דריסת הולך רגל עם משאית

להלן פסק דין בנושא דריסת הולך רגל עם משאית: פסק דין 1. המערער הועמד לדין בבית משפט השלום לתעבורה בחיפה (ת"ד 30892/02, בפני כב' השופטת ו. טויסטר) על כך שביום 14.4.02, כאשר נהג במשאית מסוג וולבו בצומת הכניסה לטבעון, גרם למותה של המנוחה. למערער יוחסו בכתב האישום עבירה של גרימת מוות ברשלנות - לפי סעיפים 40 + 64 לפקודת התעבורה (נוסח חדש) התשכ"א - 1961 ועבירה של אין פניה אלא בביטחה - לפי תקנה 41 לתקנות התעבורה התשכ"א - 1961. 2. נסיבות המקרה מתוארות בכתב האישום: המקרה ארע בשעה 16:05 לערך. המערער נהג במשאית וולוו בכביש 762, ממזרח למערב. באותה עת נהגה המנוחה ברכב מסוג סוזוקי באותו הכביש במסלול הנגדי ממערב למזרח. משהגיע המערער עם המשאית לצומת הכניסה לטבעון, הנמצא משמאל, עבר לנתיב המיועד לפניה שמאלה. המערער החל בנסיעה, בביצוע פניה שמאלה והתנגש עם חזיתו בסוזוקי, אשר נהרס כליל. עקב התאונה נגרם מותה המיידי של המנוחה וכן נחבל אלון גלנט, בנה בן השנתיים. עובר לתאונה שדה הראיה שהיה למערער היה 400 מטר, אולם הוא לא ראה את הנעשה בדרך החוצה שלפניו, כיוון שסנוור לטענתו על ידי השמש. 3. לאחר שמיעת ראיות, נקבע כי יש להרשיע את המערער בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. בהכרעת הדין בחנה כב' השופטת טויסטר בקפידה ובהרחבה את העדויות שעמדו בפניה. מטעם התביעה העידו שני עדים - ד"ר ורד יחזקאלי אשר ערכה את תעודת הפטירה ת/11 ואת תעודת הרופא ת/12, והבוחן יואב קיץ אשר טיפל בתאונה וערך תרשים ודו"חות, וכן גבה את הודעת המערער ת/8. מטעם ההגנה העיד המערער. כב' השופטת טויסטר קבעה כי אין חולק שהתאונה ארעה בנתיב הנסיעה של הסוזוקי, כי המערער הבחין בסוזוקי כאשר זה היה במרחק של 20 מטר ממנו וכי שדה הראיה מקו העצירה קדימה, כיוון נסיעת הסוזוקי, הוא כ-400 מטר. כב' השופטת טויסטר לא קיבלה את טענת המערער כי ייתכן ומותה של המנוחה לא נגרם כתוצאה ישירה מן התאונה. נתקבלה עדותה של ד"ר יחזקאלי והמוצגים ת/11 ו-ת/12 ונקבע כי התאונה היא שגרמה למותה של המנוחה. בהמשך הכרעת הדין קבעה כב' השופטת טויסטר כי המערער עצר בקו העצירה לפני שביצע את הפנייה שמאלה לכיוון טבעון, אולם לא ברור מדוע הוא לא הבחין בסוזוקי המתקרב כאשר היה לו שדה ראיה של 400 מטר. עוד קבעה כב' השופטת טויסטר כי : "בהתאם לממוצע העולה מפיענוח הטכוגרף, הנאשם עובר לתאונה היה במהירות של 20 קמ"ש, ולפיכך הוא עבר את המרחק של 10 מ' בזמן של 1.8 שניות. באותו זמן, אף אם הסוזוקי נסע במהירות 90 קמ"ש, הוא היה במרחק 45 מ' מהצומת כאשר הנאשם החל בנסיעה...לאור זאת, לא היתה כל סיבה שהנאשם לא יראה את הסוזוקי המתקרב לצומת עוד כשעמד בקו העצירה או משהחל לנסוע". בסוף הכרעת הדין בחנה כב' השופטת טויסטר את טענת המערער כי משהחל בפניה שמאלה, סונוור על ידי השמש ולא ראה דבר. המאשימה חלקה על טענה זו, וטענה כי מיקום השמש כפי שציין אותו המערער לא מנע ממנו לראות את הנתיב ממנו הגיע הסוזוקי. כב' השופטת טויסטר לא הכריעה במחלוקת זו, אולם קבעה כי אף אם תקבל את טענת המערער, לא יהיה בכך כדי להושיעו, שכן אם המשיך בנסיעתו ונכנס לצומת למרות שסונוור ולא ראה כלום, הרי שבכך הוא התרשל. 4. בגזר הדין הטילה כב' השופטת טויסטר על המערער את העונשים הבאים : 12 חודשי מאסר בפועל, מאסר על תנאי של שנה למשך 3 שנים, והתנאי הוא לא יעבור עבירה של נהיגה בזמן פסילה, פסילה מלקבל או מהחזיק רשיון נהיגה למשך 10 שנים, וכן קנס בסך 5,000 ₪ או 50 ימי מאסר תמורתו. הערעור מופנה כנגד ההרשעה, ולמקרה שההרשעה תעמוד בעינה, נגד חומרת העונש בגזר הדין. 5. עמדתנו היא כי יש לדחות את הערעור על שני חלקיו. פסק דינה של כב' השופטת טויסטר מפורט ומנומק, וקביעותיה מבוססות ונכונות. המדובר הוא במשאית מסוג וולבו (ראה לוח תצלומים, ת/2) וברכב פרטי מסוג סוזוקי, אשר נגרם לו נזק הרסני (ראה תמונות מס' 4, 5, ו-6). בהכרעת הדין נקבע, תוך הסתמכות על עדותו של בוחן התנועה ועל דו"ח התאונה (ת/1), כי אמנם המערער נהג במהירות איטית של 20 קמ"ש לערך, אולם המנוחה לא נהגה במהירות מופרזת וכי הנזק שנגרם לרכבה של המנוחה היה יכול להיגרם כמעט בכל מהירות, וזאת בשל ההבדלים בין גודל ומשקל הרכבים המעורבים בתאונה. מדובר בקביעות של עובדה המעוגנות בראיות, ואינני מוצא לנכון להתערב בהן. טענותיו של המערער כנגד עדותו של בוחן התנועה אין להן על מה לסמוך, ומקצועיותו של האחרון לא נסתרה. הבוחן הגיע למקום התאונה בשעה 16:50, היינו כ-45 דקות לאחר קרות התאונה, וקבע כי שדה הראיה מקו העצירה הוא פתוח למרחק של 400 מטר, וכי השמש, נכון לשעה 17:40, אינה מהווה הפרעה מלהבחין בכל רכב המגיע ממול. המערער טוען כי הבוחן טעה משלא ערך ניסוי ובדיקה של הסינוור באותו הזמן שבו ארעה התאונה ובאותה זווית בה ישב הנהג. אף אם צודק המערער בטענתו, ולשיטתי לא כך הם פני הדברים, הרי שאם הוא אכן סונוור כך שלא ראה דבר בכיוון נסיעתו, אסור היה לו להמשיך בנסיעתו. כך קבעה הערכאה הראשונה וזו גם דעתי. העבירות בהן הורשע המערער הן גרימת מוות ברשלנות ופניה שלא בבטחה. נהג אינו רשאי להמשיך בנסיעתו כאשר אינו רואה דבר, ובוודאי כאשר הוא נכנס לצומת ולמסלול נסיעה של רכב אחר. דברים אלה מקבלים משנה תוקף כאשר מדובר ברכב כבד ובנהג מקצועי. לאור כל האמור, עולה כי המערער נהג ברשלנות ופנה שלא בבטחה ומותה של המנוחה נגרם כתוצאה מרשלנותו החמורה. על כן, אני מציע לדחות את הערעור על הכרעת הדין. 6. לעניין העונש שהוטל על המערער על ידי הערכאה הראשונה, הרי שהענישה שהוטלה על המערער תואמת את העבירה ואת תוצאותיה הקטלניות. העונש הוטל לאחר הבאה בחשבון של מכלול הראיות ולאחר שקילת טענות הצדדים לחומרא ולקולא. כב' השופטת טויסטר שקלה כראוי את הנחיות הפסיקה וצדקה בכך שאימצה הנחיות אלה וקבעה "שיש להפחית את המשקל היחסי של הנסיבות האישיות של הנאשם כשבאים לגזור את דינו בהשוואה לחומרת המעשה ותוצאותיו". המערער מבקש הקלה בעונשים שהוטלו עליו ומנמק זאת, בין היתר, בעובדת היותו אדם נורמטיבי, נשוי ואב לשלושה ילדים קטנים, אשר שליחתו למאסר בפועל עלולה למוטט את משפחתו. מנגד, אלא לנו לשכוח כי רשלנותו של המערער קיפחה את חייה של המנוחה והותירה את בעלה ושלושת ילדיה ללא רעיה ואם. כמו כן, יש לזקוף לחובתו של המערער את עברו התעבורתי העשיר, כפי שעולה מגליון הרשעותיו (ת/17). אל לנו להקל ראש בעבריינות הנהיגה ובתפקידם החשוב של בתי המשפט במלחמה בתאונות הדרכים. לעניין זה יפים דבריה של כב' השופטת א. פרוקצ'יה בע"פ 8382/03, חילף נ' מ"י , פ"ד נח(2), 139 : "על אמצעי המלחמה בתאונות הדרכים נמנית גם מדיניות הענישה של עברייני תעבורה הננקטת בבתי המשפט, ובמיוחד הענישה המתייחסת לתאונות קטלניות המקפדות חיי אדם או אלה הגורמות נזק גוף. על מדיניות הענישה כאמור להשתלב בשאר האמצעים הננקטים להשגת מטרה עליונה בחשיבותה - השלטת סדר, משמעת וכיבוד כללי החוק בנהיגה על הכביש, למען שמירה על חיי אדם ושלמות גופם". אמנם העונש שהושת על המערער אינו קל, אולם גם בהתחשב בנסיבותיו האישיות, העונש אינו חורג מרמת הענישה המקובלת. לאור כל האמור לעיל, אנו מחליטים לא להתערב בגזר דינה של הערכאה הראשונה. 7. הערעור, הן כלפי הכרעת הדין והן כלפי גזר הדין - נדחה. דריסהמשפט תעבורהתאונת דרכיםהולך רגלמשאית