רשלנות תורמת בתאונת דרכים קטלנית

המערער אשר הורשע בעבירת גרימת מוות ברלשנות טען כי היה על בית המשפט להביא בחשבון את רשלנותו התורמת של קרבן העבירה. טענתו היא שרשלנות זו היא הגורם העיקרי לתאונה הקטלנית. להלן פסק דין בנושא רשלנות תורמת בתאונת דרכים קטלנית: פסק דין 1. בפנינו ערעור על גזר דינו של בימ"ש לתעבורה בחדרה, כב' השופט א' גופמן (להלן - בימ"ש קמא) אשר ניתן ביום 24.01.05 בתיק ת.ד. 1168/03 אשר לפיו נגזרו על הנאשם אשר הורשע בעבירה של גרימת מוות ברלשנות, וכן בעבירות תעבורה נלוות, עונש של 8 חודשי מאסר לריצוי בפועל, 12 חודשי מאסר מותנה, פסילת רשיון נהיגה לתקופה של 10 שנים וכן תשלום של קנס כספי. הערעור מופנה כנגד חומרת הענישה. 2. בא כוחו המלומד של המערער טוען כי היה על ביהמ"ש להביא בחשבון את רשלנותו התורמת של קרבן העבירה. טענתו היא שרשלנות זו היא הגורם העיקרי לתאונה הקטלנית. אמנם, אין בכך כדי להסיר אשמה מהמערער ואולם, בנסיבות בהן ארעה התאונה, כך טוען הסנגור, היה על ביהמ"ש להפחית את העונש שגזר על המערער, כך שירצה עונש של מאסר בעבודות שירות וכן להפחית את תקופת הפסילה. טוען הוא עוד כי טעה בימ"ש קמא כאשר פירש את פסיקת ביהמ"ש העליון כאילו חובה לגזור בכל עת בו מורשע אדם בעבירה של גרימת מוות ברלשנות בתאונת דרכים עונש של מאסר לריצוי בפועל שלא בדרך של עבודות שירות. 3. ב"כ המשיבה מבקשת מביהמ"ש שלא להתערב בגזר דינו של בימ"ש קמא, אשר משקף את מדיניות הענישה הראויה. 4. כאמור, חולק ב"כ העורר על האופן בו פירש בימ"ש קמא את פסיקת ביהמ"ש העליון לענין מדיניות הענישה הראויה. מדיניות הענישה, בעבירות של גרימת מוות ברשלנות, בארוע שהוא תאונת דרכים, הובהרה בע"פ 8382/03, איאד חילף נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(2), 139 (שהוא ערעור על פסק דינו של השופט שפירא בבית משפט זה בת"פ 376/01). בבית המשפט המחוזי בחיפה, הועמד הנאשם לדין על עבירת הריגה. בתאונת הדרכים נשוא כתב האישום הנ"ל, מצאו מותם שלושה נוסעי רכב. בית המשפט המחוזי מצא את הנאשם אשם בעבירות שיוחסו לו וגזר עליו עונש של 3 שנות מאסר. בערעור בבית המשפט העליון גובשה הסכמה בין הצדדים, לפיה תומר העבירה בה הורשע הנאשם לעבירה של גרימת מוות ברשלנות. יחד עם זאת, קבע בית המשפט העליון כי בנסיבות בהן גרימת המוות היא תוצאה של רשלנות חמורה, וכאשר נגרם מותם של מספר קורבנות, יש מקום לאמץ את מדיניות הענישה שקבע בית המשפט המחוזי כאשר הרשיע את הנאשם בעבירת ההריגה. בית המשפט העליון קבע, כי קיים צורך בגישה עונשית מחמירה כלפי אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים וזאת כחלק מהמלחמה בתאונות הדרכים. בית המשפט העליון ציין כי בכל מקרה יש לשקול נסיבות מיוחדות ועניינו האישי של נאשם, על רקע מדיניות זו. בשים לב לאמור לעיל ובהתחשב בעובדה שרשלנותו של הנאשם שם נמצאה כרשלנות חמורה, גזר על הנאשם 24 חודשי מאסר (במקום 36 חודשי מאסר שנגזרו ע"י בית המשפט המחוזי) והשאיר על כנו את העונש של 20 שנות פסילה וכן עונש של מאסר מותנה. ברע"פ 4261/04, פרין נ' מדינת ישראל, נדון מקרה בו הורשע הנאשם בבית המשפט לתעבורה בתל-אביב בעבירה של גרימת מוות ברשלנות ונגזר עליו עונש של 12 חודשי מאסר לריצוי בפועל, מאסר מותנה, פסילת רשיון לתקופה של 10 שנים וקנס כספי. ערעורו של הנאשם לבית המשפט המחוזי נדחה. בית המשפט העליון דחה את בקשת רשות הערעור ככל שהדבר מתייחס לעבירה בה הורשע הנאשם והשאירה על כנה. בכל הנוגע לענישה קבע בית המשפט העליון כי: "ענישה חמורה היא מרכיב שאין בלתו בהתמודדות הקשה עם תופעת תאונות הדרכים שפשתה במקומותינו, וברגיל, מחייבת הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, השתת עונש חמור, הכולל הורדת הנהג מהכביש לתקופה ארוכה ומאסר בפועל. עם זאת אין זהו כלל חלוט ויש ששיקולים של צדק יעמידו עילה להתערבות ולהקלה בעונש. ... ...המציאות מלמדת כי לעיתים, חוסר תשומת לב או התרשלות רגעית עלולים להסתיים באסון כבד. במקרים כאלו, אף כי יש בהם כדי לבסס הרשעה בעבירה של גרם מוות ברשלנות, עשוי בית המשפט, בנסיבות חריגות, להמנע מהטלת עונש של מאסר בפועל, ולהסתפק בפסילת רשיון לזמן ארוך ומאסר לריצוי בעבודות שרות..." (ההדגשות הוספו). במקרה הנ"ל קבע בית המשפט העליון כי התרשלותו של הנאשם בנסיבות התאונה שם היתה התרשלות מזערית. בהתאם, ועל אף התוצאה הקטלנית, קבע בית המשפט כי זהו אחד המקרים החריגים בהם ראוי לתת לנסיבותיו האישיות של הנאשם, משקל משמעותי יותר ולהמנע מגזירה של עונש מאסר בפועל. בית המשפט העליון אף הפנה לפסק דין קודם שניתן ברע"פ 4732/02, ענת סורפין (לביא) נ. מדינת ישראל, תק-על 2002(3), 760, גם שם קבע בית המשפט כי בנסיבות מקרה של רשלנות רגעית ואי תשומת לב, על אף תוצאה קטלנית, יש מקום להסתפק במאסר שירוצה בעבודות שרות, וזאת כחריג לכלל של עונשים מרתיעים. מכאן, שאין למעשה הבדל במדיניות הענישה העולה מפסקי הדין. עיון מדוקדק בהם מראה כי בכל שלושת פסקי הדין הנ"ל קובעים שופטי ההרכב, כי הכלל הוא להחמיר בענישה ולגזור עונשי מאסר משמעותיים בפועל, גם על מי שהורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, זאת כדי להלחם בנגע תאונות הדרכים. במקרים חריגים, בהם מדובר בהתרשלות מזערית, ניתן לסטות ממדיניות הענישה הראויה ולהפחית את עונש המאסר במידה בה ניתן יהיה לרצותו בעבודות שרות. בשים לב למדיניות הנ"ל יש לבחון גם את נסיבותיו של מקרה זה. 5. על פי עובדות כתב האישום בו הודה המערער, הוא נהג במשאית, בנתיב הימני. בשולי הכביש עמד רכב מסחרי שנהגו עומד בצמוד לדופן האחורי שמאלי של הרכב המסחרי, על שולי הכביש. המערער לא האט את רכבו, סטה עם המשאית ימינה, פגע עם דופן ימין של המשאית בדופן השמאלי של הרכב המסחרי, מחץ את המנוח וגרם למותו. בכתב האישום נטען אף בפרק העובדות כי המערער סטה לשול הימני ללא כל סיבה. בהוראות החיקוק נמחקה העבירה של סטיה מנתיב נסיעה ואולם, העובדה שבפרק העובדות לא שונתה. המערער הורשע בעבירה של גרימת מוות ברשלנות, בעבירה של נהיגה ללא רשיון נהיגה, וזאת מאחר ולא שילם את אגרת חידוש הרשיון וכן בעבירה של מצב כללי של רכב ועבירת טכוגרף, זאת מאחר ומכשיר הטכוגרף שהיה ברכב לא היה תקין וכך גם מד המהירות. נבהיר מיד כי למעט גרימת המוות, אין קשר סיבתי בין התוצאה הקטלנית לבין העבירות האחרות בהן הורשע המערער. אי חידוש הרשיון בנסיבות הענין גרם לעבירה שהיא בעיקרה עבירה טכנית. גם מצבו של מד האוץ והטכוגרף לא גרמו לתאונה. יחד עם זאת, ניתן לראות בהם כמכלול המצביע על חוסר תשומת ליבו של הנוהג ברכב לחובתו למלא אחר כללים, לשמור על תקינות ובטיחות הרכב ועל נהיגה בטוחה. 6. כל טענותיו של ב"כ המערער בדבר רשלנותו של המנוח לא הוכחו בבימ"ש קמא. כאמור, הודה המערער בעובדות כתב האישום. על פי עובדות כתב האישום, כפי שהוכחו, לא ניתן להצביע על רשלנות של המנוח ובוודאי לא על רשלנות חמורה המפחיתה את מידת התרשלותו של נהג המשאית. על פי העובדות בהן הודה, ועל אף שיכול היה לראות את הרכב המסחרי החונה בשולי הכביש, לא האט את המהירות, סטה ימינה וגרם לתאונה. 7. חובתו של נהג היא לנהוג את רכבו בזהירות ולצפות, בין היתר, את האפשרות כי אדם יהיה על שולי הכביש, באופן בו הוא עלול להפגע. גם אם נניח כי המנוח עמד מעבר לקו הצהוב או בסמוך אליו, גם אז אין בנסיבות המקרה כדי להפחית במידת רשלנותו של המערער, אשר, כאמור, על אף שראה את הרכב והמנוח לפניו, לא האט, סטה לימין ופגע בו. לעניין חובת הזהירות כלפי הולכי רגל המצויים בשולי הכביש, ראה ע"פ 7553/03 עאבד נ' מדינת ישראל, תק-על 2003 (4) 199. 8. ב"כ המערער הפנה בין היתר לפסק דינו של ביהמ"ש המחוזי בחיפה, אשר ניתן על ידי השופט שפירא בת"פ 403/01, שם הורשע אדם בגרימת מוות ברשלנות כאשר פגע בהולך רגל במעבר חצייה, ובנסיבות המיוחדות של המקרה, נגזר עליו עונש של מאסר בעבודות שירות. אלא שאין המקרה שם דומה למקרה שלפנינו. בת"פ 403/01 קבע ביהמ"ש כי מידת רשלנותו של הנהג היתה מזערית. מדובר בארוע שבו סימון מעבר החציה, עליו הלך הולך הרגל, לא היה תקין. משאית שנסעה במסלול הימני ושלא האטה את נסיעתה, הסתירה את הולך הרגל אשר פרץ אל הכביש. מהירות הנסיעה של הנהג היתה איטית ובנסיבות אלו קבע ביהמ"ש כי גם אם התרשל, הרי שמדובר במדרג הנמוך של הרשלנות. 9. במקרה שלפנינו לא מתקיימים אותם תנאים חריגים ולא ניתן לומר כי רשלנותו של המערער היתה כה מועטה עד כי מצדיקה היא את הסטיה מהענישה המקובלת של מאסר שלא בדרך של עבודות שירות. 10. נוסיף עוד כי נראה שבימ"ש קמא הביא בחשבון את כל נסיבותיה של התאונה ואף את מידת התרומה של המנוח לתאונה, וזאת כאשר גזר על המערער עונש של מאסר לריצוי בפועל, שהוא נמוך מהענישה המקובלת בעבירות של גרימת מוות ברשלנות. 11. בנסיבות אלו, ולאחר שביהמ"ש יישם נכונה את מדיניות ביהמ"ש העליון, לא מצאנו מקום להתערב בגזר דינו ואנו מורים על דחיית הערעור. המערער יתייצב לריצוי עונשו במזכירות ערעורים של ביהמ"ש המחוזי בחיפה ביום 30.6.05 שעה 09.00. התוצאה הודעה למערער ולב"כ הצדדים והם קיבלו עותקי פסק הדין. תאונת דרכיםרשלנות תורמתרשלנות