סיכויי ערעור נמוכים

נפסק כי לא נפל פגם בהחלטותיהם של בתי המשפט המחוזיים שלא להאריך את המועד להגשתו של ערעור, באשר סיכוייו של הערעור אפסיים. להלן פסק דין בנושא סיכויי ערעור נמוכים: פסק-דין 1. בשני ההליכים בהם נתבקשה הכרעתנו עולה שאלה זהה - האם צדקו ערכאות קמא כאשר לא נעתרו לבקשה להארכת מועד להגשתו של ערעור, על פסקי-דין שניתנו בבתי המשפט לתעבורה. בע"פ 7865/07 מדובר במערער שבחודש אוקטובר 2005 הועמד לדין בגין נהיגה בשכרות, בניגוד לסעיף 62(3) לפקודת התעבורה. המערער התייצב לדיון בעניינו מלווה בסנגור אשר הצהיר (ראו עמ' 2 לפרוטוקול הדיון): "אני מסכים שבבדיקת הנשיפה שנערכה לנאשם, בשעה 20:15 אכן נתקבלה תוצאה של 560 מ"ג אלכוהול לליטר אחד של אוויר נשוף". בא-כוח המערער הוסיף: "אני טוען שהנאשם שתה לאחר התאונה. לכן לא היה שיכור בעת הנהיגה". להשלמת התמונה נוסיף, כי גם המערער טען בחקירתו הנגדית (ראו עמ' 11), כי לא שתה משקאות משכרים לפני התאונה. כאשר עומת מול גרסה שונה אותה מסר במשטרה, טען המערער כי שיקר באותה חקירה, וכי הוא עשה זאת הואיל והחוקר לא רצה לקבל את גרסתו לפיה שתייתו התרחשה רק לאחר התאונה. הנה כי כן, שאלת שכרותו של המערער כלל לא היתה שנויה במחלוקת, והכרעתו של בית המשפט נתבקשה בשאלה שונה - אם שכרותו נגרמה לפני הנהיגה או לאחריה. 2. האירוע בו עוסקת הבקשה ברע"פ 8992/07 התרחש בחודש מרץ 2006. נטען, כי באותו מועד נהג המבקש ברכב מנועי בהיותו שיכור, ובכך הודה גם בבית המשפט בגדרו של הסכם טיעון אותו גיבשו הצדדים. בטיעונו לעונש נרשם מפי המבקש (ראו עמ' 2 לפרוטוקול הדיון): "אני מבקש לאמץ את הסדר הטיעון. אני נוהג משנת 2000, סטודנט. אבקש להקל, אני לא מעוניין להיות מיוצג ע"י עורך דין. שירתתי שירות קרבי, ויש לי משמעת עצמית, אני מבין את חומרת העבירה ומתחרט על ביצוע העבירה". בעקבות כך נדון המבקש לקנס, פסילה, פסילה על תנאי, מאסר על תנאי והוא חויב לחתום על התחייבות להימנע מביצועה של עבירה דומה. 3. בערעור ובבקשה המונחים בפנינו משיג עו"ד קולקר על הטענה עליה התבססה הרשעת שולחיו, הינו, היותם שיכורים. להשקפתו, אותה טענה מתבססת על ממצאיה של בדיקה באמצעות מכשיר מדידה, ששאלות רבות מתעוררות סביב מהימנותו ודרך הפעלתו. על כן סבור בא-כוח המערערים, כי הודאת שולחיו לאו הודאה היא, באשר מקורה בהטעיה, כפייה ואילוץ של גורמי האכיפה. וכל שנוכל לומר על השימוש בביטויים מסוג זה, הוא שטוב היה עושה עו"ד קולקר לו היה נמנע מהם, במיוחד נוכח העובדה שהוא עצמו לא נטל חלק בהליכים בפני הערכאות הדיוניות, ובפרוטוקול הדיון לא בא זכרן של אותן טענות. העולה מהאמור הוא, כי לאותן השגות כנגד בדיקת השכרות אין מקום בהליכים העומדים בפנינו, באשר עובדת היותם של המערער והמבקש שיכורים בעת הנהיגה נלמדה מהודאתם-שלהם בבית המשפט. נוכח קו ההגנה בו נקטו, לא נדרשו בתי המשפט לתעבורה להכריע בסוגיה עובדתית זו, וממילא אין מקום ללבנה בשלב של ערעור. בפני המערער והמבקש היתה פתוחה הדרך לעמוד על זכותם לדרוש מהתביעה להוכיח כדבעי את הטענה בדבר היותם שיכורים, ומשמחלו על זכות זו, אין להם להלין אלא על עצמם. הנה כי כן, לא נפל פגם בהחלטותיהם של בתי המשפט המחוזיים שלא להאריך את המועד להגשתו של ערעור, באשר סיכוייו של ערעור כזה אפסיים, ומכאן החלטתנו לדחות את שני ההליכים שבפנינו. במסגרת תגובתה ביקשה המשיבה את הכרעתנו בסוגיה שבסדרי דין, היינו, אם השגה על החלטה של בית המשפט המחוזי שלא להאריך מועד להגשתו של ערעור, מקימה עילה לערעור בזכות, או שיש להקדים וליטול רשות לכך. נוכח התוצאה אליה הגענו בערעורים גופם, לא ראינו מקום להידרש לסוגיה האמורה, ונעשה זאת לעת מצוא. ערעור