לגרסת התביעה, במהלך פגישה התנפל הנאשם על המתלונן והחל תוקף אותו בכול חלקי גופו; הכה בראשו באבן שאחז בידו, חבט באגרופים בראשו, חנק אותו בשתי ידיו ונשך אותו באבר מינו עד זוב דם. בגין מעשיו הועמד הנאשם לדין בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 . להלן הכרעת דין בנושא תקיפה הגורמת חבלה של ממש: הכרעת דין פתח דבר עובדות האירוע העומד במרכזה של הכרעת דין זו שעניינן תקיפה, גם כשהן נבחנות כפשוטן על פי לשון כתב האישום, בולטות במוזרותן ויוצאות דופן בחריגותן. שבעתיים, כפי שיבואר, בשים לב לגרסת הנאשם שלא השכיל ליתן ולו תחילתו של הסבר הגיוני להתנפלותו הברוטאלית, חייתית, יש לומר, על המתלונן, בסיומה נותר האחרון מוכה וחבול, שותת דם וחסר הכרה, על לא כול עוול. וראשית לתקיפה כפי תאורה בכתב האישום בשעות אחר הצהרים של יום 4.9.03 הגיע הנאשם במסגרת עבודתו כחשמלאי בחברת "הידרופן" (להלן: "החברה") לבניין "שער העיר" ברח' ז'בוטינסקי ברמת גן (להלן:"זירת העבירה"). שם פגש במנהל הפרויקטים של החברה (להלן:"המתלונן"). לגרסת התביעה, במהלך הפגישה התנפל הנאשם על המתלונן והחל תוקף אותו בכול חלקי גופו; הכה בראשו באבן שאחז בידו, חבט באגרופים בראשו, חנק אותו בשתי ידיו ונשך אותו באבר מינו עד זוב דם. כתוצאה מהתקיפה נגרמו למתלונן חבלות בראשו ובפניו, סטיית מחיצת האף לשמאל ופצע מדמם באבר מינו בגודל 7X7 מ"מ והוא סבל מאיבוד הכרה. בגין מעשיו הועמד הנאשם לדין בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 . תשובת הנאשם לאשמה תגובת הנאשם לאשמה הייתה בבחינת הודאה חלקית בתקיפה, קרי, אותו חלק המתייחס לנשיכת המתלונן באבר מינו. יתר העובדות הוצגו בסדר כרונולוגי אחר ותרחיש שונה. ראשיתו, בפנייתו למתלונן לסייע לו בקבלת הלוואה. הבקשה נענתה, לדבריו, בסירוב בוטה שלווה בתנועה מגונה לעבר אבר מינו. בתגובה, נשך אותו הנאשם באבר מינו. משלב זה ואילך, הציג הנאשם גרסה שונה מגרסת התביעה - התפתח ביניהם מאבק פיזי שהחל בו המתלונן בכך שדחף אותו והכה בו באגרופו, ובהמשך, התגוללו שניהם על הרצפה והחליפו מהלומות ואגרופים. מחלוקת נוספת נעורה סביב תוצאות התקיפה, כשצירה סביב השאלה האם כול החבלות והפציעה הינן תולדה ישירה לתקיפה. תעלומת המניע כבר בשלב זה ניתן להקדים ולומר, כי חרף עדותם וחקירתם של המתלונן והנאשם, סוגית המניע לתקיפה האכזרית וחסרת השחר נותרה עלומה וללא פתרונים. בית המשפט לא מצא בכול חומר הראיות ובעיקר בעדות הנאשם מענה מספק לשאלה המתבקשת, מדוע התנפל בחמת זעם שלוחת רסן זו על המתלונן וכך כילה בו זעמו עד זוב דם? מהו הרקע או הסיבה לאלימות קשה וחסרת גבולות זו? סלע המחלוקת לאור גרסת הנאשם צומצמה במידת מה יריעת המחלוקת בין הצדדים והתמקדה בשאלה עובדתית, האם מעבר לנשיכה באבר המין הוסיף ותקף את המתלונן בפראות בכול חלקי גופו וגרם לו את החבלות המתוארות, או שמא לאחריה התנפל עליו המתלונן והכהו מכות נמרצות והוא נאלץ להתגונן מפניו, או למצער התפתחה ביניהם תגרה הדדית שלכול אחד מהם חלק שווה ביצירתה? חרף זאת, לשם הכרעה במהימנות העדים ומשקל עדותם נדרש בית המשפט לבחינת הגרסאות במלואן. מסגרת התשתית הראיתית לא היו עדי ראיה לאירוע עצמו. לפיכך, בסופו של יום, הונחה בפני בית המשפט תשתית ראיתית מצומצמת של גרסה מול גרסה, המתלונן אל מול הנאשם, שההכרעה ביניהן תחתך מכוח מידת האמון שבית המשפט יעניק להן, בהתבסס על אמות מידה של סבירות, הגיון וניסיון החיים. ניתוח עדות המתלונן-הערכת אמינותו בעומדו על דוכן העדים תאר המתלונן- אליהו גרובי אירוע הזוי שתחילתו השגרתית והרגילה לא יכלה להעיד על אחריתו. בעדות עניינית, ברורה ועקבית שיחזר את השתלשלות הדברים כשהוא מתעכב על כול פרט וכול עובדה וכורך בתיאורו את תחושותיו והרגשתו, לכדי תמונה אוטנטית בהירה ושלמה של תקיפה ברוטאלית. ניכר היה במתלונן שהעדות קשה עליו. ניתן היה להתרשם מהבושה שאחזה בו שעה שנדרש לשחזר פרטים אינטימיים ומביכים הקשורים בפציעתו. ברם, לא היה בכול אלה כדי להרתיעו מלתאר בכנות ובפתיחות את הדברים כהווייתם. זהו סיפור המעשה המבעית אליו נקלע, אליבא דגרסתו. המתלונן משמש כמנהל מספר פרויקטים בחברה בה הועסק הנאשם אותה עת כטכנאי חשמלאי. הוא הגיע לפגישה בזירת העבירה לצורכי עבודה לאחר תיאום טלפוני עם הנאשם. סוכם ביניהם כי יפגשו בסביבות השעה ארבע במשרדי החברה בהרצלייה ומשם יצאו לאתר הבנייה. הפגישה שנערכה בחדר המכונות במקום נסבה סביב נושאי עבודה רגילים- לובנו בעיות, עברו על תוכניות, קיימו התייעצויות בנושאי חשמל שונים וכיו"ב. בשלב מסוים פנה אליו הנאשם ואמר שהוא זקוק לכסף ובקש לשוחח עמו בעניין אישי. כשניסה לברר עמו במה מדובר הזכיר לו שיחה קודמת ביניהם שנערכה כשנה וחצי עובר לאותו מועד. תוך כדי בירור העניין, ללא סיבה וללא כול התראה, תקף אותו לפתע במכת אגרוף חזקה בראשו שהפילה אותו לרצפה. שרוע על הקרקע, המום ומבוהל ניסה המתלונן להתרומם על רגליו ובקש להרגיע את הנאשם. אלא שהלה כאחוז אמוק התנפל עליו באגרופים שלוחים והפליא בו מכותיו בכול חלקי גופו, משל היה מתאגרף מקצועי. לגרסתו, מחמת ההפתעה, הכוח והעוצמה שהופעלו נגדו, לא הצליח להגיב ולגונן על עצמו, ונותר מוטל על הקרקע חסר אונים כשהנאשם שוכב מעליו ומרתקו לרצפה. במצב זה, כשידיו ורגליו כעקודות ממש, נטול יכולת להניען בחופשיות, החל הנאשם לחנוק אותו בצווארו עד שנעתקה נשמתו, בלשונו:"הרגשתי שאני נחנק ועייני מתגלגלות. אני בתודעתי חשבתי שסיימתי את חיי" (ע"מ 7 שורה 23). ואז, כבתחילה, בפתאומיות וללא סיבה, קם הנאשם מעליו, והאוויר חזר לריאותיו: "ואז, בפתאומיות, הוא קם מעליי והלך אחורה. פשוט חזרתי לחיים, האוויר חזר אלי והתחלתי להתאושש". בשלב זה, סבר המתלונן לתומו שהנאשם מתעשת וחוזר לעשתונותיו. ברם, כפי שהתברר לו לזוועתו בדיעבד, הייתה זו רווחה רגעית ומדומה. מה שנדמה היה לכאורה כצעד שנועד לסייע לו להתאושש מקוצר נשמתו הפך לתקיפה חייתית ומטורפת; הנאשם החל לפתוח את כפתורי מכנסיו ולשחרר את חגורתו "ואני חשבתי", הסביר המתלונן ברוב היגיון, "שהוא רוצה לעזור לי להתאושש בשניות האלה". אלא שבמציאות הפכה סברתו לסיוט משנוכח שהנאשם חזר והתנפל עליו כאחוז אמוק ונשך אותו באבר מינו עד זוב דם. העד שיחזר את הטראומה שחווה על בשרו באופן שלא הותיר ספק לגבי טיב המעשה המחריד, מה עוד שעצם המעשה מוסכם על הכול: "פתאום הרגשתי את הפנים שלו על אבר המין שלי. הוא נשך אותי בכזאת צורה... ואחר כך הצלחתי להתרומם מהרצפה. ואז הוא נרתע אחורה וראיתי את הדם שלי יוצא מהפה שלו". המתלונן ניצל את האתנחתה הקצרה וניסה להימלט לעבר הדלת, אך נחסם על ידי הנאשם שחזר והפילו לרצפה. רק לאחר שכילה בו זעמו עזבו לנפשו. בעדותו הטיב העד לתאר את מצבו הפיזי והנפשי לאחר אותם רגעי אימה, ובעיקר נתן ביטוי מוחשי לתחושות הפחד והחרדה, אוזלת היד וחוסר האונים שהכתיבו באותם רגעים את התנהגותו:"הרגשתי שאני לבד ולא ידעתי מה לעשות. איך שאני עם המכנסים למטה יצאתי החוצה וכול הדברים שלי מפוזרים בחדר, טלפון, כספים...". בדרכו החוצה שמע את הנאשם מפטיר לעברו: "מה אני הומו?", והתעלם ממנו. הוא ניסה להסתייע בנהגים שפגש בחוץ, אך מראהו הסתור והחריג, או בלשונו"..הייתי במצב כמו שיצאתי מבית משוגעים", גרם תחילה לרתיעה ולתגובות הססניות. בסופו של דבר, התרצו. אחד מהם איפשר לו להשתמש במכשיר הטלפון הנייד כדי להתקשר למעבידו, אפרים שטרנהיים, על מנת שיזעיק את המשטרה. בהגיעו לתחנת המשטרה נתקל בנאשם שמיהר לבקש את סליחתו והתנצל על מה שאירע. הלה ניסה לתרץ את מעשהו בטענה כי נתקף שיגעון. בעימות ביניהם חזר והתנצל באלף סליחות וכן שב על אותו תירוץ, וחוזר חלילה. התוצאות הפיזיות של התקיפה שלוחת הרסן, סיפר העד, בדמות יד שבורה, שן פגועה, שפה פצועה וחבלה קשה באבר המין, נותרו חודשים ארוכים בגופו כאות וסימן מוחשיים. כראיה הוגשה תעודת הרופא (ת/1) שממצאיה מלמדים על שורת החבלות המתוארת. בחקירתו הנגדית נדרש המתלונן לשאלה שעמדה בחללו של אולם בית המשפט, מהו המניע לתקיפה. לא נמצא לה מענה בפיו. שלוש שנים הטרידה השאלה את מנוחתו, ללא הואיל. לדידו, לא היה במערכת יחסיהם התקינה והקורקטית כול גורם, סיבה או עניין שיכול היה לגרום להתפרצות אלימה זו. יחסי העבודה ביניהם, התנהלו מאז ומעולם על מי מנוחות, ולא נמצא בהם מתום. באשר לתקיפה עצמה היה המתלונן זהיר וקפדן דיו כדי לאשר כי לא ראה במו עיניו שהנאשם תקף אותו באמצעות אבן. הוא הסביר, והסברו נמצא מספק והגיוני בעיני, כי עוצמת המכה הייתה כה עזה עד כי איבד את הכרתו, ולכן הניח או הסיק שהוכה באמצעות חפץ קהה כלשהו. גם המהירות בה הותקף וההפתעה שהייתה מנת חלקו תרמו לבלבול וחוסר היכולת להבין בדיוק במה הוכה (ע"מ 10 שורות 17-21). כבר בשלב זה יקבע, כי נוכח עדות הנאשם בנקודה ספציפית זו קרי, מהו האמצעי ששמש לתקיפה, התעורר ספק לגבי עובדה זו, ממנו ייהנה הנאשם, מה שאין כן לגבי עצם התקיפה ותוצאותיה. אותה מידה של זהירות נהג המתלונן לגבי הנסיבות בהן נגרם השבר בידו, שעה שאישר כי לא מן הנמנע כי נגרם כתוצאה מנפילתו על הרצפה ולא מחמת מכה ישירה: "ש. איזה חלק של היד נשבר ת. החלק שבין כף היד לזרוע ש.איך הוא שבר לך את היד ת.זה לא היה מכה מכוונת ליד. כנראה כתוצאה מהנפילה נשברה לי היד" (ע"מ 11 שורות 1-4). בהקשר הזה ראוי להדגיש ולומר. עובדתית, אין נפקא מינא, האם השבר ביד נגרם ממכה ישירה שהנחית הנאשם על המתלונן, או כתוצאה מנחיתתו על הקרקע כתוצאה מהתנפלות הנאשם עליו, שהרי חד-הוא מבחינת הקשר הסיבתי בין המעשה לתוצאה החבלתית. בשתי הווריאציות העובדתיות התוצאה של פציעת המתלונן הינה פועל יוצא ממעשיו של הנאשם. זאת ועוד. גם בעניין נוסף, חיצוני לאירוע גופו גילה המתלונן זהירות רבה. לשאלת הסנגור אישר כי למרות שמפי הנאשם נדף ריח אלכוהול לא היה שיכור ברמה ששללה את מודעותו לנעשה סביבו. דפוסי הזהירות וההקפדה בהם ניחנה עדות המתלונן נוסכים נופך בעל משקל לאמינותו. לא רק זאת אף זאת, חרף קיצוניותו של המעשה, גם אם יבחן על פי גרסת הנאשם, המתלונן- קורבן העבירה לא נתפס להפרזה או לניפוח העובדות. שחזורן נעשה באופן מדוד ופרופורציונאלי, ללא כול ניסיון להעצימן. מידה זו מוסיפה משקל נוסף לחיזוק אמינותו. פציעת הנאשם - המשמעות הראיתית בהיבט של אמינות גרסת המתלונן אין מחלוקת שגם הנאשם נחבל במהלך האירוע, כעולה מהממצאים שבדו"ח הרפואי נ/1. דא עקא, שההסבר שנתן המתלונן לנסיבות האפשריות בהן נפגע מתיישב עם גרסתו לאופן השתלשלות הדברים. המתלונן לא ניסה ליפות את הדברים ותאר סיטואציה ברורה ומציאותית. רוצה לומר. כשהותקף ניסה להתגונן ולהיחלץ מידיו של הנאשם, אך ידו הייתה על התחתונה:" כשהוא תקף אותי אני לא עמדתי כמו משותק, אלא ניסיתי לברוח ולהגן על עצמי ולא הצלחתי לעשות שום פעולה. באותם שלבים של מאבק ברור שנגעתי בו. הוא הצליח להשכיב אותי ולפגוע בי בצורה קשה"(ע"מ 11 שורות 13-16). תוך כדי מאבקו, בעוד הנאשם אינו מרפה ממנו וממשיך בתוקפנותו, לא מן הנמנע שנחבל קמעא, כדבריו:"...אני ניסיתי להגן על עצמי אבל לא ניסיתי לתת לו מכה, אבל כתוצאה מהמאבק יכול להיות שקרו לו החבלות האלה. הוא ניסה לחנוק אותי. יכול להיות שהוא שפשף את עצמו ברצפה" ע"מ 11 שורות 7-9). אך טבעי הוא, כי למרות המצוקה והנחיתות ניסה המתלונן להשתחרר מהנאשם ולהדפו מעליו, ותוך כדי אותה התכתשות נחבל גם הנאשם. מה גם שהחבלות הקלות יחסית, שהתבטאו בפצעי שפשוף במצח ושטף דם ברירית השפה ונפיחות ואודם, אינן עומדות בפרופורציה לחבלות הקשות מהן סבל המתלונן. מעתה אמור. אין בפציעת הנאשם כדי להפחית ממשקל עדותו של המתלונן, אלא לחזקה. עדות אפרים שטרנהיים - חיזוק לעדות המתלונן עד תביעה זה הינו הבעלים והמנהל של החברה בה עבדו הנאשם והמתלונן. היכרותו עם המתלונן קרובה מזה למעלה מ-20 שנה. הוא עצמו לא היה עד ראיה לאירוע הנדון. ברם, הוא הוזעק בטלפון על ידי המתלונן דקות לאחריו ושמע מפיו את פרטי המעשה. כשפגש בו בזירת העבירה יכול היה להתרשם ממצבו הפיזי והנפשי. עדותו משמשת הן כראיית תימוכין בהיבט של עקביות גרסת המתלונן, והן כראיה עצמית מכוח התרשמותו ממצבו הנפשי. ולגופה של העדות. העד מסר כי ראה את השניים יוצאים לפגישה בנושא עבודות חשמל. שעה קלה לאחר מכן קבל טלפון "היסטרי", בלשונו, מהמתלונן, שמעולם לא נשמע כך מדבר. הוא סיפר לו בקול רועד כי הותקף בברוטאליות על ידי הנאשם ובקש שיבוא בדחיפות הואיל והוא נתון ב"בעיה". טיבה של הבעיה התגלה לנגד עיניו המשתאות עת פגש בו בזירת העבירה. מראהו לא הותיר כול ספק כי הותקף קשות. החבלות שנגלו לעיניו זהות לתיאורו של המתלונן: "הגעתי. אני רואה את אלי חבול, כולו מלא אבק, נוטף דם והשן שלו וכול הפנים מלאות דם והשן לא במקום. היד שלו שמוטה. משהו קטסטרופה. נכנסתי להלם. הוא סיפר לי הבן אדם תקף אותי. הרג אותי" (ע"מ 12 שורות 22-24). הנאשם היה עדיין במקום, אך העד פחד להתקרב אליו או אפילו לדבר אתו מחשש פן יבולע גם לו, כדבריו: "היינו בפחד נוראי גם אני וגם אלי כי הוא הסתובב בשטח ולא ידעתו מה הולך לקרות...". ובחקירה הנגדית: "ש. אתה דברת עם הנאשם ת. לא, רק אמרתי לו אל תתקרב כי פחדתי ש. לא קראת לו הומו באותו רגע ת. מה פתאום. אני פחדתי, אמרתי לו תסתלק מפה. פחדתי שגם יתקיף אותי" (ע"מ 13 שורות 19 -23). ולגרסת הנאשם כבר עתה ניתן להקדים ולומר, כי לאור הודאת הנאשם בתקיפת המתלונן על ידי נשיכתו באבר מינו, ניתן להרשיעו בעבירה בה הואשם רק בהקשר זה בלבד. אלא שהנאשם כפר ביתר העובדות, ועל כן תבחן אמינות גרסתו בכללותה, לרבות חלק זה באירוע. בחמש הזדמנויות מסר הנאשם את גרסתו על נסיבות האירוע. שלוש במסגרת חקירתו ושתיים בבית המשפט. השוואתן מעלה חוסר עקביות המתבטא בשינויים וסתירות מהותיים בין גרסה לגרסה. ההזדמנות הראשונה הייתה שעה קלה לאחר האירוע, עדיין בזירת העבירה, שעה שתושאל על ידי שוטר- רס"ל אבי הבה אודות נסיבות המקרה. כבר במעמד זה מסר הנאשם שתי גרסאות שונות, כמתועד בדו"ח הפעולה ת/2. ההזדמנות השנייה הייתה בעת חקירתו במשטרה ת/4 והשלישית בעימות ת/5. שתי ההזדמנויות הנוספות היו במועד ההקראה ובעדותו מעל דוכן העדים. נפתולי הגרסה, שינוייה ופגמיה שומטים לחלוטין את הקרקע תחתיה. להלן יובאו פירטי הגרסאות השונות והשוואתן. דו"ח הפעולה (ת/2) מחד, מהווה חיזוק לגרסת המתלונן, ומאידך, סותר את גרסת הנאשם בהסכמת הסנגור הוגש לבית המשפט דו"ח הפעולה (ת/2) של רס"ל אבי הבה. משמע, כול שנרשם בו מוסכם על ההגנה כמתעד את הדברים ששמע וראה עד זה. השוטר, כך עולה מהרישום, הוזעק לזירת העבירה על ידי הנאשם. באותו מעמד מסר לו שתי גרסאות שונות לגבי אופן התרחשות הדברים, ובעיקר הסיבה לנשיכה, הסותרות את גרסתו בהודעתו במשטרה ובבית המשפט. בתחילה, "האשים" את המתלונן בכך שניסה להכניס את אבר מינו לתוך פיו וטען כי בשל כך הכה בו באגרופו. בדיעבד, התברר כי שקר בעניין זה והאשימו באשמת כזב. כשפנה השוטר למתלונן כדי לשמוע גרסתו, הבחין כי הוא חבול ופגוע קשה בכול חלקי גופו - פניו מגואלות בדם, שן קדמית רופפת, נפיחות גדולה בחלק האחורי של ראשו והמקום מדמם. כשנשאל הלה כיצד נפגע מסר לו גרסה שונה בתכלית. הגרסה, יש להדגיש, זהה לגרסה שמסר במשטרה ובבית המשפט. לדבריו, הכול החל בבקשה שגרתית של הנאשם לסייע לו כספית. לפתע, התנפל עליו ותקף אותו בכול חלקי גופו- אגרוף בפניו, מכה בראשו, ככול הנראה עם אבן, המשיך וחנק אותו עד שלא יכול היה לנשום, וסופו שנשך אותו באבר מינו, וזאת לאחר ששחרר את חגורתו והתיר את כפתורי מכנסיו. השוטר הבחין בנפיחות ובפצע מדמם במקום הנשיכה. עתה, נדרש הנאשם על ידי השוטר להגיב על אתר על דברי המתלונן. כשניגש אליו בשנית הבחין כי אגרופו מגואל בדם. הלה אישר כי זה דמו הניגר של המתלונן שהוטבע בידו כתוצאה ממכת האגרוף. אך בכך לא די. בשלב זה שינה הנאשם טעמו וחזר בו מהגרסה הראשונית, כשטען כי המתלונן עשה תנועה עם אבר מינו ולא כפי שמסר בתחילה. לציין, כי באותו מעמד טען שאין הוא זוכר כלל אם חנק את המתלונן, או נשך אותו באבר מינו. על גרסה זו של שכחת האירוע חזר הנאשם גם בעת מעצרו (ראה ת/3). הגרסה בהודעה (ת/4) גם באמרתו מסר הנאשם כי תחילת המעשה בפנייתו למתלונן בבקשה להלוואה כספית. לגבי המניע לתגובתו האלימה חזר לגרסה הראשונית, הגם ששנה פרטיה. קרי, מעשה פרובוקטיבי בעל אופי מיני מובהק. הוא טען כי המתלונן "צבט" אותו בכול חלקי גופו, גם החלק התחתון, וכשבקש ממנו הלוואה התקרב אליו, פתח את רוכסן מכנסיו, הוציא את אבר מינו, קרבו לפניו ודרש שיגע בו. בניגוד לגרסאותיו הראשונות הודה הנאשם בנשיכת אבר מינו של המתלונן. בנוסף, הודה כי המשיך ותקף אותו בכך שתפס אותו בידיו, דחף אותו והכה בפניו באגרופים. לדבריו, המתלונן השיב לו במכת אגרוף ושניהם נאבקו זה בזה כשהם מתגוללים על הקרקע. כתוצאה מכך נפצע בשפתיו. הגרסה בהקראה ובעדות בבית המשפט בתגובתו לכתב האישום עברה גרסת הנאשם שינוי נוסף, בעיקר בהיבט של הפאן המיני שייחס להתנהגות המתלונן עובר הנשיכה. הגרסה שמסר הייתה ערבוב של חלקי הגרסאות עד כה ועומדת בסתירה להן. הפעם טען כי סירוב של הנאשם להיענות לבקשת ההלוואה לווה בהצבעה על אבר מינו (ראה ע"מ 2 שורה 16). אין צריך לנתח ארוכות גרסה זו כדי לקבוע שהיא עומדת בסתירה לגרסאות הקודמות, או למצער הצגה שונה וממותנת של האספקט המיני. רוצה לומר. תנועה של הצבעה על אבר המין אינה זהה כלל לניסיון לדחוף את אבר המין לפיו, כגרסת הנאשם בתחילת בתשאול, ולא לוורסיה החדשה של קירוב אבר המין לפניו, כגרסתו בהודעה. כבר עתה מתבקשת השאלה, כיצד ניתן ליתן אמון כלשהו בגרסה מתפתלת וסותרת זו? ובאה עדותו בבית המשפט והוסיפה על שפע הגרסאות וורסיה נוספת. בדרכו המתפתלת גם מעל הדוכן הציג הנאשם גרסה חדשה נוספת המורכבת ממספר גרסאות ועומדת בסתירה לגרסאותיו הקודמות. עיקר השוני ניכר בהצגת הסדר הכרונולוגי של הדברים ובמיתון תוקפנות המתלונן. בעוד בהודעה טען כי הנשיכה והתקיפה אירעו בסדר עוקב הרי בחקירתו הראשית הייתה גרסתו כי בתגובה לנשיכה סטר לו המתלונן, ותו לא. רק בחקירתו הנגדית חזר לגרסה, ולפיה הותקף על ידי המתלונן בכמה אופנים. כשנדרש לסתירות בין גרסאותיו לא עלה בידו ליישבן ולא השכיל לספק להן ולו ראשיתו של הסבר סביר. העמדת גרסתו העקבית והאמינה של המתלונן, המחוזקת בעדות השוטר ומעבידו וכן בהודאת הנאשם, לפחות לגבי הנשיכה, אל מול עדותו רבת הסתירות והפריכות של הנאשם, נותנת עדיפות ברורה לגרסת התביעה. אני מבכרת עדות זו ללא עוררין על פני עדותו של הנאשם לא רק מחמת פגמיה ולקויה המוכחים על פניהם, אלא גם משום שבניגוד לה עומדת היא במבחן ההיגיון והסבירות. לשון אחר, המתלונן הטיב להסביר כיצד עלה בידו של הנאשם לעשות בגופו מעשה שדרש כוח רב. רק בסיטואציה אותה תאר, בה היה מוטל כשבר כלי, חסר אונים, על הרצפה לאחר שהוכה נמרצות, נחנק, נפצע והופל אפיים ארצה, יכול היה הנאשם להתיר את חגורתו, להפשיל את מכנסיו ולבצע בו את זממו. בעוד הנאשם לעומתו התפתל במיני הסברים דמיוניים, תמוהים וחסרי שחר. אם אכן לא תקף את המתלונן קשות קודם לנשיכה, לא המם אותו, לא הפילו ארצה ולא ריתק אותו לקרקע, כיצד יכול היה לעשות את המעשה בו הודה? זאת מעבר לעובדה, שלא השכיל להסביר מה גרם לו לבצע מעשה חמור ולא רציונאלי זה. סוף דבר, הנני קובעת כי התביעה הוכיחה את האשמה מעבר לכול ספק סביר. לפיכך, יורשע הנאשם בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, לפי סעיף 380 לחוק העונשין, התשל"ז - 1977 .משפט פליליאלימותחבלה של ממשחוק העונשיןתקיפה