ערר על החלטת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים

להלן פסק דין בנושא ערר על החלטת המכון הרפואי לבטיחות בדרכים: פסק דין 1. בפניי ערעור שהגיש המערער על החלטת ועדת הערר הרפואית הפועלת על-פי סעיף 55א(ב) לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: "הפקודה"), ולפיה נדחה עררו של המבקש על החלטת אגף הרישוי במשרד התעבורה שלא לחדש את רישיונו של לנהוג בכל רכב שהוא. 2. המערער החזיק בעבר, משנת 1996, ברישיון נהיגה. בשנת 1973 זומן המערער כדין לבדיקה במכון הרפואי לבטיחות בדרכים. ביום 17.11.2003 ניתנה חוות דעתו פסיכודיאגנוסטית של המכון לפיה הומלץ לשלול את רישיונו של המערער מחמת כושר נהיגה לקוי. לאור המלצה זו, זומן המערער בפני ועדה נוספת בראשות פסיכיאטר ופסיכולוג, וביום 14.1.2004 שָבָה וקבעה כי מומלץ לשלול את רישיונו מחמת "חוסר התאמה אישיותית (אישי סוציאלי) לנהיגה כלשהי". על בסיס חוות דעת זו נשלל רישיונו של המערער. 3. על החלטה זו לשלילת הרישיון הגיש המערער ערר לפני ועדת הערר הפועלת על-פי תקנה 195 לתקנות התעבורה, תשכ"א- 1961. ועדת הערר דנה בטענותיו של המערער, וביום 14.5.2004 דחתה את עררו. 4. על החלטה זו הגיש המערער ערעור קודם לבית משפט זה (עמ"נ 431/04). בית המשפט, כב' השופטת ר' חפרי-וינוגרדוב, שדנה בערעור, הציעה לצדדים להסכים כי המערער ייבדק בשנית במכון הרפואי לבטיחות, ולאור ההסכמה נמחק הערעור. 5. בחודש דצמבר 2004 נבדק המערער בשנית על-ידי מכון רום, אליו הופנה על-ידי משרד הרישוי, ושוב הומלץ שלא לחדש את רישיונו. על החלטה זו שב המערער והגיש ערר בפני ועדת הערר, וביום 20.12.2005 נדחה עררו. על החלטה זו של ועדת הערר הגיש המערער את הערעור שבפניי. 6. בערעורו טוען המערער כי טעתה הוועדה בכך שאימצה את חוות הדעת של המכון. לטענתו, הוא מנהל אורח חיים תקין, מגלה אחריות למעשיו ותורם לחברה. המערער אף צירף את חוות דעתו של ד"ר לני, הממליץ לאפשר למערער להחזיק ברישיון נהיגה תוך בקרה ובדיקת התנהלותו בעוד שנה (נספח ז' לערעור). המערער אף הפנה להמלצות של גורמים שונים ובהם המלצה של המחלקה לשירותים חברתיים, במועצה המקומית שלומי, ממנה ניתן ללמוד כי המערער עבר הליך שיקומי, וכי הינו מקיים אורח חיים נורמטיבי. כן הפנה להמלצת מעסיקיו בעבר, אשר ציינו כי המערער מתפקד כראוי, ממלא את כל המטלות ומסור לעבודתו. 7. מנגד, טוענת המשיבה כי דין הערעור להידחות על הסף הואיל ועל-פי סעיף 55(א1) לפקודת התעבורה, ניתן להגיש ערעור על החלטת רשות רישוי בשאלה משפטית בלבד. הערעור, כך נטען, עוסק כולו בעניינים רפואיים ומקצועיים, ולכן אין למערער עילת ערעור. עוד נטען כי החלטת ועדת הערר, שהסתמכה על ממצאי בדיקה מקצועית, הינה החלטה סבירה, ובית המשפט הדן בערעור מינהלי לא יתערב בהחלטה שכזו. לגופם של הדברים נטען כי החלטות הוועדות שדנו בעניינו של המערער היו כולן מבוססות היטב על התרשמותם של מומחים מקצועיים ועל תוצאות המבחנים הפסיכו-דיאגנוסטיים שנערכו למערער. 8. אקדים ואציין כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה ומוכרת היא כי בית המשפט הדן בערעור על החלטות ועדת ערר מקצועית, לא ישים שיקול דעתו במקום שיקול דעת הוועדה. השאלה הניצבת בפני בית המשפט הדן בערעור אינה אם היה מקבל החלטה אחרת מזו שהתקבלה, אלא "אם החלטת המינהל עומדת בפני הביקורת בהיותה החלטה שרשות מינהלית סבירה יכולה הייתה לקבל. אם ההחלטה עומדת במבחן הסבירות, במובן זה שהיא מהווה אחת ההחלטות הסבירות שניתן היה לקבל באותן נסיבות, לא יתערב בכך בית המשפט" (בג"צ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון בישראל נ' המועצה הארצית לתכנון ובנייה, משרד הפנים ואח', פ"ד מה(3) 678). 9. כך גם נפסק בכל הנוגע לערעור על החלטת ועדת הערר במשרד הרישוי. כך בבר"מ 3186/03 מדינת ישראל נ' שולמית עין דור, פ"ד נח(4) 754, שם נדונה בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המינהלי למנות מומחה מטעמו לבדיקת כשירות המערערת לנהוג ולהעדיף את חוות דעתו של המומחה על פני החלטת ועדת הערר. בית המשפט מדגיש ואומר: "פסק הדין הנדון מבטא גישה הסוטה מעקרונות היסוד של הליך השיפוט המינהלי. הגישה העולה מפסק הדין ביחס למינוי מומחה מטעם בית המשפט לענינים מינהליים אינה עולה בקנה אחד עם כללי הביקורת השיפוטית על מעשי המינהל. הדרך בה בחר השופט קמא לילך - השוואה בין חוות דעת מומחה מטעם בית המשפט וקביעת העדפתה על פני החלטת הרשות המינהלית - אינה מתיישבת עם אופיו של הליך הביקורת השיפוטית. בית המשפט המינהלי בהליך המתקיים בפניו יבחן את החלטת הרשות על פי עילות הביקורת השיפוטית, אך אין הוא משמש ערכאה המחליטה במקום הרשות המינהלית; הוא אינו שוקל את שיקוליה ולא ימיר את שיקול דעתה בשיקול דעתו שלו. (ראו למשל: בג"ץ 194/93 ח"כ גונן שגב נ' שר החוץ ואח', פ"ד מט(5) 57; בג"ץ 7279/95 ועד מקומי כרמי יוסף ואח' נ' שר החינוך (לא פורסם); בג"ץ 4537/96 מסעוד שושן ואח' נ' רמטכ"ל צה"ל ואח', פ"ד נ(4) 416; ע"א 2617/00 מחצבות כנרת נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה, פ"ד נו(2) 63). כל עוד החלטת הרשות אינה חורגת ממתחם הסבירות, כלומר - כל עוד מדובר בהחלטה שרשות מינהלית סבירה יכולה הייתה לקבל, לא יתערב בית המשפט בהחלטה (ראו בג"ץ 492/79 חברה פלונית נ' משרד הבטחון ואח', פ"ד לד(3) 706; בג"ץ 389/80 דפי-זהב בע"מ נ' רשות השדור ואח', פ"ד ל"ה(1) 421; בג"ץ 197/83 סיטאר אופנה בע"מ נ' שר התעשיה והמסחר ואח', פ"ד לז(2) 388; בג"ץ 389/87 סלומון נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה אזור המרכז ואח', פ"ד מב(4) 30). כך בדרך כלל, וכך במיוחד כאשר הרשות המינהלית משתיתה את החלטתה על בסיס חוות דעת מקצועיות של גורמים מקצועיים (ראו לעניין זה את פסק דינו של השופט חשין, בבג"ץ 5785/03 גדבאן ואח' נ' מדינת ישראל ואח' (טרם פורסם) והאסמכתאות שם). מקום שהפעילה הרשות מומחים מטעמה, לא ישים עצמו בית המשפט מומחה, ובודאי שלא ימנה מומחה תחתיו, במטרה להכריע לגופה של מחלוקת מקצועית. אכן, לעולם לכל בעיה יהיו פותרים ופתרונים אחדים. ייתכן אף שבית המשפט יטה אחר החלטה המבכרת פיתרון זה ולא פתרון אחר. אך בכך אין כדי להביא את בית המשפט להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו. (ראו לענין זה דברי השופט אור בבג"ץ 2324/91 התנועה למען איכות השלטון נ' המועצה הארצית, פ"ד מה(3) 678, בעמוד 688; כן ראו לענין מחלוקת בין מומחים, דברי השופט אור בבג"ץ 1554/95 עמותת "שוחרי גיל"ת" נ' שר החינוך התרבות, פ"ד נ(3) 2, בעמוד 22; וכן בג"ץ 13/80 "נון" תעשיית שימורים בע"מ נ' משרד הבריאות ואח', פ"ד לד(2) 693; בג"ץ 2920/94 אדם טבע ודין נ' המועצה הארצית לתכנון, פ"ד נ(3) 441; בג"ץ 8109/01 רשטניק נ' שר התחבורה ואח' (טרם פורסם)). כך בבית המשפט הגבוה לצדק, וכך, כמובן, גם בבית המשפט המחוזי בשבתו כבית המשפט לענינים מינהליים, ובכל ערכאה שיפוטית הנדרשת לכללי המשפט המינהלי. בענייננו, נוכח המחלוקת בין המומחים מטעם רשות הרישוי, למומחים מטעמה של המשיבה, ככל שמתמערערות לכאורה תהיות בדבר מהימנותן של חוות הדעת וסבירות ההחלטות שנתקבלו על-פיהן, הפתרון אינו מצוי בהמרת שיקול הדעת המקצועי של הגורם המוסמך. אם סבר בית המשפט קמא כי נפל פגם בהחלטת הרשות, טוב היה עושה לו בחן את סבירותה בכלי הביקורת השיפוטית על מעשי המנהל העומדים לרשותו, ורשאי היה אף להחזיר את ההכרעה לועדה המקצועית המוסמכת לשיקול נוסף עם הנחיות מתאימות; אך לא היה מקום להחליף את שיקול דעתה של הרשות בשיקול דעתו, על-ידי מינוי מומחה מטעמו". באותו מקרה נדחתה הבקשה בשל הוראת הסופיות בסעיף 55(ג) לפקודת התעבורה. 10. בשים לב לעקרונות אלו דומה שאין בסיס לערעור. המערער אינו טוען כי נפל פגם כלשהו בהליכים בפני ועדת הערר. ועדת הערר דנה בערעור תוך התייחסות לחוות דעת מקצועית של מכון רום. גם חוות דעתו של ד"ר לני, שהוגשה על-ידי המערער, עמדה בפניה. ועדת הערר הינה גורם מקצועי שבחן את החומר שבפניו והגיע למסקנה המבוססת כראוי על חוות הדעת והממצאים. אין מקום שבית משפט זה ישקול, במקומה של הוועדה, אם יש להעדיף את חוות דעתו של ד"ר לני על פני חוות הדעת של מכון רום. 11. יתרה מזו, גם ד"ר לני אינו סבור שמצבו של המערער מאפשר להשיב לו את רישיון הנהיגה ללא כל מגבלה, אלא גם הוא סבור כי נדרשת בקרה על נהיגתו. ועדת הערר רשאית היתה להגיע למסקנה כי גם בחוות דעת זו אין די כדי לקבוע כשירות מספקת של המערער. 12. נוסיף על כך את העובדה שהמערער הופיע בפני הוועדה, וזו זכתה להתרשם ממנו גם באופן בלתי אמצעי, בטרם גובשה מסקנתה. 13. אשר על כן הנני דוחה את הערעור. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. משפט תעבורהרפואההמכון הרפואי לבטיחות בדרכיםבטיחות בדרכיםערר