מי נחשב למעסיק של עובד זר ? ככל העולה מכלל חומר הראיות שהונח בפני בית הדין לעבודה, העסקתו של עובד זר מרומניה היתה במתכונת מורכבת ובלתי שגרתית חברות כח האדם השונות, טיפלו בעניינו ככל שהם נוגעים למגורים, כלכלה, מינהלת ושירות רפואי. לעומת זאת, עבודתו לכל אורך העסקתו התבצעה בתחום הבניה בחצריה של החברה הקבלנית. בעוד חברות כח האדם "טיפלו" בענייני 'שהייתו' בארץ, הרי שחברת הבניה היא שהשתמשה בשירותיו ו"נהנתה" מביצוע עבודתו באתריה. אם כן מיהו המעסיק של אותו עובד זר ? להלן פסק דין בנושא מי נחשב למעסיק של עובד זר: פסק דין הנשיא סטיב אדלר: ערעור זה על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב, עיקר עניינו בזהות מעסיקותיו של המערער ובקביעת זכאותו לפיצויי פיטורים. ואלה העובדות העומדות ביסוד הערעור, כפי שעולות מפסק דינו של בית הדין האזורי ומכלל חומר הראיות שבתיק בית הדין: [2] המערער, עובד זר מרומניה, נכנס את גבולות הארץ ביום 16.2.1997 ושהה בה על פי אשרת עבודה שהונפקה לו בנמל התעופה בן גוריון ביום 20.2.1997, על גבה נרשם: "רשאי לעבוד: 'מליבו ישראל' - בלבד". החל מיום 22.2.1997 הועסק המערער, טפסן במקצועו, בעבודות בניה באתרים שונים של המשיבה 2 - חברת מליבו ישראל בע"מ (להלן: חברת מליבו). ביום 22.2.1998 אושפז המערער בבית החולים תל-השומר בשל שבר בכף ידו שהוכר על ידי המוסד לביטוח לאומי כפגיעה בעבודה. ממועד זה ואילך המערער לא ביצע כל עבודה בפועל עבור המשיבות, מאחר והיה חבוש בגבס משך חודשים רבים. עם זאת, המערער המשיך להתגורר במגורים שהוקצו לו מטעם המשיבות, ברח' פרישמן בתל-אביב, עד לחודש יולי או אוגוסט 1999, שאז חזר למולדתו. בתקופה זו, על פי עדותו, קיבל המערער תשלומים מן המוסד לביטוח לאומי כנפגע בעבודה. המשיבות - ככל העולה מפסק דינו של בית הדין האזורי, עוסקות המשיבות 1, 3 ו- 4 בהספקת שירותי כח אדם, בעוד חברת מליבו היא חברה קבלנית. לפי שטענו באי כח הצדדים, המשיבה 1 - מונדי שירותי כח אדם בע"מ איננה פעילה מזה שנתיים ימים; המשיבה 4 - מונדי כח אדם יעיל 1996 בע"מ הפכה בשלב מסוים בשנת 1997 לחברת ב.ס. שחק נכסים בע"מ, היא המשיבה 3 לפנינו. הסכם העסקתו של המערער נחתם בינו לבין חברת "מונדי" כח אדם בינלאומי", חברה שלטענת בא כח המערער אינה קיימת. תלושי שכרו הוצאו תחילה על שם המשיבה 4 - מונדי כ"א יעיל 1996 בע"מ (עד ליום 31.5.1997) ובהמשך על ידי המשיבה 3 - ב.ס. שחק נכסים ובניין בע"מ. ההליך בבית הדין האזורי ופסק דינו [3] התביעה בבית הדין האזורי הוגשה תחילה נגד המשיבה מס' 1, אולם תוקנה לאחר מכן על ידי הוספת המשיבות 2, 3 ו- 4. בפסק דינו, קבע בית הדין האזורי כי מעסיקותיו של המערער בתקופה הרלוונטית לכתב התביעה היו המשיבות 3 ו- 4 כדלקמן: חברת מונדי כח אדם יעיל 1996 בע"מ עד ליום 31.5.1997, וב.ס שחק נכסים ממועד זה ואילך ועד ליום 22.2.1998. בכל הנוגע למשיבות 1 ו - 2 קבע בית הדין האזורי כי "אין כל ראיות שקושרות את התובע אל הנתבעת 1 והנתבעת 2 כמעסיקות". תביעתו של המערער לתשלום פיצויי פיטורים נדחתה על ידי בית הדין האזורי, שלא שוכנע כי מערער התפטר מעבודתו מטעמי בריאות. בית הדין האזורי פסק למערער סכומים בגין דמי הבראה ופדיון חופשה עבור שנת עבודה אחת. תביעתו לתשלום בעד ימי חג נדחתה. בפסק דינו של בית הדין האזורי מצויה התייחסות לרכיבי תביעה נוספים, שאינם מעניינו של ערעור זה. טענות הצדדים בערעור: [4] טען המערער כי בחינת נסיבות העסקתו מלמדות על קיום יחסי עבודה גם בינו לבין המשיבות 1,2 במשותף עם המשיבות 3 ו- 4. בכל הנוגע למועד ניתוק יחסי העבודה טענת המערער היא, כי אלו נמשכו גם כחצי שנה לאחר ה"תאונה" ונותקו רק ביום 22.8.1998. לדידו, נסיבות סיום העסקתו מזכות אותו בפיצויי פיטורים מכח סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים. המערער עותר אף לתשלום סכומים בגין הבראה וחופשה עבור תקופה נוספת של חצי שנה, מיום 22.2.1998 ועד 22.8.1998 (להלן גם: התקופה הנוספת), ולתשלום סכומים בעד ימי חג מכח ההסכם הקיבוצי בענף הבניין. טענו המשיבות, כי במהלך הדיון בפני בית הדין קמא הוסכם בין הצדדים, כי מעסיקותיו של המערער הן המשיבות 3 ו- 4 ועניין זה הפך למוסכמה שאין לדון בה כיום מחדש. יחסי העבודה בין הצדדים נותקו אליבא דהמשיבות כבר ביום 22.2.1998 אלא שמטעמים הומניטאריים הן המשיכו להעניק לו שירותי לינה ומקדמות שכר. עוד טוענות המשיבות, כי המערער לא עמד בנטל לעניין זכאותו לתשלום פיצויי פיטורים בשל מצב בריאותו. המשיבות תומכות בפסק דינו של בית הדין האזורי בכל הנוגע לתקופת התשלום בגין חופשה והבראה ודחית התביעה לתשלום בעד ימי חג. הכרעה ערעור זה כאמור, עניינו בזהות מעסיקותיו של המערער ובזכויותיו הכספיות בגין תקופת העסקה זו וסיומה. נדון בסוגיות אלו אחת לאחת. זהות המעסיקות - [5] אקדים ואומר, כי לשם בחינת סוגיה זו ונוכח האספקטים העובדתיים המאפיינים אותה, אדרש, בין היתר, גם לבחינת חומר הראיות שהובא בפני בית הדין האזורי. המשיבות 3 ו- 4 הוכרזו כבר על ידי בית הדין האזורי כמעסיקותיו של המערער ואין בפנינו כיום ערעור כנגד קביעה זו מטעמן. בערעור זה תבחן שאלת קיומם של יחסי עבודה בין המערער לבין המשיבות 1 ו- 2. ככל העולה מכלל חומר הראיות שהונח בפני בית הדין, העסקתו של המערער היתה במתכונת מורכבת ובלתי שגרתית וניתן לאפיין אותה בשני ראשים עיקריים: חברות כח האדם השונות, הן המשיבות 1,3,4, טיפלו בענייני המערער ככל שהם נוגעים למגורים, כלכלה, מינהלת ושירות רפואי (ראו: עמוד 7 לפרוטוקול הדיון בפני בית הדין אזורי מיום 6.1.2002 - חקירת האחראי מטעם מונדי). חוזה ההעסקה עם המערער נחתם כאמור אף הוא אל מול חברת כח אדם - "מונדי כח אדם בינלאומי". לעומת זאת, עבודתו של המערער לכל אורך העסקתו התבצעה בתחום הבניה בחצריה של החברה הקבלנית "מליבו ישראל". הינה כי כן, בעוד חברות כח האדם "טיפלו" בענייני 'שהייתו' של המערער בארץ, הרי שחברת הבניה "מליבו" היא שהשתמשה בשירותיו ו"נהנתה" מביצוע עבודתו באתריה. קיום יחסי עבודה עם המשיבה 1 - [6] המשיבה 1, היא חברה להספקת שירותי כח אדם שדאגה בשעתו לעניינים הנוגעים להבאת המערער לעבודה בארץ ואף חתמה על חוזה העסקה מולו. המשיבה 1 היא מעסיקתו של המערער על פי חוזה העבודה שנחתם בינה לבין המערער. איני מוצא טעם ל"פטור" את המשיבה 1 מחובותיה כלפי המערער על פי חקיקת המגן וההסכמים הקיבוציים רק נוכח טענת המשיבות כי מדובר בחברה "שאיננה פעילה", טענה שנטענה בעלמא. לא מצינו כי הועלתה על ידי מי מן הצדדים טענה לפיה מדובר בחברה בפירוק או בכינוס נכסים. יכולת פירעונה של המשיבה 1 תבחן במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, ככל שידרשו. לעניין זה יצויין כי בא כח המשיבות הצהיר לפרוטוקול בדיון שהתקיים בפנינו ביום 28.12.2004 כי "כל החברות קיימות". קיום יחסי עבודה עם המשיבה 2 - [7] לאחר עיון בחומר הראיות נחה דעתי, כי המערער הביא די ראיות לתמיכה בטענתו כי חברת מליבו היתה אף היא מעסיקתו. אבאר: [א] בראש ובראשונה, קובעת אשרת העבודה של המערער כי הוא רשאי לעבוד אצל "חברת מליבו ישראל בלבד". [ב] המערער עבד כל העת באתרי בניה שונים של חברת מליבו. תמיכה לכך תמצי בתלושי שכרו של המערער בהם מופיע תחת הכותרת "שם המחלקה" אתר הבניה בו הועסק המערער; [ג] הוראות הביצוע לעבודתו של המערער ניתנו מפי מפקח מטעם חברת מליבו וכלי העבודה היו אף הם של חברת הבניה. לטעמי, חברה קבלנית המקבלת אשרה להעסקת עובד זר, אינה יכולה ל"השתחרר" מחובותיה החוקיות בגין תקופת העסקתו באמצעות העסקה פורמאלית על ידי חברת כח אדם. החברה הקבלנית בענייננו היא המשתמשת בשירותיו של המערער, היא הנותנת לו את הוראות הביצוע, ומעל לכל, היא בלבד בעלת אשרת העבודה להעסקתו בישראל. לעניין זה ניתן ללמוד ואף להחיל את שנפסק בפסק הדין א. דורי שאימץ את הלכת תשלובת הבניה של הקיבוץ הארצי , בה חויב קבלן ראשי, שהיה "המשתמש", בתשלום שכר העובדים ונקבע כי על הקבלן הראשי מוטלת חובה לוודא את תשלום שכרם של עובדי קבלן המשנה. לדידי, הלכה זו יפה וראויה ליישום גם במקרה דנן. לאור האמור, אנו קובעים כי יש לראות גם במשיבות 1 ו- 2 כמעסיקות במשותף של המערער וכאחראיות לתשלום מלוא זכויותיו ביחד ולחוד עם יתר המשיבות. פיצויי פיטורים - התפטרות לרגל מצב בריאותי לקוי [8] המערער אינו טוען לזכאות לפיצויי פיטורים על פי סעיף 1(א) לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963. טענתו הינה כי הפסיק לעבוד בפועל עקב תאונה בעבודה והוא תובע, לפיכך, פיצויי פיטורים מכוח סעיף 6 לחוק, שזה לשונו: סעיף 6 לחוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג-1963 קובע כדלקמן: "התפטר עובד לרגל מצב בריאותו הוא או של בן משפחתו, ולאור הממצאים הרפואיים, תנאי העבודה ושאר נסיבות העניין היתה סיבה מספקת להתפטרות - רואים לעניין פיצויי פיטורים את התפטרותו כפיטורים". בעניינו של המערער השבר בידו, שנגרם עקב תאונת העבודה, מנע ממנו לעסוק בעבודות בניה מספר חודשים לאחר מכן. על פי עדות המערער בפני בית הדין האזורי, ממועד התאונה היתה ידו חבושה בגבס משך תקופה בת תשעה חודשים. על כך תעיד גם סריקת MRI של שורש כף היד שנערכה למערער ב - 13 לאוגוסט 1998, כחצי שנה לאחר ה"תאונה", ובה ממצא של "שבר של הסקפואיד אוסטאו-נכרוזיס". יתר על כן, המערער המציא לבית הדין אישורי "אי כושר" לתקופה של ששה חודשים מיום התאונה ועד ליום 23.8.1998 (ראו: תעודות רפואיות לנפגע בעבודה). אכן, נציג המעסיקות פנה למערער בבקשה לחזור לעבודה, אבל לטענתו הוא לא היה מסוגל לעשות כן בשל השבר בידו. על כך אמר בעדותו: "אין זה נכון שבאוגוסט ביקשתי לחזור ולעבוד. אני לא פניתי והודעתי באוגוסט שאני יכול לעבוד...לא יכולתי לעבוד לאחר התאונה ולכן לא עבדתי אף שסילביהו [האחראי מטעם מונדי - ס.א] פנה אלי וביקש ממני לעבוד...". לאחר מכן חזר המערער למולדתו. יתכנו מקרים בהם מצב הבריאות כשלעצמו יהא בגדר סיבה מספקת להתפטרות. הדבר תלוי בסוג הליקוי הבריאותי ובאפשרות להמשיך לעבוד במפעל בו מדובר במצב בריאותו של העובד. בענייננו, נוכח אופיה של העבודה בענף הבניין ניתן לומר, כי עובד שידו נתונה בגבס במשך תשעה חודשים, נמנעת ממנו האפשרות לעסוק באותה תקופה בענף, באופן העולה כדי "סיבה מספקת" להתפטרותו בשל אותו מצב בריאותי. לטעמי, כאשר מדובר בעבודות בנייה ובעובד שהגיע לארץ לתקופה של שנתיים ימים על מנת לעסוק בעבודות בנייה, הרי שניתן לומר כי המניע שהביא להתפטרותו הוא השבר בכף ידו שמנע ממנו, הלכה למעשה, להמשיך ולעסוק בעיסוק לשמו הובא לארץ. לכך אוסיף את שנפסק לא מכבר, כי בנסיבות מיוחדות, הרי שסוג המחלה, מצבו הסוציאלי של העובד והעובדה שהמוסד לביטוח לאומי הכיר בנכותו, יש לשלם לעובד פיצויי פיטורים חרף העובדה שהוצעה לו עבודה חלופית. לאור האמור לעיל באתי לכלל מסקנה, כי המערער זכאי לתשלום פיצויי פיטורים. תקופת התשלום - [9] תקופת עבודתו של המערער לצורך חישוב פיצויי פיטורים כוללת ללא ספק את התקופה שמתחילת עבודתו (22.2.1997) ועד להפסקת עבודתו בפועל בשל התאונה (22.2.1998). השאלה הנשאלת במקרה זה היא, האם יש לכלול בתקופת הזכאות לפיצויי פיטורים גם את התקופה שבין סיום עבודתו בפועל, לבין יום ה - 22.8.1998 (להלן: התקופה הנוספת). בתקופה זו קבל המערער דמי פגיעה מהמוסד לביטוח לאומי והמשיך להתגורר במגורים שהועמדו לרשותו מטעם מעסיקותיו. בית הדין קמא דחה התביעה לתשלום פיצויי פיטורים לתקופה הנוספת ובדין עשה כן. רצונן הטוב של המעסיקות, אשר הניחו למערער להמשיך להתגורר במגורים שהעמידו לרשותו, אינה בבחינת ראיה המצביעה על המשך עבודה בפועל. על פי תקנה 10(4) לתקנות פיצויי פיטורים (חישוב הפיצויים והתפטרות שרואים אותה כפיטורים), התשכ"ד-1964, לצורך חישוב פיצויי פיטורים אין לכלול תקופה בה העובד אינו מועסק בפועל עקב מחלה ממושכת. תקנה זו עוסקת בהפסקות עבודה, שאינן באות במניין לצורך תשלום פיצויי פיטורים וקובעת כדלקמן: "הפסקה מחמת תאונה או מחלה, למעט תקופת הפסקה כאמור שעבורה זכאי העובד לתשלום מכח היותו עובד, על פי חוק, הסכם קיבוצי, חוזה עבודה או נוהג ושלא תעלה על 30 יום לשנת עבודה, עם זכות צבירה". מכאן, כי בדין נדחתה טענת המערער לזכאות לפיצויי פיטורים עבור התקופה הנוספת. מטעמים אלה, המערער אף אינו זכאי לתשלומי חופשה והבראה בגין מחצית השנה "הנוספת" שבין 22.2.1998 לבין 22.8.1998. התוצאה היא איפוא, כי המשיבות ישלמו למערער פיצויי פיטורים בעד שנת עבודה אחת מיום 22.2.1997 ועד ליום 22.2.1998. דמי חג [10] כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בפנינו, חברת מליבו חברה בארגון הקבלנים. לפיכך, ומשקבענו כי מליבו היא מעסיקתו של המערער, חלות על העסקתו הוראות ההסכמים הקיבוציים הכלליים בענף הבנייה. טענתם של המשיבים להעדר תחולת ההסכם הקיבוצי על עובד בשכר ולא במשכורות, דינה להידחות. הגדרת "עובד" בסעיף 1 להסכם העבודה הקיבוצי הכללי בענף הבניין ועבודות ציבוריות, כוללת עובדים לפי תעריף שכר עבודה יומי, חודשי וקבלני. סעיף 15 להסכם הקיבוצי בענף הבניין קובע זכאות לתשלום בעד 10 ימי חג בשנה, לאחר השלמת תקופת עבודה בת שלושה חודשים. זאת, להוציא ימי חג החלים בשבת. בסעיף 15.1 להסכם נקבע, כי הזכאות לתשלום בעד ימי חג חלה על "עובד המועסק על בסיס התקשרות שאינו חודשי", כפי העניין שבפנינו. ימי החג היהודיים על פי סעיף זה הם שני ימי ראש השנה, יום הכיפורים, שני ימי חג הסוכות, שני ימי חג הפסח, יום העצמאות, חג השבועות וכן הראשון במאי. גם בהתאם להוראות צו ההרחבה להסכם המסגרת לקיצור שבוע העבודה, זכאי המערער לשכר בעד ימי חג לאחר שלושה חודשי עבודה. טענת המשיבים, כי המערער לא הוכיח שעבד ביום הסמוך לפני החג ולאחריו כדרישת סעיף 15 להסכם הקיבוצי, דינה להידחות. משאין חולק כי המערער עבד ברציפות במשך שנה, בהיקף של משרה מלאה, נטל הראיה להוכיח את ימי ההיעדרות לפני החג ולאחר החג מוטל על המעביד. לפיכך, המערער זכאי לשכר בעד ימי החג שחלו בתקופת שנת עבודתו בפועל, על בסיס תשלום שכר מינימום בעד 8 שעות עבודה, החל מיום 22.2.1997, כמפורט להלן: בחודש 4/1997 - 2 ימי חג הפסח; בחודש 5/1997 - יום העצמאות והאחד במאי; בחודש 6/1997 - חג השבועות. בחודש 10/1997 - שני ימי ראש השנה, ושני ימי חג הסוכות. ובסך הכל תשלום בעד 9 ימי חג כמפורט להלן: אפריל 1997 2 ימי חג 187.92 ₪ מאי 1997 2 ימי חג 187.92 ₪ יוני 1997 1 ימי חג 93.96 ₪ אוקטובר 1997 4 ימי חג 384.84 ₪ יצוין במאמר מוסגר, כי בחודש דצמבר 1999 נחתמה "תוספת" להסכם הקיבוצי הכללי בענף הבניה ובו התייחסות פרטנית לעניינם של העובדים הזרים בענף. הסכם זה, נוכח מועד חתימתו, אינו חל על העסקת המערער. סוף דבר - [1]] הערעור מתקבל חלקית כדלקמן: [א] המשיבות ישלמו למערער פיצויי פיטורים בעד שנת עבודה אחת שמיום 22.2.1997 ועד 22.2.1998, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 22.2.1998 ועד לתשלום המלא בפועל. [ב] הערעור בנוגע לתשלומים נוספים בגין חופשה והבראה, נדחה. [ג] המשיבות ישלמו למערער, ביחד ולחוד, תשלום בעד 9 ימי חג כאמור לעיל, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מה -1 לחודש שלאחר החודש בו חל יום החג ועד לתשלום המלא בפועל . המשיבות ישלמו למערער שכ"ט בסך 7,500 ₪. שאלות משפטיותעובדים זרים