תמרור דרך עירונית

לטענת בא כוח המערער, לא הוכח שהדרך בה נסע המערער הנה דרך עירונית. בכך הוא מסתמך על דברי השוטרת אשר רשמה את הדו"ח, לפיהם בכיוון נסיעת המערער אין תמרור ב-24. להלן פסק דין בנושא מהירות מופרזת בדרך עירונית: פסק דין זהו ערעור על פסק דינו של בית משפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א. טננבוים) מיום 6.4.05 בתיק ת 22438/04. המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע עבירה של נהיגה בדרך עירונית במהירות של 113 קמ"ש, העולה על המהירות המותרת של 80 קמ"ש הרשומה בתמרור ב-20 המוצב בדרך בה נסע, בניגוד לתקנה 54(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן: התקנות). בית משפט קמא השית על המערער עונש של 20 ימי פסילה בפועל; 3 חודשי פסילה על תנאי למשך שנתיים, וכן קנס כספי בסך 1,500 ₪. לטענת בא כוח המערער, לא הוכח שהדרך בה נסע המערער הנה דרך עירונית. בכך הוא מסתמך על דברי השוטרת אשר רשמה את הדו"ח, לפיהם בכיוון נסיעת המערער אין תמרור ב-24. לדידו, סברת המערער שלא מדובר בכביש עירוני מתיישבת עם עדות השוטרת. מכאן הוא מסיק כי לא הוכח היסוד העובדתי הנחוץ להרשעת המערער. הוא מבקש לתמוך את טענתו בדברי הנשיא שמגר עת ציין בע"פ 213/83 אסולין נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 519, 524 (1984), את הדברים הבאים: ".. ומשום ההחמרה עם הנאשם בשל היסוד הנפשי, יקפיד בית המשפט הקפדה מלאה על קיום היסודות העובדתיים הנדרשים בעבירה ויבחן כראוי אם אמנם התקיימו יסודות אלו ... זוהי תולדה של מושכלות יסוד של דיני העונשין". לעניין נטל נוכחת קיומו של תמרור ב-24 הוא הפנה לפסקי הדין של כב' השופט עדיאל ושל כב' השופטת אחיטוב. לחילופין, טוען בא כוח המערער נגד חומרת העונש. לדידו, לא היה מקום להטיל על המערער עונש העולה על ברירת המשפט. הוא הוסיף, שמדובר בחריגה מזערית (של 3 קמ"ש) מסף ברירת משפט. אף שהמערער נוהג משנת 1985, בעברו יש 6 עבירות של ברירת קנס. המערער זקוק לרישיונו לצורך עבודתו בפיקוח הקמת אתרים של חברת הטלפונים אורנג'. בא כוח המשיבה מתנגד לערעור ומבקש לאמץ את קביעות הכרעת הדין. גם הוא הפנה לפסק הדין של כב' השופט עדיאל, לפיו די שיוצב תמרור באחת הכניסות כדי שהמשטרה תצא ידי חובתה. תמרור כזה אכן היה מוצב בכיוון ההפוך, על אותו כביש. 3. הכרעת הדין מתייחסת לשאלה היחידה שבמחלוקת שהיא: האם מדובר בכביש עירוני או כביש בינעירוני? הכרעת הדין קובעת, כי אין מחלוקת כי הנאשם החל נסיעתו מתוך העיר ירושלים. אשר על כן, ההנחה היא, כי המערער יצא מתוך שטח עירוני. התביעה הביאה תעודת ציבור על פיה ישנם מספר תמרורים ב-24 בכניסה לכביש שממנו נתפס הנאשם. אף השוטרת העידה כי במרחק גדול מהמקום שבו נתפס המערער (בכיוון ההפוך) ישנם תמרורי כניסה לשטח עירוני. אשר על כן, לא יכול לעזור לנאשם פסק דינו של כב' השופט עדיאל, שכן ישנם פסקי דין הפוכים. "הנאשם לכן יצא מתוך העיר בכביש עירוני והחזקה היא שהכביש עירוני עד אשר נראה תמרור הפוסק ההיפך" (עמ' 7 ,ש' 12-21). 4. ניתן להוסיף על קביעותיו המלומדות של בית משפט קמא, ולפנות להגדרתה של "דרך עירונית", אשר בתקנה 1 לתקנות: "כל דרך בתחום המצוי בשטח שיפוטה של רשות מקומית או רשויות מקומיות הגובלות זו בזו ואשר בכניסה לאותו תחום מוצב תמרור שמשמעו 'כניסה לתחום דרך עירונית', ועד למקום שבו מוצב תמרור שמשמעו 'קצה תחום דרך עירונית'". בפסיקה נקבע לא פעם, כי אין לתביעה צורך להביא ראיות כי בכל כניסה וכניסה בירושלים מוצב תמרור כי מדובר בדרך עירונית: "... אינני יכול להניח כי כוונת המחוקק היתה שבכל מקרה של אישום על פי תקנה זו [קרי- תקנה 54(א)] יהא צורך להוכיח את תמרור כל הכבישים שניתן להיכנס דרכם לעיר פלונית, ולענייננו לירושלים, קרי תמרור ב/24" (כב' השופט רובינשטיין בע"פ (י-ם) 347/95 יהודה מוק נ' מדינת ישראל, תקדין-מחוזי (1997)). וראה גם פסק הדין אשר יצא תחת ידי בע"פ 9074/05, ובו צוטטו הדברים הבאים מפיח כב' השופטת צור בע"פ (י-ם) 2165/01 חרבי נ' מדינת ישראל תקדין-מחוזי (2001): "אין הגיון לדרוש משוטר שיסתובב סביב כל הכניסות לירושלים ויבדוק את התמרור במקום, כאשר מדובר ברחוב שנמצא בלב לבה של העיר". ובאשר לשאלת הנטל הרובץ לפתחה של התביעה להוכיח התקיימות יסוד זה כרכיב נסיבתי של העבירה, על אף שישנה מחלוקת פוסקים בעניין בערכאת בית המשפט המחוזי, אינני רואה לנכון לקבוע, כי בכל תיק מהירות שבו מתנהלות הוכחות, תגיש התביעה הוכחות באשר לקיום התמרורים הנדרשים. זאת בעיקר לאור העובדה שיש לבית המשפט, כבית משפט לתעבורה שהנו בית משפט לעניין מיוחד, ידיעה שיפוטית בעניין. אך מכל מקום, יובהר, כי במקרנו הוכיחה התביעה הצבתם של תמרורי ב-24 במספר כניסות לירושלים. ראה שתי תעודות עובד ציבור המסומנות ת/2: האחת באשר לכניסה בשדרות בן גוריון, והשנייה באשר לדרך רמאללה, דרך בית חורון וכביש 45. בנוסף לכך, העידה השוטרת כי בכניסה לירושלים מכביש 443 מוצבים תמרורי ב-24 (פרוט' עמ' 2, ש' 22). בהקשר זה יצוין, כי אין מקום לטענת הסנגור לפיה המדובר בכיוון ההפוך לנסיעתו של המערער, ומכאן שלא הורם נטל ההוכחה הנדרש, שכן עובדה זו משמעותה כי באחת הכניסות לירושלים מוצב התמרור, ובכך די לנו (כאן המקום גם להעיר, כי המערער עצמו הגיע לירושלים באותו היום מכביש 443, ראה פרוט' עמ' 4, ש' 18)). לאור כל האמור, הרי שאף לשיטת כב' השופט עדיאל בפסק דינו בע"פ(י-ם) 6541/02 אלי נ' מדינת ישראל, תקדין-מחוזי (2003), עליו מבקש הסנגור להסתמך, הוכח היסוד העובדתי של העבירה כנדרש. וכך נקבע בפסק הדין האמור: "...לא נדרשת הוכחת תמרור של כל הכניסות, ודי לה לתביעה שתוכיח כי באחת הכניסות הוצבו תמרורים כנדרש. משהוצבו התמרורים באחת הכניסות קמה הנסיבה והושלם הרכיב העובדתי של העבירה... לצורך הוכחת היסודות העובדתיים של העבירה, התביעה אינה נדרשת להוכיח הצבת תמרורים בכל הכניסות, ודי לה שתוכיח הצבה כנ"ל בכניסה אחת. אם תעשה כן, יעבור הנטל לנאשם לשלול רשלנות ולהוכיח כי עשה הכל כדי למנוע את העבירה. אם הנאשם יטען, שבכניסה דרכה נכנס לעיר לא הוצב תמרור, תוכל התביעה, להביא ראיות הזמה. אולם, גם במקרה כזה היא לא תידרש להוכיח קיומם של תמרורים בכל הכניסות לעיר... היה אפוא על התביעה להוכיח, בעדות, בתעודת עובד ציבור או בכל דרך כשרה אחרת, כי בעת ביצוע העבירה הוצבו תמרורים ב-24 באחת הכניסות לירושלים" (סעיפים 9-10). מכל האמור לעיל עולה, כי דין הערעור על הכרעת הדין להידחות. מדובר בכביש בגין שכל הנוסע בו חייב לדעת שהוא בתחום השיפוט של העיר ירושלים, בפרט כאשר מדובר בנוסע מדרום לצפון (כמערער דנן), אשר נכנס אל הכביש מתוך תחומי העיר. מכאן, די לנו שהוכח כי באחת הכניסות לירושלים מוצבים כדין תמרורים ב-24. מאחר והמערער החל נסיעתו בתחומיה של העיר, כאמור, הרי שנכונה הקביעה שכל עוד אין תמרור המורה כי הסתיים השטח העירוני, חל הכלל שמדובר בכביש עירוני. 5. באשר לערעור על העונש. נראה לי כי בנסיבות העניין העונש הנו חמור. מדובר במהירות העולה בשלושה קמ"ש מעל המהירות לפיה היתה ניתנת למערער אפשר של ברירת משפט. בנוסף לכך, עברו התעבורתי איננו מכביד במיוחד. אי לכך, אני מקבל את הערעור על העונש בחלקו ומבטל את הפסילה בפועל. יתר פרטי גזר הדין יעמדו בעינם. המערער ישלם את הקנס בתנאים אותם קבע בית משפט החל מיום 1.9.05.משפט תעבורהתמרורים