נהיגה רשלנית במעבר חציה

המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בכך שנהג ברשלנות, כאשר לא אפשר להולך רגל, אשר חצה את הכביש במעבר חצייה, לסיים את החצייה בבטחה, ועל ידי כך גרם לתאונת דרכים בה נחבל בגופו הולך הרגל.

להלן פסק דין בנושא נהיגה רשלנית במעבר חציה:

פסק דין

1.     זהו ערעור על גזר דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים) בת.פ 2284/04 מיום 27.01.05.
המערער הורשע, לאחר ניהול הוכחות, בכך שנהג ברשלנות, כאשר לא אפשר להולך רגל, אשר חצה את הכביש במעבר חצייה, לסיים את החצייה בבטחה, ועל ידי כך גרם לתאונת דרכים בה נחבל בגופו הולך הרגל (להלן: "המתלונן") - עבירה על תקנה 67 (מעבר חצייה) ותקנה 21(ב)(2) (גרימת נזק לאדם או לרכוש) לתקנות התעבורה, תשכ"א-1961, וסעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה (נוסח חדש), תשכ"א-1961 (רשלנות).
העונש אשר הושת עליו היה פסילה מלקבל או מלהחזיק רישיון נהיגה למשך 6 חודשים; פסילה על תנאי של 3 חודשים לתקופה של שנתיים; וקנס של 2,000 ₪ או 20 ימי מאסר תמורתו.
2.     בא כוח המערער מבקש לבטל את הפסילה בפועל שהוטלה, ולהותיר על כנם את עונש הפסילה על תנאי והקנס, כעונש ההולם את נסיבות המקרה דנן.
טענותיו, בקצרה, הן אלו: בפני הערכאה הדיונית לא העיד בוחן תנועה, לא הוגש תרשים של איש מקצוע על מקום התאונה, אלא תרשימים שנערכו על ידי המערער ועדת התביעה, גברת בן-שטרית (להלן- "העדה"), ולא ניתן לקבוע מהירויות, זמני עצירה ועוד. עובדה חשובה, שאף היא איננה ידועה, הנה כמה מטרים עבר המתלונן במעבר החצייה אחרי שהחליט לחצות עד שנפגע מן הרכב. בית משפט קמא לא שקל דברים אלה, ופסק אך לפי עדויות המתלונן והעדה, כאשר הללו למעשה לא הוסיפו דבר בהקשר זה. לדידו, יש לקבוע כי התוצאה של תאונת הדרכים הנה פגיעה ולא חבלה, כמצוין בסעיף 38(2) לפקודה, וזאת בשל שני טעמים: בית משפט קמא קבע שמהירות המכונית בהתקרבה למעבר היתה אפסית, ולדברי המתלונן כתוצאה מן המגע עם המכונית הוא "כמעט נפל" ולא נפל או "עף" וכד'. שנית, רק בשל התערבותה של העדה פונה המתלונן באמבולנס לבית החולים, אחרת היה הלה ממשיך בדרכו ובכך היה מסתיים האירוע. גם התעודה הרפואית אינה מדברת על חבלה, אלא לכל היותר על פגיעה. לטענתו, לא כל מגע בין הולך רגל למכונית מחייב פסילת מינימום, וכאשר החוק בסעיף 38(2) נוקט בלשון "חבלה" יש לפרש זאת פשוטו כמשמעו, פירוש מצמצם. לחילופין, ובמידה ויקבע בית המשפט שהסעיף חל, יש מקום שלא לפסול את הרישיון, וזאת משום שתוצאות התאונה הן זניחות ואפסיות. גם במשטרה לא ראו כל חומרה מיוחדת במקרה, ולכן לא נפסל מינהלית רישיון הנהיגה של המערער, כנהוג במקרים כגון דא. זאת ועוד, יש לשקול את רשלנותו התורמת של הולך הרגל, אשר הבחין במכונית המתקרבת, עוד בטרם ירד למעבר החצייה, ובכל זאת המשיך בחצייה. בנוסף לכל האמור לעיל, טוען בא כוח המערער, כי מרשו הנו נהג שכיר, בעל משפחה, המשתכר שכר מינימום, כשעליו לכלכל אישה וארבעה ילדים כמפרנס יחיד.
3.     בא כוח המשיבה מתנגד לערעור. לדידו, העונש איננו חריג באופן שיצדיק התערבות. לטענתו, המתלונן אכן נחבל במרפקו ובברך שמאל, ומכל מקום, רשאי בית המשפט להטיל עונש פסילה גם לא דרך סעיף 38. כן, ניתן להצביע על מספר נסיבות המצדיקות החמרה מעבר לתקופת פסילת המינימום, והן מיקום התאונה ועברו התעבורתי המכביד של המערער. באשר לטענה שהמערער עובד כנהג למחייתו, הרי שעובדה זו פועלת לחובתו, שכן כנהג מקצועי יש לצפות ממנו ליותר.
4.     סעיף 38(2) לפקודה מורה בהאי לישנא:
" 38. פסילת מינימום שלושה חודשים
הורשע אדם - ...
     (2) על עבירה מן המפורטות בתוספת השניה, שגרמה לתאונת דרכים בה נחבל אדם או ניזוק רכוש; ...
דינו - בנוסף לכל עונש אחר - פסילה מקבל או מהחזיק רישיון נהיגה לתקופה שלא תפחת משלושה חדשים. אולם רשאי בית המשפט, בנסיבות מיוחדות שיפרט בפסק הדין, להורות על פסילה לתקופה קצרה יותר".

כאמור לעיל, טענתו המרכזית של בא כוח המערער הנה כי נסיבות המקרה דנן אינן נופלות בגדר סעיף 38(2) ולפיכך אינן מחייבות פסילת מינימום, ובוודאי שלא מלמדות על חומרה מיוחדת העשויה להצדיק תקופת פסילה בשיעור שהוטל. על פני הדברים, השאלות שמעורר ערעור זה הן אלה: ראשית, האם לצורך החלתו של סעיף 38(2) יש נפקות להבחנה בין תוצאת תאונת דרכים שהנה "פגיעה" לבין זו שהנה "חבלה"? ושנית, במידה שהתשובה היא חיובית, האם במקרה דנן נגרמה למתלונן "פגיעה" או "חבלה"?
שאלה דומה עלתה בע"פ (חיפה) 2663/01 מדינת ישראל נ' משה בן מאיר מזרחי תק-מח 2001(4) 2487, 2488, ושם נאמר מפי כב' השופט גריל:
"נכון הוא שלכאורה על יסוד מסמכים רפואיים אלה, אכן מדובר לכאורה, בפגיעות קלות, אך עדיין מדובר בפגיעות הנכנסות להגדרת "חבלה" כמשמעותה בסעיף 34כד של חוק העונשין, תשל"ז-1977 ... סעיף 38(2) של פקודת התעבורה מתייחס לתאונת דרכים בה 'נחבל' אדם ולכן יש להיעזר בהגדרת 'חבלה' שבסעיף 34 כ"ד של חוק העונשין, כשההגדרה היא: 'מכאוב, מחלה או ליקוי גופניים, בין קבועים ובין עוברים'" [ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור].
     
גם לי נראה, כי הפתרונים לשאלות דלעיל נמצאים לנו בדמותה של הגדרת "חבלה" שבחוק העונשין, אשר לפיה די בכך שמדובר במכאוב או ליקוי גופני, גם כשהם בגדר מכאוב חולף או ליקוי גופני חולף. מה גם, שבסעיף 34כד, הוא סעיף ההגדרות בחוק העונשין, אין כל הגדרה ל"פגיעה" אשר עשויה להבחינה מ"חבלה".
לחידוד הדברים אציין, כי בע"פ 428/79 מדינת ישראל נ' זאב רק, פ"ד לד(2) 800, 805 (1980), נקבע באשר לסעיף 38 כי:
"סעיף 38 קובע דירוג של עבירות תעבורה לפי חומרתן. כך לגבי עבירות תעבורה המנויות בתוספת השנייה קובע סעיף קטן (2) שדי ש'נחבל אדם או ניזוק רכוש' כדי שיוטל עונש חובה של פסילה ואין צורך שהחבלה תהא 'חבלה של ממש' כאמור בסעיף קטן (3) ...".
5.     ברי, אם כן, כי ההבחנות אותן מבקש בא כוח המערער לאמץ מסיטות את הדיון לאפיקים לא רלוונטיים, מה גם, שאין זה ראוי שבית המשפט יעסוק בתיקים אלה בהבדלים הסמנטיים שבין המונחים האמורים. ככל שהדבר נוגע לשאלה אם העבירה נכנסת לגדרו של סעיף 38(2) אם לאו, די לנו ששלמות גופו של המתלונן הופרה. לשון אחר: מקום בו נגרם לאדם ולו מכאוב גופני חולף, הרי ששערי סעיף 38(2) נפתחו בפנינו.
ודוק: עוצמת הפגיעה שנגרמה למתלונן בתאונה עשויה להיות רלוונטית לעניין העונש, וזאת כחלק משיקולי הענישה הנלקחים בחשבון ברגיל, ובהם נכללים גם נסיבות העבירה ותוצאותיה. אלא שאף בהקשר לאלה אין צורך בהבחנה הדווקנית והדיכוטומית שבין פגיעה לחבלה, די בהערכת תוצאות התאונה וחומרתן.
     לאור כל אלו, ועל יסוד התשתית הראייתית שהוצגה בפני בית משפט קמא, יש לקבוע כי במקרה דנן האירוע נכנס לגדרו של סעיף 38(2), וזאת לאור התעודה הרפואית (ת/3) לפיה נגרמו למתלונן כאבים במרפק ובברך שמאל.
6.     אף שסעיף 38(2) קובע עונש פסילת מינימום של שלושה חודשים, עדיין יש מקום לשאול האם ראוי שבית המשפט יעשה שימוש בסמכותו ויורה על תקופה קצרה יותר. לדידי, אין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, ואינני מקבל את טענותיו של בא כוח המערער אשר ניסה להמעיט מחומרת המקרה דנן ותוצאותיו.
     ברם, נראה לי כי עונש פסילה לתקופה של ששה חודשים הנו חמור יחסית לנסיבות האירוע. לא נעלם ממני שיש למערער עבר תעבורתי מכביד הכולל 36 הרשעות קודמות, וכי מדובר במקרה זה בפגיעה בהולך רגל בעודו חוצה במעבר חצייה, "מבצרו" של הולך הרגל, כלשונו של בא כוח המשיבה. אלא שאל מול כל אלו יש מקום להתחשב גם בתוצאות התאונה, במערער ובנסיבותיו האישיות, בעיקר בעובדה שהנו המפרנס היחיד של משפחתו, ופסילה לששה חודשים משמעה שבירת מטה לחמו באופן שאיננו מידתי.
אי לכך, אני מקבל את הערעור, ככל שהוא מתייחס לתקופת הפסילה בפועל ומעמידה על 3 חודשים בלבד, שלדעתי יש בה כדי להגשים את מטרות הענישה.
     המערער יפקיד את רישיונו עד יום 1.7.05. הקנס ישולם בארבעה תשלומים שווים ורצופים החל מיום 1.6.05.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. הרדמות בנהיגה

  2. נהיגה בעייפות

  3. נהיגה ללא חגורה

  4. נהיגה בחוסר זהירות

  5. נהיגה ברכב ללא רשות

  6. העונש על נהיגה פרועה

  7. מורשה נהיגה ברכב נכה

  8. העונש על נהיגה בפסילה

  9. העונש על נהיגה מסוכנת

  10. ערעור נהיגה בלתי זהירה

  11. נהיגה בלי חגורת בטיחות

  12. נהיגה ללא רשות - ביטוח

  13. דיבור בטלפון בזמן נהיגה

  14. נהיגה רשלנית במעבר חציה

  15. שימוש בפלאפון בזמן נהיגה

  16. תאונה בגלל הרדמות בנהיגה

  17. נהיגה בלי רישיון - ערעור

  18. נזקי רכוש בגין נהיגה רשלנית

  19. תיאום מחירים שיעורי נהיגה

  20. עונש קל על נהיגה בלי רישיון

  21. ערעור בעבירת נהיגה בקלות ראש

  22. זיכוי מחמת הספק נהיגה בשכרות

  23. נהיגה בלי רישיון ברכב של ההורים

  24. נהיגה בהיתר ללא ביטוח - סעיף 7א

  25. ערעור על נהיגה בזמן שלילה שהתקבל

  26. נהיגה תחת השפעת כדור הרגעה קלונקס

  27. נהיגה בקלות ראש ללא תשומת לב מספקת לדרך

  28. נהיגה בקלות ראש בניגוד לסעיף 62(2) בקשר עם סעיף 38(2) לפקודת התעבורה

  29. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון