבית הדין לעבודה, כאמור לעיל, מותנה בקיומן של עילת תביעה ותשתית עובדתית מתאימות, וכן בחינת אופי הסעדים הנתבעים נגד "הגורמים השלישיים". הנה כי כן לבית הדין לעבודה יש סמכות עניינית לדון בעילות של גזל סוד מסחרי, גרם הפרת חוזה והפרת צו שיפוטי כלפי צדדים שלישיים שאינם צדדים ישירים ליחסי עבודה. הסמכות בעניינו בית הדין האזורי סילק את התביעה כנגד המשיב 1. באשר עילת התביעה היא גזל מסחרי, בית הדין האזורי נימק את החלטתו: במקרה של המבקש, אין ספק, בהתאם לעובדות שפורטו בכתב התביעה, כי לא נכרת חוזה עבודה בינו לבין התובעת, וכן, לא היו יחסי עבודה בין המבקש לבין אף אחד מן המשיבים. לכן, עילת התביעה נגד המבקש אינה עילה שביחסי עבודה. אשר לעילת גרם הפרת חוזה קבע בית הדין האזורי כי: גם סעיף 24 (א) (1ב) לחוק בית הדין לעבודה, בנוגע לגרם הפרת חוזה, אינו יכול לעזור לתובעת, מאחר ואותה הפרת חוזה חייבת להיות "בקשר לסכסוך עבודה". המבקש נכנס לתמונה לאחר שהסתיימו יחסי עבודה בין התובעת לבין משיב מס' 1, יחסיו עם אף אחד מהצדדים לא היו יחסי עבודה, ולא היה ביניהם "סכסוך עבודה". מעבר לנדרש נציין כי עולה מן התובענה כי העילה הנטענת כנגד המבקש הינה כי הוא גרם להפרת צו שיפוטי, בשיתוף עם המשיבים, ולא כי גרם להפרת הסכם. אין בידנו לקבל זאת. המערערת טוענת בתביעתה כי המשיב 1 התקשר עם שאר המשיבים בהסכם בלעדיות המשווק את תוצרתם. במחסניו של המשיב 1 נמצאו טונות של חטיפים הדומים במרקמם ובטעמם ל"ביסלי" בטעמים שונים אשר יוצרו על ידי שאר המשיבים. עוד טוענת המערערת בתביעתה כי המשיב 1 השקיע במפעלם של שאר המשיבים כספים רבים. המשיב 1 היה מודע להליכים שננקטו כנגד שאר המשיבים בבית הדין האזורי לעבודה ולקיומו של צו מניעה האוסר עליהם לייצר את החטיפים ולשווקם. למרות זאת הוא מימן את פעילותם, רכש ציוד לאריזת מוצריהם, רכש מהם חטיפים ושיווק אותם עבורם, אף הוא ציין כי בהתאם לתשתית העובדתית כפי שעולה מהתביעה, שיווקו המשיבות חטיפים שייצורם נאסר לפי פסק הדין של השופט חיים ארמון, הוא היה מודע לקיום של הליכים בין התובעת והמשיבים ולקיומו של צו מניעה האוסר עליהם לייצר את החטיפים. המבקש שילם כספים למשיבים ללא קבלות, קיבל מהם סחורה, רכש מכונת אריזה בהתייעצות עם המשיב מס' 2 ונתפסה אצלו סחורה שסופקה על ידי המשיבים (ס' 9 לכתב התביעה). הקשר בין המבקש למשיבים היה של שותפות ו/או חוזה לשיווק מוצרים, שלדברי התובעת נוצרו תוך גזל סוד מסחרי והפרת צו שיפוטי. מהתשתית העובדתית כפי שזו מצויינת בכתב התביעה עולה ברי כי המשיב 1 הוא צד חיוני לבירור התביעה. המשיב 1 הוא גם חלק מעובדות המקרה שבפנינו הבונות את עילות התביעה. בעקבות מעשיו של המשיב 1 טוענת המערערת לעילות תביעה של גזל סוד מסחרי, גרם הפרת חוזה והפרת צו שיפוטי כלפיו וכלפי שאר המשיבים. לבית הדין סמכות עניינית לדון בעילות התביעה כנגד המשיב 1. הערעור מתקבל. לא היה מקום לסילוק התביעה כנגד המשיב 1 בגין העדר סמכות עניינית. העניין מוחזר לבית הדין האזורי לדיון לגופה של התביעה. המשיב מספר 1 ישלם למבקשת הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין בסך 5000 ש"ח תוך 45 יום. הערעור מתקבל כאמור בפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין.סמכות ענייניתסמכות בית הדין לעבודהסוד מסחריבית הדין לעבודה