הפרשות לקרן ביטוח פועלי בניין

עניין ההפרשות לקרן פועלי הבניין, טוען המערער כי ההסכם הקיבוצי חל עליו מכוח צו ההרחבה שהחיל את ההסכם הקיבוצי על כל עובדי הבניין והעבודות הציבוריות.

לטענתו, החברה הכירה בזכותו של המערער להפרשות לקרן מעצם ההפרשות שבוצעו, והדבר מהווה חלק מחוזה העבודה האישי. החברה הפסיקה את הפרשותיה לקרן בשל קשיים כלכליים וסיום חברותה בקרן, ואין הדבר פוגע בזכאותו של המערער.

להלן פסק דין בנושא הפרשות לקרן ביטוח פועלי בניין:

פסק דין

השופטת ורדה וירט-ליבנה
1.     בפנינו ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט יוסף יוספי, נציגי הציבור מר דן פיינר ומר שלום בראשי; עב 2015/03, עב 1065/04) בו נדחו שתי תביעות של המערער שהדיון בהן אוחד. המערער, שהועסק במשיבה, שיש א. וינקלר בע"מ (להלן גם החברה) תבע הפרש דמי חופשה שנתית, הפרש דמי הבראה, הפרשות לקרן ביטוח פועלי בניין (להלן גם קרן פועלי הבניין או הקרן), ופיצויי פטורים. תביעתו של המערער נדחתה, והוא חויב בהוצאות לטובת המשיבה ובהוצאות לאוצר המדינה.
עובדות המקרה ופסק דינו של בית הדין האזורי:
2.     המערער עבד בחברה החל ביום 1.3.1994, עד שעבודתו הופסקה ביום 25.4.03, לאחר שפוטר תוך תשלום פיצויי פיטורים חלקיים בלבד. הצדדים נחלקו בשאלה האם פיטוריו של המערער בוצעו באופן המצדיק שלילת פיצויי פיטורים. כן תבע המערער רכיבים נוספים בנוגע לתקופת עבודתו בחברה - הפרשות לקרן פועלי הבניין, והפרשי דמי חופשה שנתית ודמי הבראה, שלטענתו שולמו לו בחסר.
3.     בפני בית הדין האזורי נשמעו עדויותיהם של המערער, מנהל החברה מר אביב וינקלר (להלן גם מר וינקלר), ומזכיר איגוד מקצועי בהסתדרות מר יוסף אטיאס.
4.     בית הדין האזורי דחה את תביעתו של המערער על כל רכיביה, תוך מתיחת ביקורת נוקבת על המערער ובא כוחו בשל ניהול ההליך המשפטי בחוסר תום לב, זאת לכל אורכו של פסק הדין.
5.     באשר לתביעתו של המערער לדמי חופשה שנתית, קבע בית הדין האזורי כי המערער קיבל למעשה סכומים ביתר עבור דמי החופשה, לאחר שתבע סך של 5,088 ₪ ולאחר מכן הצהיר כי קיבל סך של 6,026 ₪ עבור רכיב זה, ולכן תביעתו נדחתה. בית הדין האזורי ציין בפסק הדין כי המערער הרחיב חזית ברכיב זה בחוסר תום לב ותוך ניסיון להטעות את בית הדין.
6.     תביעתו של המערער לתשלום דמי הבראה עבור השנים 2001 ו-2002 נדחתה אף היא, לאחר שהמערער נאלץ להודות כי שולם לו סך של 4,909 ₪, בעוד שהוא תבע סך של 2,214 ₪. גם ברכיב זה קבע בית הדין האזורי כי המערער ניסה להרחיב חזית בסיכומיו, וזאת "בדרך נפתלת ובחוסר תום לב".
7.     באשר להפרשות לקרן פועלי הבניין: בכתב התביעה תבע המערער סך של 9,384 ₪ בגין הפרשות שלא בוצעו לקרן. במסגרת סיכומיו בבית הדין האזורי העלה המערער את סכום התביעה לסך של 12,921 ₪ עבור הפרשות מחלקו של העובד לתקופה שמחודש ינואר 2001 עד לחודש מאי 2001, ובגין חלקם של העובד והמעביד מחודש יוני 2001 עד לחודש אפריל 2003. המערער טען כי החברה היתה מחויבת לבצע את ההפרשות האמורות מכוח ההסכם הקיבוצי בענף הבניין והעבודות הציבוריות (להלן גם ההסכם הקיבוצי), או מכוח הסכמה.
בית הדין האזורי קבע כי ההסכם הקיבוצי אינו חל על החברה הואיל ואין היא כלולה בהגדרה הרלוונטית - לא הוכח כי היא חברה קבלנית אלא היא עוסקת בענף השיש, ולא נטען כי המערער נמצא במסגרת טיפולה של הסתדרות פועלי הבניין. כן קיבל בית הדין האזורי את טענת החברה כי חברותה בקרן פועלי הבניין הופסקה בחודש מאי 2001.
בית הדין האזורי קיבל במלואה את עדותו של מר וינקלר בעניין, ומצא אותה מהימנה ביותר. על פי עדותו, החברה הפרישה כספים לקרן עבור המערער במסגרת מחווה כלפיו ותוך הבהרה כי אין בחובתה לעשות כן, והיא רשאית להפסיק את ההפרשות בכל עת. על כן אין החברה מחויבת לבצע את ההפרשות הן מכוח ההסכם הקיבוצי והן מכוח הסכמה. כן נקבע, כי בחודש ינואר 2001 הפסיקה החברה להפריש את הכספים לקרן בעד חלקו של המערער, אך המשיכה להפריש את חלקה עד לחודש מאי 2001. נקבע כי הצדדים הסכימו שהסכומים שהופרשו בעד חלקה של החברה מחודש ינואר 2001 עד לחודש מאי 2001, שהסתכמו ב-1,440 ₪, יקוזזו משכרו של המערער. המערער הודיע לחברה כי אין הוא מעוניין להפריש כספים לקרן והקיזוז האמור לא בוצע.
8.     באשר לתביעה ברכיב של פיצויי הפיטורים: בית הדין האזורי קבע, כי התקיימו בענייננו התנאים לשלילה מוחלטת של פיצויי פיטורים על פי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים, תשכ"ג-1963, וסעיף 53 ל"הסכם קיבוצי כללי - תקנון העבודה" שחל על הצדדים. בית הדין האזורי קבע כי המערער "רמס ברגל גסה" את חובת תום הלב המוטלת עליו, החליט לגרום לחברה לפטרו, ועשה כל שביכולתו כדי לפגוע בחברה על מנת שזו תפטרו וכך הוא יזכה לפיצויי פיטורים. בית הדין האזורי מתח ביקורת קשה על המערער ועל מהימנותו, כמו גם על מר יוסף אטיאס, ומאידך קבע כי עדותו של מר וינקלר בעניין היתה אמיתית וכנה.
     בית הדין האזורי פירט בפסק דינו את מעלליו של המערער, אשר הצדיקו, על פי קביעתו, שלילה מוחלטת של פיצויי הפיטורים: גרם נזק בזדון לכלי עבודה שונים של החברה ששווים רב; החל לזלזל בהוראות העבודה שניתנו ולא מילא אחריהן; התסיס את שאר העובדים נגד החברה והפריע למהלך העבודה; איים על מזכירת החברה; כלא את הפקידה ואת מנהל החברה במשרדי החברה; נהג לאחר לעבודה ולעזוב במהלך היום ולעתים לא הגיע כלל; החל לעבוד באורח איטי במכוון; הסתובב בחוסר מעש במקום העבודה תוך הוא מצהיר כי ברצונו להיות מפוטר ולקבל פיצויים. במעשיו אלה גרם המערער לנזקים כספיים לחברה ולפגיעה במוניטין שלה.
     כן ציין בית הדין האזורי כי החברה פעלה בתום לב - היא הזהירה שוב ושוב את המערער על מנת שישנה את דרכיו, היא היתה מעוניינת בכך שהמערער ימשיך לעבוד עבורה ולשם כך פנתה למועצת הפועלים באשדוד החל משנת 2000 ואף קיימה פגישות בנושא בנוכחות המערער, מר וינקלר ומר אטיאס, אך הניסיונות להשיבו לתלם לא צלחו. בית הדין האזורי דחה את טענת המערער לפיה פניות החברה למועצת הפועלים החלו לאחר הגשת התביעה שלו ובמטרה להכשיר את פיטוריו, וקבע כי היא נטענה בחוסר תום לב.
     החברה שילמה למערער סכום של 16,266 ₪ שהצטבר בקרן פועלי הבניין המהווה 33% מפיצויי הפיטורים המלאים. בית הדין האזורי קיבל את טענת החברה כי שכרו הקובע לעניין זה עמד על 5,398 ₪ והביע דעתו כי אלמלא שולם סכום זה למערער היה ראוי לשלול ממנו לחלוטין את פיצויי הפיטורים.
9.     בעניין הוצאות המשפט, פסק בית הדין האזורי כי בנוסף לתשלום הוצאות החברה בסך של 6,000 ₪ בצירוף מע"מ, יישא המערער בתשלום הוצאות לאוצר המדינה בסך של 4,000 ₪. בית הדין האזורי נימק את קביעת ההוצאות בכך שהמערער ובא כוחו הגישו את התביעה וניהלו אותה בחוסר תום לב, וגרמו להשחתת זמן רב ויקר של בית הדין ושל החברה. בין היתר נקבע, כי המערער טען טענות סרק שלעתים סתרו זו את זו, הרחיב חזית במסגרת סיכומיו, גרם להליכים מיותרים אשר האריכו את משך הדיון שלא לצורך, ניסה להטעות את מר וינקלר בחקירה הנגדית ואף את בית הדין, לא הגיש במועד תצהיר משלים, חרג מהיקף הסיכומים ונהג לאחר בקביעות לדיונים.
10.     מכאן הערעור שבפנינו. על פי כתב הערעור, הערעור הוגש על קביעות בית הדין האזורי ברכיבים של ההפרשות לקרן פועלי הבניין, פיצויי הפיטורים, שיעור שכרו הקובע לצורך פיצויי הפיטורים וקביעת ההוצאות.
אמנם בסיכומיו בערעור טען המערער גם בעניין הרכיבים של דמי החופשה ודמי ההבראה, אולם לא מצאנו להידרש לטענותיו אלו, משלא נטענו בכתב הערעור.
עיקר טענות הצדדים בערעור בפנינו:
     טענות המערער:
11.     בעניין ההפרשות לקרן פועלי הבניין, טוען המערער כי ההסכם הקיבוצי חל עליו מכוח צו ההרחבה שהחיל את ההסכם הקיבוצי על כל עובדי הבניין והעבודות הציבוריות. לטענתו, החברה הכירה בזכותו של המערער להפרשות לקרן מעצם ההפרשות שבוצעו, והדבר מהווה חלק מחוזה העבודה האישי. החברה הפסיקה את הפרשותיה לקרן בשל קשיים כלכליים וסיום חברותה בקרן, ואין הדבר פוגע בזכאותו של המערער.
     באשר לטענה בדבר זכאותו לפיצויי פיטורים, טען המערער כי המשיבה לא הביאה ראיות להאשמות שהטיחה בו באשר להתנהלותו בעבודה. כן טוען המערער כי בית הדין האזורי לא נימק את קביעות המהימנות בפסק הדין, וכי המכתבים שהמשיבה טענה כי שלחה להסתדרות עובר ליום 6.11.02 לא נשלחו למעשה. לדבריו, השכר הקובע שלו עומד על 6,170 ₪ ברוטו, ולא כפי שנקבע בבית הדין האזורי. בנוסף, טוען המערער כי יחס החברה אליו היה יחס קשה תוך ניצול.
     טענות החברה:
12.      החברה סומכת את ידיה על פסק הדין של בית הדין האזורי. לטענתה, פסק הדין כולל קביעות עובדתיות חד משמעיות, לרבות קביעות בדבר מהימנות עדים, ואין הצדקה להתערב בקביעות אלה.
     באשר לרכיב ההפרשות לקרן פועלי הבניין, טוענת החברה כי לא היתה מוטלת עליה חובה להפריש כספים לקרן מכוח הסכם קיבוצי או הסכמה בין הצדדים. לטענתה היא איננה חברה קבלנית אלא עוסקת בענף השיש, והיא הפסיקה את חברותה בקרן פועלי הבניין בחודש מאי 2001. כן מדגישה החברה את קביעת בית הדין האזורי לפיה הוסכם כי יוחזר לה סך של 1,440 ₪ שהופרש לקרן בעד חלקה של החברה, ויש לקזז סכום זה מכל סכום שייפסק עבור המערער. לטענתה, הוצעה למערער חלופה של הפרשות לביטוח מנהלים אך הוא סירב לכך, ומחודש ינואר 2001 עד לחודש מאי 2001 הופרשו עבורו כספים לפנים משורת הדין.

התפתחות ההליך בערעור שבפנינו:
13.     החברה הגישה בקשה למחיקת הערעור על הסף בטענה כי הערעור הוגש בניגוד לאמור בתקנה 93 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 (בש"א 916/06). הבקשה נדחתה בהחלטתה של הרשמת גליקסמן מיום 23.1.07.
14.     כן הגישה החברה בקשה למתן צו להפקדת ערובה להבטחת תשלום ההוצאות שנפסקו בבית הדין האזורי נגד המערער. הבקשה נדחתה בהחלטתו של הרשם סופר מיום 11.3.07, בין היתר מהטעם כי הוגשה בשיהוי ניכר.
15.     ביום 19.4.07 ניתן פסק דין הדוחה את הערעור תוך חיוב המערער בהוצאות בסך 7,000 ₪ בצירוף מע"מ והפרשי הצמדה וריבית כחוק, לאחר שהמערער הוזמן לדיון בבית הדין ולא הופיע. פסק הדין בוטל בהחלטה מיום 15.7.07 כדי לאפשר למערער למצות את יומו בערעור. עם זאת הוחלט כי בעת הדיון בערעור תידון שאלת ההוצאות בגין ביטול פסק הדין.
16.     בפתח הדיון מיום 11.10.07 הסכימו הצדדים כי הדיון יתקיים בהיעדרו של נציג העובדים מר יהודה בן הרוש ובהשתתפות נציג המעבידים בלבד, לאחר שמר בן הרוש ביקש לפסול את עצמו בשל היכרות עם אחד העדים בהליך.
דיון והכרעה:
17.     אחרית לראשית - לאחר שנתנו דעתנו למכלול טענות הצדדים, לתשתית העובדתית שנפרשה בבית הדין האזורי ובפנינו ולפסק דינו של בית הדין האזורי, אנו מחליטים לקבל את הערעור ברכיבים של ההפרשות לקרן פועלי הבניין וההוצאות לטובת אוצר המדינה שהושתו על המערער. דינן של יתר טענות המערער - להידחות, וזאת מהנימוקים להלן.
18.     באשר לרכיבים של פיצויי הפיטורים והשכר הקובע לפיצויי הפיטורים דינו של הערעור להידחות ופסק דינו של בית הדין האזורי ראוי להתאשר, מטעמיו, לפי תקנה 108(ב) לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין) תשנ"ב-1991. פסק הדין של בית הדין האזורי מנומק היטב בעובדותיו ומבוסס במסקנותיו המשפטיות ולא נמצא טעם המצדיק התערבותנו בו. הערעור עוסק בעיקרו בממצאים עובדתיים בהם אין ערכאת הערעור נוהגת, בדרך כלל, להתערב, ולא מצאנו במקרה זה עילה לחרוג מכלל זה. מסקנה זו מקבלת משנה תוקף לאור קביעותיו החד משמעיות של בית הדין האזורי בדבר חוסר מהימנותו ותום ליבו של המערער.
מהמסכת העובדתית העולה מפסק הדין של בית הדין האזורי משתקפת תמונה קשה של עובד שמעל באופן בוטה באמונו של המעביד, התנהל בחוסר תום לב מובהק, ועשה הכל כדי לפגוע במעבידו על מנת שיפוטר ויזכה לפיצויי פיטורים. בית הדין האזורי קבע חד משמעית כי התנהגותו של המערער היתה נגועה בחוסר תום לב בולט, ולעומתו נהגה החברה בתום לב, נמנעה מלפטרו למרות מעשיו החמורים והעניקה לו שוב ושוב הזדמנות לשפר את דרכיו, ללא הצלחה.
קביעותיו אלה של בית הדין האזורי ברורות ונחרצות, והן מבוססות בעיקר על התרשמות מהעדויות שנשמעו בפניו, ולא מצאנו טעם מיוחד להתערב בהן.
כן לא מצאנו טעם להתערב בקביעת בית הדין האזורי בדבר השכר הקובע של המערער לצורך פיצויי הפיטורים ששולמו לו.
זכאותו של המערער להפרשות לקרן פועלי הבניין:
19.     גרסתה של החברה שהוצגה בפני בית הדין האזורי ובפנינו היתה כדלקמן:
החברה בצעה עבור המערער הפרשות לקרן פועלי הבניין בעד חלקה וחלקו של המערער. בחודש ינואר 2001, לאחר שהחברה נקלעה לקשיים כלכליים, הודיעה החברה למערער כי היא תחדל להפריש לקרן את התשלום בגין חלקו של המערער, ואת התשלום עבור חלקה הפרישה החברה עד לחודש מאי 2001, תוך הבהרה למערער כי סכומים אלה יקוזזו משכרו. החברה ביקשה מהמערער להודיע לה האם הוא מעוניין בכך שהיא תמשיך לבצע את ההפרשות לקרן בכפוף לכך שהיא תנכה את הסכומים עבור חלקו של המערער משכרו. המערער הודיע לחברה כי אין הוא מעוניין להפריש את חלקו לקרן, החברה חדלה להיות חברה בקרן בחודש מאי 2001, וההפרשות עבור המערער הופסקו. כן טענה החברה כי היא לא היתה מחויבת לבצע את ההפרשות עבור המערער והדבר נעשה מתוך מחווה כלפיו.
20.     ראשית - לעניין מועד תחילת ביצוע ההפרשות לקרן: המערער טען בפנינו כי החברה הפרישה כספים לקרן במשך כ-6-7 שנים. בדיון שהתקיים בפנינו, טען בא כוח החברה כי ההפרשות בוצעו במשך שנה בלבד עובר לחודש ינואר 2001.
     מעיון ב"דו"ח מצב עמית לתאריך 7.9.2003" (להלן גם דו"ח הקרן), המפרט את ההפרשות שבוצעו עבור המערער לקרן פועלי הבניין, עולה כי ההפרשות החלו כבר בחודש מרץ 1995, ונמשכו ברציפות מדי חודש (למעט חודשים בודדים עבורם לא בוצעו הפרשות) עד שפסקו בחודש מאי2001.
     כן מצויים בתיק תלושי השכר של המערער החל מחודש פברואר 1999, וכבר מהתלוש הראשון מופיעה הפרשה משכרו של המערער ל"קרן ביטוח" בסך 264 ₪, אותו סכום המופיע בדו"ח הקרן. לפיכך, נחה דעתנו כי בוצעו הפרשות לקרן פועלי בניין לאורך מספר שנים עובר להפסקתן בחודש ינואר 2001.
21.     מהתשתית העובדתית שפורטה לעיל, הוכח בפנינו כי נוצרה הסכמה בין הצדדים בעניין זה, ממנה נובעת זכותו של המערער להפרשות לקרן פועלי הבניין. החברה הפרישה דרך קבע ולאורך תקופה ארוכה את חלקה ואת חלקו של המערער לקרן, הפרשות אלה הפכו לחלק מחוזה העבודה האישי של המערער עם החברה, והחברה אינה יכולה להחליט על הפסקת ביצוע ההפרשות באופן חד צדדי.
     על כן, אין כל צורך להכריע בטענה בדבר תחולת ההסכם הקיבוצי מתחום הבניין על העסקתו של המערער. גם אם נקבל את טענתה של החברה, לפיה לא חלה עליה כל חובה מכוח ההסכם הקיבוצי וצו ההרחבה בענף הבניין להפריש את הכספים לקרן פועלי הבניין, עצם ביצוע ההפרשות במשך שנים יצר הסכם שבעל פה אשר מכוחו נולדה זכות של המערער להמשך ביצוע ההפרשות לקרן. ההסכם האמור הוכח בפנינו במידה הנדרשת, לאור האמור בדו"ח הקרן ובתלושי המשכורת של המערער.
     כן טענה החברה, כי הוצעה למערער אלטרנטיבה בדמות הפרשה לביטוח מנהלים אך הוא סירב, ומכאן משתמעת הסכמה שלו לשינוי ולהפסקת ההפרשות לקרן פועלי הבניין. טענה זו לא נטענה על ידי החברה בכתב ההגנה או בסיכומיה בפני בית הדין האזורי, היא אינה מצוינת בפסק דינו של בית הדין האזורי והוא לא הכריע בה, ולכן לא מצאנו מקום להידרש לה.
עם זאת, בפסק דינו של בית הדין האזורי התקבלה טענת החברה כי המערער הודיע לחברה כי אין הוא מעוניין להמשיך ולהפריש כספים לקרן, אך הודעה זו נמסרה לחברה לאחר שזו הפסיקה באופן חד צדדי להפריש לקרן את התשלום בעד חלקו של המערער, לאחר שהצדדים הסכימו לכך שהכספים שהחברה המשיכה להפריש עבור חלקה יקוזזו משכרו של המערער. מכאן עולה, כי הפסקת ההפרשות נעשתה באופן חד צדדי, לאחר שכבר התגבשה זכותו של המערער להפרשות.
22.     הנה כי כן, הגענו לכלל מסקנה כי דין הערעור ברכיב זה להתקבל, ועל החברה לשלם למערער את סכומי ההפרשות שהיה עליה להעביר לקרן פועלי הבניין. בד בבד, מצאנו כי לא קמה לחברה הזכות לקזז מהמערער את סכום ההפרשות שהעבירה לקרן עבור חלקה כמעבידה בין החודשים ינואר 2001 למאי 2001.
     זה המקום להדגיש, כי על אף קביעתו העובדתית והודאתה של החברה לפיה ההפרשות לקרן פועלי הבניין בגין חלקו של המערער הופסקו בחודש ינואר 2001, בדו"ח הקרן מופיעות הפקדות לקרן על סך של 264 ₪ לחודש עבור חלקו של המערער בעד חודשים ינואר 2001 עד לחודש מאי 2001. יתר על כן, בתלושי המשכורת של המערער מופיעים ניכויים עבור "קרן ביטוח" בסך של 264 ₪ באופן רצוף עד לחודש אוקטובר 2002.
     לפיכך, החברה, שיש א. וינקלר בע"מ, תשלם למערער את סכום ההפרשות שהיה עליה להעביר לקרן פועלי הבניין מהמועד בו הופסקו ההפרשות ועד ליום 25.4.2003, מועד הפסקת עבודתו של המערער בחברה. הסכום יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום 25.4.2003 ועד למועד התשלום בפועל.
סכום ההפרשות המדויק ייקבע על פי דו"ח עדכני מהקרן המפרט את הסכומים שהועברו לקרן בעד חלקו של המערער ובעד חלקה של החברה.
ההוצאות שהושתו על המערער:
23.     בית הדין האזורי חייב את המערער בהוצאות לטובת המשיבה בסך 6,000 ₪, ולא מצאנו כי יש מקום להתערב בשיקול דעתו של בית הדין האזורי בעניין.
     באשר להוצאות לאוצר המדינה - הגם שבהתרשמות מקביעותיו של בית הדין האזורי כי המערער ניהל את תביעתו בחוסר תום לב לא מצאנו כי זהו המקרה המצדיק חיוב המערער בהוצאות לאוצר המדינה מעבר להוצאות שכבר חויב בהן לטובת המשיבה ולכן ההוצאות לאוצר המדינה מבוטלות.
24.      סוף דבר: הערעור מתקבל בחלקו.
החברה, שיש א. וינקלר בע"מ, תשלם למערער, דסה יברקן, את סכום ההפרשות לקרן פועלי הבניין, שיחושב על פי האמור בפסקה 22 לפסק הדין.
חיובו של המערער בפסק דינו של בית הדין האזורי בהוצאות לאוצר המדינה בסך של 4,000 ₪ - מבוטל בזאת.
חיובו של המערער בפסק דינו של בית הדין האזורי בהוצאות לטובת המשיבה נותר בעינו.
     כל צד יישא בהוצאותיו בערעור זה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ביטוח כפל

  2. ביטוח חטיפה

  3. ביטוח ציורים

  4. ביטוח מבנה עסק

  5. ביטוח תיקון גג

  6. ביטוח נזקי מים

  7. ביטוח נזק בזדון

  8. הוכחת מקרה ביטוח

  9. חוב לביטוח דירה

  10. ערעור ביטוח חווה

  11. הונאת ביטוח רכוש

  12. מכתב דחיית ביטוח

  13. ביטוח נזקי ריסוס

  14. חשד להונאת ביטוח

  15. כפל ביטוח השתתפות

  16. ממתי מתחיל הביטוח ?

  17. תקופת אכשרה ביטוח

  18. ביטוח עבודת קטינים

  19. חלוקת אחריות ביטוח

  20. ביטוח סחורה בהעברה

  21. ביטוח מקיף בניינים

  22. אי מסירת הצעת ביטוח

  23. תאונה בהודו - ביטוח

  24. שכר מנתח ביטוח מגדל

  25. הסעה בשכר ללא ביטוח

  26. ביטוח תאונה בתאילנד

  27. ביטוח סחורות בהעברה

  28. תאונת פגע וברח ביטוח

  29. ביטוח תכשיטים בדירה

  30. הצעת חוק ביטוח ספקים

  31. תאונת צלילה - ביטוח

  32. חוזר המפקח על הביטוח

  33. אי שמירת מרחק - ביטוח

  34. תביעת ביטוח רעידת אדמה

  35. גביית יתר של דמי ביטוח

  36. ביטוח פגיעה בצינור מים

  37. ערעור חוב פרמיות ביטוח

  38. ביטוח דירה שאינה תפוסה

  39. ביטוח ימי - חסר במטענים

  40. הגבלת תקרת אחריות ביטוח

  41. אי תשלום דמי ביטוח דירה

  42. ערעור על התיישנות ביטוח

  43. סעיף 43 לחוק חוזה הביטוח

  44. ביטוח נזקי טבע מי גשמים

  45. דרישות מיגון ביטוח דירה

  46. הוספת טענות דחיית ביטוח

  47. הפעלת אזעקה כתנאי לביטוח

  48. ביטוח נזקים למטען בהובלה

  49. הקטנת הנזק בתביעות ביטוח

  50. ביטוח אחריות פגיעה מאחור

  51. סעיף 31 לחוק חוזה הביטוח

  52. חשד בדבר אמיתות מקרה ביטוח

  53. התיישנות ביטוח נזקי צד ג

  54. ביטוח נזקים עקב סופת ברד

  55. התיישנות תביעת כפל ביטוח

  56. ביטוח נזקים שנגרמו בזדון

  57. התיישנות מיום מקרה הביטוח

  58. מקרה ביטוח - אי הגשת תביעה

  59. ביטוח ארגז דחס להובלת אשפה

  60. התיישנות ביטוח תאונות ילדים

  61. התיישנות תביעת ביטוח 3 שנים

  62. ביטוח הוצאות רפואיות בחו''ל

  63. שקרים של המבוטח בהצעת ביטוח

  64. התיישנות תביעות ביטוח אחריות

  65. חוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981

  66. ביטוח ימי ותביעות - עורך דין

  67. הפרשות לקרן ביטוח פועלי בניין

  68. חלוקת אחריות ביטוח גורר ונגרר

  69. אישור העדר תביעות כתנאי לביטוח

  70. הכחשת שיחת טלפון עם חברת ביטוח

  71. הסתרה של עניין מהותי ע"י המבוטח

  72. ביטוח נזקי הובלה מישראל לארה''ב

  73. גביית יתר של תשלומי פרמיית ביטוח

  74. זכות הגישה לערכאות בתביעות ביטוח

  75. הוראות המפקח על הביטוח מכתב דחייה

  76. הסכמה להארכת התיישנות תביעת ביטוח

  77. המשך גביית פרמיה לאחר מקרה הביטוח

  78. קבלת תגמולי ביטוח גבוהים מסכום הנזק

  79. חובת אזהרה לגבי מועדי התיישנות ביטוח

  80. טענת מסירת גרסא שקרית עקב היעדר ביטוח

  81. סעיף 16 לחוק חוזה הביטוח קולקטיב פסיקה

  82. תקנות ביטוח נפגעי חיסון, התשנ''ג-1992

  83. המעמד המשפטי של הנחיות המפקח על הביטוח

  84. תחולת הנחיות המפקח על הביטוח בתיקי פלת''ד

  85. צו הפיקוח על עסקי ביטוח (פקדונות), התשמ"ב-1981

  86. תקנות מס הכנסה (ניכוי מעמלת-ביטוח), תשכ''ד-1964

  87. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (אגרות), התשמ''ד-1984

  88. צו מס הכנסה (קביעת עמלת-ביטוח כהכנסה), תשכ"ד-1963

  89. צו חוזה הביטוח (אי-תחולת הוראות החוק), התשמ"ד-1983

  90. חוק הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) התשמ"א-1981

  91. הנטל להוכיח כי תגמולי הביטוח שולמו כדין ולא "בהתנדבות"

  92. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (סדרי דין בערעור), התשמ''ב-1981

  93. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (פרטי דין וחשבון), התשנ''ח-1998

  94. צו חוזה הביטוח (קביעת סוגי עסקאות עליהן לא יחול החוק), התשמ"ו-1986

  95. צו הפיקוח על עסקי ביטוח (תכניות ביטוח חדשות ושינוי תכניות), התשמ"ב-1981

  96. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (איסור גביית תוספת לדמי הביטוח), התשמ''ג-1983

  97. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאי חוזה לביטוח דירות ותכולתן), התשמ''ו-1986

  98. תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (תנאים בחוזי ביטוח), התשמ''ב-1981

  99. תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (דירקטוריון וועדותיו), התשס''ז-2007

  100. תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (דינים וחשבונות כספיים), התשס''ז-2007

  101. תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (ביטוח) (הפחתה של סכומי העיצום הכספי) התשס''ח-2007

  102. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (דרכי חישוב הפרשות לתביעות עתידיות בביטוח כללי), התשמ''ה-1984

  103. תקנות הפיקוח על עסקי ביטוח (תנאים בחוזי ביטוח), (הוראות לענין מצב רפואי קודם), התשס''ד-2004

  104. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון