נסיעה במהירות בלתי סבירה

בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות של חוסר זהירות חוסר זהירותו התבטא בכך שנסע במהירות בלתי סבירה בהתחשב בנהיגה בעקומה חדה ובסטייתו ימינה מנתיב נסיעתו תוך כדי סיכון, לא בלם בזמן, ובכך שגרם לתאונת דרכים. להלן פסק דין בנושא נסיעה במהירות בלתי סבירה: פסק דין זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א. טננבוים) בתיק ת.ד 2460/04 מיום 16.11.04. בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות של חוסר זהירות, גרימת תאונה, סטייה וחבלה של ממש. בגין עבירות אלה הושתו על המערער העונשים הבאים: קנס כספי בסך 2,000 ₪; פסילה בפועל מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 6 חודשים; וכן פסילה על תנאי של 3 חודשים לתקופה של שנתיים. על פי כתב האישום, ביום 12.9.03, בסמוך לשעה 20:00, נהג המערער מכונית בכביש מס' 1 מכיוון ים המלח לכיוון מעלה אדומים באזור שיפוט ירושלים. בהגיעו לקטע הכביש בין ק"מ 286-287 סטה מנתיב נסיעתו מתוך חוסר זהירות וירד מהכביש והתהפך מצד ימין ביחס לכיוון נסיעתו. חוסר זהירותו התבטא בכך שנסע במהירות בלתי סבירה בהתחשב בנהיגה בעקומה חדה ובסטייתו ימינה מנתיב נסיעתו תוך כדי סיכון, לא בלם בזמן, ובכך שגרם לתאונת דרכים בה נחבלו בגופם, חבלה של ממש, המערער עצמו וכן נוסעת שהית ברכבו. (בטעות צוין בכתב האישום שהיה רכב אחר מעורב בתאונה). בכתב הערעור העלה המערער שתי טענות מרכזיות: האחת, לא היה מקום שבית משפט קמא ידחה את טענת אין להשיב על האשמה, שכן מדובר בתאונה עצמית. הוא הדגיש את העובדה שלפי כתב האישום נרשם שהוא התנגש עם רכב אחר. עובדה זו צריכה לפעול לקבלת הטענה. הטענה השנייה היא טענת סנוור. המערער סטה מנתיב נסיעתו היות שרכב אחר אשר נסע בכיוון הנגדי הופיע, "גלש לעבר" המערער וסנוור אותו. הוא נאלץ לסטות הצידה על מנת למנוע תאונה. באשר לטענות נגד חומרת העונש, ציין בא כוחו של המערער כי כתב האישום איננו מייחס למרשו רשלנות בדרגה גבוהה. בטיעוני ב"כ המאשימה לעונש ביקש הלה 4 חודשי פסילה בפועל, ולא היתה כל הצדקה להטיל 6 חודשים. 4. ב"כ המשיבה מבקש לדחות את הערעור. לעניין הטענה שאין להשיב על האשמה, זו טענה מיתממת. הרי היה ברור שמדובר בטעות סופר. והוא שואל בתמיהה, מדוע לא העלה בא כוח המערער את עניין הטעות בתחילת הדיון במקום להמתין עד סיום ראיות התביעה? הוא מבקש גם לדחות את טענת הסנוור. לדידו, הראיות תמכו בכך שהתאונה היתה נמנעת. המערער אישר כי במקום ללחוץ על הברקס, הוא לחץ בטעות על הגז. בנוסף לכך, המערער נסע בהילוך חמישי, הדבר מצביע על חוסר זהירות. 5. באשר לטענה שהמערער סטה מנתיב נסיעתו בגין סנוור, קבע בית משפט קמא, שנטל הוכחת הטענה רובץ בפתחו של המערער. על המערער לעורר ספק סביר בחזקה בעובדה, שאין זה מטבעו של רכב לסטות מעצמו מנתיב נסיעתו. טענות ההגנה צריכות להיות מעוגנות בחומר הראיות להבדיל מ"השערה" סתם. בדחותו את טענת הסנוור, קבע בית משפט קמא, שלדברי המערער, יתכן והסטייה אירעה כתוצאה מכך שהוא לחץ על דוושת הגז במקום על הברקס, כתוצאה מהסנוור. קביעה עובדתית נוספת היא שמדובר בעקומה חדה, לכן האפשרות ששני כלי רכב הבאים אחד מול השני יגרמו לכך שאחד יסנוור את השני הנה אפשרות פחותה מזו של כלי רכב הנוסעים אחד מול השני בכביש ישר. לדידו של בית משפט קמא, אין די בסנוור חד פעמי, אלא בסנוור מתמשך הפוגע בכושרו של המערער לנהוג בבטחה, וכי יש צורך להוכיח שהרכב האחר סטה בצורה המאפשרת מצב של סנוור. בית משפט קמא ממשיך וקובע ש"מעל לכל יש לציין כי לא ידוע איזה כלי רכב הופיע ממול, (אופנוע או מכונית) ואם היה כזה. לא שוכנעתי כלל שהיה רכב כזה מעורב בתאונת דרכים, ראה אנשים נפגעים, ונעלם מהמקום" (עמ' 15, ש' 19-21 להכרעת הדין). הוא ממשיך שעל המערער היה להתאים את עצמו למצב בו קורה שרכב אחר נוסע באורות גבוהים. מצב של סנוור הוא אחד מהתנאים שעל הנהג לקחת בחשבון ועליו להתאים את נהיגתו למצב כזה. במקרה דנן, שדה הראייה שהיה בפני המערער איפשר לו לראות את האורות מרחוק, בעיקר כאשר מדובר בשעת לילה. במצב כזה אין כל הסבר מדוע הוא לא ראה את הרכב האחר. בית משפט קמא הוסיף, שלפי העובדות, נסע המערער במהירות מופרזת כאשר הוא נסע בהילוך חמישי בעקומה חדה בשעת לילה בכביש שאינו מואר. 6. באשר לטענת אין להשיב על האשמה, דינה להידחות. אכן אין כל הסבר מדוע המתין ב"כ המערער עד סיום עדי התביעה על מנת לעורר את נושא הטעות בכתב האישום לפיה הוסף רכב אחר שכביכול התנגש בו המערער. אילו היה מעורר נושא זה בתחילת הדיון, בית המשפט וב"כ התביעה היו מתייחסים לכך בעוד מועד והדבר היה בא על תיקונו. משנמנע לעשות כן, אין לו אלא להלין על עצמו. לאחר שהתברר לבית המשפט שמדובר בטעות סופר, מוצדק היה לדחות את הטענה. יתרה מכך, די בכך שנפגעה הנוסעת אשר היתה ברכבו של המערער כדי להקים עילה למתן תשובה לכתב האישום. באשר לטענת הסנוור, גם היא דינה להידחות. הנני תמים דעים עם תשובת ב"כ המשיבה, וכפי שציין זאת בית משפט קמא, הראיות מצביעות על חוסר זהירותו של המערער. ראשית, במקום ללחוץ על הברקס, הוא אישר שהוא לחץ על הגז. שנית, הטענה שסונוור בעקומה עד כדי כך שנמנע ממנו לראות את גבולות הכביש, איננה מתקבלת על הדעת. בעקומה חדה אפשרות קיומו של סנוור הנה מועטה יחסית למצב של כביש ישר. וככל שהעקומה חדה יותר, אפשרות הסנוור נעשית פחות ופחות אפשרית. במלים אחרות, גם אם היה סנוור, הוא לא היה במידה כזו המצדיקה סטייה חדה, כפי שסטה. אם נצרף לכך את העובדה שהוא נסע בהילוך חמישי, נוצר מצב בו נהג המערער בחוסר זהירות. במצב זה, התאונה היתה לדעתי נמנעת אילו נהג המערער בצורה זהירה. יתרה מכך, אין חולק כי נהיגה בעקומה בלילה, בכביש שאין בו תאורה, מחייבת זהירות ותשומת לב לתנאי הכביש בו נוסעים. הדברים אמורים הן למהירות שיש לנהוג בה בעקומה, והן לצפיית נסיעת רכב אחר הבא ממול, או לכל דבר אחר, מעין צפייה לדבר בלתי צפוי, כגון חיה החוצה את הכביש בשעת לילה. לאור זאת, קביעתו של בית משפט קמא שהסטייה לא נבעה מהסנוור מקובלת עלי. 7. באשר לנימוקים הנוגעים לגזר הדין, נראה לי כי נסיבות האירוע אינן מחייבות החמרה בעונשו של המערער מעבר למה שביקשה התביעה, קרי 4 חודשי פסילה בפועל. עונש זה נראה סביר וראוי בעיני, ויש בו את המסר הנכון למערער ולכל נהג אחר. 8. לאור האמור, הערעור על הכרעת הדין נדחה, והערעור על גזר הדין מתקבל בחלקו. לאור האמור, אני מעמיד את תקופת הפסילה בפועל על 4 חודשים בלבד במקום 6 חודשים. כל יתר פרטי גזר הדין יעמדו בעינם. המערער יפקיד את רישיון הנהיגה שלו עד יום 1.6.05. הקנס בסך 2,000 ₪ ישולם, אם טרם שולם, בארבעה תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1.6.05.משפט תעבורהמהירות מופרזת / דו"ח מהירות