קבלת ערעור המדינה על זיכוי בעבירת תעבורה

להלן פסק דין בנושא קבלת ערעור המדינה על זיכוי בעבירת תעבורה: פסק-דין לפנַי ערעור המבקש על גזר-דינו של בית-משפט קמא (כב' השופטת בן יששכר שורץ), מיום 20.01.2005, בתיק ת 3029/03,על פיה זוכה המשיב משתי עבירות של נהיגה בזמן פסילה. כמו כן, זוכה המשיב מעבירה של נהיגה ללא ביטוח אירוע מיום 09.03.03. למשיב יוחסו העבירות של- נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף, עבירה לפי סעיף 10(א)לפקודת התעבורה, התשכ"א-1961.(להלן- "פקודת התעבורה"). נהיגה ללא ביטוח, עבירה לפי סעיף 2(א) לפקודת ביטוח מנועי, ונהיגה בזמן פסילה, עבירה לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה. על-פי עוּבדות כתב-האישום, ביום 02.01.03 נרשמה הזמנה לדין, על כך שנהג ביום זה ברכב, כשהוא פסול מלנהוג , זאת לפי גזר הדין שניתן- בתיק תעבורה 3249/01 בבית המשפט לתעבורה בנתניה וכן בגין נהיגה ללא רישיון וללא ביטוח. \ ביום 09.03.2002, נרשמה למשיב הזמנה לדין, בגין אותן העבירות וזאת בשל שנהג ברכב ביום זה. בגין שתי ההזמנות לדין, הוגשו כתבי אישום בתיקים 3029/03 ו- 3624/03, בבית המשפט לתעבורה בנתניה . תחילה הורשע המשיב, על פי הודיתו בשני התיקים, אבל בהסכמת התביעה בוטל פסק הדין ואז כפר באשמה. ביום 4.3.2004, החל המשפט וב"כ המשיב הודיע כי אין מחלוקת על כך שנהג ברכב בתאריכים שצויינו בשני כתבי האישום והמחלוקת היא רק בשאלה האם היה פסול אז מלנהוג. לענין הביטוח- טען ב"כ המשיב, כי יציג תעודת ביטוח בתוקף לגבי אחד האירועים. בהכרעת הדין קיבל בית המשפט קמא את טענת ההגנה בנוגע לפרשנות תקנה 557(ד) לתקנות, מצא כי יש ממש בעמדת ב"כ המשיב, לפיה לצורך חישוב מנין ימי הפסילה, קביעתה של רשות הרישוי טובה כמו זו של בית המשפט. הוסיף בית משפט קמא, וקבע כי מן הראיות עולה כי משרד הרישוי פעל בהתאם לתקנה 557 (ד) ובהתאם לנוהלים שהיו באותה עת, ולא שגה. זאת ועוד, חזקת תקינות הרשות פועלת גם לטובת הנאשם. אם הפסילה עודכנה במסוף רשות הרישוי וזו מצאה, כי הפסילה הסתיימה, חזקה שזו אמת. משרד הרישוי לא טעה בחישוב הפסילה. לא הוכח ואף לא נטען ע"י התביעה, כי הנאשם ניסה להטעות את הרשות, כשקיבל את רישיונו ב-2004. לכן, לסעיף 66 לפקודת התעבורה במקרה דנן, אין רלוונטיות. עיקר טענות ב"כ המבקשת-לתקנה 557 (ד) יש תחולה, לפי רע"פ 9237/99, רק בהתקיים סדר האירועים כפי שנקבע שם דהיינו: החלטה על פסילה, אובדן רישיון נהיגה, לא ניתן תצהיר על האובדן, פקיעת הרישיון. הפסילה תתחיל להימנות מיום הפקיעה ואילך טעה ביהמ"ש קמא בפרשנותו לתקנה 557(ד) לתקנות. בענייננו אין כלל תחולה לתקנה, מפני שרשיונו של המשיב כלל לא אבד. טעה ביהמ"ש קמא, כאשר ראה בנוהל, על פיו פעל משרד הרישוי, כמקור לפרשנות הפקודה ותקנותיה, והתעלם מהפסיקה המחייבת בענין זה. בענייננו לא טען המשיב לטעות כלשהיא בדין. לגבי האירוע הראשון- המשיב טען כי הוא פסול מלנהוג (תגובתו לרישום הדו"ח- ת/3, הודעתו ת/2). טענה זו הוכחה כלא נכונה, באשר גזר הדין שעל פיו נפסל הומצא לו (המוצג ת/4). לגבי האירוע השני - המשיב הודה שידע כי הוא פסול מלנהוג (הודעתו ת/1). טעה ביהמ"ש קמא, כאשר פירש את תקנה 557(ד), בהתעלם מהאמור בסעיף 66 לפקודה. בסעיף נקבע, כי מי שנפסל מלנהוג ועושה מעשה, שיש בו כדי לקבל רישיון או כדי לחדש רישיון, עובר עבירה. גם אם טעתה הרשות, אין הדבר פוטר את הנהג מאחריותו למעשה. ב"כ המערערת, מבקשת לקבל הערעור, להרשיע את המשיב בשתי העבירות של נהיגה בזמן פסילה, לפי סעיף 67 לפקודת התעבורה ולגזור עונשו כמתחייב מכך. לטענת המשיב- יש תחולה לתקנה 557(ד), גם אם הרישיון כלל לא אבד. כיוון שהרישיון פג בחודש מרץ 2000, הרי תקופת הפסילה נסתיימה, טרם שהמשיב נהג בשני האירועים נשוא כתב האישום. מתקנה 557 (ד) עולה כי ישנו סדר כרונולוגי, לפיו התקנה מתייחסת לרישיון שנפסל, פקע, ולא חודש, כלומר, פקיעת הרישיון באה לאחר גזר הדין הפוסל, והוא לא חודש. בסיטואציה זו, אין רלוונטיות לאובדן הרישיון, שהרי אם אבד רישיון יש תחולה לתקנה 557 (ב). יתר על כן, במקרה דנן, הרישיון פקע ולא אבד, על כן לא היה צורך להגיש תצהיר כתחליף להפקדה, כנדרש במקרה של אובדן רישיון. רשות הרישוי פעלה לפי הנחיה, שלא לקבל להפקדה רישיון נהיגה שתוקפו פג. גם השוטר (עת/2) שעצר את המשיב, לא דרש את הרישיון שפקע. ולא דאג לבצע הליך תפיסת רישיון, אף שידע מבדיקה במסוף, כי אכן הרישיון פקע במרץ 2002. (עמ' 7 לפרוטוקול, יום 16.06.2004, שורות 1-8). לגופו של עניין - דין הערעור להתקבל. הפרשנות שיש ליתן לתקנה 557(ד)-נקבע ע"י כב' השופטת שטרסברג- כהן ב- רע"פ 9237/99 - רונן מאיר נ' מדינת ישראל . פ"ד נד(2), 481 ,עמ' 484-485. "מלשון התקנה, ממיקומה כתקנת משנה (ד) ומהתייחסותה לתקנה בכללותה, עולה בברור כי עניינה ברשיון נהיגה שנפסל, אבד, ולא ניתנה הצהרה על אובדנו והוא פקע ולא חודש. במקרה של הצטברות תנאים אלה בסדר האמור, יתחיל מרוץ תקופת הפסילה מן היום שלמחרת פקיעת תוקפו של הרשיון". וכן, קביעת השופטת א' פרוקצ'יה בבש"פ 2199/03 - רונן מאיר נ' מדינת ישראל . פ"ד נז(3), 467 ,עמ' 473-474. "תכליתו של ההסדר הנוגע לחובת הפקדת רשיון בבית המשפט כתנאי לתחילת מירוץ תקופת הפסילה נהירה על פניה. חובת ההפקדה של רשיון שנפסל ממחישה לבעל הרשיון את עובדת כניסתה לתוקף של הפסילה ואת משמעותה המלאה והמוחשית של פסילה זו. שוב אין בידו תעודת רשיון ואין ברשותו מסמך המתיר לו לנהוג. להעדר תעודת הרשיון ברשות הנאשם ישנה משמעות חינוכית ופסיכולוגית העשויה לתרום להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה. רציונל זה ישים הן לגבי רשיון תקף והן לגבי רשיון שתוקפו פקע. שנית, הפקדת רשיון כאמור מקטינה את החשש מפני עשיית שימוש לרעה בתעודת הרשיון בעת פסילה. לגבי רשיון תקף היא מקטינה חשש כי הנהג יציג אותו בפני גורם מוסמך בלא שזה ידע על דבר הפסילה. לגבי רשיון שאינו תקף, היא מקטינה חשש מפני אפשרות זיוף ומצג שווא. רציונל זה העומד ברקע הסדר ההפקדה אינו חל מקום שהרשיון אבד, ולכך נמצא הסדר חלופי המשרת את המטרה הראשונה של ההפקדה בדמות הצהרה על האובדן, ורק אם לא ניתנה הצהרה תיחשב תקופת הפסילה כמתחילה ממועד פקיעת תוקף הרשיון. באותו מקרה הקל מתקין התקנות עם בעל הרשיון שנפסל והניח גם למי שלא הצהיר על אובדן הרשיון לרצות את תקופת הפסילה כאשר תוקף רשיונו פקע". הסמכות לפרש דבר חקיקה נתונה אך ורק לבית המשפט ולא לרשות מנהלית כלשהיא, לענין זה ראה בש"פ 2199/03 רונן מאיר נ' מדינת ישראל . (פ"ד נז(3), 467 ,עמ' 473-474). שם נקבע כי- "הטענה האחרת שמעלה בא כוח העורר נוגעת ליסוד הנפשי של מרשו בעת הארוע נשוא האישום. לבית המשפט הוגש מכתב גורם בכיר באגף הרישוי, הנושא תאריך 26.3.00 ובו קביעה כי רשיון העורר פקע ממרץ 1997. כן קובע עורך המסמך כי במועד עריכת המכתב פסילות העורר נסתיימו והוא יוכל לחדש את רשיונו לאחר תשלום קנסות. ביום 4.10.00 מודיעה מנהלת אגף הרישוי לבא כוח העורר כי מרשו שילם את הקנסות, הפסילות הסתיימו, וכי ניתן לפנות לחידוש רשיון למשרד הרישוי. על יסוד אלה נטען כי משרד הרישוי חידש את רשיון הנהיגה של העורר וכי במועד האישום נהג ברכב כשבידו רשיון תקף. תוכנם של מכתבי משרד הרישוי אכן אינו עולה בקנה אחד עם החלתו של הדין לגבי חישוב מירוץ תקופות הפסילה ומועד התחלתן, וזאת אף שרשות הרישוי היתה מודעת לכך כי רשיון הנהיגה של העורר לא הופקד בבית המשפט אי פעם. לא הוצג בפני העתק מרשיון הנהיגה שחודש -באם חודש - אולם בהנחה כי העורר החזיק רשיון נהיגה שחודש שאלה היא מה נפקות פעולת משרד הרישוי בחידוש רשיון העורר ביחס ליסוד הנפשי הנדרש בעת הנהיגה נשוא האישום. לצורך כך יהיה מקום לברר בפירוט את הרקע להוצאת מכתבי רשות הרישוי, ואת העובדות הרלבנטיות לחידוש הרשיון, באם אמנם חודש, וכן מה נאמר ומה הוסבר לעורר עובר לנהיגתו מושא האישום והאם סבר בתום לב כי הוא מורשה לנהוג אף שלא הפקיד את רשיונו בעודו בר תוקף בהקשר לשתי הפסילות הקודמות. בירור רקע זה ככל שהוא רלבנטי לענין היסוד הנפשי של העורר אינו ענין להליך שחרור בחלופת מעצר. מקומו להתברר בדיון במשפט לגופו" ביהמ"ש העליון עמד על חשיבות ההפקדה שכן זו ממחישה לבעל הרישיון עובדת תחולת הפסילה בפועל, משמעותה של הפסילה ומוחשיותה להעדר הרישיון ברשות הנאשם, משמעות חינוכית ופסיכולוגית, העשויה לחכות להפנמת איסור הנהיגה עד לריצוי מלוא תקופת הפסילה. מה גם שהפקדת הרשיון מקטינה את החשש מפני עשיית שימוש לרעה בתעודת הרישיון בעת הפסילה. גם אם טעתה רשות הרישוי ופעלה בעקבות מצג שווא שהוצג ל ע"י המשיב בין אם היתה טעות עובדתית- אי ידיעת גזר הדין הפוסל, ובין אם היתה טעות משפטית- אין בכך לפטור את הנהג שנפסל מאחריות פלילית למעשיו. לפיכך מתקבלת טענת העוררת כי המשיב עבר עבירה של נהיגה בזמן פסילה. אני מרשיעה המשיב בשתי עבירות של נהיגה בזמן פסילה. אני גוזרת על המשיב - מאסר על תנאי בן 6 חודשים לתקופה של 3 שנים, שלא יעבור על העבירות בהן הורשע. פסילה בת 15 חודשים, מתוכם 6 חודשים בפועל ו-9 חודשים על תנאי ל-3 שנים. 3. קנס בסך 5000 ₪, בתשלומים בני 500 ₪ כל אחד. עבירת תעבורהמשפט תעבורהערעור