להלן החלטה בנושא תקיפת עורך דין במהלך דיון: החלטה כתב האישום שהוגש בתאריך 5.08.07 נגד הנאשם מייחס לו איומים ותקיפה סתם, עבירות לפי סעיפים 192 ו-379 לחוק העונשין תשל"ז- 1977 (להלן: "החוק"). ב-23.01.08, במסגרת הסדר טיעון, תיקנה התביעה את עובדות כתב האישום והנאשם הודה שבתאריך 6.12.06, במהלך דיון שהתנהל בפני כבוד השופטת פלאוט בבית המשפט לענייני משפחה, תקף את עו"ד שמואל צברי (להלן: "המתלונן") ואיים להרוג אותו במטרה להפחידו או להקניטו. בהתאם להסדר, בטרם הרשעה, הוזמן משירות המבחן תסקיר בעניינו של הנאשם. ב"כ התביעה הצהירה שלמרות הסכמתה להזמנת תסקיר, תעמוד על הרשעה. שירות המבחן - נדרש, כמקובל, לנסיבותיו האישיות של הנאשם ולסכסוך שבינו לבין אשתו המתמשך כעשרים שנה, במהלכן נפרד ממנה מבלי להגיע להסכמות בהקשר לגירושים. לדעת שירות המבחן, למרות הודאתו, הנאשם לא מפנים את חומרת מעשיו ומשליך את האחריות להתנהגותו האלימה על המתלונן ועל הרשות השופטת. להערכת השירות מבנה אישיותו של הנאשם מקים חשש להישנות עבירות במיוחד על רקע העדר מסגרת תומכת. שירות המבחן לא בא בהמלצות לא באשר להרשעה ולא באשר לענישה. לעניין ההרשעה, לא נמצא נימוק המצדיק אי הרשעה. לדעת השירות, תוצאה כזו עלולה לשמש מסר מטעה לנאשם באשר ללגיטימיות התנהגותו האלימה. לעניין הענישה, בהעדר הפנמת האשמה אין מקום להתערבות טיפולית, ואין הצדקה להקלה במידת העונש. התביעה - באופן טבעי נשארה התביעה נאמנה לעמדתה המקורית וביקשה להרשיע את הנאשם בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום. לגישת התובעת, עו"ד מ.שקים, האמור בתסקיר מחזק את העמדה ומצדיק הרשעה. ההגנה - הסנגור, עו"ד אוחנה, לא התעלם מחומרת העבירות נשוא הודאת הנאשם ואף על פי כן ביקש להימנע מהרשעת מרשו. לגישתו אין ליתן משקל מכריע לעובדה שהרשעה לא תפגע בתעסוקתו של הנאשם, שזה מכבר עבר את גיל העבודה ופרש לגמלאות לאחר עשרות שנים של תפקוד נורמטיבי. לעומת זאת ראוי לדעתו ליתן משקל לקולה, לשירותו הצבאי של הנאשם, השתתפותו במלחמות ישראל, לעובדת היותה של ההסתבכות שבכתב האישום הסתבכותו היחידה בפלילים. הסנגור ביקש לקבל ששמו הטוב של הנאשם הוא הנכס היחיד שנותר לו, שיקר מאוד לנאשם בעיקר בהתחשב בפעילותו כחבר וועד בבית כנסת, חזן, ומגייס תרומות. לתמיכה בבקשתו לאי הרשעה הגיש הסנגור לעיוני פסק דינה של חברתי לערכאה כבוד השופטת בית אור מבית המשפט השלום בב"ש בת"פ 3420/03. לאחר ששמעתי הטיעונים, עיינתי בתסקירים, במסמכים ובתקדימים ושקלתי הנסיבות הגעתי למסקנות כדלקמן : הרשעה היא התוצאה המתחייבת לאחר קביעה שיפוטית שהנאשם עבר עבירה פלילית. בהרשעה מביעה החברה, באופן שוויוני את סלידתה מהמעשה, ומקווה להשיג הרתעה אישית וכללית, ראו ע"פ 9262/03 פלוני נ' מדינת ישראל פ"ד נח(4), 869. יחד עם זאת בסעיף 71א לחוק ובסעיף 1 לפקודת המבחן (נוסח חדש), התשי"ט-1969, הסמיך המחוקק את בית המשפט לסיים הליך ללא הרשעה. השימוש בסמכות לסיים הליך ללא הטבעת אות קין של פליליות על מי שהועמד לדין בגין עבירה ולא זוכה, ייעשה במקרים נדירים ביותר ולאחר שביהמ"ש שוכנע ברמה גבוה של שכנוע, שהנזק שעלול להיגרם לנאשם באם יורשע חמור במיוחד ובלתי מידתי בהשוואה לנזק שייגרם לציבור באם ההליך יסתיים ללא הרשעה. במילים אחרות, כשעוצמת השיקול האינדיבידואלי עולה בהרבה על עוצמת השיקול הציבורי שבמיצוי הדין, יימנע בית משפט מהרשעה. כדי להגיע להחלטה מתי להשתמש בסמכות שלא להרשיע, נעזר בית המשפט במבחנים, שנקבעו, בין השאר, ברע"פ 432/85 רומנו נ' מדינת ישראל, תק - על כרך 85 (3) תשמ"ה-תשמ"ו 1985 עמ' 737, ע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337, (להלן: "הלכת כתב"), ע"פ 2669/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(3), עמ' 685 בעמ' 689 וע"פ 8903/05, פלוני נ' מדינת ישראל. על פי הלכות אלו, בית המשפט בוחן את חומרת העבירה ונסיבות ביצועה, עמדת הקורבן, עברו הנקי של הנאשם והתייחסותו למעשה העבירה, כשהשיקול המכריע הוא השפעתה של הרשעה על המשך תפקודו של הנאשם. ככל שהרשעה משפיעה על נאשם באופן שלילי מבחינת דימוייו העצמי ומבחינת הגבלת יכולתו להמשיך ולפעול בתפקידו המקצועי, ובהתקיים התנאים הנוספים הצריכים כמפורט לעיל, ייטה בית המשפט לסיים את ההליך ללא הרשעה. 5. מהכלל אל הפרט - למרות עברו הנקי של הנאשם ובהתחשב בכך שבמהלך שבעים שנות חייו לא הסתבך בפלילים, אין בפני נסיבות המצדיקות מסקנה שהרשעת הנאשם תגרום לו נזק קונקרטי חמור ובלתי מידתי לנזק שייגרם לאינטרס הציבורי באם ההליך המשפטי בעניין כה חמור יסתיים ללא הרשעה. 6. מקובלת עלי הערכת שירות המבחן את אישיותו של הנאשם כפי שהשתקפה גם בהתנהגותו בדיון שבפני (עמ' 5 ש' 5-7). 7. אינני מקבלת טענת הסנגור שבמקרה זה כמו במקרה שבתקדים אותו הציג ראוי לסיים את ההליך באי הרשעה חרף עמדת שירות המבחן. שם מעבר לפגיעה קונקרטית בהמשך תעסוקתו של הנאשם כמורה, העבירה נבעה ממעשה שטות בלתי מתוחכם, בעוד שבפני, נאשם שעבר עבירה אלימות חמורה, במסגרת הליך משפטי, תוך כדי התנהלותו וללא כל מורא מאימת הדין. שם, התרשם בית המשפט שהנאשם למד לקח מעצם ההליכים הפליליים שננקטו נגדו, מה שאין כן במקרה דנן. 8. בית משפט זה יוצא מהנחה ששמו הטוב של הנאשם יקר לו מאוד ופגיעה בו היא בבחינת נזק חמור שכן לימדונו חכמינו כי "טוב שם טוב משמן טוב". אולם נזק זה הוא נזק אינהרנטי שנובע מהרשעה בפלילים. על הנאשם יהיה להתמודד עם הנזק הזה כשם שמתמודד כל אדם היוצא משערי בית המשפט כשלחובתו הרשעה, שהיא נגזרת ממעשיו. סוף דבר - אני דוחה בקשת הנאשם וסנגורו לסיים ההליך ללא הרשעה. עורך דיןאלימותדיוןתקיפה