בעבר, ההלכה הייתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שנפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. להלן החלטה בנושא הארכת מועד בגלל טעות משרדית: החלטה בפני בקשה להארכת מועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי לעבודה בנצרת בתיק עב (נצ') 2037/05 (בראשות כב' השופט חיים ארמון ונציגי הציבור מר דניאל לוי וגב' ציפורה נטל). פסק הדין ניתן ביום 25.12.07 והומצא לב"כ המבקשת ביום 30.12.07, כך שהמועד האחרון להגשת הערעור היה ביום 29.1.08. הבקשה להארכת מועד בצירוף הודעת הערעור הוגשה ביום 1.2.08. בהתחשב בהשבתת בית דין זה בתאריכים 30 - 31 בינואר 2008 בשל תנאי מזג האויר בירושלים, מדובר באיחור של יום אחד. הרקע לבקשה כפי שעולה מהמסמכים שבפני: המשיבה, עבדה כעובדת סוציאלית במחלקת הרווחה של המבקשת משנת 1970 או בסמוך לכך. בשנת 1997, לאחר החלטת ממשלה על הפחתת כח האדם ברשויות המקומיות, הוציא משרד הפנים הוראות מיוחדות בדבר עידוד פרישה מרצון של עובדים, אשר רוכזו בחוזר מנכ"ל משרד הפנים מיום 19.5.1997 (להלן - "חוזר המנכ"ל"). בשנת 2003 ביקשה המשיבה לפרוש בתנאים שונים, אך בקשתה לא התקבלה והיא המשיכה בעבודתה. בשנת 2004 משהמבקשת נקלעה לקשיים כלכליים, דרש ממנה משרד הפנים לבצע תוכנית הבראה, במסגרתה התבקשה לקצץ את מספר העובדים. בעקבות הדרישה סוכם בין המבקשת למשרד הפנים כי תהיה אפשרות להחיל על עובדים פורשים את ההטבות שפורטו בחוזר המנכ"ל. לפיכך הוציאה המבקשת מכתב בו פורטו תנאי פרישה שיוענקו לעובדים שיפרשו מרצון (להלן - "המכתב"). מכתב זה הומצא למשיבה. המשיבה ביקשה לפרוש מרצון בתנאים שפורטו במכתב אלא שהמבקשת טענה כי ההסדר שהוצע אינו חל על המשיבה. משכך, הגישה המשיבה לבית הדין קמא כתב תביעה נגד המבקשת, כאשר בסופם של ההתדיינויות, נדרש בית הדין קמא לשאלה האם המשיבה חייבת לאפשר למבקשת לפרוש לפנסיה על פי התנאים שנרשמו במכתב. בית הדין קמא קיבל את התביעה וקבע כי משהציעה המבקשת למשיבה הצעת פרישה בתנאים מועדפים, אותה קיבלה המשיבה הרי ש"נכרת בין הצדדים חוזה בענין זה" ולכן "על הנתבעת לאפשר לתובעת לפרוש לפנסיה, על פי ההטבות שפורטו במכתב...". על פסק דינו של בית הדין ביקשה המבקשת לערער. נימוקי הבקשה הם: עם קבלת פסק הדין ניסתה המבקשת למצוא פתרון אשר ייתר את הצורך בהגשת הערעור. כל פיתרון שהוצע היה כרוך באישורים מטעם גופים שונים, שלא הושגו עד למועד הגשת הבקשה, ולכן אין מנוס מהגשת הערעור. משלא עלה בידי המבקשת להשלים את הכנת כתב הערעור עד ליום 30.1.08, התבקש בית הדין לאשר ארכה של 7 ימים או לחלופין של 24 שעות ממועד מתן החלטה בבקשה. יתרה מכך, מכיוון שצפוי לרדת שלג בירושלים וסביבתה, כפי הנראה ייבצר משליח המבקשת להגיע לבית הדין במועד הקבוע להגשת הערעור ולכן מתבקשת הארכת מועד לפחות עד ליום ראשון ה - 3.2.08. ביום 11.3.08 הוגשה תגובה לבקשה, אשר נתמכה בתצהיר המשיבה. המשיבה התנגדה לבקשה, מנימוקים אלה: אין מחלוקת כי הערעור הוגש באיחור. לא צורף לבקשה תצהיר לתמיכה בעובדות המפורטות בה. לא פורט טעם מיוחד להארכת המועד להגשת הערעור. גם בהתאם לגישתו הסלחנית של בית הדין יש צורך להוכיח שמקצת הנסיבות לאיחור לא היו בשליטת המבקשת. למשיבה נגרמים נזקים מידי יום ביומו, לרבות עינוי דין משווע, לאור התנהגותה חסרת תום הלב של המבקשת, שאינה מבצעת את האמור בפסק הדין. סיכויי הערעור נמוכים. בתשובת המשיבה, מיום 1.4.08, הוסף: סיכויי הערעור טובים. במיוחד נוכח הקביעה התקדימית, לפיה מכתב המבקשת בדבר האפשרות לפרוש במסגרת תוכנית ההבראה הינו בגדר הצעה בלתי חוזרת, קרי למבקשת אין שיקול דעת להחליט אילו מבין העובדים המעוניינים לפרוש יזכו לתנאים שפורטו במכתב. לא נגרם למשיבה נזק בגין האיחור בהגשת הערעור אלא בגין הערעור עצמו. המשיבה לא פיתחה ציפייה לגיטימית לסופיות ההליכים, כיוון שלאחר מתן פסק הדין נוהל בין הצדדים מו"מ במטרה להימנע מהגשת ערעור על פסק הדין, כפי שהובהר למשיבה. לפיכך, מנועה המשיבה מהעלאת טענות הנוגעות לאיחור בהגשת הערעור, טענה שספק אם הייתה מועלית אלמלא פנתה לייעוץ משפטי. הבקשה להארכת מועד נשלחה לבית הדין באמצעות הפקס ביום 29.1.08 (הוצג אישור בדבר משלוח הפקס), אך לא הוקלדה מסיבה שאינה ברורה. בטעות סבר בא כוח המבקשת כי המועד האחרון להגשת הערעור הוא יום 30.1.08 ולא 29.1.08. יחד עם זאת בית דין זה כבר הכיר בטעות במנין הימים של עורך דין כטעם מיוחד להארכת מועד. אין חובה לצרף תצהיר לכל בקשה להארכת מועד. לאחר עיון בטענות הצדדים ובמסמכים שבתיק, אני קובע כי דין הבקשה להתקבל, וזאת מהטעמים שיפורטו להלן. על פי תקנה 73 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב- 1991 (להלן- תקנות בית הדין) המועד להגשת ערעור על פסק דין של בית הדין האזורי הוא שלושים יום מן היום שבו הומצא למערער פסק הדין. עם זאת, רשאי בית הדין או הרשם להאריך מועד זה "מטעמים מיוחדים שיירשמו" (תקנה 125 לתקנות בית הדין). כבר נפסק כי אין בנמצא, בחוק או בפסיקה, רשימה סגורה של טעמים העולים כדי "טעם מיוחד". ספק אף אם ניתן לגבש נוסחה נוקשה אשר כוחה יפה לכל המקרים. אשר על כן, יש לבחון כל מקרה על פי נסיבותיו הוא. יצוין, כי בעבר, ההלכה הייתה כי טעות של בעל דין או של בא כוחו אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד. אולם, כפי שנפסק במספר פסקי דין של בית המשפט העליון: "כלל נוקשה זה עבר תהליך של שחיקה. לעתים, חסימת הערעור בשל טעות משרדית נתפסה כנוקשה יתר על המידה. בבש"א 6708/00 אהרון נ' אהרון נקבע שאין מקום לאמץ כלל הקובע קטיגורית כי טעות שבדין לעולם לא תהווה טעם מיוחד להארכת מועד, וכי יש לבחון את טיבה של הטעות, טעמיה, הגיונה ובעיקר את השלכתה על זכויות בעלי הדין האחרים. עם זאת, שלילת הכלל כי טעות שבדין אינה מהווה טעם מיוחד להארכת מועד, אינה מובילה בהכרח לתוצאה כי כל טעות שבדין תוכר כטעם מיוחד שכזה. על מנת שהטעות תוכר כטעות אופרטיבית עליה להיות טעות שאינה מובנת מאליה ואינה ניתנת לגילוי על ידי בדיקה שגרתית, שהגשת כל כתב טענות מחויבת בה. כך אין מקום להיעתר לבקשה המבוססת על טעות שאין לה הנמקה, במובן זה שסדרי עבודה שגרתיים אמורים לגלותה..." במקרה דנן, טעותה של המבקשת נבעה מספירה מוטעית של הימים לצורך הגשת הערעור. סבורני, כי על אף שטעות זו ניתנת לגילוי באמצעות בדיקה שגרתית, אין היא מובנת מאליה ולכן יכולה להיחשב כ"טעות אופרטיבית", העשויה להוות "טעם מיוחד" להארכת מועד להגשת ערעור. ואכן, עוד לפני שנים רבות הכיר בית המשפט בטעות בספירת הימים של עורך דין, אשר סבר בטעות כי בחודש מרס 30 ימים ולא 31, כטעם מיוחד למתן ארכה. יצוין, כי בקשת המבקשת שהוגשה באמצעות הפקסימיליה לבית דין זה אינה נחשבת כהמצאה כדין על פי התקנות ומסיבה זו אף לא הוקלדה. שכן, כבר נפסק כי לא ניתן להמציא כתב בי-דין ראשון בתיק באמצעות הפקסימיליה. 9. זאת ועוד, שיקול מרכזי בבחינת השאלה אם יש להכיר בטעות כ"טעם מיוחד" להארכת מועד הוא עצמת הפגיעה בציפיות הצד שכנגד, ובעיקר - עצמת הפגיעה בציפית בעל הדין לסופיות ההליכים. "..המונח טעם מיוחד הוא כשלעצמו אינו תוצאה של נוסחה מתמטית. שלילת השלילה אינה יכולה להוביל לתוצאה חיובית. על כן גם טעם מנומק לפשר התקלה אינו יכול לעלות, בכל מקרה, לכדי טעם מיוחד. ככל שעצמת הפגיעה גדלה, כך צריכה יסודיות הטעות להיות מובהקת יותר, על מנת שתיחשב לטעם מיוחד. גישה זו מוזנת מהצורך להגן על ציפיות בעל הדין האחר ביחס לסופיות ההליכים, והמשקל שיש ליתן לאינטרס של בעל הדין בודאות השמורה לעמידה בלוח הזמנים השיפוטי...". במקרה הנדון, האיחור בהגשת הערעור קצר ביותר, למעשה יום אחד, ולא הוכח כי נוצרה למשיבה ציפייה מגובשת לסופיות ההליכים, כיוון שהצדדים ניהלו משא ומתן כדי להגיע לפתרון מוסכם, שייתר את הצורך בהגשת הערעור. למעשה, אף המשיבה בתגובתה לא טענה כלל שאינטרס הצפייה שלה נפגע אלא רק כי נגרם לה נזק כתוצאה מאי מימוש פסק הדין עד כה. לכך יש להוסיף את העובדה שעל מנת לשמור על זכותה להגיש ערעור על פסק הדין הגישה המבקשת את הבקשה מיד כשהתברר לה כי אישור הגורמים המוסמכים לפתרונות המוצעים במסגרת המו"מ בין הצדדים, לא יינתן בתוך פרק הזמן הקבוע בדין להגשת הערעור. 10. לאור האמור, יש להעדיף במקרה דנן את אינטרס המבקשת על פני אינטרס המשיבה. בכך אני באים לידי ביטוי הן ההלכה הנוהגת בבית דין זה לפיה יש לפרש את הוראתה של תקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה "מתוך גישה סלחנית ההולמת את יעודו של בית הדין לעבודה"; והן לאור חשיבות זכות הגישה לערכאות. 11. כבר נפסק כי זכות הגישה לערכאות הינה "זכות יסודית וחשובה בשיטתנו המשפטית, אשר יש רואים בה זכות חוקתית על-חוקית". באופן דומה פסק בית דין זה, כי "זכות הגישה לערכאות היא זכות ראשונית ויסודית, הנתונה לציבור בכללותו ולכל אחד מיחידיו, והיא הבסיס והתשתית לעצם מהותה של שיטת משפט, באשר היא". זכות הגישה לערכאות, ככל זכות, אינה מוחלטת ויש לאזנה אל מול זכויות נוספות. בעניין שנפ נפסק כי "על דרך הכלל, לא יסרב בית-המשפט להדרש להליך שהוגש בפניו מן הטעם של שימוש לרעה בהליכי משפט, ויעדיף מתן סעדים אחרים כגון: זקיפת חוסר תום-הלב לחובתו של בעל-דין" או השתת הוצאות על בעל-הדין בגין התנהגותו האמורה". בנסיבות המקרה שבפני, בו הוגש הערעור באיחור קצר כתוצאה מטעות בספירת הימים של בא כוח המבקשת, אין לראות בהתנהלות המבקשת ובא כוחה "ניצול לרעה בוטה את ההליך השיפוטי" או "זלזול חמור בהליכי משפט" המצדיקים סילוק על הסף של הערעור, כפי שנקבע בעניין שנפ. זאת במיוחד משלא הוכחה ציפייה של המשיבה לסופיות ההליכים. 12. נכונה טענת המבקשת, כי בהתאם לפסיקת בית דין זה, ההוראה בתקנות סדר הדין האזרחי המחייבת תמיכה בתצהיר בכל בקשה אינה חלה בבית הדין לעבודה. לפיכך, אין חובה לצרף תצהיר לכל בקשה להארכת מועד להגשת ערעור, והדבר תלוי בסוג הטענות המועלות בבקשה. נראה לי, כי במקרה הנדון, משמדובר בטעותו של ב"כ המבקש, ומשהמשיבה לא הכחישה את הטענה בדבר ניהול משא ומתן עימה, אשר פורטו בבקשה, אין העדרו של תצהיר התומך בבקשה מהווה סיבה שלא להיעתר לבקשה. 13. בנוסף, במקרים מסוימים, "חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה תכתיב את התוצאה". כאשר שוקלים את חשיבות האינטרס של בעל הדין הטועה, יש להביא בחשבון את סיכויי הערעור. ואכן, בפסיקת בית דין זה נקבע לא אחת כי סיכויי הערעור מהווים שיקול שיש להביאו בחשבון בהליך שעניינו הארכת מועד להגשת ערעור או להגשת בקשת רשות ערעור. סבורני, כי יש לשקול במכלול השיקולים כאשר מתבקשת ארכה להגשת ערעור ע"י המבקשת, את העובדה כי כספי המבקשת הם כספי ציבור. לפיכך יש לאזן בין השיקול של מניעת תשלום כספי הציבור למי שאינו זכאי להם, לבין זכותה של העובדת הבודדת לסופיות ההתדיינות בעניינה. במקרה הנדון, לאחר בחינת הודעת הערעור ופסק דינו של בית הדין קמא סבורני כי מדובר בשאלה משפטית בעלת חשיבות בנוגע לפירוש שניתן למכתב העירייה בדבר האפשרות לפרוש במסגרת תוכנית ההבראה. לכן מן הראוי שטענות המבקשת יבחנו ע"י ערכאת הערעור ושלכאורה - תשמע בעניין זה גם עמדתו של הממונה על השכר, בהתאם לקבוע בסעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985. 14. לאור המקובץ סבורני כי במקרה הנדון מתקיים טעם מיוחד להארכת מועד להגשת ערעור. 15. הודעת הערעור שהוגשה תתקבל לרישום בכפוף לתשלום אגרה נוספת כדין. ניתנת אורכה של 15 להסדרת תשלום האגרה. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.הארכת מועדטעות משרדית