אי מתן זכות קדימה להולך רגל

להלן פסק דין בנושא אי מתן זכות קדימה להולך רגל: פסק דין פתח דבר 1. ערעור על פסק דינו של בית המשפט לתעבורה בירושלים (כב' השופט א' טננבוים), מיום 17.1.06, בתיק ת' 11873/05 - במסגרתו הורשעה המערערת, לאחר ניהול הוכחות, בביצוע עבירה לפי תקנה 67(א) לתקנות התעבורה, תשכ"א - 1961, שעניינה: הולכי רגל במעבר חציה. על פי הדו"ח, המערערת לא אפשרה להולכי רגל שחצו במעבר להשלים את החצייה בבטחה, "תוך קרבה מסוכנת של רכבך להולך רגל". בית משפט קמא השית על המערערת את העונשים הבאים: קנס בסך 1,500 ₪, אשר ישולם ב- 3 תשלומים שווים; חודשיים פסילה בפועל; חודשיים פסילה על תנאי למשך שנתיים. הכרעת דינו של בית משפט קמא 2. בית משפט קמא קיבל גרסתן של השוטרות, אשר היו במקום, כגרסה אמינה. עוד מצא חיזוקים לגרסתן של השוטרות בגרסתה של המערערת, כאשר המערערת ציינה, שהולכת הרגל "הורידה את הרגל לכביש הבחינה בי וחזרה. אני מכירה פה את הילדים הם כל הזמן קופצים לכביש" (ת/1, תגובת המערערת הראשונית לאירוע). גם בעדותה ציינה המערערת: "הולכת רגל מבין כל האנשים הכניסה את הרגל שלה וחזרה אחורנית" (עמ' 8, ש' 1,18), תוך דחיית הטענה, כי המערערת הייתה אז כבר בתוך מעבר החצייה ואילו הילדה הייתה רק בראשיתו של מעבר החצייה. לאחר שקיבל גרסתן של השוטרות, קבע בית משפט קמא את הממצא הבא: "הולכת הרגל הייתה בעיצומה של חציית המעבר" (עמ' 3, ש' 9-10). עוד נקבע, לאור גרסתה של המערערת בנדון, כי האירוע היה בקרבתו של בית ספר. בית משפט קמא התייחס עוד לעניין מהירות נסיעתה של המערערת, ודחה טענתה, כי נסעה לאט, תוך שציין, כי חלה התפתחות בטענת ההגנה. הרי בתחילה לא נאמר דבר לעניין מהירות נסיעתה של המערערת בעוד בהמשך נטען, כי נסעה לאט. גם לעניין זה העדיף בית משפט קמא את גרסתה של השוטרת מיטל - לפיה התקרבה המערערת למעבר החצייה במהירות. באשר לגילה של הילדה, נחלקו הצדדים: המערערת טענה, כי הילדה הייתה בת 16 לערך ואילו השוטרות טענו, כי הייתה בת 12 שנים. בית משפט קמא מצא להעדיף גרסתן של השוטרות, גם לעניין זה, על פני גרסתה של המערערת - בה נמצאו סדקים ושיפורים. בית המשפט הביע תמיהתו, הכיצד טענה בתחילה המערערת, כי דובר ב"ילדים" ואחר כך הפכה הילדה, לדבריה, לנערה בת 16. לעניין אי לקיחת פרטיה של הילדה, ציין בית משפט קמא, כי "ראוי היה כי השוטרות לפחות ינסו לגבות את עדותה של הילדה, אולם אין לראות בכך מחדל, אלא טעות פעוטה בשיקול הדעת במקום. אפילו לגרסתה של הנאשמת עצמה הילדה התרחקה מהמקום במידה רבה: 'ש. למה לא לקחת את הפרטים.. ת. הייתי בהריון מתקדם, לא יכולתי לרוץ ..' (עמ' 8, ש' 28)" (עמ' 6 להכרעת הדין). לאור דברים אלה, לא מצא בית המשפט שנפל פגם היורד לשורשו של עניין ולא ייחס לכך משמעות. טענות הצדדים לערעור 3. ב"כ המערערת העלה נימוקים שונים, הן לענייו הכרעת הדין והן לעניין גזר הדין. באשר להכרעת הדין - טען ב"כ המערערת, כי לא היה מקום לאמונו של בית משפט קמא בגרסתן של השוטרות דווקא, כאשר לא נתן בהכרעת הדין כל מענה להשגות הסנגור ביחס למהימנות גרסתן ולעניין סבירותה ביחס לגרסתה של המערערת. לטענתו, עדויותיהן של השוטרות זהות האחת לשנייה, וכי מדובר בהעתקה - דבר שצריך לעורר ספק באמינותן; השוטרות חדלו מחדל חקירה, היורד לשורשו של עניין, עת לא רשמו פרטיה של הנערה ולא גבו הודעתה. עוד הלין ב"כ המערערת על כך, שבית משפט קמא פקפק באמינות גרסתה של המערערת כבר בעודה על דוכן העדים, עת מצא לנכון לשאלה: "למה שאני יאמין [כך במקור] לך ולא לשוטרות". באשר לגזר הדין - לטענת ב"כ המערערת, המדובר בעונש לא מידתי. המערערת נוהגת מזה 21 שנים. עברה התעבורתי ללא רבב, זולת עבירה אחת מסוג ברירת משפט, מלפני 5 שנים. במצב דברים זה, עונשי פסילה בפועל למשך 3 חודשים וקנס גבוה הנם חמורים. יצוין גם, כי המערערת מטופלת ב- 8 ילדים מגיל 1/2 שנה ועד גיל 16 שנים. 4. ב"כ המשיבה התנגד לערעור. לדבריו, נשען התיק על מהימנותן של השוטרות ויש להבין הערתו/שאלתו של בית המשפט למערערת, כנובעת מן הצורך להכריע בין הגרסאות השונות. במקרה שכזה, על הנהג להפעיל שיקול דעת לעניין התנהגותו של העובר במעבר חצייה. הכללים הנוגעים לסוגיה זו ידועים, ואין צורך לחזור ולציינם. לטענת ב"כ המשיבה, לא היה צורך בניהול הוכחות ודי בדבריה של המערערת, כי: "היא הורידה את הרגל מהכביש הבחינה בי וחזרה אחורה". דיון 5. הערעור על הכרעת הדין - בהכרעת דינו של בית משפט קמא, ניתנה תשובה לכל טענותיו של ב"כ המערערת אחת לאחת, כך שדין הערעור, לעניין זה, להידחות. ההלכה בדבר אי התערבותה של ערכאת הערעור בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא ובממצאי מהימנותו - ידועה היא. ערכאת הערעור לא תתערב באלה כל עוד לא הוצג נימוק כבד משקל, אשר יש בו כדי להביא להתערבות כמבוקש. נימוק שכזה לא ניתן בענייננו. אין הכרח, שערכאת הערעור תפקפק בעדויותיהן של השוטרות, אף אם גרסאותיהן דומות זו לזו, כל עוד לא ניתן טעם טוב לכך. טענותיו של הסנגור המלומד לעניין זה הנן בגדר ספקולציה. באשר לשאלתו של בית משפט קמא למערערת, מדוע יאמין לה דווקא ולא לשוטרות - איני מוצא בזאת, כי בית משפט קמא בחר שלא להאמין למערערת, מלכתחילה, עוד בטרם שמע עדותה, או שהכריז א-פריורית, שאינה אמינה בעיניו. סבורני, כי בזאת ביקש בית משפט קמא לציין, שעל המערערת לגבות טענותיה בעובדות משכנעות. מהכרעת הדין עולה, כי בית משפט קמא תמך מסקנותיו העובדתיות בדברים מהותיים בעדותה של המערערת - העובדה, כי מדובר במקום בקרבת בית ספר, גילה של המתלוננת, המתלוננת החלה להיכנס למעבר החצייה, וכן העובדה, שהמתלוננת התרחקה מן המקום במהירות, כך שלא היה סיפק בידי השוטרות, לרשום פרטיה, אילו רצו בכך. 6. ב"כ המערערת ביקש לעכב מתן פסק הדין עד אשר ימציא לבית המשפט פסיקה - לפיה במקרים כגון דא "אין פסילות בפועל", כלשונו. ואולם, בהודעתו מיום 14.9.06, ציין שלא הצליח למצוא פסיקה כזו, ובפסק הדין היחיד שצירף אין כדי לתמוך בטענותיו. 7. באשר לערעור על גזר הדין - דינו להידחות גם כן. לא שוכנעתי, כי העונש, אשר השית בית משפט קמא על המערערת, חורג בחומרתו במידה המחייבת התערבות. נהג המתקרב למעבר חצייה חייב לאפשר לעוברי אורח להיכנס למעבר החצייה ולהשלים חצייתו בבטחה. סיכומו של דבר 8. דין הערעור, על שתי חלופותיו, להידחות. המערערת תפקיד רישיונה עד יום 1.11.06. הקנס ישולם בתנאים אשר קבע בית משפט קמא, החל מיום 1.11.06.משפט תעבורהזכות קדימההולך רגל