דמי נסיעות לעובד עירייה

להלן פסק דין בנושא דמי נסיעות לעובד עירייה:

פסק דין

הנשיא סטיב אדלר:

     ערעור זה עניינו בשאלה האם זכאי המשיב (להלן: מר קשוע או המשיב) לתשלום קצובת נסיעה בגין תקופת עבודתו בעירייה, ואם כן, מה שיעורה?
      רשמת בית הדין האזורי בתל-אביב דחתה את תביעתו של המשיב לתשלום קצובת נסיעה, על כל רכיביה. (הרשמת שלי ולך; עב 5736/04). בית הדין האזורי בתל-אביב קיבל באופן חלקי את הערעור על פסק דינה של הרשמת וחייב את המערערת (להלן: העירייה או עיריית טירה) לשלם למשיב קצובת נסיעות בגין חלק מתקופת עבודתו בעירייה, רוצה לומר: מיוני 1997 עד ספטמבר 1999, בשיעור של 333 ₪ לחודש. הערעור ברשות שלפנינו (בר"ע 906/05), עוסק הן בעצם חיובה של העירייה בתשלום קצובת נסיעה והן בשיעור החיוב.

2.     נוכח השאלות העקרוניות העולות בערעור, הודע להסתדרות המעו"ף ולמרכז השלטון המקומי על קיום הדיון והתאפשר להם להתייצב ולהשמיע עמדתם בערעור. ההסתדרות והמרכז לשלטון מקומי הגישו נייר עמדה מטעמם והמרכז לשלטון מקומי התייצב לדיון ביום 11.4.2006. באי כח ההסתדרות, שלא הופיעו לדיון, מסרו כי אי התייצבותם מקורה בטעות משרדית וביקשו כי בית הדין יתן דעתו לטיעונים שהועלו בנייר העמדה שהגישו. נציגת הממונה על השכר התייצבה אף היא לדיון בפנינו.

העובדות שביסוד הערעור -

3.     טרם אבוא לתיאור המסכת העובדתית בערעור יוער, כי נציגי הצדדים לא הביאו בפני בית הדין את עובדות המקרה באופן סדור ומשכך לא ניתן לעמוד על המסכת העובדתית שביסודו של הערעור מפסקי דינן של רשמת ושופטת בית הדין האזורי. הילכך, יפורטו להלן עובדות המקרה, כפי שהן עולות מכלל החומר המצוי בתיק בית הדין, לרבות תצהירי הצדדים, טיעוניהם ופסקי הדין דלמטה.

4.     מר אלרחמאן קשוע, תושב טירה, הועסק בעיריית טירה החל מחודש מאי 1995, כממונה על ענייני הדת בעירייה. מר קשוע פוטר לראשונה בחודש יולי 1999 והוחזר לעבודה בהחלטת ביניים של בית הדין האזורי סמוך לאחר מכן. עם חזרתו לעבודה, החליטה העירייה להעבירו לעבוד באתר המזבלה העירונית המכונה "הרמפה". מר קשוע עתר לבית הדין האזורי כנגד העברתו לעבודה ב"רמפה" ועתירתו נדחתה בהחלטת השופטת אפרת לקסר מיום 10.11.1999. נוכח החלטה זו, נדרש מר קשוע להתחיל עבודתו ב"רמפה" למחרת, ביום 11.11.1999. לטענתו, נפצע בתאונה בו ביום ושהה בחופשת מחלה בתקופת שבין נובמבר 1999 לפברואר 2000. בתום תקופת אי כושרו, זומן המשיב לשימוע ביום 21.3.2000, בעקבותיו פוטר פעם נוספת מעבודתו. פיטורים אלה בוטלו גם הם בהחלטת בית הדין האזורי (בש"א 2356/00, מיום 3.12.2000). הלכה למעשה, מר קשוע לא עבד בפועל בעירייה לאורך התקופה שתחילתה בחודש יולי 1999 וסיומה בדצמבר 2000. לטענת העירייה, בחודש פברואר 2001 החל המשיב ללמוד בירדן ולא הופיע עוד לעבודה.
העירייה לא שילמה למר קשוע תשלומים בגין קצובת נסיעה בתקופה שבין מאי 1995 לדצמבר 2000, להוציא חודש ספטמבר 1999, בו שולמה למר קשוע קצובת נסיעה בסך 180 ₪. בחודשים ינואר ופברואר 2003 שולמה למר קשוע קצובת נסיעה בסך 215 ₪ לחודש ותשלום זה בוטל זמן קצר לאחר מכן. אין חולק על כך, שמר קשוע לא היה בעל רכב צמוד ולא קיבל החזר הוצאות רכב מהעירייה.
המחלוקת העובדתית בין הצדדים סבה, בין היתר, על המרחק בין מעונו של מר קשוע לבניין העירייה בו עבד. טענתו היא, כי מעונו נמצא במרחק של קילומטר אחד מבנין העירייה. מנגד טען נציג העירייה, כי מר קשוע מתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטר ממקום עבודתו, או ליתר דיוק, במרחק של 470 מטרים משם.
באי כוח הצדדים הביאו לידיעתנו, כי בטירה אין שירותי תחבורה ציבורית עירוניים והתושבים מסתייעים בקווי אוטובוס בינעירוניים העוברים ברחובה הראשי של עיר. במצב דברים זה, יהא סביר להניח כי המשיב צעד למקום עבודתו ולא השתמש בתחבורה ציבורית. בעניין זה יוטעם, כי לא מצאנו בחומר הראיות טענה מפורשת של המשיב, כי נסע למקום עבודתו והדברים עולים גם מפסק דינה של השופטת יהלום. הצדדים אינם חלוקים על כך שמר קשוע לא הגיש דיווח חודשי ובו פירוט נסיעותיו בפועל או עלותם, אלא שנתגלעה ביניהם מחלוקת באשר לחובה להגיש דיווח זה כתנאי לקבלת התשלום, כפי שיפורט להלן.

5.     פסקי דינן של רשמת ושופטת בית הדין האזורי -

[א] תקופות העבודה -

בפסק דינה של הרשמת פורטו תקופות העסקתו של מר קשוע באופן זה:

·     התקופה הראשונה - מחודש מאי 1995 ועד יוני 1997.
·     התקופה השנייה - מיוני 1997 ועד יולי 1999, תקופה בה המשיב עבד בפועל.
·     התקופה השלישית - מיולי 1999 ועד דצמבר 2000, תקופה בה המשיב לא עבד בפועל עקב פיטוריו, שבוטלו בסופו של דבר על ידי בית הדין בחודש דצמבר 2000.

השופטת יהלום אימצה את קביעותיה של הרשמת בעיקרן, תוך שקבעה כי התקופה השנייה התארכה עד לחודש ספטמבר 1999. לא מצאנו בחומר הראיות טעמים שיצדיקו התערבותנו בקביעה עובדתית זו של השופטת.

[ב] נימוקי קביעותיהן של הרשמת והשופטת -

הרשמת דחתה את תביעתו של מר קשוע בכללותה, והשיתה עליו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪, ואלה טעמיה:

·     התקופה הראשונה - התביעה לתקופה זו התיישנה;
·     התקופה השנייה - באשר לתקופה זו נקבע, כי המשיב אינו זכאי לקצובת נסיעות, משום שלא עלה בידו להוכיח כי הוא מתגורר במרחק העולה על 500 מטרים או במרחק של שתי תחנות אוטובוס ממקום עבודתו. בקביעה זו נסמכה הרשמת על עדותו של מנכ"ל העירייה שהיתה מהימנה עליה. הרשמת קבעה עוד, כי חובת דיווח הינה תנאי לקבלת קצובת נסיעות ומר קשוע לא דיווח לעירייה ולא הביא ראיה לעלות נסיעותיו. טענתו של מר קשוע כי חובת הדיווח חלה רק על נסיעות בינעירוניות, נדחתה.
·     התקופה השלישית - נקבע כי המשיב אינו זכאי לקצובת נסיעות משום שלא עבד בפועל בתקופה זו.

השופטת יהלום קיבלה את הערעור ככל שעניינו בתקופה השנייה ואישרה את פסק דינה של הרשמת לעניין התקופה השלישית. קביעותיה של הרשמת באשר לתקופה הראשונה לא עמדו לערעור בפני השופטת יהלום.
קביעותיהן של רשמת ושופטת בית הדין האזורי, באשר להעדר זכאותו של המשיב לקצובת נסיעה בתקופה השלישית בה לא עבד בפועל, מקובלות על דעתנו ואיננו מוצאים מקום לשנותן. לפיכך, הדיון להלן יתמקד בזכאותו של המשיב לקצובת נסיעה בתקופה השנייה, בה ביצע עבודה בפועל. השופטת יהלום קבעה לעניין זה כי המשיב זכאי לקצובת נסיעה בשיעור 333 ₪ לחודש בגין התקופה השנייה וקביעתה עומדת לערעור לפנינו.

6.     הזכאות לקצובת נסיעה -

הזכאות לתשלום קצובת נסיעה לעובדי הרשויות המקומיות מעוגנת בהוראות חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות, והיא תבחן על ידנו מתוקף הוראות החוקה. הצדדים הגישו לבית הדין מסמכים נוספים המהווים לטעמם אסמכתא לעניין הזכאות לקצובת נסיעה בשלטון המקומי. יאמר כבר עתה, כי מקובלת עלינו טענת ההסתדרות בעמדה שהגישה לבית דין זה, לפיה יש ללמוד על הזכאות לקצובת נסיעה מחוקת העבודה וממנה בלבד, בהיותה ההסכם הקיבוצי התקף החל בנסיבות העניין ביחסים שבין הצדדים. לפיכך, זכאותו של המשיב לתשלום קצובת נסיעה תבחן על פי הוראות החוקה, גם אם ימצא תנא דמסייע להוראותיה במסמכים אחרים.

[א] הרמת נטל ההוכחה - בפסק דינה קבעה השופטת יהלום כממצא עובדתי כי המשיב נסע לעבודתו, תוך שהיא סומכת קביעתה על העדר הכחשת עובדה זו על ידי העירייה.
סבורים אנו, שמחומר הראיות עולה המסקנה לפיה המשיב לא הרים את נטל ההוכחה כי נסע למקום עבודתו. העדר הכחשה מצד העירייה, מקום בו לא נטען באורח מפורש כי המשיב נסע לעבודה, אין די בה על מנת להרים את נטל ההוכחה המוטל על המשיב.
נציגי העירייה טענו, כי המשיב מתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים או על שתי תחנות אוטובוסים ממקום עבודתו. הרשמת קבעה לעניין זה כדלקמן: "לא הוכח בפני כי ביתו של התובע נמצא במרחק העולה על 500 מטר ממקום העבודה או מרחק שתי תחנות אוטובוס". קביעה זו נסמכה על עדותו של מנכ"ל העירייה בדיון בפני הרשמת ועל התרשמותה ממהימנות עדותו. יוטעם, כי טענתו של המשיב לפיה מעונו מרוחק כקילומטר מבניין העירייה נטענה בעלמא ולא הובאו לה תימוכין. מנגד, נציגי העירייה הציגו בפני רשמת בית הדין האזורי מפה של מחלקת ההנדסה בעירייה ממנה עולה כי המרחק בין מעונו של המשיב לבין בניין בעירייה הוא 470 מטר. המשיב, שנחקר על כך, השיב בין היתר: "זה לא משקף את הבית שלי, יש קטע של 500 מטר שלא מופיע במפה, הבית שלי הוא לא על הכביש הראשי". יצוין, כי מדובר במפה רשמית של העירייה שהצביעה על 470 מטרים. הנה כי כן, חומר הראיות תומך לדידנו במסקנתה של הרשמת לפיה המשיב לא הרים את הנטל ההוכחה כי המרחק בין ביתו למקום עבודתו עולה על 500 מטר או על שתי תחנות אוטובוס.
ממצאים עובדתיים אלה יהוו את התשתית לבחינת זכאותו של המשיב לקצובת נסיעה על פי חוקת העבודה.

[ב] חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות - סעיף 26.91 לחוקת העבודה, שעניינו ב"החזרי נסיעות לעבודה", מתנה את הזכאות לתשלום הקצובה בהִזקקות לתחבורה ציבורית וקובע כדלקמן:

"26.901 ... זכאים לקצובת הנסיעה: עובד, הזקוק לתחבורה כדי להגיע למקום עבודתו, בין אם הוא משתמש בתחבורה ציבורית ובין אם הוא משתמש ברכב פרטי או אחר, זכאי לקבל קצובת נסיעה (להלן - קצובה) בשיעורים ובתנאים המפורטים בסעיף משנה זה. ..."

הסעיף אינו קובע מרחק מינימום של 500 מטרים או של מספר תחנות אוטובוס בין מעונו של העובד לבין מקום עבודתו כתנאי לזכאות. פרמטרים אלה מקורם במסמכים אחרים כגון "אוגדן תנאי השירות לעובדי הרשויות המקומיות" שאינו בבחינת הסכם מחייב בין הצדדים. עם זאת קובע הסעיף, כי רק עובד הזקוק לתחבורה זו או אחרת על מנת להגיע למקום עבודתו, יהא זכאי לתשלום (להלן: "מבחן ההִזקקות").
סבורים אנו, כי אמת המידה המרכזית לצורך הקביעה האם התקיים "מבחן ההִזקקות" במקרה פלוני, היא במרחק שבין מעונו של העובד למקום עבודתו. ככל שלא הוכח אחרת, חזקה על עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו, שהוא מרחק הליכה סביר, שאינו זקוק לתחבורה ציבורית. אמת המידה שעניינה במרחק בין המען למקום העבודה, היא בבחינת "כלי עזר" לבחינת הזקקותו של אדם לתחבורה ציבורית, ומטבע הדברים קיימים חריגים לחזקה זאת, כגון עובדים המוגבלים בניידות. מר קשוע לא העלה טענה ממין זה. מקובלת עלינו עמדת הסתדרות המעוף, כי ".... יתכן והמונח 'זקוק' יתפרש באופן שונה מעובד לעובד, בהתחשב בנסיבות מצבו, גילו, המרחק ממקום העבודה, המבנה הטופוגרפי במקום המגורים וכיוצא בזה". [סעיף 1 לעמדת ההסתדרות בערעור זה].
עמדנו לעיל על כך שהמערער לא הוכיח שעשה שימוש באמצעי תחבורה כלשהו כדי להגיע למקום העבודה ולא הרים את נטל ההוכחה כי הוא מתגורר במרחק העולה על 500 מטרים מבניין העירייה. סביר בעיננו להניח, כי עובד המתגורר במרחק שאינו עולה על 500 מטרים ממקום עבודתו אינו זקוק לתחבורה כדי להגיע לעבודתו והמשיב לא הוכיח אחרת. בא כח המשיב טען בדיון בפנינו, כי מאחר ואין שירותי תחבורה ציבורית עירוניים בטירה, המשיב עושה שימוש ברכבו הפרטי. טענה זו לא נטענה ולא הוכחה בשלב מוקדם יותר ואין בידנו לקבלה.
יוטעם, כי "מבחן ההִזקקות" לתחבורה ציבורית אינו מותנה בקיומה של תחבורה ציבורית פעילה בשטח שבין מעונו של העובד לבין מקום עבודתו. במקרה דנן הובהר כי לא היתה תחבורה כזאת, וככל שהמשיב היה מרים את נטל ההוכחה לעניין הִזקקותו לתחבורה, לא היה בכך כדי לשלול את זכאותו לקצובת נסיעה. בדומה, המעסיק לא נדרש לבדוק האם העובד נסע לעבודה ברכבו, באוטובוס, באופניים או לעיתים צעד ברגליו. כל שנדרש לבחון הוא האם העובד זקוק לתחבורה על פי אמות מידה אובייקטיביות של מרחק . מדובר אם כן במבחן רחב וגמיש, שכאמור אינו מתקיים במקרה שלפנינו.
תוצאת הדברים היא איפוא, כי המשיב אינו זכאי לתשלום קצובת נסיעה מכוח חוקת העבודה.

[ג] חוזר משרד האוצר כמקור לזכות - השופטת יהלום הסתמכה בפסק דינה על חוזר מטעם משרד האוצר אל ראש הרשות המקומית, בו נכתב כי עובד העושה שימוש בתחבורה ציבורית או ברכב פרטי זכאי להשתתפות בהוצאות נסיעה אם המרחק בין מעונו לבין מקום עבודתו הוא לכל הפחות בן שתי תחנות אוטובוס. השופטת יהלום קבעה, כי מאחר ולא קיימת מערכת תחבורה ציבורית פנימית בטירה, הרי שקריטריון המרחק של שתי תחנות אוטובוס או של 500 מטר אינו רלוונטי. מטעמים אלה, הגיעה השופטת למסקנה לפיה מר קשוע זכאי לקצובת נסיעה. אין בידנו לקבל מסקנה זו.
מקובלת על דעתנו עמדת הסתדרות המעוף, כי "חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות היא ההסכם הקיבוצי התקף אשר חל בנסיבות, וממנה ורק ממנה יש ללמוד על המטריה המשפטית הרלוונטית לעניין זה". [סעיף 1 לעמדת הסתדרות המעוף]. נכון הדבר, שבהתאם לסעיף 22 לחוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז - 1957מעסיק רשאי להוסיף זכויות על אלה שנקבעו בהסכם קיבוצי בכפוף למגבלות חוק יסודות התקציב, וככל שהדבר נעשה יהא העובד זכאי למיטיבה מבין ההוראות .
חוזר משרד האוצר שהוגש לבית הדין, אינו קובע קריטריונים שונים מאלה שנקבעו בחוקת העבודה בכל הנוגע לזכאות לתשלום קצובת נסיעה. בשני המסמכים נקבע "מבחן ההִזקקות" כתנאי לזכאות; בשניהם אין נפקות לשאלה אם העובד נוסע בפועל לעבודה בתחבורה ציבורית, ברכב פרטי או מגיע בדרך אחרת.
הנה כי כן, אין בחוזר משרד האוצר כדי לשנות מתוצאת הדברים לפיה מר קשוע אינו זכאי לתשלום קצובת נסיעה לאחר שבאנו לכלל מסקנה כי עניינו אינו עומד ב"מבחן ההִזקקות".

[ד] חובת דיווח - לשם השלמת הדיון נתייחס לקביעת השופטת יהלום לפיה חוקת העבודה אינה קובעת חובת דיווח באשר לשימוש בתחבורה ציבורית כתנאי לזכאותו לקצובת נסיעה. מסקנה זו מקובלת על דעתנו. חובת הדיווח החודשי עניינה בהחזר הוצאות רכב ולא בתשלום קצובת נסיעה. מכל מקום, בכל הנוגע לקצובת נסיעה רשאי המעסיק ואולי אף מחוייב, לדרוש מהעובד דיווח חד-פעמי ובו פירוט המרחק בין מעונו למקום עבודתו.

[ה] לסיכום הדברים עד כה: משנמצא כי עניינו של מר קשוע אינו עומד ב"מבחן ההִזקקות" האמור בחוקת העבודה, הרי שמר קשוע אינו זכאי לתשלום קצובת נסיעה, לא מתוקף חוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות ולא מתוקף המסמכים האחרים שהגיש.

7.     שיעור הקצובה -

הגם שדי היה באמור למעלה על מנת לקבל את הערעור, לא נשלים מלאכתנו מבלי להתייחס לסוגיית שיעור הקצובה, שנדונה בבית הדין האזורי והיא בעלת השלכות תקציביות.
השופטת יהלום פסקה למשיב קצובת נסיעה בשיעור הנתבע על ידו בהתאם לסכומים המרביים הנקובים בחוקת העבודה לעובדי הרשויות המקומיות.
סעיף 26.902 לחוקת העבודה דן בשיעור החזר דמי הנסיעה. על פי הסעיף "שיעור הקצובה המרבית החודשית לעובד, היא בשיעור של נסיעה אחת, הלוך וחזור, באוטובוס ציבורי ממקום מגורי העובד למקום עבודתו...". עוד נקבע בסעיף 26.904 לחוקת העבודה, כי "עובדים, הנוסעים בקווים בהם יש כרטיסי 'חודשי חופשי', זכאים לקצובת נסיעה בסכום שלא יעלה על מחיר כרטיס 'חודשי חופשי', או כרטיס 'חודשי חופשי מרחבי'". עובד הזקוק לנסיעות ביותר מקו אוטובוס אחד מקום בו אין כרטיס "חודשי חופשי", זכאי לקצובה נוספת מעבר לסכום המירבי [סעיף 26.908].
סעיף 26.901 לחוקת העבודה צריך להתפרש על פי מכלול הוראותיו ותכליתו. קצובת הנסיעה מיועדת להשיב לעובד את הוצאות הנסיעה בתחבורה ציבורית ממעונו למקום עבודתו וחזרה. מקום בו ניתן לשלם את עלות הנסיעה באמצעות כרטיס "חודשי חופשי", יקבל העובד את מחיר עלות הכרטיס כקצובת נסיעה. מקום בו לא קיימת אפשרות תשלום הנסיעה באמצעות כרטיס "חודשי חופשי", תשולם לעובד קצובה על פי הוראות חוקת העבודה.
מקובלת עלינו טענת הסתדרות המעוף, כי במקרים בהם שיעור קצובת הנסיעה נקבע בהסכם קיבוצי, הרי שהוראותיו גוברות על התנאים שנקבעו בצו הרחבה בדבר החזר הוצאות נסיעה. חוק הסכמים קיבוציים קובע כי צו הרחבה בא להרחיב תנאים שנקבעו בהסכם קיבוצי על כלל עובדי הענף, אולם ייתכנו מקרים בהם צו ההרחבה לא יחיל את כלל הוראות ההסכם הקיבוצי על יתר עובדי הענף. הכלל הוא, כי תנאיו של הסכם קיבוצי חלים על העובדים המאורגנים ואילו תנאי צו ההרחבה של אותו הסכם חלים על העובדים הבלתי מאורגנים עליהם הוחל הצו.
עולה אם כן, כי אילו הוכיח מר קשוע שהיה זקוק לתחבורה ציבורית על מנת להגיע לעירייה, הוא היה זכאי לתשלום קצובה בשיעור עלות כרטיס "חודשי חופשי" באזורו, ולא לסכום המרבי כפי שקבע בית הדין האזורי.

8.     סוף דבר -
ערעורה של עירית טירה מתקבל. המשיב אינו זכאי לתשלום קצובת נסיעה. יתרה מזו, לו היה זכאי לקצובת נסיעה היה מקבל את עלות כרטיס "חודשי חופשי".
אנו מורים על ביטול ההוצאות בהם חויבה המערערת בבית הדין האזורי. ככל שהסכום הפסוק שולם, יחזיר מר קשוע לעירייה את הסכום שקיבל על פי פסק דינו של בית הדין האזורי, כשהוא נושא רבית והפרשי הצמדה ממועד התשלום למשיב ועד למועד החזרתו בפועל. בנסיבות המקרה אין צו להוצאות.



רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון