להלן גזר דין בנושא עונש על גרימת מוות בנהיגה רשלנית: גזר דין הנאשם אדם כבן 75 שנים נותן את הדין בעברה של גרימת מוות בתאונת דרכים. זה קיצור ההתרחשות הקטלנית בהתאם לנסיבות שעמדתי עליהן בהכרעת הדין. ביום 22.7.07 סמוך לשעה 16:30 נהג הנאשם ברכב מסחרי ברחוב התערוכה בתל אביב ממערב למזרח. משהגיע הנאשם לצומת הרחובות התערוכה -דיזינגוף שהוא צומת מרומזר, פנה שמאלה אף על פי שהפניה שמאלה אסורה (על פי תמרור איסור פניה שמאלה המוצב לפני הצומת שהנאשם לא היה מודע לו ועל פי תמרור הוריה לנסיעה ישר לפנים שהנאשם היה מודע לו), ונכנס לצומת וחצה את נתיבי הנסיעה ברחוב התערוכה המוליכים ממזרח למערב. אותה עת היה מופע אור ירוק ברמזור בכיוון מזרח-מערב ברחוב התערוכה. הנאשם טעה לחשוב שהתנועה ברחוב התערוכה ממזרח למערב "עומדת". על כן ביצע את הפנייה האמורה כשהוא נוסע באיטיות ומבלי שהבחין בהתקרבות קטנוע בנסיעה "שוטפת", אל הצומת בנתיב התנגשות ברכבו. הנאשם גילה את הופעת הקטנוע באיחור, בשעה שלא היה עוד לאיל ידו למנוע את ההתנגשות. הרכב התנגש בקטנוע וכתוצאה מכך נהרג רוכב הקטנוע מיכה רילסקי ז"ל. מעיקרה הואשם הנאשם בעבירת הריגה אך הוא הורשע בגרימת מוות בהתרשלות. פער החומרה שבין שני טיפוסי העברות, גדול. אולם בהכרעת הדין ציינתי, מספר פעמים, את חומרת מהלכי הנהיגה של הנאשם. אמרתי שאלה מצויים על הגבול שבין נהיגה משולבת בהימור על חיי אדם לבין רשלנות גרידא שהיא פרי אבחון מוטעה של הנסיבות וחוסר תשומת לב מספקת לתמרורים, לדרך ולנעשה בה. הנאשם קיפח חיי אדם והמיט אסון שאין לו שיעור ואין לו מידה על בני משפחת המנוח. הוא היה אדם כבן 51 שנים, במלוא אונו ועתידו רב לפניו. שמעתי דברים מפי בתו החיילת של המנוח מנישואיו הראשונים. אביה היה מלוא עולמה וזה חרב עליה מותיר משקעים קשים. עיינתי במכתבה קורע הלב של בת זוגו של המנוח. בעת מותו נשאה ברחמה את בנם המשותף. הילד נולד לאחר המוות ולא יזכה לראות ולדעת את אביו לעולם. בני הזוג בנו את ביתם המשותף, תכננו את חתונתם וארגו תוכניות לעתיד. מות המנוח גרם גם להשלכות כלכליות קשות. אכן אסון זה משקף באורח בולט את האמירה הידועה שהמאבד נפש אחת מעלים עליו כאילו איבד עולם מלא. הנאשם עבד משך עשרות שנים כנהג משאית מקצועי. הוא חדל ממלאכתו לפני כחמש שנים בשל מצבו הבריאותי. הוצגו תעודות רפואיות המראות שהנאשם ידוע חולי; סובל מבעיות לב, עבר ניתוחים שונים (כריתת כיס מרה, כריתה בקיבה), בקע בטני הטעון טיפול, בעיות נשימה ועוד. הוא מוגדר כנכה בשיעור 70%. התובעת הדגישה בטיעונה לעונש שלוש נקודות. ראשית, חומרת פעולתו ומחדליו של הנאשם שגרמו לתאונה; שנית תוצאותיה הקשות ביותר של התאונה והשלכותיה כמתואר לעיל ושלישית את עברו של הנאשם בתחום התעבורה הכולל גם מספר הפרות חוק קשות (כגון נהיגה בשכרות, חציית צמתים מרומזרים בניגוד לאור אדום בהם וגרימת תאונה והפרות אחרות שנכרך בהן סיכון רב). גם בשים לב למצבו הבריאותי של הנאשם, סבורה התובעת שיש לגזור לו עונש של מאסר לנשיאה בפועל, שכן עונש כזה ישקף את חומרת המעשה ועשוי לשמש גורם מרתיע נוכח התופעה הבלתי נסבלת של קטל בדרכים. התובעת הוסיפה גם דרישה לפסילת רישיון הנהיגה של הנאשם לתקופה ארוכה ביותר וכן פיצוי למשפחת המנוח. הסנגור גורס שבעניין הנאשם הזה אין מקום לעונש שיביאו אל מאחורי סורג ובריח. עיקר הטעם לכך נעוץ בגילו של הנאשם ובבריאותו הרעועה. השלכות המאסר עליו עלולות להיות קשות ביותר, עד כדי אי יכולת לעמוד בהן. הנאשם מסכים לפסילת רישיון הנהיגה שלו לצמיתות. הסנגור מבקש שלא לחייב את הנאשם בפיצוי כספי שכן הוא מתקיים מקצבת הביטוח הלאומי. סוגיית הפיצוי הכספי מוסדרת בחוק ומשפחת המנוח ויורשיו זכאים להסדרי הפיצוי לפי הדין. שני הצדדים הציגו שורת פסקי דין, לרבות פסקי דין של בית המשפט העליון, שבהם נגזרו עונשי מאסר בפועל לנהגים שקיפחו חיי אדם ופסקי דין שבהם הסתפק בית המשפט במאסר שניתן לשאתו בעבודת שירות. דומה לי שהחרב המתהפכת של תאונות הדרכים המאכלת - כלשון השופטת פרוקצ'יה - ארץ ויושביה (רע"פ 548/05 לוין נ' מדינת ישראל) הניעה, מזה עת, את בתי המשפט לנקוט גישה יותר מחמירה שביטויה במאסר בפועל (ע"פ 6544/07 גרמנאת נ' מ"י; ע"פ 783/07 עתאבה נ' מדינת ישראל ופסקי הדין הנזכרים שם). גישה זו מקוימת גם בנסיבות שבהן ברור כי נשיאת עונש מאסר כרוכה בקשיים לא מבוטלים לנאשם (ע"פ 3359/04 גאנם נ' מדינת ישראל). השופט אדמונד לוי כתב: הגורמים לתאונות הדרכים רבים הם, אולם נראה כי הגורם האנושי תורם להן תרומה מכרעת... [במקום ש] את התאונה ותוצאתה הקשה היה [הנהג] יכול למנוע בנקל, ומשלא עשה כן, רובץ לפתחו נטל כבד של אשם אשר היה צריך למצוא ביטוי גם ברמת הענישה שננקטה נגדו...תאונות הדרכים הפכו זה מכבר לנגע ממאיר, אשר גבה וגובה את מחירו בחיי אדם ובהרס חייהן של משפחות הקורבנות. כנגד נגע זה יש להלחם גם בדרך של השתתם של עונשי מאסר, ובמיוחד באותם מקרים בהם רשלנותו של הנהג כה מופלגת בחומרתה (ע"פ 6544/07 הנ"ל). נראה כי דברים אלה הולמים היטב את העניין דידן. אכן כליאתו של אדם בן 75 ידוע חולי אינה תופעה שכיחה והבעייתיות הכרוכה בכך ברורה כמעט מאליה. אולם העת היא עת מלחמה בתאונות הדרכים והשעה היא כשעת חירום. צו הקריאה בעת כזאת מופנה גם כלפי בתי המשפט להגביה את רף הענישה. מקובל עלי שסוגיית הפיצוי צריכה למצוא את פתרונה במסגרת ההסדר החוקי. עם זה נראה לי שלחיוב מסוים בפיצוי המוטל באורח אישי על הנאשם האחראי לתוצאה הקשה של התאונה, יש ערך העומד לעצמו. ברור שבנסיבות כלכליות קשות יש לשקול צמצום או אפילו הימנעות מחיוב בפיצוי. בעניין דנן לא הוכח כדבעי מצב כלכלי קשה. על פי מכלול השיקולים המתואר אני גוזר את עונשו של הנאשם כדלקמן: א. 30 חודשי מאסר שמהם 15 חודשים לנשיאה בפועל והיתר על תנאי לשלוש שנים מתום עונש המאסר. התנאי הוא שלא יעבור עבירה שתוצאתה חבלה של ממש בגופו של אדם או קיפוח חיי אדם; ב. פסילה מלהחזיק ולקבל רישיון נהיגה מכל סוג, לצמיתות. ג. 15,000 ש"ח פיצוי (מהם 10,000 ש"ח לבת זוגו של המנוח ו- 5000 ש"ח לבתו). הפיצויים ישולמו בתוך 90 ימים. אני מורה לרשיות שב"ס להעמיד את הנאשם לבדיקה רפואית מקיפה מיד עם כליאתו לשם איבחון מצבו הרפואי וקביעת דרכי טפול בכל הנדרש. זכות ערעור כדיןמקרי מוותמשפט תעבורהגרימת מוות ברשלנותרשלנותנהיגה רשלנית