פגיעה בהולך רגל במעבר חציה - ערעור על העונש

המערערת נהגה ברכבה ברשלנות בהמשיכה בנסיעה ולא אפשרה להולכת הרגל לחצות בבטחה, פגעה בה וגרמה לתאונת דרכים בה ניזוק הרכב ונחבלה בגופה הולכת הרגל. להלן פסק דין בנושא פגיעה בהולך רגל במעבר חציה: פסק דין ערעור על גזר דינו של בית משפט השלום לתעבורה באשדוד, כב' השופטת בן יששכר בתיק ת.ד. 1051/07 מיום 5.2.2008. המערערת הורשעה על פי הודאתה בנהיגה רשלנית, עבירה על סעיף 62(2) וסעיף 38(2) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א - 1961, אי מתן זכות קדימה להולך רגל במעבר חציה, עבירה על תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961 וגרימת תאונת דרכים נזק וחבלה, עבירה על תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, תשכ"א -1961. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 25.9.2006 נהגה המערערת ברכבה ברחוב ויצמן באשדוד לכיוון הצומת עם רחוב מורדי הגטאות, באותה עת חצתה הולכת רגל את הכביש במעבר חציה מסומן כדין משמאל לימין כיוון נסיעתה של המערערת. המערערת נהגה ברכבה ברשלנות בהמשיכה בנסיעה ולא אפשרה להולכת הרגל לחצות בבטחה, פגעה בה וגרמה לתאונת דרכים בה ניזוק הרכב ונחבלה בגופה הולכת הרגל. תחילה כפרה המערערת בעובדות כתב האישום , ברם, כבר בדיון הראשון חזרה בה מכפירתה תוך שבא כוחה מציין כי ידועה לו עמדת הפסיקה לענייו היקף חובת הזהירות של נהג כלפי הולך רגל גם אם הולך הרגל חוצה שלא במעבר חציה. זאת לאור טענת המערערת כי מעבר החציה דהוי. כבוד השופטת בן יששכר השיתה על המערערת עונש של פסילה מלקבל רשיון נהיגה למשך ארבעה חודשים בניכוי 60 ימי הפסילה המנהלית, קנס בסך של 1,500 ₪ או 15 ימי מאסר, ופסילה על תנאי לתקופה של 3 חודשים למשך שנתיים. בית משפט קמא קבע מפורשות כי לא מצא לנכון להפעיל שיקול דעתו לקיצור תקופת פסילת החובה בת שלושת החודשים אשר נקבעה בצד הוראות החיקוק שיוחסו למערערת, וזאת לאחר שסקר הן את הנסיבות לקולא והן את אלה שלחומרא טרם גזר עונשה של המערערת. בפני טען ב"כ המערערת כי בית משפט קמא לא היה צריך למצות דין עם המערערת אשר הינה אשה דתיה שהליכי משפט זרים לה, המערערת הינה אם לחמישה ילדים העובדת בשני מקומות עבודה וזקוקה לרכב, יש להתחשב בהודאתה ובהיותו של מעבר החציה דהוי. עיון בגזר הדין של בית משפט קמא מלמד, כי המדובר בגזר דין אשר משקף את מכלול השיקולים הן את השיקולים לקולא והן את השיקולים לחומרא, כאשר מצד אחד התחשב בחומרת העבירות בהן הורשעה המשיבה והאינטרס הציבורי, ומאידך התחשב בנסיבותיה האישיות של המשיבה, עברה התעבורתי הדל, הודאתה ונסיבות האירוע. בעבירות כמו אלה בהן הורשעה המערערת, גוברים שיקולי ההרתעה על ההתחשבות בנסיבותיה האישיות של המערערת. העונש שהוטל על ידי בית המשפט קמא, אינו חורג מרמת הענישה המקובלת בנסיבות העניין, ואין מקום לערכאת הערעור , להתערב בו. כבוד הנשיא שמגר ברע"פ 262/91 וויליאם ארביב נ' מדינת ישראל פ"ד מה (2) 580, 582: במציאות המצערת שלנו יש להטיל עונשים חמורים ומרתיעים על אלה הפוגעים בבטיחות התנועה בדרכים. מידת הרחמים בה נוהג בית המשפט המחוזי, בהתערבו במידת העונש, כל אימת שבית משפט לתעבורה מנסה לשנות את רמת הענישה המקובלת כדי לנקוט בצעדים עונשיים מחמירים יותר, עלולה, חס וחלילה, להוות פגיעה במשתמשים אחרים בדרך. כך גם פסק בע"פ 4088/90 אביטן ניר נ' מדינת ישראל תק-על 90 (3), 1044: מן הראוי להדגיש כי המציאות, כביטוייה בהתנהגותם של נהגים לא מעטים בכבישי הארץ, מחייבת נקיטת אמות מידה עונשיות מחמירות יותר. אם העונשים המוטלים בבתי המשפט במקרים דומים קלים יותר מהעונש שנגזר במקרה דנן, מן הנכון לשנות את המדיניות העונשית, כדי שמעשי הרשלנות המסכנים חיי אדם ייענשו כנאות וכדי שיהיה משקל מרתיע משמעותי יותר להתנהגות נלוזה בעת נהיגה". ההתערבות בנדון תהא מוצדקת רק באותם מקרים שבהם קיימת סטייה ניכרת וחורגת מן העונש ההולם את נסיבות העניין (ראו: ע"פ 10/86 מרים זגל נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(2) 769). לסברתי, לא כך הם פני הדברים בעניין דנן. לאור האמור הנני דוחה את הערעור.דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםמעבר חציההולך רגלערעור