איחור בתשלום קצבאות ביטוח לאומי

מה הדין במקרה של איחור בתשלום קצבאות ביטוח לאומי ?

חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום) ה'תשמ"ד - 1984, בא להבטיח מידה של איזון נאות בין ציפייתם המוצדקת של הזכאים לקיצבאות - הנאלצים לעתים להמתין זמן רב עד לאישור זכאותם - לקבלת פיצוי על האיחור בו משתלמות להם הקיצבאות, לבין המשאבים העומדים לרשות המדינה.

מקום בו לאחר התמודדות משפטית ממושכת מסתבר, כי צדק התובע בתביעתו, אין להגביל את תקופת תשלום התגמול לפי השיעור המעודכן ל- 10 שנים בלבד. לעניין זה נתנו פירוש מרחיב לסעיף 3א לחוק הקיצבאות. על פי פירוש מרחיב זה, כשם שאיחור בתשלום הגימלה עקב התנהגות שלא בתום לב של ביטוח לאומי, מקנה לבית הדין את הסמכות להעניק את הגימלה בשיעור המעודכן גם מעבר לתקופה המנויה בסעיף 2(א)(2) לחוק הקיצבאות, כלומר, מעל לעשר שנים, כך גם קיימת סמכות זו למקרה, שבו לאחר התמודדות ממושכת, מסתבר שצדק המבוטח בתביעתו, אף אם האיחור בתשלום לא נגרם עקב חוסר תום לב של המוסד.


התוצאה של עיכוב בתשלום הגימלה, שהתברר בדיעבד כבלתי צודק, זהה מבחינת המבוטח לעיכוב בשל חוסר תום לב של המוסד. בשני המקרים עלול העיכוב לגרום לעדכון מוגבל של הגימלה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק הקצבאות, ולכן הרציונאל של עדכון הגמלה ללא הגבלת תקופת 10 השנים בשני המקרים זהה.

אין זה סביר, שחוב כספי רגיל ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית, בעוד שתגמול שמקורו בתחיקה סוציאלית לא ישולם בערכו הריאלי. כל מגבלה הקיימת בעניין זה בחוק הקיצבאות יש לפרש בצמצום, כדי לממש את התכלית העקרונית של חוק הקיצבאות שהיא שמירה על ערכן הריאלי של הגימלאות.


להלן פסק דין בנושא איחור בתשלום קצבאות ביטוח לאומי:

פסק דין

סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין
העובדות

זהו גלגולו השני של הסכסוך בין הצדדים בפנינו. מדובר בבעל ואישה.

למערער מלאו 65 שנה ביום 1.4.1984 ולמערערת מלאו 60 שנה ביום 1.4.1985. המוסד לביטוח לאומי סירב לשלם להם את קצבת הזקנה למלוא התקופה הנדונה בנמקו כי המערערים איחרו בהגשת תביעתם לקצבת זקנה. המוסד ביסס את קביעתו על הוראת סעיף 128 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] ה'תשכ"ח - 1968 לפיו תביעה לגמלת כסף תוגש תוך 12 חודשים מיום שנוצרה בו עילת התביעה. המערערים נימקו את האיחור בהגשת תביעתם לקצבת זקנה בכך שרק ביום 26.2.1989 ניתן פסק דין בבית משפט השלום אשר הצהיר על תיקון גילם הרשום. רק ממועד מתן פסק הדין שתיקן את גילם הגיעו שניהם לגיל המזכה בקצבת זקנה. רק אז נסללה הדרך לתבוע קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי.
בית הדין האזורי בבאר שבע (השופט לובוצקי כדן יחיד; תב"ע תשן/252-0) קיבל את עמדת המוסד לביטוח לאומי לפיה המערערים השתהו בהגשת התביעה לתיקון גילם בבית משפט השלום. לא נמנע מן המערערים לבקש את תיקון גילם בבית משפט השלום קודם הגיעם לגיל המזכה בקצבת זקנה. עקב השיהוי בהגשת התביעה לתיקון גילם חל שיהוי בלתי מוצדק בהגשת תביעתם למוסד השולל את גמלתם לתקופה השנויה במחלוקת. על פסק דינו של בית הדין האזורי הוגש ערעור (להלן: "הערעור הראשון").
פסק דינו של בית דין זה ניתן ביום 7.2.1994. (דב"ע נג/26-0). בית דין זה קבע כי דין הערעור להתקבל מן הטעם של העדר כל התייחסות לתצהירי המערערים בדבר הסיבות להגשת תביעתם לשינוי גיל באיחור. לפי תצהיריהם של המערערים, עליהם לא נחקרו, היתה סיבה מספקת אשר הכשירה את השיהוי בהגשת תביעה לבית משפט שלום לתיקון גילם. בפני בית הדין האזורי הובאו ראיות שלא הופרכו לפיהן נבצר מן המערערים לבקש את שינוי גילם עד שנמצא באקראי שטר כתובתם. עוד נקבע בפסק הדין כי השיהוי לא הסב נזק ולא הכביד על המוסד לביטוח לאומי בבירור התביעה לאור הזמן שחלף. תנאי זכאותם של המערערים לקבלת קצבת זקנה מעוגנים במסמכים רשמיים ואין קושי בבירור העובדות המקימות את הזכאות גם לאחר חלוף שנים.
התקבל אם כן בדעת רוב חברי המותב ערעורם הראשון של המערערים. תוצאת הערעור היתה שעל המוסד לביטוח לאומי לשלם קצבת זקנה למערער מיום 1.4.1984 ולמערערת מיום 1.4.1985.

משחזר העניין לבית הדין האזורי בגלגול שני קבע בית הדין את העובדות לפיהן פנה בא כוח המערערים אל המוסד בדרישה לתשלום קצבת זקנה בהתאם למועדים החדשים שנקבעו בפסק דינו של בית דין זה בערעור הראשון. לאחר מספר חודשים, משהמוסד לביטוח לאומי לא שילם למערערים סכומים נוספים, פנה בא כוחם של המערערים בדרישה לתשלום סכומים כספיים שתאמו, לטענתם, את המועדים החדשים המזכים בקצבת זקנה. המוסד לביטוח לאומי לא נענה לבקשתם והם הגישו תביעה חדשה לבית הדין האזורי.

המערער טען כי המוסד לביטוח לאומי שילם למערער קצבת זקנה עבור התקופה שתחילתה ביום 1.8.1988 ואילך. למערער לא שולמו סכומים בגין קצבת זקנה עבור התקופה מיום 1.4.1984, מועד הגיעו לגיל המזכה, ועד ליום 30.7.1988. בסך הכל לא שולמה לו קצבת זקנה במשך 52 חודשים.

למערערת שילם המוסד לביטוח לאומי קצבת זקנה עבור התקופה שתחילתה מיום 1.10.1989 ואילך. המוסד לביטוח לאומי לא שילם לה קצבת זקנה עבור התקופה המתחילה מיום 1.4.1985, מועד הגיעה לגיל המזכה, ועד ליום 30.9.1989. במצטבר, לא שולמה למערערת קצבת זקנה במשך 54 חודשים.
המערערים חישבו את זכאותם לסכומים המגיעים להם מביטוח לאומי לפי שיעורה של קצבת זקנה בחודש דצמבר 1989 שעמדה על סך של 488 ₪. לפי חישוביהם מגיע למערער סך של 25,376 ₪ ולמערערת סך של 26,352 ₪. המערערים טענו כי הקצבה שהצטברה צריכה לשאת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מחודש דצמבר 1989, מועד בו קמה להם הזכאות לקצבת זקנה רטרואקטיבית מהמועדים שצוינו לעיל. המערערים שיערכו את הסכומים המגיעים להם לפי שיעור הקצבה בדצמבר 1989 תוך שהם תבעו ריבית והצמדה רק ממועד זה. לפי חישובם טענו המערערים כי עד ליום הגשת התביעה, הגיע למערער סכום בגין קצבאות זקנה כולל הפרשי הצמדה וריבית בסך 56,531 ₪ ולמערערת בסך 58,808 ₪.

המוסד לביטוח לאומי טען בכתב ההגנה:

למען הסדר בלבד יטען הנתבע כי פסק הדין שניתן בבית הדין הארצי לעבודה ב- 7.2.94 דב"ע נג/ 26-0 בוצע על ידי הנתבע. הסכומים שמגיעים לתובעים הופקדו בחשבונם כבר בתאריך 1.6.94.

המוסד לביטוח לאומי הגיש ביום 8.3.1995 תעודות עובד ציבור בחתימתה של גב' אופירה ברקה, עוזרת ראשית במחלקת זקנה ושאירים בסניף האזורי רחובות. תעודות עובד הציבור מתייחסות למערער בתקופה שבין 1.4.1984 עד ליום 28.2.1987 ולמערערת מיום 1.4.1985 עד ליום 28.2.1987. בתעודה המתייחסת למערער מצוין כי שולם לו סך של 989 ₪ בגין קצבת זקנה לתקופה שמיום 1.4.1985 ועד ליום 28.2.1987. בתעודת עובד ציבור המתייחסת למערערת מצוין כי שולם לה בגין קצבת זקנה סך של 5,369 ₪ עבור התקופה שמיום 1.4.1985 ועד ליום 28.2.1987.

ביום 13.2.1996 התקיים דיון מוקדם בפני השופט אזולאי. בית הדין האזורי הורה למוסד לביטוח לאומי להמציא פרטים נוספים המפרטים את כל התשלומים להם היו זכאים המערערים וכן את כל התשלומים ששולמו להם בפועל ביחס לתקופה מושא התביעה. עוד הורה בית הדין האזורי למשיבים להמציא פירוט מטעמם ביחס לסכומים להם היו זכאים במשך התקופה מושא התביעה, הסכומים ששולמו להם והיתרה לה הם טוענים.
המוסד לביטוח לאומי הגיש ביום 27.3.1996 מסמכים ובם פירוט כל התשלומים להם זכאים היו המערערים תוך חישוב ועדכון הסכומים על פי חוק הקצבאות. המערערים לא הגישו מטעמם כל פירוט וטענו כי לא הבינו את תחשיביו של המוסד לביטוח לאומי.
בית הדין האזורי (השופט הראשי מרדכי כליף; תב"ע נד/ 421-0) דחה את תביעתם של המערערים. בית הדין האזורי קבע כי המערערים לא הוכיחו את טענתם. את קביעתו זו ביסס בית הדין על כך שהמערערים לא חקרו את מי שהגיש את תעודות עובד ציבור. משלא נחקרה מי שעשתה את תעודות עובד ציבור קיימת חזקה שלא נסתרה בדבר נכונותן של תעודות עובד ציבור. בנוסף ציין בית הדין האזורי בפסק דינו כי המערערים לא הגישו ראיות ממשיות להוכחת זכאותם לסכומים שתבעו. השופט הראשי מרדכי כליף ציין את שיקוליו באשר לראיות שהיו לפניו והמשקל שניתן להן:

אפילו נלך לשיטתו של ב"כ התובעים, עדיין, כך נראה לי, אין בכך כדי להושיע לתובעים. טענת "פרעתי" היא טענת הגנה - הודאה והדחה. משמעותה של הגנה זו היא, כי הנתבע מודה בעובדות שטען להן התובע, אך לטענת הנתבע הוא מילא אחר הציפיות של התובע וכבר העניק לו את הסעדים המבוקשים על - ידו בכתב התביעה. לשון אחרת, אם התובע טוען כי הנתבע חייב לו סכום פלוני, משיב הנתבע כי אכן נכונה טענתו של התובע, אלא שהוא (הנתבע) כבר פרע את החוב. במקרה שלפנינו, ספק אם אכן יש כאן מקרה הנופל לגדר טענת "פרעתי". ואולם, כאמור, אפילו נלך לשיטתו של ב"כ התובעים, הרי שהמוסד טוען כי הוא כבר שילם לתובעים את כל המגיע להם וכי הסכומים המגיעים לתובעים הופקדו כבר בחשבונם ביום 1.6.94. להוכחת טענתו, הגיש המוסד את תעודות הציבור, נ/1 ו - נ/2. "תעודת עובד-ציבור" היא בבחינת ראיה הנושאת את עצמה, ולכאורה ניתן לקבלה אף ללא חקירתו של עושה התעודה. במקרה שלפנינו, ב"כ התובעים לא ביקש לחקור את מי שעשתה את התעודות, גב' אופירה ברקה. המוסד הזמין מטעמו לעדות בפני בית הדין את גב' נורית גונן מאגף זקנה ושאירים במשרד הראשי של המוסד. ב"כ התובעים חקר את גב' נורית גונן ובסיכומיו הוא תוקף בשצף קצף את עדותה. תמים דעים אני עם ב"כ התובעים בכל הקשור למשקל הראייתי שיש לייחס, אם בכלל, לעדותה של גב' נורית גונן. עדה זו לא ידעה להסביר כמעט דבר וחצי דבר בכל הקשור לתביעה שלפנינו, וטענותיה היו כלליות וכמעט בלתי רלבנטיות. עדותה, באופן כללי, היתה מבוססת יותר על השערות מאשר על עובדות. ואולם, על שולחנו של בית הדין מונחות תעודות עובד ציבור, שכאמור הן מהוות ראיה הנושאת את עצמה. ב"כ התובעים לא טרח להזמין את מי שעשתה את התעודות הנ"ל לחקירה על מה שכתבה בתעודות. כאשר שני הצדדים מיוצגים אין בית הדין נוהג ליזום הזמנת עדים מטעם בית הדין. משלא הוזמנה גב' אופירה ברקה, על ידי מי מהצדדים, להיחקר על התעודות נ/1 ו- נ/2, הרי שקיימת חזקה, שלא נסתרה, בדבר נכונות תוכנן של התעודות. יוצא, אפוא, כי אפילו נלך לשיטתו של ב"כ התובעים ונראה בטענותיו של המוסד טענה מסוג "פרעתי", הרי שהמוסד פעל כנדרש והציג תעודות עובד ציבור נ/1 ו- נ/2 שבהן הוא מראה כי שלם לתובעים את המגיע להם על פי חישובים שנערכו ונבדקו פעם אחר פעם. על פי עמדת המוסד הרי שלתובע שולמו, בסופו של חשבון סך של 69,636 ₪ ולתובעת שולמו 77,389 ₪ לסילוק סופי ומוחלט של חוב המוסד לתובעים. בכך יצא ידי המוסד ידי חובתו גם על פי שיטתו של ב"כ התובעים. עוד יצויין, כי התובעים לא הביאו כל ראיות ממשיות שהיה בהן כדי להוכיח כי הם זכאים לסכומים המפורטים בכתב התביעה.


בערעורם טענו המערערים כי לאור הגשת תעודות עובד ציבור ביקשו מהמוסד לביטוח לאומי לחקור את עורך התעודות בדבר פירוט הסכומים המצוינים בתעודות. בא כוח המערערים טען בערעור כי הסכים לא לחקור את עורך תעודות עובד ציבור כדי למנוע סחבת. לאור בקשתו זו הגיש בא כוח המוסד לביטוח לאומי בקשה להזמנת עד. בנוסף טען בא כוח המערערים כי במקום עובדת הציבור שחתמה על התעודות הופיעה עובדת ציבור אחרת שנחקרה על ידו. בא כוח המערערים טען כי בחקירה הנגדית של עובדת הציבור שהעידה מטעם המוסד לביטוח לאומי יש לראות אי ויתור על חקירת עובדת הציבור שערכה את תעודות עובד ציבור.

זכותם של המערערים נקבעה בפסק דינו של בית דין זה בגלגולו הראשון. נקבעה התקופה בגינה זכאים המערערים לקצבת זקנה. על המוסד לביטוח לאומי היה להוכיח את ביצועה של הזכות והוא לא הוכיח זאת. פירוט הסכומים שהוגש מאוחר יותר על ידי המוסד לביטוח לאומי כלל סכומים אשר שולמו למערערים עבור תקופה מאוחרת יותר לתקופה מושא התביעה ואינם רלבנטיים לתביעה.

הנה כי כן לב ליבה של המחלוקת בפנינו הינה קביעת הסכומים המצטברים שהמערערים זכאים לקבל בגין תקופת זכאות שנקבעה בפסק דיננו הראשון.

לאור נסיבותיו המיוחדות של המקרה נענו הצדדים להמלצת בית הדין לפסוק לפשרה לפי סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], ה'תשמ"ד - 1984 שאומץ בסעיף 39 לחוק בית הדין לעבודה, ה'תשכ"ט - 1969 על פי הצעה משותפת לחישוב הסכומים המגיעים למערערים.
כל אחד מהצדדים הגיש תחשיב מטעמו. על פיהם ניתן פסק הדין.

בא כוח המערערים בתחשיב שהגיש מטעמם חזר על טענותיו וחישוביו וטען כי יש להכפיל את שיעור הקצבה המעודכן ליום התביעה בסך 488 ₪ במספר החודשים בגינם זכאי כל אחד מן המערערים לקצבה.
לפי חישוב זה זכאי המערער לסך של 25,376 ₪ למערער והמערערת לסך של 26,352 ₪. ממועד דצמבר 1989 זכאים המערערים לתוספת ריבית והפרשי הצמדה. בסך הכל החיובים בצירוף הפרשי הצמדה וריבית נכון לתאריך עריכת התחשיב מיום 4.10.2001 בסך של 216000 ₪.

המוסד לביטוח לאומי הגיש תחשיב לפיו תכוף לאחר שהגישו המערערים, טרם תיקון גילם, תביעות לקצבאות זקנה, לא עיכב את תשלום הגמלאות. משתוקן גילם, שילם המוסד לביטוח לאומי קצבאות בתוספת ותק ותוספת דחיית קצבה. כמו כן ציין המשיב כי, בהגיעם לגיל המותנה, זכאים המערערים לקצבה חלקית מן הטעם שהכנסותיהם היו גבוהות. בנוסף, טען המשיב כי חוק הקצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום) ה'תשמ"ד - 1984, אשר היה בתוקף בעת הגשת תביעתם ותיקון גילם לא איפשר תשלום מעודכן אלא רק תשלום נומינלי. לאור תיקונו של חוק הקצבאות התעכב הטיפול בתביעתה של המערערת על מנת לאפשר תשלום קצבת הזקנה בשיעור מעודכן. התשלום למערער בוצע באופן מיידי ולכן בוצע בערכו הנומינלי ולא בערכו המעודכן. עוד טוען המוסד לביטוח לאומי כי אין מקום במקרה שלפנינו לפסוק ריבית והפרשי הצמדה בגין איחור בתשלום הקצבה. לפי התחשיב שערכה הגברת רות פינטו, סגנית מנהלת אגף ומנהלת תחום באגף זיקנה ושאירים והבטחת קיום במוסד לביטוח לאומי, יש לשלם למערערת סך של 18,729 ש"ח. בתחשיב הסכומים המגיעים למערערת מצוין כי על פי חוק הקצבאות לא היה מקום לתשלום מעודכן לתקופה שקדמה להגשת התביעה מעבר ל- 12 החודשים בתקופה שבין 1.4.1985 עד ל-31.3.1986. אליבא דמוסד לביטוח לאומי בתקופה שבין 1.4.1985 עד ל- 31.3.1986 זכאית המערערת לקצבה בשיעור מעודכן לסכום הקצבה הבסיסית ב- 5.1998 בתוספת עליית המדד מ- 6.1998 ועד ל- 10.2001. בעד החודשים 10.1989 - 4.1986 זכאית המערערת לקצבה בשיעור הנומינלי בתוספת עדכון הקצבה לפי היחס בין שיעור הקצבה כפי שהיתה בנובמבר 1989 לקצבה כפי שהיתה במאי 1998 ובתוספת עליית המדד המדד מ- 6.1998 ועד ל- 10.2001. בחודשים שבין 11.1989 עד ל-2.1990 זכאית לקצבה בשיעור מעודכן בתוספת עליית המדד. החל מחודש 3.1990 שולמה לה הקצבה באופן שוטף.
לפי התחשיב שערכה הגברת רות פינטו הסכום המגיע למערער הוא 17,086 ₪.
בתחשיב הסכומים המגיעים למערער מצוין כי על פי חוק הקצבאות לא היה מקום לתשלום מעודכן לתקופה שקדמה להגשת התביעה מעבר ל- 12 החודשים בתקופה שבין 1.4.1984 ל-31.3.1985. אליבא דמוסד לביטוח לאומי בתקופה שבין 1.4.1984 ל- 31.3.1985 זכאי המערער לקצבה בשיעור מעודכן של סכום הקצבה הבסיסית ב- 5.1998 בתוספת עליית המדד מ- 6.1998 ועד ל- 10.2001. בעד החודשים 6.1989 - 4.1985 זכאי המערער לקצבה בשיעור הנומינלי בתוספת עדכון הקצבה לפי היחס בין שיעור הקצבה כפי שהיתה ביולי 1989 לקצבה כפי שהיתה במאי 1998 ובתוספת עליית המדד מ- 6.1998 ועד ל- 10.2001. בחודשים שבין 7.1989 עד ל- 11.1989 זכאי לקצבה בשיעור מעודכן ותוספת עליית המדד. החל מחודש 12.1989 שולמה לו הקצבה באופן שוטף.

הסכום הכולל המגיע למערערים לפי חישוב המוסד לביטוח לאומי הינו של 35,815 ₪.

בענייננו, כאמור לעיל, נקבע בפסק דינו של בית דין זה בגלגולו הראשון כי על המוסד לביטוח לאומי לשלם קצבת זקנה למערער מיום 1.4.1984 ולמערערת מיום 1.4.1985. לפי חישוביו של המוסד לביטוח לאומי עבור מרבית תקופות הזכאות יש לשלם כספים לפי קצבאות זקנה בערכן הנומינלי.
אשר לחישוב הקצבאות להן זכאים המערערים טוען המוסד לביטוח לאומי כי לפי חוק הקצבאות עליו לשלם עבור רוב התקופה את הקצבאות בערכן הנומינלי, היינו אין הוא חייב בהפרשי הצמדה וריבית. יש לבדוק טענות אלה לאורה של תכלית חוק הקיצבאות. חוק הקיצבאות קובע בסעיף 8 כי חוק פסיקת ריבית והצמדה אינו חל על קצבה, מענק ותגמול לפי הכנסה. עם זאת, אל לנו להתעלם מהתכלית הטמונה בחוק הקצבאות. על תכליתו של חוק הקצבאות עמד בית המשפט העליון בבג"ץ 4769/90 עאמר סלאח זידאן נ. שר העבודה והרווחה, פ"ד מז(2) 147, 161-162, השופט אליהו מצא:
חוק הקיצבאות בא להבטיח מידה של איזון נאות בין ציפייתם המוצדקת של הזכאים לקיצבאות - הנאלצים לעתים להמתין זמן רב עד לאישור זכאותם - לקבלת פיצוי על האיחור בו משתלמות להם הקיצבאות, לבין המשאבים העומדים לרשות המדינה.

לאורה של תכלית זו, יפים הם לענייננו דבריו של השופט עמירם רבינוביץ בעניין ארמונד איסן (עב"ל 377/99 ארמונד איסן - המוסד לביטוח לאומי - לא פורסם) אשר עמד על הצורך לשלם גמלה באיחור בערכה הריאלי וציין כי יש לפרש בצמצום את המגבלות המנויות בחוק הקצבאות כאשר מדובר בכספים המגיעים למבוטחים מכוח חקיקה סוציאלית בציינו:

בפסיקה זו הולכים אנו בעקבות הלכת מרדכי גרון [עב"ל 21/96 המוסד לביטוח לאומי - מרדכי גרון (לא פורסם}], לפיה מקום בו לאחר התמודדות משפטית ממושכת מסתבר, כי צדק התובע בתביעתו, אין להגביל את תקופת תשלום התגמול לפי השיעור המעודכן ל- 10 שנים בלבד. לעניין זה נתנו פירוש מרחיב לסעיף 3א לחוק הקיצבאות. על פי פירוש מרחיב זה, כשם שאיחור בתשלום הגימלה עקב התנהגות שלא בתום לב של המוסד, מקנה לבית הדין את הסמכות להעניק את הגימלה בשיעור המעודכן גם מעבר לתקופה המנויה בסעיף 2(א)(2) לחוק הקיצבאות, כלומר, מעל לעשר שנים, כך גם קיימת סמכות זו למקרה, שבו לאחר התמודדות ממושכת, מסתבר שצדק המבוטח בתביעתו, אף אם האיחור בתשלום לא נגרם עקב חוסר תום לב של המוסד.

התוצאה של עיכוב בתשלום הגימלה, שהתברר בדיעבד כבלתי צודק, זהה מבחינת המבוטח לעיכוב בשל חוסר תום לב של המוסד. בשני המקרים עלול העיכוב לגרום לעדכון מוגבל של הגימלה לפי סעיף 2(א)(2) לחוק הקצבאות, ולכן הרציונאל של עדכון הגמלה ללא הגבלת תקופת 10 השנים בשני המקרים זהה.

לא למותר לציין, כי אין זה סביר, שחוב כספי רגיל ישולם בתוספת הפרשי הצמדה וריבית על פי חוק פסיקת ריבית, בעוד שתגמול שמקורו בתחיקה סוציאלית לא ישולם בערכו הריאלי. כל מגבלה הקיימת בעניין זה בחוק הקיצבאות יש לפרש בצמצום, כדי לממש את התכלית העקרונית של חוק הקיצבאות שהיא שמירה על ערכן הריאלי של הגימלאות.

אמנם הרציונאל הטמון בחוק הקיצבאות הינו כי מבוטחים לא ישנו על זכויותיהם ואחר כך יבקשו את קצבאותיהם בשיעור הריאלי על ידי תוספת הפרשי הצמדה וריבית. עם זאת לא זה המקרה בענייננו. בענייננו המערערים לא ויתרו על זכותם לקצבאות זקנה. המערערים לא השתהו בתביעתם במודע ונוכח הנסיבות היתה סיבה מספקת אשר הכשירה את השיהוי בהגשת תביעה לבית משפט שלום לתיקון גילם. זכותם של המערערים לקצבאות זיקנה נוצרה רטרואקטיבית לאור פסק דינו של בית משפט השלום בדבר תיקון גילם. הם לא יכלו לתבוע קודם לכן קצבאות זקנה, אלא רק בהיווצר הזכות. אף זאת יש לקחת בחשבון באיזון בין ציפייתם המוצדקת של המערערים לקצבאות לפיצוי בגין האיחור בתשלום הקצבאות. עמדתי על שיקול זה בעניין מרים יחזקאל (דב"ע נה/ 115-0 מרים יחזקאל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כט 121) בצייני:

בית הדין פסק, כי בעניין קצבת זקנה יש לשלם רטרואקטיבית עד לתקופת ההתיישנות, אלא אם במודע לא הוגשה תביעה. הנטל להוכיח כי במודע לא הוגשה תביעה מונחת על כתפי הטוען זאת, היינו, המשיב. בנוהג שבעולם, קשישים אינם מוותרים במודע על קצבת זקנה, אלא שהם לא מודעים לזכויותיהם, או שהם פועלים באיטיות, מבררים תחילה. בענייננו, המערערת פנתה למשיב כאשר ראתה הודעה בעיתון. אין כל ראיה, שהיא השתהתה במזיד.

שיקול נוסף שיש לקחת בחשבון הינו כי ברגע שנפסק כי המשיבים זכאים לקצבת זקנה מרגע הגיעם לגיל המזכה וזאת לאחר תיקון גילם, מדובר בחוב פסוק. עמדתי על כך שחוב יש לשלם במועדו שאם לא כן יש לשלמו בערכו הראלי בתוספת ריבית בגין השימוש בכסף. אי תשלום חוב בערכו הראלי יש בו התעשרות שלא כדין (עב"ל 214/95 אורי פשס - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כח 269; עב"ל 327/97 המוסד לביטוח לאומי - שמואל הררי - טרם פורסם).

לאחר שעיינו בפסק דינו של בית הדין האזורי, בכתבי הטענות, שקלנו את טענות הצדדים ונתנו דעתנו לתחשיבים שהוגשו מטעמם אנו מחליטים כי המוסד לביטוח לאומי ישלם לצורכי פשרה לשני בני הזוג ביחד בסכום כולל של 50,000 ש"ח וזאת תוך 30 יום.

אין צו להוצאות.
השופטת נילי ארד
אני מסכימה לתוצאה אליה הגיעה חברתי סגנית הנשיא אלישבע
ברק-אוסוסקין.

השופטת ורדה וירט-ליבנה
אני מסכימה לתוצאה. מאחר ומדובר בפסיקה לפי סעיף 79א' אין אני מביעה עמדה לעניין צירוף הפרשי הצמדה וריבית לתשלום רטרואקטיבי של המוסד למבוטח ושאלה זו תידון במקרה המתאים.
נציג עובדים מר יהודה יעיש
הנני מסכים לפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין.
נציג מעבידים מר יצחק קאול

הנני מסכים לפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין.

סוף דבר: המוסד לביטוח לאומי ישלם סך של 50,000 ש"ח תוך 30 יום כאמור בפסק דינה של סגנית הנשיא אלישבע ברק-אוסוסקין. אין צו להוצאות.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. קצבת קיום לקטין

  2. קצבת נכות שלא כדין

  3. ניכוי מקצבה חודשית

  4. שחיקת גמלאות וקצבאות

  5. ערר על שלילת קצבת שר"ם

  6. ביטול קצבת נכות מעבודה

  7. ערר קצבת שירותים מיוחדים

  8. עדכון קצבאות ביטוח לאומי

  9. קצבת ראש רשות מועצה מקומית

  10. קצבת שירותים מיוחדים לעיוור

  11. הכפלת קצבת נכות מביטוח לאומי

  12. תיקון קצבת נכות מביטוח לאומי

  13. הגדלת קצבה איש צוות עזר אווירי

  14. תביעה לתשלום קצבה – נכות מעבודה

  15. איחור בתשלום קצבאות ביטוח לאומי

  16. פטור לקצבה המשולמת על ידי מעביד

  17. שלילת קצבת נכות באופן רטרואקטיבי

  18. זכות גרושה קצבאות הבעל מביטוח לאומי

  19. ניכוי קצבאות ביטוח לאומי - קצין תגמולים

  20. תקנות הביטוח הלאומי (חלוקת קיצבה), התשמ''ד-1984

  21. תקנות הביטוח הלאומי (קיצבה משפחתית), תש''ך-1960

  22. חוק הקיצבאות (פיצוי בעד איחור בתשלום), התשמ"ד-1984

  23. תקנות הביטוח הלאומי (קיצבת זיקנה יחסית), תשל''א-1971

  24. תקנות מס הכנסה (ניכוי תשלומים בעד תגמולים או קיצבה), תש''ם-1980

  25. תקנות הביטוח הלאומי (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים), תשכ''ה-1965

  26. תקנות הביטוח (מענק מיוחד וקיצבה מיוחדת לנכים) (תיקון), תשל''ט-1978

  27. תקנות הביטוח הלאומי (העברת ניכויי קיצבה לאוצר המדינה), תשל''ז-1976

  28. תקנות הביטוח הלאומי (תשלום קיצבאות בעד ילדים וחלוקתן), תשי''ט-1959

  29. תקנות לפיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס) (קיצבה חודשית), התשנ''ג-1993

  30. הצעת חוק לתיקון פקודת מס הכנסה (פטור לקיצבה המשולמת על ידי מעביד), התשס"א-2001

  31. לאחר למעלה משנתיים שבהן שילם ביטוח לאומי קצבת נכות, שלל את הקצבה באופן רטרואקטיבי

  32. תקנות הביטוח הלאומי (תשלום נקודת קיצבה בעד הילד הראשון והילד השני), התשמ''ו-1985

  33. תקנות לפיצוי נפגעי עירוי דם (נגיף האיידס) (הגשת תביעה לקיצבה ותשלומה), התשנ''ה-1995

  34. תקנות הביטוח הלאומי (ניכוי מענק לפי פרק ה' לחוק מקיצבת נכות לפי פרק ט'), התשמ''ד-1984

  35. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון