מסירת פרטים כוזבים למשטרה

אדם התבקש ע"י המשטרה לעבור בדיקת נשיפה (בדיקת אלכוהול), אך זו לא צלחה. בעת שהתבקש להזדהות על ידי השוטרים, הציג בפניהם פרטי אדם אחר. להלן החלטה בנושא מסירת פרטים כוזבים למשטרה: החלטה המבקש הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (פ"ל 894/05) בגין עבירת נהיגה בשכרות, לפי סעיף 62(3) לפקודת התעבורה [נוסח חדש], התשכ"א-1961 (להלן: פקודת התעבורה) בצירוף סעיפים 39א ו-38(1) לפקודת התעבורה ותקנה 26(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה); עבירת נהיגה בקלות ראש, לפי סעיף 62(2) לפקודת התעבורה; עבירת מסירת פרטים כוזבים, לפי סעיף 62(4) לפקודת התעבורה; וכן עבירת נהיגה ללא מסמכים, לפי תקנה 9(א) לתקנות התעבורה. לפי הנטען בכתב האישום, המבקש נהג ביום 29.10.1004 ברכב כשהוא שיכור ונתון תחת השפעת משקאות משכרים וכן מבלי שנשא עימו רישיון נהיגה, תעודת ביטוח ורישיון רכב. המבקש התבקש לעבור בדיקת נשיפה, אך זו לא צלחה. בעת שהתבקש להזדהות על ידי השוטרים, הציג המבקש בפניהם פרטי אדם אחר. ביום 20.2.2007 הרשיע בית משפט השלום לתעבורה בתל-אביב-יפו (כבוד השופט ש' איזקסון) את המבקש בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. ביום 22.4.2007 גזר עליו בית המשפט קנס בסך 1,500 ש"ח; פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של עשרים וארבעה חודשים בחופף להפעלת עונש פסילה מותנה של ארבעה חודשים מעבירה קודמת; פסילה על תנאי מלהחזיק רישיון נהיגה לתקופה של שישה חודשים למשך שלוש שנים; וכן עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. על פסק דינו של בית משפט השלום ערער המבקש לבית המשפט המחוזי מרכז (עפ"ג 3682-08-07). בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת נ' אהד) דחה את הערעור, בקבעו כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום וכי אכן התקיים "חשד סביר" להיות המבקש שיכור לפי דרישת סעיף 64ב(א1) לפקודת התעבורה כפי שהיה קיים במועד ביצוע העבירה. לעניין העונש קבע בית המשפט כי העונש שגזר בית משפט השלום אינו חמור בהתחשב בחומרת העבירות ונוכח עברו המכביד של המבקש וכי בית משפט קמא הקל עם המשיב בנסיבות המקרה. מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי בגדרה טוען המבקש כי שגה בית המשפט משהרשיעו בעבירות שיוחסו לו. לטענתו, הפרשה מעוררת שאלות עקרוניות החורגות מנסיבות המקרה הספציפי באשר לפרשנות המילים "חשד סביר" בנוגע לסעיף 64ב(א1) לפקודת התעבורה כפי שהיה קיים במועד ביצוע העבירה, וכי יש מקום לקביעה של בטלות מעיקרא של החלטת בית משפט קמה משום שהראיות בדבר שכרותו הושגו תוך הפרת הוראות חיקוק זה, כל זאת על פי פרשנותו של המבקש. עוד טוען המבקש להקלה בעונשו. מנגד, טוענת המשיבה כי דין בקשת רשות הערעור להידחות הן מהטעם כי היא אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית והמבקש לא הצביע על עילה המצדיקה דיון בגלגול שלישי והן מהטעם כי לגופו של עניין צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי אכן התעורר "חשד סביר" בנוגע להיות המבקש שיכור וכי הרשעתו אינה מבוססת על ראיות אשר התקבלו בדרך פסולה, אלא על מכלול הראיות בתיק. לעניין העונש, טוענת המשיבה כי העונש שהוטל על המבקש אינו חורג ממתחם הענישה הראוי בעבירות מסוג זה. דין בקשת רשות הערעור להידחות. עניינו של המבקש כבר נדון בפני שתי ערכאות שונות. ככלל, הלכה היא, כי רשות ערעור לדיון בגלגול שלישי, ניתנת במשורה באותם מקרים חריגים אשר מעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית וציבורית החורגת מעניינם הפרטי של בעלי הדין. במקרה שבפניי, חרף טענות המבקש, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית, אשר תצדיק דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123 (1982)). מסיבה זו בלבד, דין הבקשה להידחות. מעבר לדרוש יוער כי דין הבקשה להידחות גם לגופו של עניין. עיקר טענותיו של המבקש מופנה כנגד קביעת בית משפט השלום כי התקיים "חשד סביר" לכך שהוא היה שיכור. כידוע, הלכה היא, כי בית משפט השלום בשבתו כערכאת ערעור אינו נוטה להתערב בממצאים עובדתיים אותם קבע בית משפט של הערכאה הדיונית אשר שמעה את העדויות, התרשמה מהן ובחנה אותן, אלא במקרים חריגים (ראו ע"פ 111/99 שוורץ נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 769, 780 (2000); ע"פ 190/82 מרקוס נ' מדינת ישראל, פ"ד לז(1) 225, 234 (1983)). המבקש לא הראה טעם לכך שיש לסטות מקביעה זו ולא מצאתי כי מקרה זה מנוי על אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות בממצאים. משכך, לא מצאתי לנכון להתערב בהרשעתו של המבקש על ידי בית משפט השלום. לבסוף, בכל הנוגע לטענות המבקש כנגד העונש שנגזר עליו, הרי שהלכה היא כי טענות בנוגע לחומרת העונש כשלעצמה אינן מקימות עילה למתן רשות ערעור בפני בית משפט זה, אלא בנסיבות של סטייה ניכרת ממדיניות הענישה (ראו רע"פ 1174/97 רפאלי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 24.3.1997); רע"פ 7201/97 בשירי נ' היועץ המשפטי לממשלה (לא פורסם, 11.12.1997)). בנסיבות המקרה, לא מצאתי כל סטייה שכזו מנורמת הענישה המקובלת בעבירות אותן ביצע המבקש. אשר על כן, הבקשה למתן רשות ערעור נדחית.משטרה