ערעור על גזר דין נהיגה בשכרות

להלן פסק דין בנושא ערעור על גזר דין נהיגה בשכרות: פסק דין בפני ערעור על גזר דינו של בית משפט לתעבורה בחיפה (להלן - "בית משפט קמא") אשר ניתן ביום 5.11.07 על ידי כב' השופט א. סלאמה בתיק פל. 323/06. המערער הורשע על פי הודאתו בעבירה של נהיגה בשכרות, עבירה על סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן - "הפקודה") בקשר עם סעיף 39(א) לפקודה ובצירוף סעיף 38(1) לפקודה וכן בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן - "התקנות"). עוד הורשע המערער בעבירה של נהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיף 62(2) לפקודה. עובדות המקרה היו כדלקמן: ביום 12.11.05 סמוך לשעה 05.00, נהג המערער ברכבו במפרץ חיפה, באיזור התעשיה לב המפרץ (איזור הפאבים) ועוכב לביקורת יזומה על ידי שוטרים. בדיקת הנשיפה של המערער הצביעה על המצאות 745 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אחד של אויר נשוף. בית משפט קמא הטיל על הנאשם את העונשים הבאים: על יסוד המלצת שירות המבחן ניתן צו שירות לתועלת הציבור בהיקף של 150 שעות, במשך שנה ובהתאם להוראות שירות המבחן, 10 חודשי מאסר על תנאי ל-3 שנים, שלא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודה, עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודה ונהיגה תחת השפעת משקאות משכרים בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות, קנס כספי בסך 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו, הקנס ישולם ב-4 תשלומים שווים ורצופים החל מתאריך 5.12.07, פסילה בפועל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים בניכוי 30 ימי הפסילה המנהלית וחתימה על התחייבות בסך שך 20,000 ₪ במשך 3 שנים להמנע מלבצע כל עבירה של נהיגה בזמן פסילה לפי סעיף 67 לפקודה או עבירה של נהיגה בשכרות לפי סעיף 62(3) לפקודה או עבירה של נהיגה תחת השפעת משקאות משכרים בניגוד לתקנה 26(2) לתקנות. המערער מלין על העונש שהושת עליו וטוען כי בית משפט קמא החמיר איתו יתר על המידה. המערער טוען כי למרות שהמחוקק קבע עונש מינימום הרי הסמכות להטיל עונש פחות מעונש המינימום נתונה לבית המשפט וכי בנסיבות העניין קיימות נסיבות מיוחדות שמצדיקות סטיה מעונש המינימום והטלת עונש נמוך בהרבה מעונש זה. המדובר במערער שנוהג מזה 11 שנים, עברו התעבורתי אינו מכביד, הוא עלה ארצה בגיל 18 וחי עם אימו וסבתו. אין לו קשר עם אביו שחי בחו"ל, במשך 6 שנים עובר להסתבכותו בעבירה זו, הוא עבד כנהג משאית בחברת קוקה קולה, עבודה שבה הועסק עד למתן גזר הדין. המערער פרנס את אימו שעובדת בעבודות מזדמנות במשק בית וכן את סבתו המבוגרת. המערער שירת שירות צבאי מלא והאירוע בו הסתבך התרחש ביום הולדתו. המערער אינו נוהג לשתות דרך קבע ובעניינו הוגשו שני תסקירים חיוביים מאוד. התסקיר התייחס באופן מפורט לנסיבות חייו, אופיו החיובי של המערער תוך שלילת הצורך באלכוהול דרך קבע, לכן המדובר במעידה חד פעמית הקשורה ליום הולדתו. עוד טען הסניגור כי המערער השתתף בסדנא בקבוצה שמאורגנת על ידי עמותת "אפשר", שם נערכה אבחנה למערער והתקיימו מספר מפגשים ובתום מפגשים אלה הוגש התסקיר השני שכאמור גם הוא חיובי מאוד. שירות המבחן המליץ על עונש פסילה מתון ואף באותה רוח המליץ על ענישה מתונה נוספת. המערער טוען כי מכלול העונשים שהוטלו הינם קשים ומכבידים עליו, הן עונש המאסר המותנה, הן הפסילה, הן הקנס ולכל אלה צורף גם צו השירות לתועלת הציבור. הסניגור הגיש אסופת פסקי דין, בעיקר פסקי דין של בתי המשפט לתעבורה שלטעמו שם נקבעת מדיניות הענישה, וביקש להקל בדינו של המערער. עוד הוסיף ב"כ המערער כי, כתוצאה מהפסילה המערער פוטר ועבודתו הופסקה והוא הפך לנטל על החברה, ביחד איתו, אימו וסבתו. המשיבה טוענת כי המדובר במערער בן 30 שאמנם נוהג מזה 11 שנים אך במהלכן הוא עבר 12 עבירות קודמות בגינן הורשע. עבירות אלה כוללות עבירות מהירות (מספר עבירות) שימוש בטלפון בנהיגה ועבירות נוספות שאינן קלות. עוד טענה המשיבה כי בית משפט קמא נתן את דעתו לכל הנסיבות לרבות התסקירים שעמדו בפניו ובחן את מכלול השיקולים המתבקשים במסגרת זו. רמת האלכוהול שנמצאה בגופו של המערער עולה פי 3 על הכמות המותרת וכאשר בית משפט קמא הסתפק בפסילה המינימלית, הרי בכך התחשב בו במידה ניכרת ומשמעותית. לדעת המשיבה קיימת פסיקה שונה התואמת את הנסיבות של כל מקרה ומקרה, כך שאין כל בסיס לטענת האפליה לה טען המערער. הענישה במקומותינו היא אינדיבידואלית ולכן בוחן בית המשפט כל מקרה ונסיבותיו הוא, ואף בעניין זה הגישה פסיקה התואמת את עמדתה. לאחר שעניינתי בהודעת הערעור, פסק דינו של בית משפט קמא ובטענות הצדדים, אני בדעה כי דין הערעור להדחות, ככל שהוא נוגע לפסילה הממשית. אמנם מדובר בנהג צעיר חרף זאת הספיק לצבור מספר הרשעות לא קלות בתחום התעבורתי. לכך יש להוסיף את כמות האלכוהול שנמצאה בגופו. המדובר בכמות גבוהה מאוד שהיה בה כדי לסכן את המערער ואת המשתמשים בדרך. ייתכן שהמערער היה ראוי לעונש יותר חמור מאשר הטיל עליו בית משפט קמא, ומשלא עשה כן והסתפק בעונש המינימום הוא נהג בו במידת הרחמים ואין לומר כי בית משפט קמא החמיר איתו ובוודאי שלא החמיר יתר על המידה. לטעמי, בימ"ש קמא הטיל עליו עונש פסילה מתון ובמידת הרחמים. יש לחזור ולציין שעונש המינימום הנו הכלל וחריגה ממנו הנה החריג. ההלכה קובעת שסטייה מעונש המינימום חייבת להיות במשורה וביד קמוצה. יפים לענייננו הדברים שנאמרו רע"פ 8387/06 איילא נ' מדינת ישראל, (2006): "החריגה מעונש המינימום ראוי לה שתתקיים במשורה, לשם שמירה על המדיניות הציבורית ועל כוונת המחוקק. עונש המינימום נועד על-מנת להרתיע כל נהג ונהג, גם אלו הנורמטיביים, ולשנות את התפיסה החברתית, לפיה ניתן לשתות ולנהוג. עם כל הצער שבעניין, מקרה זה איננו נמנה עם המקרים החריגים הראויים להתחשבות מיוחדת לקולא." בחנתי גם כן את יתר העונשים שהוטלו עליו ולא מצאתי מקום להתערב בהם, למעט עונש המאסר המותנה שנראה לי ארוך מדי, כך שיש לצמצם אותו מ-10 חודשים ל-5 חודשים וכן סכום ההתחייבות יעמוד ע"ס 10,000 ₪ ויהיה למשך שנה בלבד. אשר על כן ועל יסוד האמור לעיל ובכפוף לו ככל שהוא נוגע לעונש המאסר המותנה וההתחייבות, אני דוחה את הערעור. גזר דינו של בית משפט קמא ישאר על כנו, למעט עונש המאסר המותנה שיעמוד על 5 חודשים ובהתאם לקביעת בית משפט קמא וההתחייבות שתעמוד ע"ס 10,000 ₪ ולמשך שנה בלבד.משפט פלילימשפט תעבורהשכרותערעור