אי ציות עורך דין להוראות שוטר

להלן פסק דין בנושא אי ציות עורך דין להוראות שוטר: פסק דין ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כבוד השופט ריבלין) מיום 21.2.05. המערער הורשע בבית משפט קמא (ת 110823/03) בעבירה על תקנה 23(א)(1) לתקנות התעבורה, התשכ"א - 1961 (אי ציות להוראות שוטר). ביום 20.4.03, בסמוך לשעה 09:00 ביקש המערער שהינו עורך דין במקצועו, לנסוע ולהגיע מכיוון הגבעה הצרפתית לכיוון ואדי ג'וז במטרה להגיע למשרדו המצוי ברחוב נור אלדין במזרח ירושלים ולאחר מכן לדיון שנקבע מראש בבית המשפט המחוזי המצוי ברח' צלאח א-דין. הימים היו ימי חול המועד פסח ובמזרח העיר הוקמו מחסומים בשל תפילות החג. אין חולק, כי בסביבות השעה 08:50 ניצב המערער בפני מחסום בוואדי ג'וז אשר לא אפשר את המשך נסיעתו. השוטרת שעמדה במחסום הורתה למערער לפנות שמאלה, היינו, לבצע פרסה ולמצוא לו דרך חלופית. המערער, אשר מיהר לדיון שהיה קבוע לשעה 09:00, סירב לבצע פרסה והסביר לשוטרת את חשיבות העניין ונחיצותו בהיות הדיון בענין מעצר ימים. למרות הסבריו של המערער, השוטרת סירבה לאפשר לו לעבור, נרשם לו דו"ח, וחרף זאת המשיך המערער בנסיעה ישר. המערער העלה בפני בית משפט קמא טענות למכביר אשר על כולן הוא חזר בכתב הערעור. טענותיו של המערער הינן הן במישור העובדתי והן במישור המשפטי. במישור העובדתי טוען המערער, כי העבירה לא בוצעה. לטענת המערער, העיכוב שחל בתנועה כתוצאה מסירובו לבצע פרסה היה עיכוב של דקה ולא עיכוב של עשר דקות כפי שנרשם בדו"ח. המערער אינו חולק על העובדה כי המשיך בנסיעה ישר, אלא שלטענתו, הנסיעה ישר היתה לאחר רישום הדו"ח ועל כן היא אינה רלוונטית לעבירה. לבסוף חולק המערער על קביעת בית המשפט, לפיה היתה לו אלטרנטיבה ליסוע בדרך חלופית. באשר למסכת הראיות טוען המערער טענות בדבר סתירות בעדותה של השוטרת שרשמה את הדו"ח וטענות בדבר מחדלי חקירה של התביעה. במישור המשפטי טוען המערער, כי הפעלת שיקול דעתה של השוטרת נעשתה תוך חריגה ממתחם הסבירות והמידתיות, ומשכך היא נגועה בחוסר חוקיות. לטענת המערער יש לפרש את תקנה 23(א)(1) הנ"ל על פי הפירוש התכליתי (להבדיל מהפירוש הלשוני). פרשנות תכליתית לסעיף זה משמעה כי משאין סכנה ו/או הפרעה לתנועת הרכבים בדרך, אזי אין תחולה להוראות הסעיף. מעל הכל טוען המערער כי לאור נסיבות הענין קמה לו הגנת הצורך על פי סעיף 34יא לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 ואשר לכן הוא זכאי בדין. דיון בחינת טענותיו של המערער מלמדת, כי המערער למעשה אינו חולק על העובדות כפי שהן מתוארות בדו"ח השוטרת. העובדה היחידה עליה חולק המערער היא משך הזמן בו התעכב במחסום וגרם להפרעה לתנועה. ראשית אציין, כי בית משפט שלערעור אינו נוהג בדרך כלל להתערב בממצאים העובדתיים של בית המשפט הדיוני. בית המשפט הדיוני הוא אשר שמע את העדים ובחן את חומר הראיות. אשר לכן בכל הנוגע לממצאים העובדתיים ולממצאי מהימנות בדבר עדותה של השוטרת אני מקבל את קביעת בית משפט קמא. בית משפט קמא קבע, כי הדין ודברים בין המערער לבין השוטרת נמשך יותר מדקה. אעיר, כי גם אם הייתי מקבל את טענת המערער לפיה כל הויכוח בינו לבין השוטרת ארך דקה בלבד, עדיין התקיימו בו יסודות העבירה. עבירת אי הציות קמה למערער בכך שלא ביצע פרסה כהוראתה של השוטרת ומשך הזמן של אי הציות אינו רלוונטי, מה גם שבסופו של דבר המערער אכן המשיך בנסיעה ישר למרות המחסום. בנקודה זו אינני מקבל את טענת המערער, לפיה עובדה זו אינה רלוונטית היות ומדובר בפעולה שנעשתה לאחר רישום הדו"ח. ההיפך הוא הנכון. העובדה שהמערער המשיך בנסיעה ישר הינה המשך ישיר של העבירה. על כן קביעה כי המערער ביצע את העבירה אין משמעה קביעה לפיה לעולם אין להתווכח עם שוטר. עבירת אי הציות מתגבשת בעצם אי הציות, והשאלה אם הנהג התווכח עם שוטר או לא אינה רלוונטית. אם לא נאמר כן ייווצר מצב בו נהג שלא מציית להוראות שוטר בלא להוציא הגה מפיו יצא זכאי בדין. גם השאלה האם יש או אין לנהג דרך חלופית אינה רלוונטית. מסקנה הפוכה תביא למצב בו יהפוך השוטר העומד במחסום למעין "שופט" אשר צריך לשמוע מכל נהג לאן פניו מועדות ואז להחליט האם בנסיבות העניין יש לקיים את הוראת הקצין האחראי. באשר ליריעה המשפטית אותה פרש המערער בפנינו, אינני מקבל את הפרשנות התכליתית אותה מציע המערער. נכון הוא כי כל דבר חקיקה צריך שיפורש ברוח התכלית החקיקתית העומדת ביסודה. השאלה היא מיהו זה המופקד על קביעת תכליתו של דבר החקיקה, והתשובה היא שוודאי וודאי לא הנהגים הנוהגים על הכביש, ובכלל זה גם נהגים עורכי דין. השוטרת העידה במפורש בפני בית משפט קמא, כי המחסום הוצב בהוראת קצין משטרה. משכך, אין לומר כי הפעלת שיקול דעתה של השוטרת נעשה תוך חריגה מעקרון המידתיות. אמנם, משרדו של המערער, כפי שהוא טען, נמצא במרחק של כ- 200 מטר מהמחסום, אלא שהמערער הודה כי בכוונתו היה להמשיך לאחר מכן לבית המשפט המחוזי. היינו, היכן בדיוק מוצב גבול הסבירות - הינה האם תפקיד זה מוטל על השוטר או שמא על הנהג? נראה שהתשובה לכך היא פשוטה. תפקידם של שוטרי התנועה מתמצה בשמירה על הסדר הציבורי בתנועה בכבישים. אם נאמר כי עליהם להפעיל שיקול דעת ביישום ההוראות אותם הם מקבלים מלמעלה, התוצאה תהיה הפוכה לזו אליה כיוון המחוקק. גם את הטענה לפיה התקיימה בעניינו של המערער הגנת הצורך יש לדחות. סעיף 34יא לחוק העונשין מדבר בלשון מפורשת על מעשה שהיה דרוש באופן מיידי להצלת חיים, חירות, גוף או רכוש, סכנה מוחשית של פגיעה חמורה והכל אם אין לו דרך אחרת אלא לעשות את המעשה. בענייננו, המערער אף לא ניסה לנקוט בכל דרך אחרת ובחר מלכתחילה בדרך של אי ציות להוראות השוטרת. כך, למשל, יכל המערער להתקשר אל מזכירות בית המשפט ולהודיע כי הוא מאחר, כן יכל להחנות את רכבו ולהמשיך בהליכה רגלית וכד'. אלא שהמערער אף לא ניסה לנקוט בכל דרך אחרת והמשיך בנסיעה ישר למרות המחסום. קביעת עונש ללא הרשעה בעבירות תעבורה לחילופין ביקש המערער כי יוטל עליו עונש ללא הרשעה במידה ויחליט בית המשפט כי העבירה אכן בוצעה. החוק המאפשר לבית המשפט להטיל עונש ללא הרשעה אינו מבחין בין עבירות תעבורה לעבירות פליליות אחרות. כך ר' למשל סעיף 35 לפקודת התעבורה, התשכ"א - 1961, פרק ו' לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 העוסק בדרכי ענישה וסעיף 9 לפקודת המבחן [נוסח חדש], תשכ"ט - 1969. השאלה הינה האם ראוי לפטור נהג בעונש ללא הרשעה בעבירות תעבורה. הייחוד של עבירות התעבורה לעומת עבירות פליליות הוא בסיווגן בנפרד משאר העבירות הפליליות בקובץ המרשם הפלילי. המטרה העיקרית שעמדה בבסיס הסמכות ליתן עונש ללא הרשעה היתה לאפשר לעבריינים בנסיבות מסוימות להתנתק מהעבר הפלילי במטרה להקל עליהם על שילובם מחדש בחברה. כך למשל, קטינים אשר ביצעו עבירות בראשית דרכם בחיים, יוכלו לפתוח דף חדש בחייהם ולהשתלב בחיי החברה (דנ"פ 9384/01 מוחמד אל נסאסרה (המבקש בדנ"פ 9384/01) נ' לשכת עורכי הדין של מדינת ישראל - הועד המרכזי (המשיב בדנ"פ 9384/01) ואח', תק-על 2004(4) 880, עמ' 901). בנוגע לשאלה אימתי יעשה בית-המשפט שימוש בסמכותו להימנע מהרשעה נאמר כי שורת הדין מחייבת כי מי שהובא לדין ונמצא אשם, יורשע בעבירות שיוחסו לו. זה הכלל. הסמכות הנתונה לבית המשפט להסתפק בהעמדת נאשם במבחן בלי להרשיעו בדין, יפה למקרים מיוחדים ויוצאי דופן. שימוש בסמכות הזאת כאשר אין צידוק ממשי להימנע מהרשעה מפרה את הכלל. בכך נפגעת גם שורת השוויון בפני החוק. הימנעות מהרשעה אפשרית איפוא בהצטבר שני גורמים: ראשית, עצם ההרשעה פוגעת פגיעה חמורה בשיקום הנאשם. שנית, סוג העבירה מאפשר לוותר בנסיבות המקרה המסוים על ההרשעה (ע"פ 2796/03 ברטי ביבס נ' מדינת ישראל, תק-על 2004 (3) 16, עמ' 23). יישום כללים אלה בענייננו מוביל למסקנה, כי אין זה המקרה הראוי לביטול הרשעתו של המערער. בעבירות תעבורה הנפקות היחידה שיש לרישום ההרשעה הינה לענין מעקב אחר עברו התעבורתי של נהג וצבירת נקודות. מעבר לכך אין להרשעה כל נפקות בהיותה רשומה במרשם הפלילי. משכך, הרי שהשיקול הראשון בדבר פגיעה חמורה בשיקום הנאשם אינו קם בכלל בעבירות תעבורה. באשר לסוג העבירה הרי שבעבירות תעבורה, לרוב, הסנקציה המוטלת על נהג הינה מזערית. למשל במקרה שלפנינו העונש שהוטל על המערער היה קנס נמוך והתחייבות בסך 1,000 ש"ח להימנע מהעבירה בה הורשע למשך שלוש שנים. אשר לכן, דווקא בעבירות תעבורה קיים אינטרס ציבורי בהרשעת נהגים, על מנת שיוכל להיות פיקוח באמצעות שיטת הניקוד. מעבר לכך, הרי שרוב רובם של אלה שעברו עבירות תעבורה הינם אנשים נורמטיביים ואין מדובר ב"עבריינים" ואם ייפתח פתח לעונש ללא הרשעה כמעט כל אדם יוכל לטעון לנסיבות אישיות אשר יש בהן להצדיק לכאורה מתן עונש ללא הרשעה. אולם, לאור האמור ומשאין לכך נפקות לענין שיקום הנאשם, אין זה המקרה המתאים לשימוש בסמכות זו של בית המשפט. התוצאה לאור האמור, אני דוחה את הערעור. משטרהעורך דיןמשפט תעבורהאי ציות להוראת שוטרשוטר