עובד הואשם כי קיבל שכר במרמה עבור שעות עבודה בהן לא נכח במקום העבודה. בשבע הזדמנויות שונות, יצא העובד ממקום עבודתו מבלי להחתים את כרטיס הנוכחות, הלך לריצוי עבודות השירות, ולכשסיימן חזר למקום עבודתו לשם החתמת כרטיסו. להלן החלטה בנושא יציאה מהעבודה בלי להחתים כרטיס נוכחות: החלטה 1. בפניי ערעור על גזר דינו של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (כבוד מ"מ אב בית הדין, עו"ד נ' אדן-ביוביץ, עו"ד א' נאות-מרקוביץ וד"ר נ' קרניאל), אשר גזר על המערער אמצעי משמעת של נזיפה חמורה, פיטורין לאלתר ופסילה למשך 3 שנים משירות התעסוקה, בגין הרשעתו בעבירות לפי סעיפים 17(1), (2), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ז-1963. כן חויב המערער להשיב לאוצר המדינה סכום של 18,348 ₪, בגין כספים אשר קיבל שלא כדין. יצויין, כי הערעור מופנה נגד אמצעי המשמעת של פיטורין ופסילה משירות התעסוקה בלבד. 2. המערער, יליד 1959, הועסק בשירות המדינה החל משנת 1983, עת נקלט בשירות התעסוקה בתפקיד של פקיד השמה ויעוץ בלשכת התעסוקה בירושלים. בשנת 1996 קודם המערער לתפקיד ראש צוות הבטחת הכנסה בלשכה בירושלים. בשנת 1999 קודם המערער לתפקיד רכז הבטחת הכנסה אזורי בירושלים, אולם לאחר כשנה הושב לתפקידו הקודם כראש צוות השמה, לאחר שנתגלו ליקויים בעבודתו. בחודש מאי 2003 הורשע המערער בבית משפט השלום לתעבורה בנהיגה בשכרות, ונגזרו עליו שבעה חודשי פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה ומאסר על תנאי. בחודש ספטמבר 2005, לאחר שהמערער נתפס פעם נוספת כשהוא נוהג בשכרות, תוך שהוא פוגע אגב כך בכלי רכב חונים, הוא הורשע בשנית, ונגזרו עליו, בין היתר, שלושה חודשי עבודות שירות ופסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שנתיים וחצי. בחודש מרץ 2006 החל המערער לרצות את עונש עבודות השירות אשר הוטל עליו, אולם לאחר מספר חודשים הופסקו עבודות אלו על-ידי נציב שירות בתי הסוהר עקב אי-התאמה, והמערער נשלח לריצוי מאסר לתקופה של כשבועיים. 3. ביום 11.11.2007 הוגשה לבית הדין למשמעת של עובדי המדינה (להלן: בית הדין) תובענה נגד המערער, בה יוחסו לו עבירות לפי סעיפים 17(1), (2), (3) ו-(4) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963, אשר עיקרם התנהגות הפוגעת במשמעת שירות המדינה; אי-קיום המוטל עליו כעובד מדינה; התנהגות שאינה הולמת את תפקידו; והתנהגות בלתי הוגנת במילוי תפקידו. המערער הואשם בשני אישומים נפרדים. האישום הראשון נסב על אי-דיווחו לשירות התעסוקה על פסילתו במסגרת ההליך הפלילי השני שהתנהל נגדו מלהחזיק רישיון נהיגה, ועל דיווח מצידו כי הוא זכאי לקבלת תשלום בגין נסיעה ברכב פרטי עבור התקופה בה נשלל רישיונו. המערער הואשם כי במעשיו אלה קיבל לידיו שלא כדין סכום כולל של 17,968 ₪. האישום השני עניינו בכך שבתשע-עשרה הזדמנויות שונות, דיווח המערער לשירות התעסוקה על ימי מחלה, בעוד שבפועל התייצב באותם ימים לריצוי עונש המאסר בעבודות שירות שנגזר עליו. בנוסף, בשבע הזדמנויות שונות, יצא המערער ממקום עבודתו מבלי להחתים את כרטיס הנוכחות, הלך לריצוי עבודות השירות, ולכשסיימן חזר למקום עבודתו לשם החתמת כרטיסו. על-פי כתב התובענה, במעשיו אלו הפר הנאשם את הוראות סעיפים 19.151 ו-42.212 לתקנון שירות המדינה, והתנהג התנהגות שאינה הוגנת ואינה הולמת עובד מדינה. כן הואשם המערער כי קיבל שכר במרמה עבור שעות עבודה בהן לא נכח במקום העבודה. המערער הודה בעובדות האישומים אשר יוחסו לו בכתב התובענה, ובית הדין הרשיעו בעבירות שיוחסו לו. 4. בגזירת הדין עמד בית הדין על תכליתם של אמצעי המשמעת, תוך שקילת נסיבותיו האישיות של המערער. לאחר שקבע בית הדין כי במעשיו של המערער היה יסוד של מעילה באמון הממונים עליו, השית עליו, כאמור, את אמצעי המשמעת שפורטו וחייבו בהשבה של 18,348 ₪ אשר קיבל לידיו שלא כדין. מכאן הערעור שבפניי, המופנה, כאמור, נגד פיטוריו של המערער ופסילתו משירות התעסוקה. 5. לטענת המערער, בהשיתו עליו אמצעי משמעת של פיטורין, גזר עליו בית הדין את העונש החמור ביותר האפשרי, ובכך שם קץ לאפשרות תעסוקה עתידית שלו. המערער מצביע על העובדה שמאז היותו בן 21, עת השתחרר משירותו הצבאי, הוא עובד בשירות המדינה בתפקיד מוגדר וייחודי, ולפיכך פיטוריו מותירים אותו חסר כל אפשרויות תעסוקה אמיתיות. המערער מצביע על הקושי אשר היה טמון במילוי תפקידו כראש צוות בשירות התעסוקה, אשר הצריך, לדבריו, עיסוק יומיומי וסיזיפי עם שולי החברה. כן טוען המערער, כי שגה בית הדין בכך שנמנע מלתת משקל ראוי לנסיבותיו האישיות הקשות, אשר מקורן במשבר אישי שנבע מגירושיו מבת זוגו, ואשר הובילו למצב נפשי קשה ולעומס כלכלי. עוד טוען המערער כי שגה בית הדין בקובעו כי בעבירות שבוצעו יש משום פגיעה ומעילה באמון. אליבא דמערער, יש להבחין בין עבירות כגון קבלת שוחד, גניבה ממעביד, מרמה וזיוף אשר מהן עולות באופן טבעי הפגיעה והמעילה באמון, לבין העבירות בהן הורשע. בדיון שנערך בפנינו, העלה המערער טענה נוספת, לפיה בראיון אשר נערך לו מספר חודשים טרם העמדתו לדין, ציין הממונה הישיר שלו כי הוא מתפקד לשביעות רצונו המלאה, וכי יש לתת לו הזדמנות נוספת, אשר תיבחן במהלך ששה חודשים. ואולם, לטענת המערער, ששה חודשים אלו לא ניתנו לו, ולאחר כשלושה חודשים, בדיון אשר התקיים בעניינו, עמדת הממונה היתה שונה לחלוטין. לדידו של המערער, אין זה סביר שדעתו של הממונה תשתנה במהלך תקופה כה קצרה, ואף יש בכך משום פגיעה בציפיה הלגיטימית שלו כי תינתן לו הזדמנות נוספת. 6. המשיבה, מנגד, סומכת את ידה על גזר דינו של בית הדין. המשיבה מצביעה על עברו של המערער בתחום עבירות המשמעת, אשר שב לסורו חרף מספר הזדמנויות שניתנו לו לחזור למוטב. עוד מצביעה המשיבה על אירועים נוספים בהם היה המערער מעורב, ביניהם תקרית אלימה עקב שכרות בשנת 2004, והתנהגות פסולה של קבלת מתנות ממי שנזקק לשירותי לשכת התעסוקה בשנת 2005. המשיבה מציינת כי בחודשים האחרונים המערער נעדר רבות מהעבודה, אף לאחר שהוגשה נגדו התובענה לבית הדין. לטענת המשיבה, נסיבותיו האישיות של המערער נלקחו בחשבון וזכו להתחשבות, ובנסיבות העניין העונש שהושת עליו הינו סביר. 7. לאחר שעיינתי בפסק דינו של בית הדין למשמעת, בטענות הצדדים ובחומר הנלווה, ושמעתי בקשב רב את טיעוני הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה היא מלפני בית משפט זה, כי ככלל, אין להתערב באמצעי המשמעת שנגזרו על-ידי בית הדין, אלא אם נתגלתה בהחלטת בית הדין טעות מהותית, או שהיא לוקה בהעדר מידתיות בין אמצעי המשמעת שהוטלו לבין העבירות בהן הורשע הנאשם (ראו לעניין זה: עש"מ 5100/04 אלימלך נ' נציבות שירות המדינה (לא פורסם, 4.4.2005); עש"מ 318/04 מנוס נ' נציב שירות המדינה, פ"ד נח(3) 470, 480 (2004)). בבוא ערכאת הערעור להעביר את גזר דינו של בית הדין למשמעת תחת שבט ביקורתה, נקודת המוצא היא כי חזקה על בית הדין שהוא מבין את משמעות אמצעי המשמעת שהטיל על הנאשם, וכי הנורמות הראויות לשירות המדינה הן בתחום מומחיותו (ראו למשל: עש"מ 7932/07 מזרחי נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם, 4.3.2008); עש"מ 5771/01 פודלובסקי נ' נציב שרות המדינה, פ"ד נו(1) 463, 479 (2001)). בנסיבות העניין לא שוכנעתי כי קמה עילה להתערב בהחלטתו המנומקת והמפורטת של בית הדין. 8. כידוע, התכלית העומדת בבסיס השתתם של אמצעי המשמעת על עובדי השירות הציבורי אשר הורשעו היא כפולה: מניעת פגיעה בתפקודו של השירות הציבורי, בתדמיתו ובאמון הציבור בו מחד גיסא, והרתעת עובדים אחרים לבל יכשלו במעשים דומים מאידך גיסא (עש"מ 5917/07 גרה נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם, 19.8.2007) וההפניות שם). בבואו לגזור דינו של נאשם, על בית הדין לבחון תכליות אלו נוכח חומרת העבירה שבוצעה, ולהגיע לנקודת איזון עונשית ראויה אשר תשלב בין התכליות האמורות ותשקללן אל מול נסיבותיו האישיות של הנאשם, באופן שהענישה תהיה מידתית (ער"ם 8372/05 גבריאלוב נ' עיריית תל אביב-יפו (לא פורסם, 14.3.2006); עניין גרה, לעיל). 9. במקרה דנן, המערער הורשע בביצוע מעשים חמורים הכוללים דיווחים כוזבים וקבלת כספים שלא כדין. טענת המערער כי אין בעבירות שביצע פגיעה ומעילה באמון הינה משוללת כל בסיס, אם משפטי, אם מוסרי. החומרה הטמונה במעשים אלו רבה, ופגיעתם בתפקודו של השירות הציבורי ובתדמיתו רעה היא. בעבירות אלו קיים יסוד ממשי של מעילה באמון. אין מעילה זו מתמצה באמון הניתן בעובד בשירות הציבורי על-ידי מדינת ישראל, מעבידתו, ועל-ידי הממונים עליו, כי אם גם באמון אשר כלל הציבור רוחש לשירות הציבורי כולו, ולעובד הציבור בפרט, אשר מעמדו הינו של נאמן הציבור. יפים לעניין זה דבריה של השופטת (כתוארה אז) בייניש באחת הפרשות: "מעשה שיש בו שליחת יד בכספי ציבור המבוצע בידי עובד הציבור, הוא מעשה שפגיעתו בשירות רבה. כבר נאמר לא אחת בפסיקתנו, כי עובד הציבור הוא נאמן הציבור. החומרה במעשים מן הסוג שבו הורשעה המשיבה, אינה נעוצה בהיזק הכספי ואף לא בחסר בממון בקופת המדינה, אלא במעילה באמון הכרוכה במעשים אלה. קשת המעשים הנכללים בעבירות של מעילה באמון היא מגוונת ומבטאת מידות חומרה שונות. היא כוללת עבירות חמורות כגניבה ממעביד, מעשי מרמה או זיוף וכן הפרת אמונים ואף מעשים שאינם פליליים במובהק, אשר היסוד של מעילה באמון הוא היסוד הדומיננטי בהם. בשל עוצמת הפיתוי והקלות בה ניתן להערים על המערכת בכל הנוגע לקבלת טובות הנאה שלא כדין, יש להקפיד על כך שאמצעי המשמעת שיוטלו על עובד שסטה מן השורה יהוו תגובה הולמת ומרתיעה" (עש"מ 1804/01 מדינת ישראל נ' אלקריף, סעיף 3 לפסק הדין (לא פורסם, 13.9.2001) (להלן: עניין אלקריף)). יצויין, כי בעניין אלקריף הנ"ל, אשר עניינו עובדת אשר שינתה את דיווחי שעות עבודתה, באופן אשר זיכה אותה בתשלום עבור שעות נוספות בהן לא עבדה בפועל, התערב בית המשפט בגזר דינו של בית הדין למשמעת לחומרה, והשית על המשיבה עונש פיטורין. נקבע, כי השיקול של הגשמת התכלית של מניעת הנזק שעלול להיגרם לשירות הציבורי ולתדמיתו מהמשך כהונתו של מי שמעל באמון, יש בו כדי להכריע את הכף. במילותיו של בית המשפט: "האמון שהציבור רוחש לעובדי הציבור, מבוסס על הנאמנות שמגלים העובדים לתפקידיהם, על אחריותם ועל חוסנם המוסרי. יסודות אלה ייפגעו אם לא יורחקו מהשירות אנשים שמעלו באמון. בגזירת הדין בגין עבירות משמעת מהסוג האמור יש לתת את הדעת לכך שאמצעי המשמעת נועדו בראש ובראשונה לשמש כאמצעי מניעתי יותר מאשר אמצעי עונשי, ותכליתם למנוע פגיעה משמעותית בתפקוד של שירות המדינה ובתדמית השירות... אמצעי המשמעת שהוטלו על המשיבה לא כללו אמצעי של פיטורין. בעניין זה עמדתו של בית הדין אינה עולה בקנה אחד עם עמדתו של בית משפט זה באשר לעבירות בהן קיים חשש לתדמית השירות הציבורי ולאמון הציבור" (עניין אלקריף, סעיף 5 לפסק הדין). לאור דברים ברורים ונחרצים אלו, נראה כי אין לומר כי עונש הפיטורין אשר הושת על המערער הינו חמור ביחס לעבירות אותן ביצע, אשר ביסודן ישנה מעילה ברורה באמון אשר ניתן בו. 9. אשר לטענת המערער כי שגה בית הדין בכך שלא ייחס משקל הולם לנסיבותיו האישיות, נחה דעתי כי האיזון שערך בית הדין בהשתת אמצעי המשמעת שנבחרו הוא איזון ראוי המביא בחשבון את נסיבותיו האישיות של המערער. בית הדין למשמעת גזר את דינו של המערער לאחר שדן בהרחבה בחומרת מעשיו של המערער, בתכליתם של אמצעי המשמעת ובנסיבותיו האישיות. נסיבות אלו, הן שהובילו לכך שהעונש אשר הושת על המערער כלל פסילה משירות התעסוקה למשך שלוש שנים בלבד, תחת פסילה מוחלטת משירות המדינה, או פסילה לתקופה ארוכה יותר כפי שתבעה המשיבה. ברי, אפוא, כי לא זו בלבד שנסיבותיו האישיות של המערער נלקחו בחשבון עת נגזר דינו, אלא הוא זכה להקלה בעונש לאורן. 10. אשר לטענתו האחרונה של המערער בדבר שינוי עמדת הממונה עליו תוך פרק זמן קצר, שוכנעתי כי אף בה אין ממש. סיכום הראיון הראשון אליו מפנה המערער נערך ביום 25.11.2007, ובו צויין על-ידי הממונה, מנהל סניף שירות התעסוקה בירושלים, כי חל אצל המערער שינוי משמעותי לשביעות רצונו המלאה, וכי חשוב לשאוף לשמר זאת ואף לשפר את הנתונים. המכתב השני אליו מפנה המערער הינו מיום 27.2.2008, ובו ציין הממונה, כי לצערו מדובר היה בשיפור זמני, שכן מיד לאחר קיומו של הראיון הראשון חלה ירידה משמעותית בנוכחותו של המערער בעבודה, הוא איחר רבות ופעמים רבות הקדים לצאת מהעבודה ללא אישור. עוד ציין הממונה, כי בדיעבד נודע לו שהמערער ביצע את עבודות השירות אשר נגזרו עליו בשעות העבודה, מבלי שיידעו על כך. אינני רואה מקום לקבל את טענת המערער כי בשינוי, לכאורה, בעמדת הממונה, אין מתום. הממונה הבהיר באופן מפורש כי אף שחל שיפור בהתנהגותו של המערער, מדובר היה בשיפור זמני. בית הדין למשמעת נתן גם הוא את דעתו על האמור, וציין כי אף ש"בתקופת מה היה שיפור יחסי בהתנהגותו ותפקודו... שוב הוא מרבה להיעדר מהעבודה ללא אישור ותפוקתו בירידה" (עמוד 8 לגזר הדין). עולה מהאמור, כי השינוי לרעה אשר חל בהתנהגותו של המערער הוא שהוביל לשינוי עמדתו של הממונה עליו, וכי מה ילין על כך המערער? עוד אציין בהקשר זה, כי אין לקבל את טענת המערער לפגיעה בציפייתו הלגיטימית למתן הזדמנות נוספת. נראה כי ציפייתו של המערער הינה כי משנאמר לו שתינתן לו הזדמנות נוספת יזכה הוא בחסינות מפני פיטורין, ללא תלות בתפקודו ובהתנהגותו, או אף יזכה שוב ושוב ל"הזדמנות נוספת". ולא היא. המערער, כאמור, לא ניצל את ההזדמנות אשר ניתנה לו עת נערך לו הראיון הראשון, ותוך פרק זמן קצר - 3 חודשים - חזר לסורו. משכך, אל לו לבוא בטרוניה אלא לעצמו. 11. לאור האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי גזר דינו של בית הדין למשמעת הינו מידתי, באופן התואם את מכלול האינטרסים הראויים לאיזון, ואיני רואה מקום להתערב בו. דין הערעור, אפוא, להידחות. כרטיס נוכחותהשעיהשעות עבודה ומנוחה