חניה במקום אסור

השאלה השנויה במחלוקת בבית-משפט הייתה, האם המערער החנה את רכבו במקום אסור על-פי תמרור. לא הייתה מחלוקת כי רכבו של המערער חנה בשולי עפר לאורך דרך סלולה, וכי לאורך הרחוב מוצבים שני תמרורי איסור חניה. תמרור אחד מוצב בתחילת הרחוב, והוא אינו שולט בוודאות על שולי הדרך. התמרור השני מוצב בהמשך, על שולי הדרך הסלולה, ועליהם הוא שולט. בית המשפט קמא קבע כי לא נתברר מעבר לכל ספק אם הרכב חנה בין שני התמרורים (ואז יש ספק אם התמרור חל עליו), שמא חנה אחרי התמרור השני (שאז שולט על המקום התמרור השני). להלן פסק דין בנושא חניה במקום אסור: פסק דין 1. בית-משפט לעניינים מקומיים בירושלים (כבוד השופט צ.א. בן-זמרה) זיכה את המערער מעבירה של חניה במקום שהחניה בו נאסרה והאיסור מסומן בתמרור, לפי סעיף 5(א) לחוק עזר לירושלים (העמדת רכב וחנייתו), תשכ"א-1960. בית-משפט קמא קבע בהכרעת דינו, כי "בנסיבות העניין - אין צו להוצאות". באשר להחזר הוצאת הגרירה של רכבו של המערער, קבע בית-משפט קמא, כי המדובר בנושא בעל אופי אזרחי/מינהלי, ואין מקומו בהליך שהיה לפניו. בערעור מבקש המערער לפסוק למשיבה את הוצאות משפטו, כולל בערעור, כמו גם את הוצאות הגרירה. 2. בערעורו טוען המערער כי זיכויו סופי וכי אין כל ספק בהוכחת חפותו. לטענתו, יש להחזיר לו הוצאות שהוציא "לצורך הוכחת חפותו", ובכלל זה חוות-דעת מומחה שהביא, הפסד זמן, וייעוץ משפטי. המערער מוסיף כי אובדן הזמן ועלות הייעוץ המשפטי נכללו גם בהגשת ערעור זה, ואף בגינם מבקש הוא פסיקת הוצאות. כמו כן, מבקש המערער החזר תשלום דמי הגרירה, בטוענו כי זו הייתה בלתי חוקית ומיותרת, ועל מנת לחסוך לצדדים תביעה אזרחית נפרדת, על כל עלויותיה. 3. לאחר עיון בכל המוצגים וטענות הצדדים בפני בית-משפט קמא ולפנינו, הגענו למסקנה כי יש לדחות את הערעור. 4. השאלה השנויה במחלוקת בבית-משפט קמא הייתה, האם המערער החנה את רכבו במקום אסור על-פי תמרור. לא הייתה מחלוקת כי רכבו של המערער חנה בשולי עפר לאורך דרך סלולה, וכי לאורך הרחוב מוצבים שני תמרורי איסור חניה. תמרור אחד מוצב בתחילת הרחוב, והוא אינו שולט בוודאות על שולי הדרך. התמרור השני מוצב בהמשך, על שולי הדרך הסלולה, ועליהם הוא שולט. בית-משפט קמא קבע כי לא נתברר מעבר לכל ספק אם הרכב חנה בין שני התמרורים (ואז יש ספק אם התמרור חל עליו), שמא חנה אחרי התמרור השני (שאז שולט על המקום התמרור השני). מכאן הייתה מסקנתו של בית המשפט: "לפיכך, מן הדין לזכות את הנאשם מחמת הספק מהעבירה שיוחסה לו בכתב האישום [ההדגשה לא במקור], ורשות התמרור מוזמנת סוף-סוף, להסדיר את החנייה בשולי הדרך הסלולה ברחוב בצורה חד משמעית, ומוצע לה כי עד להסדר כאמור, תנחה את מפקחיה להימנע מלגרור רכבים החונים על השוליים" (סעיף 5 להכרעת-הדין; ההדגשות במקור, אלא כשנאמר אחרת). 5. אכן, בסעיף 7 להכרעת הדין, העוסק בתוצאה האופרטיבית, קבע בית המשפט כי הוא מזכה את המערער, מבלי לציין כי הזיכוי הוא מחמת הספק. עם זאת, לאור האמור בסעיף 5 להכרעת הדין, ברור שלצורך הדיון בענייננו, באשר לתחולת סעיף 80(א) לחוק העונשין, תשל"ז-1977, זיכויו של המערער היה זיכוי מחמת הספק. 6. סעיף 80(א) לחוק העונשין, קובע שתי עילות המאפשרות לבית המשפט לפסוק הוצאות ופיצויים לנאשם שזוכה במשפט פלילי, שלא נפתח על דרך קובלנה. העילה האחת, אם ראה בית המשפט שלא היה יסוד לאשמה, והעילה השנייה, אם ראה כי מתקיימות נסיבות אחרות המצדיקות זאת. בע"פ 1382/00 בן ארויה נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(4) 714, נקבע כי זיכוי כשלעצמו, ובעיקר כאשר אין המדובר בזיכוי מוחלט, אין בו כדי לחייב את המדינה לשלם פיצוי לנאשם או לשאת בהוצאות הגנתו (שם, בעמ' 718). דברים אלו נכונים במיוחד בנוגע לעבירות תעבורה מסוג של ברירת משפט, כאשר מדובר בעבירות קלות שאינן נושאות עמן סטיגמה פלילית. וכפי שנאמר שם: "זכותו של אדם לבחור במשפט ולהילחם על חפותו גם בעבירת תעבורה, ואולם הבוחר להישפט נוטל על עצמו סיכוי לזיכוי אל מול סיכון שיהיה עליו לשאת בהוצאות משפטו: אם יזוכה תוך קביעה שלא עבר עבירה, כגון אם יתברר כי המעשה לא היווה עבירה, או שהנאשם לא היה מי שביצע את העבירה והוא הועמד לדין ברשלנות או בשל טעות טכנית או בירוקרטית, כי אז ניתן להניח שככלל, ובכפוף לנסיבותיו של כל מקרה, יזכה הוא בשיפוי בגין הוצאות הגנתו. לעומת זאת במקרים שבהם זוכה הנאשם זיכוי 'טכני' מחמת היעדר הוכחה, כגון כאשר לא הצליחה התביעה להביא עד מרכזי, או כאשר לא נמצאה הראיה הטובה ביותר להוכחה בלא קביעה פוזיטיבית כי הנאשם לא ביצע את העבירה, הרי ככלל ובהיעדר נסיבות חריגות, כגון התרשלות של ממש מצד התביעה, לא ישופה הנאשם בגין הוצאותיו. זוהי בעינינו נוסחת האיזון הראויה בין זכותו של אדם להגנה במשפט לבין האינטרס הציבורי. אם לא נאמר כן, עלולים אנו לעודד התדיינות ולסכל את מטרת המחוקק לפישוטם ולקיצורם של הליכים בעבירות תעבורה כחלק מהלחימה בעבירות תנועה" (שם, בעמ' 719-720). דברים אלו, שנאמרו ביחס לעבירות תעבורה, יפים אף במקרה שלפנינו, בו מדובר על עבירת חניה, ואין מקום להוסיף עליהם. 7. בעניין החזר דמי הגרירה, אכן לבית-משפט קמא לא הייתה סמכות להכריע בעניין, שכן אין מדובר בקנס ששולם או בהוצאות משפט. יחד עם זאת, אנו ממליצים לעיריית ירושלים להחזיר למערער את דמי הגרירה אשר שילם. 8. לאור האמור לעיל, הערעור נדחה. לא ראינו לעשות צו להוצאות בערעור.חניה