ענישה מרתיעה על נהיגה בשכרות

לטענת בא כוח המערערת (המדינה), בית משפט קמא לא ייחס את החומרה הראויה לעבירת הנהיגה בשכרות, וכי אין בעונש אשר הוטל על המשיב כדי להרתיע את הנאשם ואחרים. להלן פסק דין בנושא ענישה מרתיעה על נהיגה בשכרות: פסק דין 1. זהו ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) ב-פל 721/04 מיום 20.3.05. המשיב הורשע, לפי הודאתו, בעבירות של נהיגה מעל המותר ונהיגה בשכרות (תקנה 54 לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, וסעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], תשכ"א-1961 (להלן: הפקודה), בהתאמה). העונש אשר הושת עליו היה קנס בסך 1,500 ₪ או 15 ימי מאסר תמורתו; פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 11 וחצי חודשים; חודש מאסר על תנאי למשך 3 שנים, שלא ינהג בזמן פסילה או בזמן שכרות או במידה ויסרב להיבדק; ו-500 שעות שירות לתועלת הציבור. הערעור מכוון כנגד קולת העונש, בכל האמור לרכיב פסילת רישיון הנהיגה. 2. לטענת בא כוח המערערת, בית משפט קמא לא ייחס את החומרה הראויה לעבירת הנהיגה בשכרות, וכי אין בעונש אשר הוטל על המשיב כדי להרתיע את המשיב ואחרים. מה גם, שלעבירות כגון דא עונש סטטוטורי של פסילה לשנתיים, לפי סעיף 39א לפקודה, ואין בדברי בית משפט קמא בגזר דינו, כדי להוות הנמקה המצדיקה פסילה קצרה מזו הקבועה שם. לדידו, אין מקום להקל עם עברייני תעבורה ככלל, ובפרט כאשר מדובר במשיב, אשר הכניס עצמו ביודעין למצב של סכנת חיים, לעצמו ולשאר משתמשי הדרך, ואף הוסיף ונהג במהירות מופרזת, וביתר שאת, כמי שעברו התעבורתי מכביד ביותר. לנוכח כל האמור, מבקש בא כוח המערערת להחמיר באופן משמעותי בעונש הפסילה בפועל שהוטל על המשיב. 3. בא כוח המשיב טוען כי אין מקום להחמיר בעונש שהוטל על מרשו. לטענתו, עלה בידי בית משפט קמא לנמק החלטתו לסטייה מעונש הפסילה המינימאלי הקבוע, מה גם, שהן רמת האלכוהול בדמו של המשיב, והן יתר רכיבי העונש אשר הושתו עליו, מצדיקים זאת. לדבריו, אחוז האלכוהול אשר נמצא בדמו של המשיב לא היה גבוה, כ-90%-80 מעל המותר, שעה שגם על כאלה אשר נתפסים נוהגים ברמת שכרות של 250% מעל המותר, מוטל עונש הפסילה הסטטוטורי, ולדידו, אין בכך כל היגיון. בנוסף, העובדה שהוטלו על המערער 500 שעות שירות לתועלת הציבור, יש בה כדי לאזן את העונש, בכל האמור לסטייה מתקופת הפסילה המינימאלית. כן הוסיף, כי עד כה, ריצה המשיב 308 שעות של"צ, ולבקשתו, עיכב בית משפט זה את המשך ביצוע עונש השל"צ. 4. לאחר ששמעתי את טענות באי כוח הצדדים, נראה לי כי בנסיבות העניין יש מקום להתערב בגזר דינו של בית משפט קמא. המשיב הורשע בביצוען של עבירות תעבורה חמורות. לא אך זאת כי בהיותו שיכור נהג המשיב ברכבו, אלא שהוא "הגדיל" לעשות ונהג במהירות העולה על המותר ב-32 קמ"ש. למיותר לציין, כי כל אחת מן העבירות אותן ביצע המשיב חמורות בפני עצמן, ומכוח קל וחומר צירופן של השתיים. לא בכדי, בסעיף 39א לפקודת התעבורה, הביע גם המחוקק את דעתו לפיה על הנוהגים בשכרות להיענש בחומרה: "הורשע אדם על עבירה כאמור בסעיף 62(3), דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רשיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משנתיים... אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרש בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר". פסילת מינימום למשך שנתיים, נועדה איפוא, הן להרתעת העושה וכלל הציבור, והן על מנת ליתן ביטוי לחומרה ולסכנה הרבה הנשקפת ממעשה כגון דא, ובכך יובטח האינטרס הציבורי במלחמה בקטל בדרכים ובשמירה על שלום הציבור: "נהיגה תחת השפעת אלכוהול מסכנת את חיי הציבור ומעידה על התנהגות רשלנית וקלת דעת... בית משפט זה חזר וקבע, כי 'בתי המשפט מצווים להרים תרומתם למלחמה בקטל בדרכים ובתופעת הנהיגה בשכרות ההולכת ומתפשטת בקרבנו, ולעשות כל שניתן כדי להרתיע בעונשים חמורים, נהגים המסכנים חיי אדם בכבישי הארץ' ... העונשים שנגזרו על המבקש הם קלים ביותר, חסד עשו עמו בתי המשפט בכך שהסתפקו בפסילה לתקופת המינימום שנקבעה בחוק" (סעיף 4 לפסק דינו של כבוד השופט טירקל ברע"פ 25/04 סויסה נ' מדינת ישראל, תקדין (2004)). יפים לענייננו זה דבריו של כבוד הנשיא ברק, לפיהם מקום בו ראה לנכון המחוקק לקבוע עונש מינימום "...מחייב, מעצם מהותו, ריסון בשימוש בשיקול הדעת השיפוטי" (ע"פ 77/84 מדינת ישראל נ' שקולניק פ"ד לט(2) 505, 523 (1985)). 5. עיון בגזר הדין אינו מספק הצדקה לסטייה מתקופת המינימום ולקביעת פסילה לאחד עשר וחצי חודשים בלבד. כטענת בא כוח המערערת, הפנה בית משפט קמא בגזר דינו לתסקיר שנערך למשיב, כנסיבה לסטייה מעונש המינימום: "אני מסכים עם כך כי בדרך כלל עונשי מינימום מטרתם כי יהיו מינימום. אולם, תמיד יש יוצאים מן הכלל והענישה אינדיבידואלית מטבעה. לאחר שעיינתי בתסקיר הגעתי למסקנה כי בנסיבות המיוחדות של המקרה הקשורות לפרנסתו של הנאשם, יש מקום לחרוג מעונש המינימום" (עמ' 4 לגזר הדין). התסקיר מתאר נסיבות שגרתיות של אדם נורמטיבי ומשכיל, נשוי ואב לילדים, הנתון בקשיים כלכליים. נסיבותיו האישיות של המשיב, והעובדה כי לקח אחריות על מעשיו אלה, לא נעלמו מעיני, אך ברי כי אין בכך כדי להוות "נסיבות מיוחדות" כנדרש. נוסיף על כך את העובדה שלמשיב עבר תעבורתי כבד, הכולל 58 עבירות, ביניהן מספר עבירות מהירות ואי ציות לתמרורים. כאמור, אל מול האינטרסים של המשיב עומד האינטרס הציבורי שבמיגור התופעה של תאונות הדרכים, הגובה קורבנות מדי יום ביומו, כאשר האחרון אינטרס כבד משקל הוא, וכן קולו החד משמעי של המחוקק בדבר התגובה העונשית הרצויה בעבירות דנן. לאור כל האמור, הרי שיש מקום להחמיר בתקופת הפסילה אשר הוטלה על המשיב. יחד עם זאת, יש לתת את הדעת לעובדה שבית משפט קמא מצא לנכון "לאזן" את ההקלה בתקופת הפסילה, בהטילו 500 שעות של"צ, מתוכן ריצה המשיב 308. על אף שאיני תמים דעים עם גישה זו, הרי שלא ניתן להתעלם מנתון זה. 6. סיכומו של דבר הוא, כי דין הערעור להתקבל. בשל כך שאין זו דרכה של ערכאת הערעור למצות את הדין עם הניצבים לפתחה, ובשים לב לכלל השיקולים לקולא - בפרט תקופת השל"צ הארוכה אשר הושתה על המשיב, שחלק נכבד הימנה כבר ריצה - ובה אני מסתפק, הנני מעמיד את עונש הפסילה שהוטל על המשיב לתקופה של 18 חודשים. יתר פרטי גזר הדין יעמדו בעינם. להסרת ספק, המשיב איננו צריך להשלים את יתר השעות של השירות לתועלת הציבור. משפט פלילימשפט תעבורהשכרות