בקשת רשות ערעור שכנגד

הליך הערעור שכנגד הוא הליך מיוחד שהתווה המחוקק (תקנות 434-436 בתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984) והוא בעל מאפיינים ייחודיים. לידתו תלויה באירוע אחר – הגשת ערעור על ידי הצד שמנגד, ובמהותו הוא הליך תגובה. הוכחה לאופיו זה ניתן למצוא בדרישת הפסיקה לכך שהערעור שכנגד יהיה בעל זיקה לסוגיות שעולות בערעור אשר במסגרתו הוא מוגש, "לא יורשה המשיב על דרך של ערעור שכנגד להעלות עניין השונה הימנו בתכלית" (ע"א 190/60 קליסקי נ' עולמית חברה א"י למפעלי אסבסט מלט בע"מ, פ"ד טו 702, 704 (1961); חמי בן נון וטל חבקין הערעור האזרחי 409 (2012)). "ערעור שכנגד" אינו "ערעור נגדי" שמגיש בעל דין על פסק הדין שבעניינו, במקביל ובמנותק מערעור שמוגש על ידי בעל הדין האחר. האחרון הוא הליך עצמאי, ובעל הדין שמגישו רשאי להתייחס לכל סוגיה אשר יחפוץ. אין בערעור הנגדי את הסממנים של הליך תגובה הקיימים בהליך הערעור שכנגד. על אף שהערעור שכנגד הוא בעל מאפיינים של הליך תגובה, משקמה הזכות להגשתו ובעל הדין פתח בהליך כדין, הוא אינו תלוי עוד בקיומו של הליך הערעור במסגרתו הוא הוגש. ניתן לומר כי הליך ערעור שכנגד נועד כדי לתת תמריץ למי שהשלים עם פסק הדין שקיבל שלא להגיש ערעור, ביודעו שהוא אינו מפסיד את ההזדמנות להגשת ערעור במידה ויריבו יבחר לעשות זאת. יש בו גם להוות גורם מצנן בהגשת ערעורים, כאשר מגיש הערעור צופה את האפשרות שבעל דינו יגיש נגדו ערעור שכנגד. לאור זאת, קבע בית משפט זה שמחיקת הליך הערעור העיקרי אינה מובילה למחיקת הערעור שכנגד (המ' 734/75 אריאל נ' קירשנבאום, פ"ד ל(1) 405, 410 (1975) (להלן: עניין אריאל)). גם בעניין אריאל, ההליך נמחק בשל אי הפקדת עירבון. הלכת אריאל ניתנה לפני למעלה מארבעים שנים, אך ליחה לא נס והיא תקיפה אף היום (ראו: ע"א 2400/11 מויאל נ' חברת החשמל, פסקה 8 (30.08.2011); בן נון וחבקין, הערעור האזרחי, בעמ' 416). ניתן לסכם ולומר שזכות קיומו של הערעור שכנגד מותנית בערעור שהוגש על ידי הצד השני. אך משבא הערעור שכנגד לעולם בזכות, רשאי בעל הדין שהגישו לעמוד על זכות הבירור של ההליך אפילו אם הערעור העיקרי נמחק בשל אי הפקדת העירבון או אי תשלום האגרה. שונים פני הדברים אם מתברר כי מלכתחילה הערעור לא הוגש כדין, למשל באיחור וללא קבלת רשות. במקרה זה, משהתברר כי המערער לא היה רשאי להגיש את הערעור, נמצא שלא קמה לבעל הדין שכנגד הזכות להגיש ערעור שכנגד. כך נקבע בעניין מויאל. באותו מקרה, המערער לא היה רשאי להגיש את הערעור מלכתחילה בשל חריגה מהמועדים הסטטוטוריים. במצב זה, למעשה לא הוגש ערעור על פי דין, ועל כן לא קמה הזכות לצד שכנגד להגיב לערעור על דרך הגשת ערעור שכנגד. להלן החלטה בנושא בקשת רשות ערעור שכנגד: החלטה 1. בקשה זו מעוררת את השאלה האם קיים הליך "בקשת רשות ערעור שכנגד". רקע 2. המשיבה 3, המועסקת כקלדנית בבית משפט בחיפה, הגישה תביעה לבית הדין האזורי בחיפה כנגד המשיבות 1 ו - 2 והמבקשת, לתשלום הפרש פיצויי פיטורים ותשלומי ביטוח מנהלים בגין תקופת עבודתה כקלדנית באמצעות המשיבה 2. ביום 11.2.09 ניתן פסק דין (השופטת אביטל רימון-קפלן; דמ"ש 09-01-2226) שזו לשונו: "1. מבדיקה של תלושי השכר של התובעת עולה כי סכום פיצויי הפיטורים צריך היה להיות 16,799 ₪ אך בפועל שולם לה הסך של 12,906 ₪, דהיינו קיים פער של 3,873 ₪. 2. בנסיבות העניין משבחרה התובעת לחזור בה מהתביעה לביטוח מנהלים אני סבורה שמן הראוי הוא כי שתי הנתבעות ישאו ביחד ולחוד בסכום ההפרש המזערי של 3,873 ₪ נכון למועד זה וזאת אף מבלי להדרש לטענות הנתבעות האחד כלפי השניה. 3. אי לכך, אני מחייבת את הנתבעות 1 עד 3 ביחד ולחוד לשלם לתובעת את הסך של 3,873 ₪ נכון למועד זה." 3. ביום 18.2.09 הגישה המשיבה 1 בקשה לתיקון פסק דין ולעיכוב ביצוע, בטענה כי מעולם לא העסיקה את המשיבה 3 כך ש"שורבבה" לפסק הדין בטעות. ביום 23.2.09 ניתנה החלטת בית הדין האזורי (להלן- "ההחלטה") הדוחה את עיכוב הביצוע, ללא התייחסות לבקשה לתיקון פסק הדין. 4. ביום 8.3.09 הגישה המשיבה 1 בקשת רשות ערעור על ההחלטה (בר"ע 162/09), וביום 22.3.09 הגישה המבקשת בקשה זו תחת הכותרת "בקשת רשות ערעור שכנגד". ביום 1.7.09, לאחר שהמאמצים להשגת הסדר מוסכם לא צלחו, נתתי החלטה לפיה "המדינה תנמק תוך 7 ימים מהו המקור החוקי להגשת "בקשת רשות ערעור שכנגד" וכן האם מדובר "באותו עניין" הנדון בבר"ע המקורית". טענות הצדדים 5. המבקשת מבססת את הגשת הבר"ע שכנגד על סעיף 33 לחוק בית הדין לעבודה, התשכ"ט-1969 (להלן- "החוק"), ולפיו "בכל ענין של סדר דין שאין עליו הוראה בחוק זה או בתקנות, ינהג בית הדין בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית משפט צדק". לגישתה, הליך "בקשת רשות ערעור שכנגד" הינו הדרך המתאימה "לעשיית משפט צדק, כאשר אין בתקנות או בחוק פתרון הולם אחר אשר יהיה בו כדי לאפשר למדינה להבטיח את זכויותיה המשפטיות"; ההליך הוכר בפסיקת בתי המשפט האזרחיים (כאשר שני פסקי הדין אליהם הפנתה אינם עוסקים בשאלה באופן מפורש); לא יגרם נזק כלשהו למי מהצדדים שכן הבר"ע המקורית תלויה ועומדת ובמסגרתה עתידים להידון אותם עניינים עליהם מבוקשת רשות הערעור שכנגד; הרציונאל העומד בבסיס בקשת רשות ערעור שכנגד הינו אותו רציונאל העומד בבסיס ה"ערעור שכנגד" שהגשתו הינה בזכות. המבקשת אף סבורה כי הבר"ע שכנגד אותה הגישה הינה "באותו עניין" כשל הבר"ע המקורית. 6. המשיבה 1 טוענת כי אין מקור חוקי כלשהו המתיר הגשת בקשת רשות ערעור שכנגד, כאשר סעיף 33 לחוק "אינו מסלול "עוקף חוק", ואין בו כדי להקנות זכויות שלא ניתנו בדין". עוד ציינה כי זכות הערעור מוקנית רק מתוקף הוראה מפורשת בחוק ובמקרה זה פסק הדין הינו במסגרת דיון מהיר כך שגם הערעור עליו הינו ברשות בלבד. ממילא, גם אם ניתן היה להגיש בר"ע שכנגד - בקשתה של המדינה אינה "באותו עניין" כבר"ע המקורית. 7. המשיבה 3 הדגישה בתגובתה את עוגמת הנפש וההוצאות הנגרמות לה בשל סירוב המבקשת להגיע להסדר. הכרעה 8. לאחר שקילת הטענות, אני סבורה כי אין הצדקה להכיר - מכוח סעיף 33 לחוק - בהליך של "בקשת רשות ערעור שכנגד". להלן נימוקיי: א. תקנה 99 לתקנות קובעת כדלקמן: "היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור, בפירוט הנימוקים, תוך עשרה ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור...". היינו, תקנה 99 - בדומה לתקנה המקבילה בתקנות סדר הדין האזרחי - מקנה,למעשה, הארכת מועד למשיב להגשת ערעור על פסק הדין של בית הדין קמא, על אף שבשלב ראשון בחר שלא לעשות זאת, כיוון שהעניין ממילא מובא בפני ערכאת הערעור (ראו החלטתי בע"ע 337/08 ישראל זאבי - בתי יציקה וולקן בע"מ, מיום 1.3.09). מטעם זה, ערעור שכנגד יכול להיות מוגש רק לגבי "אותם נושאים, ואותם עניינים, אשר הוכרעו בפסק הדין של בית הדין קמא ואשר נכללו בערעור העיקרי" (דב"ע נה/3-72 מיכאל בן טובים - אביק בע"מ, עבודה ארצי כח (1) 248). ב. תקנה 99 אינה רלוונטית להליך של בקשת רשות ערעור, וזאת הן מבחינה לשונית והן מבחינה תכליתית. מבחינה לשונית, אין עדיין הליך של "ערעור" וממילא טרם נקבע "דיון בערעור" וקיימת האפשרות כי כלל לא תינתן רשות ערעור. מבחינה תכליתית, התקנה מתירה הגשת "ערעור שכנגד" רק במצב בו ערכאת הערעור ממילא תדון, לגופו, בפסק הדין של בית הדין קמא, וזאת באותם עניינים עליהם מבוקשת הגשת ערעור שכנגד. מאידך במקרנו, הוגשה בקשת רשות ערעור בלבד ועדיין לא ידוע אם תעבור את המשוכה הראשונית ותינתן רשות ערעור. ככל שתינתן רשות ערעור ויוגש ערעור, ממילא תקום למבקשת זכות להגיש ערעור שכנגד מכוח תקנה 99 (י' זוסמן, סדר הדין האזרחי, עמ' 804; רע"א 2874/08 עיריית הרצליה - אברהם יצחק בע"מ, מיום 15.5.08; כפוף לפסיקה הדורשת כי הערעור שכנגד יהא "באותו עניין"). עם זאת, ככל שלא תינתן רשות ערעור - אין הצדקה לאפשר למבקשת הגשת "בר"ע שכנגד" שתידון לגופה, הגם שבחרה להשלים עם פסק הדין ולא להגיש בגינו בר"ע. ג. ודוקו: ככל שתינתן האפשרות להגיש בר"ע שכנגד, תיתכן תוצאה לפיה בקשת רשות ערעור שהוגשה כדין ובמועד תידחה, בעוד שהבר"ע שכנגד - תתקבל. במקרה כזה, תינתן למעשה למבקשת הארכת מועד להגשת בר"ע, בלא שתלוי ועומד ערעור באותו עניין בפני בית הדין, בלא שהגישה בקשה להארכת מועד ובלא שהוכיחה "טעם מיוחד", כל זאת תוך פגיעה מהותית בעקרון סופיות הדיון ובהסתמכות הצד שכנגד. ד. המבקשת לא צירפה כל אסמכתא חוקית המתירה ו/או מצדיקה להתיר הגשת בר"ע שכנגד, מלבד שני פסקי דין (בלבד) במערכת האזרחית בהם נדונה (לכאורה) לגופה בר"ע שכנגד, אך ללא דיון כלשהו בשאלה האם עצם הגשתה היתה אפשרית. אציין בקשר לכך כי גם אם קיימת אפשרות תיאורטית להתיר זאת מכוח סעיף 33 לחוק, אינני סבורה כי מוצדק לעשות כן, וזאת נוכח הנימוקים שפורטו לעיל. ממילא, אינני משוכנעת כי סעיף 33 רחב דיו על מנת להקים זכות ערעור שאינה מנויה במפורש בחוק (וראו בג"צ 87/85 ארג'וב נ. מפקד כוחות צה"ל ביהודה ושומרון, פ"ד מב(1) 353 - על כך שזכות ערעור "נולדת אך ורק מכוחה של הוראה מפורשת שבחוק"). ה. כנגד טענת המבקשת כי הדרך היחידה להגן על זכויותיה המשפטיות הנה הגשת בר"ע שכנגד - אעיר כי המבקשת יכולה היתה להגיש מלכתחילה בר"ע במועד על פסק הדין. גם אם החליטה לעשות כן רק לאחר הגשת הבר"ע מטעם המשיבה 1 - הרי שיכולה היתה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת בר"ע (על פסק הדין, באשר ניתן בהליך של דיון מהיר) מטעמה. 9. במסגרת תגובתה להחלטתי מיום 1.7.09 העלתה המבקשת טענות הנוגעות לרישומה של בר"ע 162/09. לטענתה, אין זכות ערעור על החלטה שלא להיענות לבקשה לתיקון טעות סופר, ואף אין הצדקה ליתן הארכת מועד להגשת ערעור על פסק הדין עצמו. המשיבה 1 השיבה כנגד כך כי הבר"ע הוגשה על ידה תוך יומיים מהמועד בו הומצאה לה ההחלטה; כי ביקשה לשם הזהירות הארכת מועד להגשת בר"ע על פסק הדין עצמו; וכי ממילא ניתנה כבר החלטה ראשונית של כב' השופט רבינוביץ בבר"ע לגופה ומכאן כי ההליך בו נקטה הינו תקין. 10. כיוון שהמבקשת העלתה טענותיה בהקשר זה כבדרך אגב וללא הגשת בקשה מסודרת למחיקתה של בר"ע 162/09 - אין בכוונתי להתייחס לטענותיה בפרוטרוט. אעיר רק כי אכן אין ערעור בזכות על החלטה שלא לתקן טעות סופר, אך במקרה זה לא הוגש ערעור בזכות אלא הוגשה בקשת רשות ערעור. 11. סוף דבר - אין אפשרות להגיש בקשת רשות ערעור שכנגד ולפיכך בש"א 210/09נמחקת בזאת. בר"ע 162/09 תועבר להחלטתו של כב' השופט רבינוביץ. בגין הנקיטה בהליך לא תקין שחייב את המשיבות בהגשת תגובות בקשר לכך - תשלם המבקשת הוצאות בסך של 1,500 ₪ לכל אחת מהמשיבות 1 ו - 3 (המשיבה 2 לא הגישה התייחסות כלשהי ולכן לא תיפסקנה לזכותה הוצאות). ערעור שכנגדערעוררשות ערעור (בזכות או ברשות)