תאונת דרכים רישיון לא בתוקף מחמת אי תשלום אגרה

קראו את פסק הדין להלן על מנת להרחיב את הידע בנושא תאונת דרכים רישיון לא בתוקף: השופט צבי זילברטל: 1. המערערת, ילידת 17.12.74, נפגעה ביום 5.7.01 בתאונת דרכים, עת נהגה ברכב כשנה ושבעה חודשים לאחר שפג תוקף רישיון הנהיגה שלה. תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שהגישה נגד המשיבה, אשר בטחה את הרכב במועד הרלוונטי, נדחתה מטעם זה. המחלוקת שבפנינו נוגעת הן לפרשנות סעיף 7(3) לחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן -"חוק הפיצויים"), והן לפרשנות תנאי הפוליסה שהוצאה לרכב. השאלה נוגעת להיקף הזכאות של מי שנוהג כשאין בידו רשיון נהיגה בר-תוקף מזה 19.5 חודשים, מחמת אי תשלום אגרת הרשיון ומחמת שלא עבר קורס רענון בו מחויב נהג חדש. 2. המערערת טוענת שעל אף שלא החזיקה ברישיון נהיגה תקף במועד התאונה, היא זכאית לפיצוי מכיוון שעובר לתאונה, ומיד אחריה, היא החזיקה ברישיון תקף, כך שראוי לראותה, לעניין הזכאות לפי חוק הפיצויים ולפי הפוליסה, כמי שלא החזיקה ברישיון תקף אך מחמת אי תשלום אגרה. רישיון הנהיגה ניתן למערערת ביום 26.1.94 וחודש ביום 11.12.94, לאחר ששלמה אגרת רשיון, עד ליום 17.12.99. במועד זה אמורה הייתה להישלח למערערת דרישה לתשלום אגרה עבור חידוש הרישיון. ברם, הודעה זו לא נשלחה אליה משום שביום 22.3.98 נרשמה למערערת במערכת הרישום של משרד הרישוי "הגבלה 943", המונעת משלוח חידוש רישיון לנהג בטרם עבר קורס רענון לנהגים חדשים (להלן - "קורס הרענון"). הזימון לקורס הרענון אמור היה להישלח למערערת, בהיותה נהגת חדשה, בתחילת שנת 1997. על פי ממצאי בית משפט קמא, זימון זה לא התקבל על ידי המערערת, ומשום כך לא התייצבה לקורס, מה שהביא לרישום ההגבלה האמורה. ביום 17.12.99 פג תוקפו של רישיון המערערת ולא נשלחה לה הודעה בדבר חידושו. בית המשפט קבע, שהמערערת לא הייתה מודעת לחובתה להשתתף בקורס הרענון, להגבלה שנרשמה על רישיונה או לפקיעת תוקף הרישיון, ובמצב תודעתי זה המשיכה לנהוג ברכב. ביום 5.7.01, כשנה ושבעה וחצי חודשים לאחר המועד בו פג תוקף הרישיון, בעודה נוהגת ברכב, ארעה התאונה נשוא התביעה. להשלמת התמונה נציין, שלאחר התאונה ניתן למערערת רישיון נהיגה תקף: עקב התאונה התברר למערערת שפג תוקפו של הרישיון והיא הגישה בקשה לחדשו. ביום 9.7.01 ניתן לה רישיון נהיגה זמני ל-3 חודשים והקוד שעל רישיונה הוחלף ל-"941", עד לסיום קורס הרענון. ביום 12.8.01 הוסר הקוד מרישיונה, לאחר שהמערערת עברה קורס רענון, וביום 30.9.01 ניתן לה רישיון נהיגה זמני ל-6 חודשים בחידוש רגיל. ביום 1.10.01 שולם וחודש רישיונה של המערערת עד ליום 17.12.04. 3. הצדדים נחלקו בשאלה, האם עקב היעדר רישיון תקף במועד התאונה, יש לראות את המערערת כמי שבאה בגדרו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, הקובע ש"נפגעים אלה אינם זכאים לפי חוק זה: ... מי שנהג ברכב כשאין לו רישיון לנהוג בו, למעט רישיון שפקע מחמת אי תשלום אגרה". מחלוקת זו שבה ועולה גם בפנינו. המערערת טענה, וגרסתה זו התקבלה, שלא ידעה על החובה להשתתף בקורס הרענון ושלא קבלה זימון אליו, ואף לא הייתה מודעת לכך שהיא נוהגת ללא רישיון תקף. מבחינה מהותית, טענה המערערת, לא נפל פגם בכשירותה לנהוג באותה העת, ולראייה הצביעה המערערת על כך שמיד לאחר התאונה ניתן לה רישיון זמני, ללא שהייתה צריכה לעמוד במבחני כשירות כלשהם, לרבות קורס הרענון. משום כך טענה המערערת שאין להחיל את הוראת סעיף 7(3) לחוק במקרה זה, שכן סעיף זה חל, על פי הפסיקה, במקרים מיוחדים כשנדרשת תגובה עונשית (או הרתעתית) של שלילת הזכאות לפי חוק הפיצויים. לפיכך, טענה, יש לראות בה כמי שהיה בידיה רישיון בעת התאונה, הן לפי חוק הפיצויים, והן לפי תנאי פוליסת הביטוח שהוצאה לה על ידי המשיבה. להשלמת התמונה יצוין, כי בתחילה מסרה המערערת שבעת התאונה היה בידיה רישיון נהיגה תקף, וזאת אף כי המערערת "ידעה, כבר עם הגשת התביעה, כי לא היה לה רישיון תקף במועד התאונה, אולם היא הסתירה מידע זה, ואף הציגה מסמכים אשר יצרו רושם מטעה לפיו באותו מועד היה לה רישיון בתוקף" (עמ' 4, פסקה 10 לפסק הדין). המשיבה הצביעה על התנהלותה זו של המערערת כטעם מספיק לדחיית התביעה. לגופו של עניין, טענה המשיבה, שיש לראות את המערערת כמי שנפל פגם מהותי בכשירותה לנהוג במועד התאונה. זאת, הן בשל כך שחידוש הרישיון היה מותנה בהשתתפות בקורס הרענון, שיש לראותה כדרישה מהותית לצורך הכשרת הנהג לפי תקנה 213(ג) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961 (להלן - "תקנות התעבורה") והן בשל כך שלפי תקנה 172א לתקנות התעבורה, משחלפה שנה ממועד פקיעת תוקף הרישיון, יש לראות את המערערת כמי שנפל פגם מהותי בכשירותה. תקנה 213(ג) לתקנות התעבורה קובעת, כי: "רשות הרישוי לא תחדש רשיונו של בעל רשיון נהיגה כמשמעותו בתקנת משנה (א), במועד חידוש הרשיון שיחול לאחר שהוזמן כאמור, אלא אם כן הציג אישור כי עבר השתלמות בנהיגה". תקנה 172א לתקנות התעבורה קובעת, כי: "לא יחודש רשיון נהיגה שלא היה לו תוקף במשך תקופה העולה על שנה אחת אלא אם עמד בעליו בבדיקות ובבחינות כאמור בחלק זה כאילו היה מבקש רשיון נהיגה, ובלבד שרשות הרישוי רשאית לפטור אדם כאמור מהבדיקות והבחינות, כולן או מקצתן". היעדר רישיון בתוקף, טענה המשיבה, עומד גם בניגוד לתנאי פוליסת הביטוח שהוצאה למערערת, ועל כן לא רק שיש לראות את המערערת כמי שבאה בגדרי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, כך שנשללת זכאותה על פי חוק זה, אלא גם כמי שאינה זכאית לכיסוי ביטוחי מתוקף הפוליסה. 4. התביעה הוגשה בחודש פברואר 2002. ביום 29.8.03 ניתן תוקף של פסק דין למה שנחזה כהסכם פשרה, אך לבקשת המשיבה בוטל פסק דין זה ביום 7.12.04 (בש"א 7475/03) . בית משפט קמא קבל, כאמור, את גרסת המערערת לפיה לא ידעה על זימונה להשתתף בקורס הרענון, על ההגבלה שנרשמה על רישיונה ועל כך שבמועד התאונה נהגה ללא רישיון תקף. עם זאת, נקבע שהמערערת יכולה הייתה לדעת שפג תוקפו של רישיונה, לו הייתה בודקת את הרשום בו. כמו כן נפסק, שאי ההשתתפות בקורס הרענון אינה פגם פורמאלי, אלא עניין מהותי המשליך על כושרה של המערערת לנהוג. אמנם, נפסק כי המערערת לא הייתה מודעת לפגם זה, אלא שבאי-ידיעתה לא היה כדי לרפא אותו, מאחר שהוראת תקנה 172א לתקנות התעבורה שוללת באופן מוחלט את כושרו של נהג שרישיונו לא היה בתוקף במשך תקופה העולה על שנה. נוכח האמור פסק בית משפט קמא, שאין די בתכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים כדי לשלול את תחולת סעיף 7(3) לחוק על המקרה. בנוסף, נקבע כי אף אם נראה במערערת כמי שאינה באה בגדרו של סעיף 7(3) לחוק וזכאותה על פי חוק הפיצויים לא נשללה, עדיין לא התקיימו תנאי הפוליסה, הדורשת שבידי המערערת יהיה רישיון נהיגה תקף. היעדר תחולה לסעיף 7(3) לחוק, נפסק, אינו יכול לצור זכות מאין, מקום בו הפוליסה עצמה אינה מקנה זכות זו. בית משפט השלום ביסס את מסקנתו, לפיה אין לראות באי קיומו של רישיון בר תוקף, בנסיבות המקרה דנן, מצב של העדר רישיון מחמת אי תשלום אגרה גרידא, על פסקי הדין שניתנו בבית המשפט המחוזי בירושלים ובבית המשפט העליון בפרשת רביבו (ע"א (י-ם) 5085/04 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' רביבו, , 18.4.04; רע"א 4874/04 רביבו נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ, , 8.2.07). בפרשת רביבו, היה מדובר בנהג שרישיון הנהיגה הישראלי שלו פקע כעשרים שנה לפני התאונה, כשבפרק זמן זה החזיק ברישיון נהיגה זר, אשר אינו מתיר נהיגה בארץ. בנסיבות אלה נפסק בבית המשפט המחוזי (תוך קבלת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום) ובבית המשפט העליון, כי אין לראות בנהג כמי שרישיונו פקע אך מחמת אי תשלום אגרה, כפי שיפורט בהרחבה להלן. סופו של דבר, תביעת המערערת נדחתה, והיא חויבה בהוצאות משפט בסכום כולל של 10,000 ש"ח. 5. בערעור שבפנינו חוזרת המערערת על טענותיה, לפיהן היעדר הרישיון בעת התאונה הוא פגם פורמאלי בלבד. לטענתה, השתתפות בקורס רענון היא דרישה פורמאלית, ואף מהעדויות שנשמעו בפני בית משפט קמא עולה שמשרד הרישוי מנפיק, באופן אוטומטי, רישיון זמני לנהג שרישיונו מותנה בביצוע קורס הרענון וטרם חלפו שנתיים מהמועד שפג תוקף רישיונו. לפיכך, טוענת המערערת, כל עוד לא חלפו שנתיים מיום פקיעת הרישיון, היעדר רישיון נהיגה תקף, ולו זמני, בידי המערערת, היה תוצאה של פגם טכני-פורמאלי בלבד - היעדר בקשה מצדה לרישיון זה. פגם זה נבע אך בשל כך שהמערערת לא הייתה מודעת, כפי שנקבע, להגבלה על חידוש רישיונה ולכך שתוקפו פג. אשר לפוליסת הביטוח, טוענת המערערת שהגבלת הכיסוי הביטוחי צריכה להיעשות בהוראה ברורה ומפורשת, ויש להפנות את תשומת לבו של המבוטח באופן מיוחד לגבולות הכיסוי הביטוחי. אשר לפירוש שראוי לתת לתנייה הכלולה בפוליסה במקרה זה, טוענת המערערת שיש להעדיף פירוש המיטיב עם המבוטח ועולה בקנה אחד עם תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים, כפסיקת בית המשפט העליון. 6. המשיבה חוזרת על טענותיה בבית משפט קמא, לפיהן הפגם שדבק במערערת היה מהותי. לטענתה, סעיף 7(3) לחוק הפיצויים שולל את זכאותו של נפגע לפיצוי אם לא היה רישיונו בתוקף, כשהחריג שבסיפא לסעיף שמור למקרים בהם הסיבה בגינה לא חודש הרישיון היא אי עמידה בחובה פיסקאלית, כגון תשלום אגרה או קנס, בלבד. בעניינה של המערערת, נטען, נפגמה כשירותה באופן מהותי נוכח הוראות תקנות 231 ו-172א לתקנות התעבורה. לאחר שחלפה שנה ורישיון המערערת לא היה בתוקף, היא הייתה נתונה לחסדי משרד הרישוי בכל הקשור לחידושו, כשניתן היה לדרוש ממנה לעבור מבחנים ובדיקות, ודי בכך כדי לקבוע שלא היה לה רישיון נהיגה, הן במובן חוק הפיצויים והן על פי תנאי פוליסת הביטוח, ואין זה משנה אם בסופו של דבר קבלה, לאחר התאונה, רישיון (זמני) מבלי שתחילה הותנה הדבר בעמידה בבחינות או בדיקות. כמו כן חזרה המשיבה על טענתה, כי אף אם אין תחולה לסעיף 7(3) לחוק הפיצויים בענייננו, עדיין נשללת זכאותה של המערערת מכוח פוליסת הביטוח. המשיבה מפנה להוראת תנאי 7 לחלק א' של הפוליסה, המתנה את הכיסוי הביטוחי בכך שהנוהג לא נפסל מלקבל רישיון נהיגה על פי הוראות שבחיקוק (כגון תקנה 213 לתקנות התעבורה, לטענתה) ושהנוהג היה בעל רישיון בתאריך כלשהו במשך השנה שקדמה למועד נהיגת כלי הרכב. דיון 7. הקושי הלכאורי המתעורר במקרה דנן, נובע מכך, שהמערערת מוצאת עצמה במצב בו לא קיים גורם שחייב לפצותה על נזקי הגוף שנגרמו לה, כאשר, לכאורה, מצב זה נגרם אך בשל חוסר מודעותה לכך שתוקף רישיונה פג כשנה וחצי לפני התאונה. לא מדובר במי שרישיונו נשלל עקב ביצוע עבירת תעבורה, או במי שבמשך שנים רבות מאד נהג ללא רישיון תקף (כדברי כב' המשנה לנשיאה ריבלין בסעיף 4 לפסק הדין בפרשת רביבו: " ... אי חידוש רישיון במשך שנים רבות מקרב עצמו לאי-קיום רישיון מלכתחילה", ההדגשה הוספה). בענייננו מדובר במי שלא שמה לבה לכך שתוקף רישיונה פג, ואשר בשל צירוף נסיבות כמפורט לעיל גם לא קיבלה תזכורת בעניין זה מרשות הרישוי, לא באמצעות זימונה לקורס הרענון ולא באמצעות קבלת הודעה על הצורך בחידוש תוקף הרישיון. מחדלה של המערערת מתמצה בכך שלא עמדה מבעוד מועד על כך שעל פי הרשום ברישיון הנהיגה שלה פג תוקפו של הרישיון. עיון בפסקי הדין הרבים שעסקו בפרשנותו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים מצביע על כך, שבית המשפט העליון הדגיש פעם אחר פעם את תכליתו הסוציאלית של חוק הפיצויים, ועקב כך את המגמה לפרשו באופן שיגשים תכלית זו. לנוכח מגמה זו, לא נשללה הזכאות שעל פי חוק הפיצויים בסיטואציות שונות בהן הייתה אי בהירות ביחס לתוקפו של רישיון הנהיגה של הנוהג המעורב בתאונת הדרכים, ובית המשפט לא מיהר לקבוע שמדובר בנהיגה ללא רישיון, בהקשר פרשנותו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. כך נפסק כאשר לא חודש רישיון הנהיגה מחמת אי תשלום קנס, ולכאורה הנוהג נהג ללא רישיון בר תוקף (ע"א 4231/97 צור שמיר חברה לביטוח בע"מ נ' יחיאל נאה, פ"ד נג(2) 193(1999)). כך גם נפסק כאשר היה מדובר בנהיגה בזמן פסילה, שלאחר מכן בוטלה כיוון שפסילת הנוהג מלהחזיק רישיון נהיגה נסמכה על הרשעה בטלה (רע"א 3339/00 אליהו חברה לביטוח בע"מ נ' דהן, פ"ד נז(1) 503 (2003)). בית המשפט העליון פסק כי אין מדובר בנהיגה ללא רישיון כאשר היה מדובר בנהיגה תוך הפרת תנאי מתנאי רישיון הנהיגה, או בניגוד למגבלה שצוינה ברישיון, ובלבד שאין מדובר בתנאים המתייחסים למאפיינים הפיזיים של הרכב (רע"א 9524/00 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' שלווה, פ"ד נו(3) 831 (2002); דנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(5) 639 (2004)). גם נהיגה ללא מלווה, כשהימצאות מלווה לצידו של נהג חדש נדרשת על פי הדין, לא נחשבה כנהיגה ללא רישיון נהיגה וללא ביטוח (ע"א 8183/01 ספיאשווילי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נח(6) 106 (2004)). בהקשר זה, תוזכר גם ההלכה לפיה, לצורך סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, נדרשת ידיעה בפועל על פסילת הרישיון, ואין די בידיעה קונסטרוקטיבית (ע"א 11924/05 שומרה חברה לביטוח בע"מ נ' עיזבון ממו, , 20.6.07). פסיקה זו מצביעה על המגמה להגשים את מטרתו הסוציאלית של חוק הפיצויים ולא לשלול את הזכאות לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו בתאונת דרכים גם אם קיים סימן שאלה בדבר תוקף רישיון הנהיגה, במקרים בהם הדבר אפשרי. 8. אכן, בצד ההכרה בתכלית הסוציאלית של חוק הפיצויים, המחייבת מתן פרשנות מצמצמת להוראותיו של החוק השוללות את הזכאות, נפסק, כי יש ליתן ביטוי גם למטרתו של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, שהיא מטרה עונשית-הרתעתית (א' ריבלין, תאונת הדרכים-סדרי דין וחישוב הפיצויים, 428 (מהדורה שלישית 1999)). עוד נפסק, כי הפרשנות הראויה לסעיף האמור היא פרשנות המגבילה את שלילת הזכאות "אך לאותם מקרים שבהם תגובה עונשית כה חריפה - שלילה מוחלטת של זכות הפיצויים - הינה מוצדקת והולמת" (ע"א 4231/97 צור שמיר נ' נאה, הנזכר לעיל, בעמ' 201; עוד ראו לעניין זה: דנ"א 10017/02 שהוזכר לעיל, בעמ' 652-653; ע"א 8183/01 ספיאשווילי נ' מנורה הנ"ל). נדמה, כי המגמה הפרשנית האמורה מצדיקה שלילת זכאות על פי סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, בעיקר במקום בו נמצא פסול מוסרי בהתנהגות הנהג, מה שמצדיק להגיב כלפיו באותה "תגובה עונשית חריפה" של שלילת הפיצוי. השאלה היא, כאמור בפתח הדיון, האם הפסול שדבק בהתנהלותה של המערערת מצדיק שלילת זכאותה לפיצוי? לאחר ששקלתי את הטענות לכאן ולכאן, מסקנתי היא שלנוכח נסיבותיו המיוחדות של המקרה, אין מנוס מהקביעה, כי המערערת נהגה ללא רישיון, ועל כן יש לראותה כמי שזכאותה לפיצוי נשללה על פי הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים. 9. כפי שנפסק בע"א 4231/97 צור שמיר נ' נאה הנ"ל, הסיפא של סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, המסייגת את שלילת הזכאות לפיצוי, נועדה למנוע שלילת זכותו של נהג לפיצוי, כאשר מדובר בעניין "פיסקאלי-פורמאלי באופיו, אשר אינו משליך על כושרו של הנהג לנהוג". במצב זה, "אין טעם טוב" לשלול את הזכות לפיצוי. מאידך גיסא, כאשר הנהיגה ללא רישיון "מגדילה את הסיכונים שבדרכים" (בלשונו של כב' השופט אור בע"א 5631/94 לביא נ' סהר חברה ישראלית לביטוח בע"מ, פ"ד מט(5) 820 (1995), 829), יש מקום לשלילת הזכאות. בפרשה שנדונה ברע"א 3339/00 אליהו נ' דהן הנ"ל, הרחיק בית המשפט לכת וקבע, כי נהיגה בעת פסילה (עליה ידע הנהג), שבדיעבד נקבע לגביה שלא הייתה כדין, לא תיחשב כנהיגה שיש עמה "פגיעה של ממש בערך התעבורתי" וסיכון הציבור (שם, 513), שכן "משעה שעונש הפסילה לא היה כדין, אין עוד לראות במשיב כחסר כשרות לנהיגה, ואין דינו שונה מכל נהג אחר שהוא בעל רישיון" (שם, שם). בניגוד למקרים הנ"ל, הרי שבעניינה של המערערת מדובר בנהיגה שיש עמה "פגיעה של ממש בערך התעבורתי", שכן תקנות התעבורה מורות לנו, כי כושרה של המערערת לנהוג נמצא לקוי בשני אלה: ראשית, בניגוד להוראת תקנה 213(ג) לתקנות התעבורה, המערערת נהגה מבלי שעברה קורס רענון, שקיימת חובה להשתתף בו כשמדובר בנהגים חדשים, ושאי-השתתפות בו שוללת, על פי לשון התקנה, את הזכות לקבל רישיון. שנית, תקנה 172א לתקנות התעבורה, מורה לנו, כי אם רישיון הנהיגה לא היה בתוקף במשך שנה, אין עוד זכאות לחידושו על יסוד תשלום אגרה גרידא, והעניין נתון לשיקול דעת רשות הרישוי. מכאן, שעל אף שמקור התקלה בחוסר תשומת לב מצד המערערת, הדבר הוביל לכך שהמערערת נהגה כאשר יש בהתנהגותה זו משום פגיעה "בערך התעבורתי". יודגש, כי העובדה שרשות הרישוי לא התנתה מתן רישיון זמני למערערת בהשתתפות בקורס רענון, אינה אמורה להיות בעלת משקל. ראשית, אין להוציא מכלל אפשרות שפעולת הרשות אינה מתיישבת עם הוראת תקנה 213(ג) לתקנות התעבורה, שלכאורה אינה מותירה שיקול דעת במצב זה. שנית, וזה העיקר, אין בעובדה שבתוקף שיקול דעת הרשות (ככל שהוא קיים) היא ראתה לנכון ליתן למערערת רישיון (זמני) ללא צורך במבחן או מבדק, כדי לשלול את המסקנה שבנסיבות המקרה, חידוש הרישיון לא היה מותנה בתשלום גרידא. לעניין זה נאמר על ידי בית המשפט העליון בפרשת רביבו, כי: "העובדה שבדיעבד לא ראתה רשות הרישוי צורך לחייב את המבקש לעבור 'מבחן שליטה' כתנאי לחידוש רישיונו, אינה מכשירה את הפגם שבאי-חידוש הרישיון, ולמעשה באי-קבלת רישיון, במשך שנים כה רבות" (סעיף 6 לפסק הדין). בית המשפט המחוזי באר זאת בפסק דינו בפרשת רביבו באומרו, כי שיקול הדעת המאוחר שהפעילה הרשות הוא שאפשר את קבלת רישיון הנהיגה, ובתשלום האגרות בלבד לא היה די. 10. נשאלת השאלה, האם לא ניתן לאבחן את המקרה דנן מזה שנדון בפרשת רביבו, מהטעם שבאותה פרשה היה מדובר ברישיון נהיגה שתוקפו פג כעשרים שנה לפני התאונה, ובית המשפט העליון ראה לנכון להזכיר מספר פעמים בפסק דינו, כי מדובר ברישיון שלא היה בר תוקף משך "שנים רבות", עד כי ניתן לראות בכך אי-קיום רישיון נהיגה מדעיקרא. בעניינו מדובר בפרק זמן קצר בהרבה מאז שפג תוקף הרישיון ועד לתאונה. אלא שנראה, כי אין באבחנה זו כדי לסייע למערערת: ראשית, במקרה דנן נוסף על הקושי שמקורו בתקנה 172א לתקנות התעבורה (לפיה כעבור שנה אין עוד זכות לחדש רישיון באמצעות תשלום אגרה בלבד) גם הקושי שמקורו בתקנה 213(ג) לתקנות אלה, שכן המערערת נהגה מבלי שהשתתפה בקורס רענון, השתתפות המהווה תנאי לחידוש רישיונה. שנית, על אף שבית המשפט העליון ציין בעניין רביבו, כי מדובר בשנים רבות שבהן רישיון הנהיגה לא עמד בתוקפו, נראה כי מקובלת עליו פסיקתו של בית המשפט המחוזי באותה פרשה, לפיה תקנה 172א קובעת גבול עליון לתקופה שבגדרה אי-חידוש רישיון לא ייחשב כנהיגה ללא רישיון, מהטעם שבתום התקופה הנקובה בתקנה אין החידוש תלוי רק בתשלום חוב כספי. ראו האמור בסעיף 4 לפסק דינו של כב' המשנה לנשיאה, לפיו תקנה 172א "משקפת את העמדה" לפיה חלוף הזמן "עשוי להפוך מחדל פורמאלי של אי-תשלום אגרה למחדל מהותי העולה כדי התעלמות מעצם הדרישה לנהוג עם רישיון נהיגה תקף". בית המשפט העליון פסק, כי התקנה הנ"ל מניחה "כי בחלוף תקופה מסוימת, חידוש הרישיון כמוהו כבקשה לרישיון נהיגה, והנחה זו הגיונה בצידה" (שם, שם). יצוין, כי בית המשפט העליון לא הביע כל הסתייגות מהאמור בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בפרשת רביבו לפיו: "אי-חידוש הרישיון פרק זמן העולה על שנה, מכניס למערכת השיקולים גם גורמים שאינם פיסקאליים גרידא", לנוכח האמור בתקנה 172א לתקנות התעבורה. 11. הדיון בשאלת נפקות משך התקופה שבמהלכה לא היה רישיונו של הנוהג בתוקף, כשאורכה נגזר מהוראת תקנה 172א לתקנות התעבורה, מביאנו לנימוק הנוסף שביסוד דחיית תביעתה של המערערת - העדר כיסוי ביטוחי על פי הפוליסה. כאמור בפוליסה נקבע, כי תנאי לכיסוי הביטוחי הוא שהנוהג יהיה "בעל רישיון בר תוקף ... או שהנוהג היה בעל רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רישיון כזה ...". ללא קשר לאמור לעיל ביחס לשלילת הזכאות על יסוד הוראת סעיף 7(3) לחוק הפיצויים, די בכך שעל פי הפוליסה לא יהיה כיסוי ביטוחי כדי שתישלל זכאות המערערת לפיצויים מהמשיבה. בפסיקה נקבע, כי תנאי הפוליסה הם תנאים העומדים בפני עצמם, ויונקים את כוחם מהיחסים החוזיים בין מבטח לבין מבוטח. אין לומר שדי בכך שלא התקיימו תנאי סעיף 7 לחוק הפיצויים על מנת לזכות את הנהג בפיצוי (ע"א 91/82 גולדמן נ' "הסנה" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד לח(3) 505, 521) ואין לומר שתנאי בפוליסה השולל את הכיסוי הביטוחי מעבר לאמור בסעיף 7 לחוק, בטל, או שיש לקרוא לתוכו את הסיפא לסעיף 7(3) לחוק הפיצויים (ע"פ 651/88 שדה נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(1) 49). השאיפה היא, שככל הניתן הפוליסה תפורש לאורו של סעיף 7 לחוק הפיצויים. יש לראות בסעיף 7 הסדר שנועד להנחות את המבטח, כך ש"החוק אינו צריך להיערך בהתאם לפוליסה אלא להפך" (ע"א 811/81 שעשוע נ' מועלם, פ"ד לח(4) 583, 588). המבטחת רשאית, כאמור, להגביל את חבותה מכוח הפוליסה, אלא שהשאיפה תהיה לפרש את ההגבלות בפוליסה ככאלו ששוללות אך את מה ששולל סעיף 7 לחוק הפיצויים, ולא מעבר לכך (דנ"א 10017/02 קרנית נ' מגדל הנ"ל, בעמ' 661). תנאי ליישומה של פרשנות זו הוא, שלשון הפוליסה מאפשרת אותה. עמד על כך בית המשפט העליון ברע"א 9121/00 לוי נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נז(5) 337, בעמ' 361: "מקום בו מבקשת מבטחת להגביל את תוקפה של פוליסת הביטוח לרכב ... עליה לעשות כן בהוראה ברורה ומפורשת שאינה משתמעת לשתי פנים (ראו והשוו: סעיף 3 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981). כלל הוא גם, כי כאשר נתונה לשונה של תניה בפוליסת הביטוח לשני פירושים סבירים, יש לבחור בפירוש המיטיב עם המבוטח, ולא עם המבטח שניסח את הפוליסה ..." כאמור, הכיסוי הביטוחי על פי הפוליסה מותנה "בתנאי שאדם הנוהג ... הינו בעל רישיון בר תוקף.... או שהנוהג ברכב היה בעל רישיון כאמור בתאריך כלשהו במשך 12 החודשים שקדמו לנהיגת כלי הרכב ולא נפסל מלקבל או להחזיק רישיון כזה....". לא ניתן לפרש את התיבה "הינו בעל רישיון" כ"סבור שהינו בעל רישיון". לשון הפוליסה מדגישה את המצב העובדתי הנתון בדבר קיומו של רישיון תקף, ולא את מצבו הנפשי של הנהג או את מצב תודעתו. גם אם יש היגיון לדרוש קיומו של "יסוד נפשי" עת עוסקים אנו בסעיף חוק שמטרתו היא עונשית-הרתעתית, ודאי שלא כך הדבר עת עוסקים אנו בפרשנות סעיף חוזה, אפילו הוא חוזה ביטוח, המגלם חלוקת סיכונים בין הצדדים. קשה להניח בניגוד ללשון הפוליסה, שתכליתו של חוזה הביטוח הייתה להטיל על המבטח את האחריות לחוסר תשומת ליבה של המערערת לגבי תוקף הרישיון במשך יותר משנה. לא ניתן לפרש את הפוליסה באופן המתנה את הנהיגה בקיומו של רישיון בר תוקף, למעט אם תוקפו פקע מטעמים טכניים גרידא. אפרט: ראשית, בע"פ 651/88 שדה הנ"ל, נמנע בית המשפט מלהחיל פרשנות זו על תנייה דומה בפוליסה. באותה פרשה, נהג המערער ללא רישיון נהיגה תקף מחמת שנמנע מתשלום אגרה משך שש שנים, וטען בהליך הפלילי שננקט נגדו שיש לפרש את פוליסת הביטוח באופן העולה בקנה אחד עם הסיפא לסעיף 7(3) לחוק הפיצויים. פרשנות זו נדחתה. אמנם פסק הדין הנ"ל התייחס לדין הפלילי, אך אין מקום להתייחס באופן שונה לפרשנות תנאי הפוליסה רק עקב כך. ממילא האחריות הפלילית מתגבשת בשל היעדרו של כיסוי ביטוחי. אציין, שההלכה שנקבעה בפסק הדין הנ"ל מצאה את ביטוייה במקרים דומים גם במישור האזרחי (ת.א (שלום-י-ם) 7128/04 עיזבון המנוחים חדד נ' קרנית קרן לביטוח נפגעי תאונות דרכים, , ניתן ביום 3.1.07; ת.א (שלום-ת"א) 22277/03 רעיה נ' חברה לביטוח בע"מ, , ניתן ביום 6.3.05). שנית, לא זו בלבד שלשון התניה אינה רומזת לפרשנות זו, אלא שהיא אף מחזקת את עמדת המשיבה. הסיפא של התנייה מקימה זכות פיצוי גם למי שנהג ללא רישיון תקף, ובלבד שתוקפו של זה פג בשנה שקדמה לתאונה ולא מחמת פסילה שבחיקוק או בפסק דין. עולה מכאן שפוליסת הביטוח הכירה בפקיעת תוקף הרישיון מטעם טכני, כעולה בקנה אחד עם דרישות הפוליסה, ובתנאי שהתרחשה בפרק הזמן שנקבע לכך (פרק זמן זה, ניתן לשער, נקבע בהתאם לתקופה הקבועה בתקנה 172א לתקנות התעבורה). אם כך הדבר, פרשנות המערערת משמעה ריקון מתוכן של מגבלת הזמן שנקבעה בפוליסה. מהלך פרשני זה אינו אפשרי. 12. אוסיף, שכללי הפרשנות החלים על הגבלות הכיסוי הביטוחי מניחים ש"הקורא מן השורה עלול להיקלע לקשיים בקריאתו והבנתו של חוזה הביטוח מקום שהתנאים אינם מפורשים בו בבהירות" (ע"א 11081/02 דולב חברה לביטוח בע"מ נ' קדוש, , ניתן ביום 25.6.07, סעיף 59 לפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה). כללים אלו באים להגן על הנהג המעיין בפוליסת הביטוח שלו וסובר לתומו שהוא נוהג בהתאם לה. המערערת לא נהגה כפי שנהגה משום שהבינה את הפוליסה באופן לו היא טוענת, והדבר לא עולה מחומר הראיות, אלא בשל כך שטעתה בדבר תוקפו של רישיון הנהיגה שלה. המסקנה היא, איפוא, כפי שגם פסק בית משפט קמא, שאין למערערת כיסוי ביטוחי מכוח הפוליסה, כך שגם אם ניתן היה לפרש את סעיף 7(3) לחוק הפיצויים באופן שונה, לא היה בכך כדי לסייע למערערת. 13. על יסוד האמור לעיל אציע לחבריי לדחות את הערעור. לנוכח הנסיבות המצערות של המקרה, בו נפגעה המערערת בתאונת דרכים ואינה זכאית לפיצוי אך בשל טעות אנוש בדבר קיומו של רישיון תקף, אציע לחייב את המערערת בהוצאות המשיבה על הצד הנמוך בסכום כולל של 5,000 ש"ח. סכום זה יועבר מתוך הפיקדון שהפקידה המערערת לידי המשיבה, באמצעות בא כוחה, עורך דין תאונות דרכים ויתרת ההפקדה תוחזר למערערת, באמצעות בא כוחה. צבי זילברטל, שופט השופט יוסף שפירא: אני מסכים. יוסף שפירא, שופט השופטת גילה כנפי-שטייניץ: אני מסכימה. גילה כנפי-שטייניץ, שופטת הוחלט כאמור בפסק דינו של כב' השופט צ' זילברטל. אי תשלום אגרהתאונת דרכיםאגרה