להלן החלטה בנושא ביטול צו איסור שימוש ברכב: החלטה מדובר בערר על החלטת בית המשפט השלום לתעבורה בבאר שבע (השופט לנדסמן) בב"ש 1207/08 מיום 24.1.08, לפיה נדחתה בקשת העורר לביטול צו איסור שימוש ברכב. כתב האישום בכתב האישום הואשם רן, בנו של העורר, בכך שביום 12.1.08 בשעה 2:00 או בסמוך לכך נהג בשכרות ברכב מ.ר. 6090760, ובו ביום הורה קצין משטרה על איסור שימוש מנהלי ברכב. הבקשה לביטול האיסור המנהלי לשימוש ברכב בבקשה נטען כי לא בוצע הליך שימוע תקין בפני קצין המשטרה שהורה על איסור השימוש ברכב, ולכן נטען כי צו הפסילה בטל מעיקרו. כמו כן טען העורר כי עשה כל שיכול היה כדי למנוע את העבירה וכי השבתת הרכב גורמת לנזק כלכלי ולפגיעה בלתי מידתית בזכות הקניין שלו ברכב. ההליך בבית המשפט לתעבורה בבית המשפט השלום לתעבורה לא הייתה מחלוקת כי קיימות ראיות לכאורה כנגד בנו של העורר, וטענתו העיקרית של העורר הייתה כי העורר עשה כל שביכולתו למנוע ביצוע עבירות וכי עומדות לזכותו ההגנות שבסעיף 57 לפקודת התעבורה (להלן: "הפקודה"). ביום 24.1.08 דחה בית המשפט לתעבורה את הבקשה. בהחלטה נקבע כי לפי סעיף 57ב(ב)(2) לפקודה יבטל בית המשפט את הודעת איסור השימוש ברכב אם "מי שנהג ברכב פעל בניגוד להוראות של בעל הרכב ובעל הרכב עשה כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה...", וכי לפי סעיף 57ב(ג) רשאי בית המשפט לבטל או לקצר את תקופת איסור השימוש ברכב, אם התקיימו נסיבות אחרות מאלה בסעיף 57ב(ב) האמור, תוך לקיחה בחשבון, בין היתר, את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג ברכב. בית המשפט קבע כי העורר לא עשה "כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה", בין היתר בהתחשב בכך שהעבירה בוצעה על ידי אדם צעיר שיצא לבלות ביום שבת בשעה 2:00, וכי ממילא מדובר בסעיף האמור בתנאי מצטבר לתנאי כי הנוהג ברכב פעל בניגוד להוראות בעל הרכב, אשר לא התקיים בענייננו. כמו כן נדחתה בקשת העורר גם לפי סעיף 57ב(ג) לפקודה, לפיו בנסיבות אחרות מאלה שבסעיף 57ב(ב) רשאי בית המשפט לבטל או לקצר את תקופת איסור השימוש ברכב תוך לקיחה בחשבון את הזיקה בין בעל הרכב לבין מי שנהג בו, מאחר שהדבר נתון לשיקול דעתו של בית המשפט ומאחר שהזיקה בין אב לבנו היא זיקה קרובה, כאשר המשמעות היא שככל שהקשר קרוב יותר, נדרשת רמת פיקוח גבוהה יותר. הערר בערר טען ב"כ העורר, כי טעה בית המשפט בדחותו את טענת העורר כי שגה בית המשפט בקביעה שהעורר לא עמד בתנאי סעיף 57ב(ב)(2), כי שגה בכך שהתעלם מדברי ההסבר והחקיקה של החוק הנוקטים לשון כי על בעל הרכב להראות שנקט "אמצעים סבירים" כדי למנוע את העבירה, כי שגה בכך שפירש את הדיבור "כל שביכולתו" כדבר הדורש נקיטת מעשים של ממש מצד בעל הרכב ומאידך גיסא לא קבע בית המשפט קמא מהם אותם מעשים של ממש. כמו כן שגה בכך שלא התייחס לטענות העורר ביחס לב"ש 4037/07, שם הסכימה המשיבה להחזרת רכב, הגם שבעליו לא עמד בתנאי סעיף 57ב(ב)(2) לפקודה (בערר הסתמך ב"כ העורר על סעיף 57ג(ג)(2) לפקודה ובדיון לאחר מכן תיקן עצמו בכך שהתייחס לסעיף 57ב(ב)(2) לפקודה). בדיון שהתקיים בבית משפט זה ביום 31.1.08 טען ב"כ העורר כי לא מצא פסיקה המפרשת את הביטוי "כל שביכולתו" בסעיף 57ב(ב)(2) ולכן פנה לדברי ההסבר שבחקיקה וכי לפי הצעות החוק דובר על "אמצעים סבירים" בלבד שעל בעל הרכב לנקוט, וטען שבעל הרכב עמד בכך בהתחשב בכך שבנו אינו בעל עבר פלילי ולחובתו שתי עבירות מסוג ברירת משפט בלבד, שהוא לוחם בצבא ונחשב בעיני העורר כאדם אחראי ושהאב חינך את בנו לא לשתות ולנהוג. לשאלת בית המשפט אילו ראיות יש לכך שהעורר הזהיר את בנו לא לנהוג לאחר ששתה ומה נאמר בשימוע, השיב ב"כ העורר שבטופס השימוע רב הנסתר על הגלוי. ב"כ המשיבה טען מנגד, שלא הוצגה תשתית ראייתית כלשהי שמצביעה על אמצעי, ולו מינימלי, שננקט על ידי העורר, ובין היתר לא הובא תצהיר מצד בנו של העורר על כך שהעורר הזהיר אותו כאמור. כמו כן הגיש ב"כ המשיבה פסיקה לגבי פירוש הצירוף "כל שביכולתו" בסעיף הרלוונטי. דיון לאחר שעיינתי בחומר שבתיק, נראה לי שיש לדחות את הערר. יש לדחות את טענת העורר, כי הרף הרלוונטי של האמצעים שעל בעל הרכב לנקוט לפי סעיף 57ב(ב)(2) לפקודה כדי למנוע את העבירה הוא "אמצעים סבירים", מאחר שבחוק נקבע כי על בעל הרכב לעשות "כל שביכולתו כדי למנוע את העבירה", ולא "אמצעים סבירים". ככלל, על בית המשפט להסתמך על לשון החוק שהתקבל, ולא על הצעת חוק, ככל שאין התאמה בין הדיבור בחוק לבין הדיבור בהצעת החוק, וברי הוא כי הרף של "כל שביכולתו" הוא גבוה מזה של "אמצעים סבירים". מכל מקום, גם לא ניתן ללמוד מהצעות החוק שהגיש העורר על הסתפקות ברף של "אמצעים סבירים" בנסיבות ענייננו. כמו כן, אין ראיות לכך שהעורר עשה "כל שביכולתו" כדי למנוע את ביצוע העבירה ואין ראיות לכך שלטענתו הזהיר את בנו לא לנהוג לאחר ששתה, אם באמצעות תצהירים או ראיות אחרות, ולפיכך ממילא לא הוכחה טענת העורר בעניין האמצעים שנקט על מנת למנוע נהיגה בשכרות על ידי בנו. למותר לציין, כי גם במקרים בפסיקה שבהם הוגשו תצהירים רלוונטיים, אין די בכך בכל מקרה ועל בית המשפט להשתכנע מטענות המבקש שעשה כל שביכולתו כדי למנוע מהנהג לעבור את העבירה (ב"ש 408/06 סוסו בשארה נ' מ"י, תק-של 2006(3) 1601), וזאת כבכל עניין עובדתי הדורש הוכחה, דבר שממילא אינו מתקיים בענייננו, שכן חסרה התשתית הראייתית הבסיסית כאמור, שעל פיה יוכל בית משפט זה להשתכנע ולקבל את טענת העורר. לבסוף, אין בטענות אחרות של ב"כ העורר ובמסמכים שהגיש בנוגע לב"ש 4037/07, כדי לשנות את התוצאה של דחיית הערר. לאור האמור, הערר נדחה. רכבמשפט תעבורהאיסור שימוש ברכבשימוש ברכבאיסור שימושצווים