התנהגות בלתי הולמת של נהג אוטובוס

להלן פסק דין בנושא התנהגות בלתי הולמת של נהג אוטובוס: פסק דין מעשה שהיה כך היה. ב-24.2.03 בשעת ערב עלה המתלונן לאוטובוס בקו שרות מס' 8 בתל אביב המופעל בידי חברת דן לתחבורה ציבורית בע"מ היא המשיבה מס' 1 (להלן: "דן") נהוג בידי המשיב השני. המתלונן ביקש לקנות כרטיסיה רגילה אך הנהג ענה שנגמרו לו הכרטיסיות והנוסע נאלץ לקנות כרטיס רגיל. לפני שהאוטובוס הגיע אל תחנת היעד של המתלונן בבת ים צלצל זה בפעמון. האוטובוס אכן עצר בתחנה אלא שנפתחה רק הדלת הקדמית שבה ירדו נוסעים אחרים אך לא נפתחה הדלת האחורית שהמתלונן עמד לידה. כשהחל האוטובוס לנסוע צעק המתלונן לנאשם וזה עצר את האוטובוס ואיפשר לו לרדת. הנהג ביקש להמשיך את דרכו, אלא שהמתלונן עבר, במדרכה, ליד הדלת הקדמית של האוטובוס וכשהנהג הבחין בו צפצף בצופר פתח את הדלת הקדמית, צעק לעבר המתלונן, "מה אתה צועק, מה קרה שם?" וסימן בידו לעבר המתלונן "סימן של משוגע". המתלונן עלה על האוטובוס כדי לרשום את פרטיו של הנהג. הנאשם התחיל שוב בנסיעה ועלה בידי המתלונן לרשום את הפרטים רק בתוך נסיעה של שתי תחנות נוספות שאז ירד מן האוטובוס. בשל נסיבות אלה (שמיעוטן, כפי שיתברר להלן, היה שנוי במחלוקת) הועמדו לדין דן והנהג גם יחד בעבירות של אי עמידה בתנאי רשיון ואי הפעלת שרות סביר, התנהגות בלתי נאותה כלפי נוסע ואי מכירת כרטיסיות נסיעה. דן והנהג הודו בעבירה של אי מכירת כרטיסיות וכפרו ביתר האישומים. בית המשפט לתעבורה בתל אביב (כב' השופט מאיר דרורי) זיכה את הנאשמים מעבירות של אי עמידה בתנאי רשיון ואי הפעלת שרות סדיר משום שלא ראה כל בסיס לאישומים אלה. הוא הרשיע את הנאשמים באי מכירת כרטיסיות על פי הודאתם. הוא זיכה את הנאשמים מעבירת התנהגות בלתי נאותה כלפי נוסע שכן הגיע למסקנה כי מבחינה עובדתית לא הוכחה ההתנהגות הנטענת. הערעור שלפני הוא בן 3 מרכיבים: א. השגה כלפי זיכויה של חב' דן מן העבירה של אי עמידה בתנאי הרשיון הנובעת מכך שהנהג לא היה מצוייד בכרטיסיה למכירה לנוסע/המתלונן; ב. השגה על ממצאי בימ"ש קמא בעניין התנהגות הנהג כלפי המתלונן; ג. קולת העונש (קנס 1,000 ₪) שנגזר לדן. אי עמידה בתנאי רשיון השופט הנכבד של הערכאה הראשונה זיכה את הנאשמים מהעבירה של אי עמידה בתנאי רשיון משום שסבר שיש זיקה, בכתב האישום, בין עבירה זו לבין עבירה של אי הפעלת שרות סדיר. השופט הביע תמיהה על עצם האישום שהרי איש אינו טוען שהאוטובוס לא הגיע לתחנה במועד או לא עצר בתחנה מסוימת. אולם נראה ששאלת העבירה של אי עמידה בתנאי רשיון כרוכה גם בעבירה של אי מכירת כרטיסיות. לשון אחר, שאלה היא האם העובדה שאינה מוכחשת שלא היו בידי הנהג כרטיסיות למכירה מהווה הפרת תנאי רשיון הקו המוחזק בידי דן. שכן בא כוחה של דן אינו חולק על הפרופוזיציה שהנהג אינו אלא "הזרוע הארוכה" של החברה שהיא בעלת הקו ומעשהו הוא מעשה העבירה של החברה. תקנה 385 לתקנות התעבורה אוסרת על הפעלת שרות ציבורי שלא לפי רשיון מאת הרשות ובהתאמה לתנאי הרשיון. תקנה 389 עוסקת בתנאים שהרשות רשאית לכלול ברשיון הקו. ביניהם תנאי של מכירת כרטיסיות הנחה. מתברר שהתביעה לפני בית משפט קמא (וגם לפני) לא הוכיחה כי מכירת כרטיסיות הוא תנאי מתנאי רשיון הקו דנן. אמנם ברור שדן נדרשה בידי המפקח על התעבורה למכור כרטיסיות בקו אולם יש אפשרות שהדרישה הוצאה מכח סמכויותיו של המפקח שאינן דווקא חלק מהסמכות שלו להתנות את רשיון הקו בתנאים. בנסיבות אלה - אף על פי שהסוגיה לא נדונה כלל בהכרעת הדין - נראה לי שלא היה מקום להרשיע את דן בעבירה הזאת (לא למותר לשוב ולהזכיר שבעבירה של אי מכירת כרטיסיות הודתה החברה והורשעה). התנהגות הנהג בשאלת התנהגות הנהג כלפי הנוסע מצא השופט כי חלק מן הנסיבות אינו שנוי במחלוקת (ההתרחשות בתוך האוטובוס בשעה שהמתלונן ביקש לרדת בתחנה והדלת האחורית נפתחה רק לאחר שהנוסע צעק שעה שהנהג החל בנסיעה). בהקשר להתרחשויות שלאחר ירידת המתלונן מן האוטובוס היו הבדלי גרסה בין המתלונן לבין הנהג. המתלונן טען שהנהג פתח את הדלת הקדמית וסימן באצבעו על הרקה בהתכוונו לכך שהמתלונן התנהג כמתעתע. וכן, לאחר שהמתלונן שב ועלה לאוטובוס סרב הנהג משך זמן נסיעה של שתי תחנות למסור את פרטיו למתלונן. הנהג לעומת זה גרס שתנועת ידו לא סימנה שום דבר עלבון אלא שיקפה תמיהה על צעקותיו של המתלונן (בתוך האוטובוס). בעניין אי מסירת הפרטים הצביע הנהג על כך שפרטיו היו רשומים על הקופה וכן שלא היה צורך בקבלת פרטיו אלא די היה ברישום מספר האוטובוס ושעת הנסיעה. בית המשפט לא ראה בכך שהנהג נכשל מסיבה כלשהי בפתיחת הדלת האחורית, משום התנהגות שאינה נאותה, סבר שהנהג לא היה חייב לאפשר למתלונן לעלות על האוטובוס בשנית ובעניין תנועת היד התרשם בית המשפט שזו היתה תנועה של תמיהה ולא תנועה של פגיעה ועלבון. נוסף לכך קבע בית המשפט שהמתלונן חזר בו מטענה שהנהג התבטא בשלב השני התבטאות מילולית כלשהי ולכן גם לא שוכנע כי הנאשם סרב למסור את פרטיו. בא כח המדינה טוען שהשילוב של הפעולות והתגובות של הנהג עולה כדי התנהגות שאינה הולמת. השאיפה צריכה להיות שהשרות הציבורי הניתן בידי נהגים לאזרחים יהיה קורקטי, ענייני ותקין לחלוטין. אין להשלים עם תגובות גחמתיות, עם יציאה מן הכלים, ואפילו לא עם פעולה רשלנית המזלזלת באחריות של הנהג כלפי נוסע (העניין האחרון מרמז לאי פתיחת הדלת האחורית). השאיפה שבא כח המדינה טוען לה היא כמובן שאיפה ראויה ורצויה. אולם, בהשאלה (פרפרזה) מדברים שכתב הנשיא ברק בעניין אחר הנוגע לשרות הציבורי הייתי אומר "יש להימנע מאידיאליזם שאין לו עיגון נורמטיבי... שאיפה אל הנאצל והטהור שאינו בנמצא... חברה אידיאלית שאין לה קיום במציאות ושאינה ניתנת להשגה... [התבססות] על תפיסת האדם כמלאך יחד עם זה יש להימנע מפרגמטיזם המעוגן במוסר השוק..." (בג"צ 7074/93 סויסא נ' היועמ"ש לממשלה פ"ד מח[2] 748, 781). אכן יש לדרוש מנהג התנהגות נאותה כלפי נוסע. אולם, אי אפשר לצפות מנהג גם זה שמסיע נוסעים ברכב ציבורי שיתנהג כמלאך שרת. לפיכך סטיה מסוימת מצורת התנהגות קורקטית ותקינה לחלוטין יכולה עדיין להיחשב בתוך מתחם הסבירות של התנהגות שאינה מחריגה את הנהג אל התחום הפלילי. ודוק. מה שמבקשת התביעה לגרום לו הוא להפללה של נהג האוטובוס בשל התנהגות שיש בה רק סטיה מזערה מן התקינות המוחלטת (לדעתי התנהגות זו היה ראוי שתבחן בתוך המסגרת המשמעתית הפנימית של חב' דן. מדיניות משרד התחבורה כפי שנמסר לי היא שאין מייחסים כל משמעות לדין משמעתי פנימי בחברה ולכן נמנעת החברה מהעמדה לדין משמעתי פנימי לפני שמסתיים הליך פלילי. בסוגיה זו אני רק "אורח לרגע" אולם נדמה לי שראוי לשקול אם אין מקום לשינוי גישה מסוים). יתר על כן, ממצאי העובדה שנקבעו בידי בית המשפט מרככים את התנהגות הנהג במידה רבה ובזה אינני יכול ואינני רואה סיבה להתערב. מה שנותר הלכה למעשה הוא אי פתיחת הדלת האחורית, אלא לאחר שהנוסע צעק ואי בהירות רבה לגבי השאלה האם הנהג סרב למסור את פרטיו או לא. שני אלה אינם מספיקים כדי להרשיע את הנהג בעבירה המיוחסת. לפיכך אני דוחה את הערעור בהקשר לזיכוי הנהג והחברה מעבירה של התנהגות בלתי נאותה כלפי נוסע. אי מכירת כרטיסיות - קולת העונש הערעור בהקשר זה סב רק על עונשה של דן ואין השגה על עונשו של הנהג. נראה לי שהערעור מוצדק. הקנס שהושת נופל כדי 30% משיעור הקנס המקובל בעבירה זו. לכן אינני יכול לקבל את טענת ב"כ החברה שחברת דן עושה פעולות רבות כדי לדאוג לכך שלנהגים יהיו כרטיסיות למכירה. השאלה אינה האם החברה יצאה ידי חובתה בעניין זה. היא לא הואשמה בהזנחת הסוגיה אלא היא נושאת על גבה, כבעלת הרשיון לקו, את מחדלו של הנהג. ובעניין זה אם חפצים אנו שהנהגים לא יזניחו את מחוייבותם, אין מנוס אלא לענוש את בעל הקו בעונש משמעותי יותר. העובדה שהנוסע נאלץ במקרה הזה לשלם מחיר גבוה יותר עבור הנסיעה (במקום להנות ממחיר מוזל הנובע מרכישת כרטיסיה) נראית בעיני חמורה יותר מכל יתר המעשים והמחדלים המיוחסים לנהג ולחברה בפרשה זו. שכן, דרך כלל ציבור הנוסעים בתחבורה הציבורית איננו ציבור חזק מבחינה כלכלית ועבור הציבור הזה דין פרוטה כדין מאה ואפילו הרבה יותר. אני מקבל את הערעור ומשית על דן קנס בסך 3,000 ₪. התוצאה היא שהערעור מתקבל בחלקו (הרכיב הראשון והשלישי) ובחלקו האחר (הרכיב השני) הערעור נדחה.אוטובוסנהג אוטובוס