זיכוי מעבירת חניה בנכים

להלן הכרעת דין בנושא זיכוי מעבירת חניה בנכים: הכרעת - דין מהטעמים המפורטים להלן החלטתי לזכות את הנאשמת מחמת הספק. ביום 22.3.07 רשם מר פבל סיזוב, פקח בעיריית רמת השרון (להלן - הפקח), דו"ח לנאשמת בגין עבירה לפי סעיף 5(ד)(17) לחוק עזר לרמת השרון (העמדת רכב וחנייתו), תש"ן-1990 (להלן - חוק העזר), האוסר חניה ליד תמרור המסמן מקום חניה לרכב נכה משותק רגליים (להלן - הדו"ח). הקנס הקבוע בצידה של העבירה הוא 500 ₪. כנדרש בעבירות לפי חוק העזר הגישה הנאשמת בקשה להישפט. בבקשתה ציינה, בין היתר, את מספר הדו"ח ומספר הרכב והוסיפה בכתב יד, במקום המיועד לנימוקי הבקשה, כי "החניה נעשתה עקב הטעיה של הרשות המקומית". חרף הדברים הנ"ל, שמהם משתמע כי הנאשמת הודתה בעובדת החניה ואך באה בטרוניה כלפי הרשות, במעמד ההקראה כפר ב"כ הנאשמת בכל עובדות כתב האישום. התיק נקבע להוכחות, שבמהלך שמיעתן העלה ב"כ הנאשמת טענות טכניות-פורמאליות לרוב, טענות שנדחו על-ידי בית המשפט. בהקשר לטענות אלה לא למותר לשוב ולהזכיר את דבריו הידועים של הנשיא הראשון של בית המשפט העליון, השופט משה זמורה, בערעור הפלילי הראשון שנשמע במדינת ישראל, שלפיהם "הדיון הפלילי אינו צריך לקבל צורת משחק אשקוקי שבו מהלך אחד בלתי נכון קובע את גורל המשחק" (ע"פ 1/48 סילוסטר נ' היועץ המשפטי, פ"ד א' 5, 18). ואם בעבירות פליליות "רגילות" כך, ב"עבירות קלות" כגון דא על אחת כמה וכמה - בפרט לנוכח מגמתה הכללית של פסיקתנו בשנים האחרונות להתרחק מהנמקות פורמאליסטיות (ר' והשווה מ' מאוטנר, "ירידת הפורמליזם ועליית הערכים במשפט הישראלי", עיוני משפט י"ז 503 (תשנ"ג)). עם זאת, במהלך עדותה בפני טענה הנאשמת כי הרכב נשוא הדו"ח אינו שלה אלא של אביה, מר יעקב עמרני (להלן - מר עמרני), טענה שגובתה בפלט רשמי של מינהל התנועה באגף הרישוי (הוגש וסומן נ/1). לפי פלט זה מר עמרני אמנם היה, בתקופה הרלוואנטית לדו"ח ולמעשה עד עצם היום הזה, הבעלים הרשום של הרכב נשוא הדו"ח. סעיף 27ב לפקודת התעבורה (להלן - הפקודה) קובע כלהלן: 27ב. אחריות בעל הרכב. (א) נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב... סעיף 27ב לפקודה קובע אפוא חזקה כי בעל הרכב - המוגדר בסעיף 1 לפקודה, בחלק ההגדרה הרלוואנטי לענייננו, כ"בעל הרשום ברישיון הרכב" - הוא זה שביצע עבירת תעבורה ברכב, חזקה שבעל הרכב יכול לסתור אם הוכיח מי נהג ברכב או החנהו וכו'. ודוק: חזקה זו - לרבות נטל הראיה הכרוך בסתירתה - מוטלת על הבעלים הרשום של הרכב ולא על אף אחד אחר. 8. הנה כי כן, הסיטואציה העובדתית במקרה דנא היא בלתי-ברורה משהו. מחד גיסא, מתוך הבקשה להישפט עולה הודאה של הנאשמת, ולו במשתמע, בעובדת החניה. כזכור, בבקשתה האמורה כתבה הנאשמת בכתב ידה שהחניה נעשתה עקב הטעיה של הרשות, ולעניין משמעותם של הדברים אין מקום לקבל את ההסברים והפרשנויות שבדיעבד, אותם ביקשה הנאשמת לתת במהלך עדותה בבית המשפט. בעדותה טענה הנאשמת כי לא כתבה שהיא ביצעה את החניה ולא הודתה בכך, וכל כוונת דבריה היתה אך ורק טרוניה כלפי הרשות (ר' בפרוטוקול, עמ' 6 למטה). ואולם, טענות אלה נשמעות כלא-יותר מתירוצים שבדיעבד, אשר מטרתם לנסות וליטול את עוקץ-ההודאה מהדברים אותם כתבה הנאשמת בעצמה. מאידך גיסא, לא זו בלבד שטענת הנאשמת כי אינה הבעלים של הרכב לא נסתרה, אלא שהיא אף גובתה בפלט הרשמי נ/1. במצב דברים זה, הן החזקה שבסעיף 27ב לפקודה והן הנטל שבסתירתה אינם חלים על הנאשמת. בנסיבות אלה נוצר אפוא ספק בשאלת אשמתה של הנאשמת, ספק שממנו הנאשמת רשאית ליהנות. לפיכך החלטתי לזכותה מחמת הספק.משפט תעבורהחניית נכים / תו נכהחניהדוח חניה