ללשכת עורכי הדין הוענק תפקיד סטטוטורי בהסדרת העיסוק בעריכת דין, וכאשר חברי הלשכה ממלאים תפקידים הקשורים לרישום מתמחים או להסמכת עורכי דין, הם מבצעים את תפקידיה הסטטוטוריים של הלשכה. בית הדין לעבודה פסק כי גם על פי הגישה הרחבה בעניין סמכותו של בית הדין לעבודה, לא קמה לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה שהגיש המערער. זאת, לנוכח העובדה שמהות העניין הנדון בהליך זה אינו מתחום משפט העבודה או יחסי עבודה, אלא מתחום אחר לחלוטין - הסדרת העיסוק במקצוע עריכת דין. להלן פסק דין בנושא ביקורת שיפוטית על לשכת עורכי הדין: פסק דין 1. ערעור זה סב על פסק דינו של בית הדין האזורי בתל-אביב (השופטת אורלי סלע ונציגות ציבור גב' ברץ וגב' שור; עב 6138/06), בו נדחתה על הסף תביעת המערער. העובדות הדרושות להכרעה בערעור, כעולה מהחומר שבתיק, הן כמפורט להלן: 2. המערער סיים בשנת 1987 לימודי תואר ראשון במשפטים באוניברסיטת תל אביב. 3. בראשית שנות ה- 90 העתיק המערער את מרכז חייו לארה"ב, והחל מראשית שנות התשעים הוא הוסמך כפרקליט במדינת ניו יורק. 4. בשנת 1996, במהלך שהותו בארצות הברית, הורשע המערער בביצוע עבירה פלילית, ועקב הרשעתו נשלל רישיונו לעריכת דין במדינת ניו-יורק. 5. בשנת 2004 שב המערער לישראל כתושב חוזר. 6. ביום 7.4.2005 הגיש המערער ללשכת עורכי הדין בישראל בקשה להירשם כמתמחה. 7. בעקבות מידע שהגיע ללשכת עורכי הדין בדבר הרשעתו הפלילית של המערער ושלילת רשיונו של המערער לעריכת דין במדינת ניו יורק, זומן המערער לשימוע בפני וועדת ההתמחות ביום 22.9.05. וועדת ההתמחות קיימה ישיבה נוספת בעניינו של המערער ביום 10.10.2005. בקשת המערער להתמחות בישראל נדחתה על-ידי הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל (להלן: "הועד המרכזי") בהחלטתו מיום 1.11.05, על יסוד המלצת ועדת ההתמחות. הטעמים להחלטה היו: דחיית טענת המערער כי אינו חייב למסור פרטים על העבירה בה הורשע, בשל התיישנות; סירוב המערער למסור פרטים על נסיבות שלילת רשיונו לעריכת דין במדינת ניו יורק; העובדה שהמערער עסק בעריכת דין במדינת ניו יורק בתקופת השעייתו; אי גילוי העובדות הרלוונטיות בתצהיר המערער שהוגש ביחד עם הבקשה להתמחות. 8. המערער הגיש עתירה מנהלית בבית המשפט לעניינים מנהליים בירושלים, כנגד החלטת הועד המרכזי לדחות את בקשתו להירשם כמתמחה (עת"מ (י-ם) 159/06). עתירתו נדחתה בפסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מיום 22.8.06, בו נקבע כי החלטת הועד המרכזי, על כלל נימוקיה, היתה סבירה וכדין, ואין עילה להתערב בה. התביעה ופסק דינו של בית הדין האזורי: 9. ביום 12.6.06 הגיש המערער תביעה לבית הדין האזורי בתל אביב כנגד המשיבים, עורכי דין הממלאים תפקידים בועדות השונות של לשכת עורכי הדין (חלקם ממלאים תפקיד בועד המרכזי וחלקם ב"ועדת ההתמחות" של לשכת עורכי הדין). בתביעתו ביקש המערער לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים בסך של 50,000 ₪, בשל הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה התשמ"ח- 1988 (להלן: חוק שוויון הזדמנויות בעבודה) ו/או בשל הפרת עיקרון השוויון בעבודה, שכן לטענתו המשיבים גיבשו מדיניות מפלה בין דורשי העבודה, בין היתר על רקע ארץ מוצא, לפיה יש להחיל את תקופת ההתיישנות רק על עבירות שביצעו מועמדים להתמחות בשטח ישראל, אולם אין להחילה על עבירות שביצעו מועמדים להתמחות מחוץ לישראל. כן עתר לחייב את המשיבים בתשלום פיצויים בגין הוצאות שהוציא לצורך מימון תקופת ההתמחות בישראל, אובדן כספי סיוע להתמחות שהמערער זכאי היה לקבל ממשרד הקליטה אילו אושרה בקשתו, פיצוי כספי בגין אובדן השתכרות, עקב אי יכולתו להתקבל לעבודה, ופיצוי נוסף בסך של 50,000 ₪ בגין עגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב. 10. המשיבים הגישו בקשה לדחיית התביעה על הסף, ובית הדין האזורי קיבל את בקשתם ודחה על הסף את התביעה, מנימוקים אלה: 10.1. העדר סמכות עניינית לבית הדין לעבודה: סעיף 24 לחוק בית הדין לעבודה תשכ"ט-1969, (להלן: חוק בית הדין לעבודה) על תתי סעיפיו, אינו מקנה לבית הדין לעבודה סמכות לדון בתביעה המופנית כלפי "מעסיקים פוטנציאליים", מקום בו לא נטען בכתב התביעה כי המערער ניסה להתקבל לעבודה אצל אותם מעסיקים. עוד קבע בית הדין האזורי כי התביעה מופנית כנגד עורכי דין פרטיים המכהנים בוועדות הלשכה, ואף אחד מהם לא היה "מעסיק מפקח", לא העסיק ולא היה בהליכי משא ומתן לקבלת המערער לעבודה. הטענות ליישום מפלה של הוראות חוק המרשם הפלילי, לנוכח העובדה כי העבירה נעברה בחו"ל, אינן בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה, לנוכח העובדה כי מדובר בתקיפת חוקיותו של חוק והיותו של סעיף ו/או הוראה בו מפלה. 10.2. העדר עילה לפי חוק שוויון הזדמנויות בעבודה: אין המדובר בטענת הפליה על ידי מעביד בין עובדיו או בין דורשי עבודה על-פי סעיף 2 לחוק, שכן המשיבים אינם עונים להגדרת "מעביד" על פי החוק, שכן כאמור לא נטען כי המערער ביקש לעבוד אצל מי מהם. 10.3. העדר יריבות בין הצדדים: ההחלטה עליה מלין המערער מהווה החלטה מוסדית של הועד המרכזי, בו מכהנים המשיבים, ולא של המשיבים כפרטים. הערעור וטענות הצדדים: 11. בערעורו ובסיכומי הטענות מטעמו העלה המערער טענות לעניין סמכות בית הדין לדון בתביעה וטענות לגופו של עניין. הואיל ובפסק הדין מושא הערעור נדחתה התביעה על הסף, בשלב זה יש לדון רק בטענות המערער בעניין סמכותו העניינית של בית הדין לדון בתביעה. לטענת המערער, מוקנית לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה, שכן מדובר בתביעה של "דורש עבודה" כנגד "מעסיקים שונים", כאשר עניינה של תביעתו היא ב"אי קבלת אדם לעבודה", ולבית הדין סמכות לדון בה על פי סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה. עוד נטען כי עילת התביעה היא הפליה של מעבידים כנגד דורשי עבודה, ולכן חל במקרה הנדון חוק שוויון הזדמנויות בעבודה. המערער טען כי המשיבים הם "מעסיקים דומיננטיים" בשוק, אשר התקבצו יחדיו לפעול לדחיית קבוצה מסוימת משוק העבודה מסיבות שונות, ולפיכך לא היה מקום לדרוש פנייה מוקדמת של המערער בבקשה לעבוד אצל המשיבים, כתנאי להגשת תביעה בעילה של הפרת חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, כאשר ברור כי אין כל תכלית לפנייה זו. בית הדין שגה גם בקובעו כי לא קמה יריבות בין הצדדים, לנוכח העובדה כי המשיבים הם שזימנו את המערער לדיון בפניהם, והם אלה שהחליטו לחסום את דרכו של המערער מלהתקבל לעבודה כעורך דין בישראל. עוד נטען כי אותם משיבים שהם חברי וועדת ההתמחות אינם יכולים ליהנות מההגנה שההחלטה מושא התביעה היא החלטה מוסדית; כי היה על בית הדין לאפשר לו לתקן את התביעה; כי לא היה מקום לקבלת הבקשה שלא נתמכה בתצהיר; וכי היה על בית הדין להעביר את התביעה לבית המשפט המוסמך. 12. המשיבים טענו כי יש לדחות את הערעור, לנוכח העובדה כי על פי סעיף 5 לחוק בית משפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000, לבית משפט לעניינים מינהליים סמכות ייחודית לדון בתביעתו של המערער. עוד נטען כי לא מתקיימים יחסי עובד מעביד בין המערער לבין המשיבים, המערער מעולם לא פנה למי מהמשיבים בבקשה להתקבל לעבודה, ומעולם לא נוהל משא ומתן בנדון בין המערער לבין מי מהמשיבים. כן טענו כי יש לדחות את התביעה מחמת העדר יריבות, שכן אין ולא הייתה מערכת יחסים כלשהי בין המערער לבין מי מהמשיבים, והחלטת המשיבים בעניינו של המערער היתה החלטה של מוסד קולגיאלי, ולא החלטה אישית של מי מהמשיבים. לכל היותר, יכול המערער לתקוף את סבירות החלטת הועד המרכזי, כפי שעשה בעתירתו לבית משפט לעניינים מינהליים, אשר נדחתה. עוד נטען כי התביעה קנטרנית ונגועה בחוסר תום לב, ונועדה להפעיל לחץ פסול על המשיבים, אשר ממלאים תפקידם בלשכת עורכי הדין 13. בהתאם להחלטה מיום 17.12.06 הגישו הצדדים את סיכום טענותיהם בכתב, ופסק הדין ניתן בזאת על יסוד הסיכומים בכתב והחומר שבתיק. הכרעה 14. בהתאם לפסיקה, הקביעה אם סכסוך הוא בסמכותו העניינית של בית הדין לעבודה אינה נקבעת על פי פירוש מילולי ודווקני של הוראות החוק או על פי זהות הצדדים להליך, אלא על פי מבחנים מהותיים: מהות העניין הנדון או מהות העילה, והאם על פי תכלית חוק בית הדין לעבודה מן הראוי שבית הדין לעבודה ידון באותו עניין. ככל שעל פי מהות העניין מקומו של הדיון בסכסוך הוא בית הדין לעבודה, משתרעת סמכותו על כל בעלי הדין הנוגעים לעניין. ראו: דב"ע (ארצי) נז/16 - 4 מרכז השלטון המקומי נ' ההסתדרות הכללית, פד"ע לב 1. סק (ארצי) 5/03 הסתדרות העובדים הכללית החדשה ואח' נ' התאחדות התעשיינים בישראל ומדינת ישראל. עס"ק (ארצי) 57/05 הסתדרות העובדים הכללית החדשה - מדינת ישראל - משרד התחבורה ושר התחבורה ומטרודן באר שבע בע"מ. עע (ארצי) 1008/02 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ - דוד מורנו הלוי וקופת חולים לאומית. לאור האמור, השאלה העומדת בפנינו בערעור זה היא האם מקומו של הסכסוך בין הצדדים הוא בבית הדין לעבודה, לנוכח מהות העניין ותכלית חוק בית הדין לעבודה. 15. נקדים ונבהיר, כי גם על פי הגישה הרחבה בעניין סמכותו של בית הדין לעבודה, אנו סבורים כי לא קמה לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעה שהגיש המערער. זאת, לנוכח העובדה שמהות העניין הנדון בהליך זה אינו מתחום משפט העבודה או יחסי עבודה, אלא מתחום אחר לחלוטין - הסדרת העיסוק במקצוע עריכת דין. 16. עיסוק בעריכת דין מוסדר בחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א - 1961 (להלן - חוק לשכת עורכי הדין). בהתאם לסעיף 42 לחוק לשכת עורכי הדין, "אדם הכשיר להיות עורך-דין והוא תושב ישראל ובגיר יהיה לעורך-דין עם קבלתו כחבר הלשכה". בהתאם לסעיף 24 לחוק לשכת עורכי הדין, אדם כשיר להיות עורך-דין אם הוא בעל השכלה משפטית גבוהה, עבר תקופת התמחות ועמד בבחינות הלשכה. בסעיף 2 לחוק לשכת עורכי הדין נקבע כי הלשכה "תרשום מתמחים, תפקח על התמחותם ותבחנם" וכן "תסמיך עורכי דין על ידי קבלתם כחברי הלשכה". בסעיף 26 לחוק לשכת עורכי הדין נקבעו התנאים לרישום מתמחים, ובסעיף 27 לחוק לשכת עורכי הדין נקבע כי "הלשכה רשאית, לאחר שנתנה למועמד הזדמנות לטעון טענותיו לפניה, שלא לרשמו כמתמחה על אף כשירותו לפי סעיף 26, אם נתגלו עובדות שלאורן סבורה הלשכה שהמועמד אינו ראוי לשמש עורך-דין". מכאן, כי ללשכת עורכי הדין הוענק תפקיד סטטוטורי בהסדרת העיסוק בעריכת דין, וכאשר חברי הלשכה ממלאים תפקידים הקשורים לרישום מתמחים או להסמכת עורכי דין, הם מבצעים את תפקידיה הסטטוטוריים של הלשכה. 17. לטענת המערער, לבית הדין לעבודה סמכות עניינית לדון בתביעתו כנגד המשיבים הן מכוח סעיף 24(א)(1א) לחוק בית הדין לעבודה, תשכ"ט - 1969 (להלן - חוק בית הדין לעבודה), בו נקבע כי לבית הדין לעבודה תהא סמכות ייחודית לדון ב"תובענה שעילתה במשא ומתן לקראת כריתתו של חוזה ליצירת יחסי עובד ומעביד, בתובענה שעילתה בחוזה כאמור לפני שנוצרו יחסי עובד ומעביד או לאחר שנסתיימו יחסים כאמור, או בתובענה שעילתה בקבלת אדם לעבודה או באי-קבלתו" או מכוח סעיף 10 לחוק שוויון הזדמנויות בעבודה, הקובע כי לבית הדין לעבודה סמכות ייחודית לדון ב"הליך אזרחי בשל הפרת הוראות חוק זה". על רקע העובדות כמתואר בסעיפים 2 עד 8 לעיל והוראות חוק לשכת עורכי הדין המפורטות בסעיף 16 לעיל, אין בידינו לקבל טענות אלה של המערער. המשיבים לא בחנו את עניינו של המערער כ"דורש עבודה" או כ"מועמד לקבלה לעבודה", בין בשירותם ובין בשירותם של עורכי דין אחרים, אלא בחנו את עניינו של המערער כ"מועמד להתמחות", וזאת על פי חוק לשכת עורכי הדין, המסמיך את הלשכה, בין היתר, לרשום מתמחים. המשיבים דנו בכשירותו של המערער לשמש עורך דין, ולא בכישוריו של המערער כ"עובד" או כ"דורש עבודה". המשיבים לא קיבלו את ההחלטה בעניינו של המערער כ"מעסיקים", בין של המערער ובין של אחרים, אלא כממלאי תפקידים בלשכת עורכי הדין. בהקשר זה אוסיף, כי אפילו אם המערער היה מוכיח כי פנה לאחד המשיבים בבקשה לקבלו להתמחות במשרדו או לעבודה במשרדו, התוצאה לא הייתה שונה, שכן לעניין ההחלטה אותה תוקף המערער בתביעתו, המשיבים פעלו בכשירותם כממלאי תפקידים בלשכת עורכי הדין בביצוע תפקידיה הסטטוטוריים על פי חוק לשכת עורכי הדין ולא בכשירותם כמעסיקים. 18. אמנם, להחלטת המשיבים במסגרת תפקידם בועד המרכזי של לשכת עורכי הדין או בועדת ההתמחות השלכה על עתידו התעסוקתי של המערער, שכן משמעות אי רישום המערער להתמחות היא שהמערער לא יוכל להתקבל כחבר בלשכה, וכפועל יוצא מכך לא יוכל לעסוק במקצוע עריכת הדין, בין כעצמאי ובין כעובד. אולם, אין בהשלכות שיש להחלטת המשיבים על עתידו התעסוקתי של המערער כדי להקנות סמכות עניינית לבית הדין לדון בתביעתו של המערער, אשר כמוסבר לעיל אינה בתחום משפט העבודה או יחסי עבודה, אלא בתחום המשפט המינהלי, וביתר דיוק - "הסדרת עיסוק", וכפועל יוצא מכך בסמכות בית המשפט לעניינים מינהליים, בהתאם לסעיף 21 לתוספת הראשונה לחוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס - 2000. 19. מהנימוקים כמפורט לעיל יש לדחות את התביעה גם ככל שהיא מבוססת על הוראות חוק שוויון הזדמנויות בעבודה, שכן כאמור לעיל המשיבים פעלו בעניינו של המערער במסגרת תפקידם בלשכת עורכי הדין ולא כמעסיקים. 20. גם טענת המערער לפיה בית הדין קמא לא היה מוסמך לדחות את התביעה מחמת חוסר יריבות או חוסר סמכות, מבלי שהבקשה נתמכה בתצהיר, דינה להידחות. בקשת הסילוק על הסף שהגישו המשיבים לא נסמכה על טענות עובדתיות שנויות במחלוקת, ועל כן לא היתה כל חובה להגיש תצהיר בתמיכה לבקשה זו (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 387 (מהדורה חמישית), שלמה לוין עורך, 1988). 21. לאור המסקנה אליה הגענו, לפיה אין לבית הדין סמכות עניינית לדון בתביעה, אין מקום לדון בטענות הצדדים האחרות, הן לעניין סבירות ההחלטה או היותה מפלה, והן לעניין אחריותם האישית של המשיבים. טענות אלה יהא רשאי המערער להעלות בפני הערכאה המוסמכת לדון בהן. לנוכח העובדה כי עילות התביעה שנתבעו בכתב התביעה היו בתחום משפט העבודה, לא היה גם מקום להעביר את התביעה לבית המשפט המוסמך. 22. סוף דבר -הערעור נדחה. המערער ישלם למשיבים שכר טרחת עורך דין בסך של 4,000₪, בצירוף מע"מ כדין. אם סכום זה לא ישולם בתוך 30 יום מהמועד בו יומצא למערער פסק הדין, ישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל. עורך דיןלשכת עורכי הדין