תפיסת חפץ על ידי המשטרה

על פי ההלכה שנפסקה על בית המשפט, במסגרת הביקורת השיפוטית, לבדוק ולמצוא לא רק אם תפיסת החפץ נעשתה לתכלית ראויה אלא גם אם המשך החזקת התפוס בידי המשטרה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש. להלן החלטה בנושא תפיסת חפץ על ידי המשטרה: החלטה 1. לפני ערר על החלטתו של בית משפט השלום בחדרה (כבוד השופט משה גינות) שלפיה נדחתה בקשת העוררת להחזרת חפץ לפי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) (נוסח חדש), התשכ"ט - 1969 (להלן - "הפקודה"). 2. השתלשלות העניינים א. העוררת הינה חברה רשומה המורשית לעסוק בעבודות גז כספקית גז בהתאם לרשיון שניתן לה מכח הוראות חוק הגז (בטיחות ורישוי), התשמ"ט - 1989 (להלן - "החוק"). ב. ביום 18.10.04 ביצעו שלטונות המכס, מס ערך מוסף, מס הכנסה ומינהל הדלק מבצע משולב. במהלך המבצע בוצעה פשיטה על שלוש חברות הגז הערביות העוסקות בתחום שיווק גז הבוטאן, המשמש לבישול ביתי. במסגרת המבצע האמור נערכה פשיטה על חצרי העוררת ובתי המגורים של בעליה ומנהליה. ג. במהלך הפשיטה תפסה המשיבה משאית הובלות מסוג "וולבו" מודל 2002 מספר רישוי 8315315 (להלן - "המשאית"), המשמשת את העוררת בעבודתה לאיסוף וחלוקת מיכלי גז בישול. בנוסף למשאית תפסה המשיבה מאות מיכלי גז שבבעלות ספקיות גז אחרות שהיו מאוחסנים בחצרי העוררת, לרבות מיכלי גז שהיו על המשאית שחנתה בחניון מתקן הגז. שישה ממיכלי הגז שהיו על המשאית היו בבעלות ספקיות גז אחרות והיתר היו מיכלי גז שבבעלות העוררת. התפיסה נעשתה לפי סעיף 23 לחוק. ד. העוררת הגישה לבית המשפט קמא בקשה להחזרת חפץ, בהתאם להוראת סעיף 34 לפקודה. ה. בהחלטתו מיום 5.12.04 דחה בית המשפט קמא את הבקשה. מכאן הערר. 3. החלטת בית המשפט קמא א. בית המשפט קמא עיין בחומר הראיות שהוגש לעיונו, לרבות צילומים שצולמו בעת התפיסה ואשר תיעדו את העבירות הלכאוריות שנעברו על ידי העוררת. בית המשפט קבע כי פעולת התפיסה בוצעה על פי החוק. ב. בית המשפט ציין בהחלטתו כי סעיף 23 לחוק מאפשר ביקורת ותפיסה כאשר יש יסוד להניח שנעברה במקום עבירה לפי החוק או שהתפוס עשוי לשמש ראיה במשפט על עבירה כאמור. ג. בית המשפט קבע כי הציוד שנתפס מתייחס לבלוני גז של חברות שונות "ולכאורה מדובר על עבירות שונות על חוק הגז הקשורות בפעילות שהתקיימה במתקן המבקשת בניגוד לחוק. כעולה מוחמר החקירה, ביום 18.10.2004 במתקן המבקשת נמצאו מיכלים זרים על "רמפת המילוי" כאשר הם מחוברים לצנרת מילוי הגז. המיכלים אינם שייכים למבקשת ולכאורה המדובר בביצוע עבירה בניגוד להוראות סעיף 5 לצו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סימון מיכלי גז), התשנ"א-1991 ובניגוד לתנאי רשיון ספק הגז של המבקשת". ד. בית המשפט הוסיף וציין בהחלטתו כי נטען בפניו כי ביום 18.10.2004 המתקן האמור סיפק גז באמצעות שני עובדים אשר שהו בו וכי בדיקת המשטרה העלתה כי מדובר בשני שוהים בלתי חוקיים, תושבי השטחים. ה. בית המשפט כתב בהחלטתו כי מתברר שהתפיסה הנוכחית הינה הפעם השלישית שבה נתפסה המשאית הנדונה בחשד לביצוע עבירות זהות: ביום 14.8.2003 נתפסה המשאית בעת שהייתה נהוגה בידי מר מג'אדאללה בילאל, עובד העוררת, בגין אותו סוג של חשדות. לאחר שמנהל העוררת הצהיר כי מדובר במעידה חד פעמית והתחייב, ביום 24.8.2003, לפעול ולהקפיד על הוראות חוק הגז, ובעיקר להמנע מלהעמיס בלוני גז זרים כלשהם אלא בכפוף להסכם החלפת ספק, שוחררה המשאית. ביום 4.6.2004 נתפסה המשאית פעם נוספת בכביש 65, כשהיא נהוגה בידי מר מג'לא עילא, בחשד לביצוע עבירות על צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (סימון מיכלי גז), התשנ"א-1991. הנהג הודה כי יצא ממתקן גז בטול כרם. ביום 5.9.04 החליט בית המשפט לשחרר את המשאית בכפוף לחתימת התחייבות אישית של מנהל העוררת. הפעם השלישית היא התפיסה הנוכחית שבה נתפסה המשאית ביום 18.10.04 כאמור לעיל. ו. בית המשפט ציין בהחלטתו כי אומנם תפיסת חפץ והחזקתו בידי המשטרה כרוכות בפגיעה בזכות הקנין של הבעלים. ברם, בנסיבות מסוימות, תפיסתו של החפץ נועדה לקדם תכליות חשובות וראויות. בין השאר, מיועדת התפיסה למנוע מבעל החפץ להשתמש בו לשם ביצוע עבירה; לשלול ממנו זמנית או לצמיתות חפץ שנעברה בו עבירה; להבטיח כי החפץ יוכל לשמש כראיה בהליך משפטי עתידי; לאפשר את חילוטו של החפץ על ידי בית המשפט כאלמנט מניעתי או עונשי במצבים המצדיקים זאת. בית המשפט עמד על כך שטיפול בגז, אחסנתו, מילויו ושיווקו הינם עיסוקים מסוכנים המצריכים הקפדה, דיוק ושמירה על הכללים "ועל כל תג". לדברי בית המשפט "בשל מסוכנותו הגבוהה של הגז, היותו דליק ונפיץ, דואג המחוקק לקבוע תנאים מחמירים לאחסונו בכל אחד מן החוקים הרלוונטיים והוא מטיל על כל אדם שקשור לשרשרת הטיפול בגז, החל מייצורו וכלה בהספקתו, לשמור על כללי בטיחות קפדניים לצורך מניעת הנזקים שעלולים להגרם משימוש לא נכון בגז. (...)". בית המשפט סיים את החלטתו באומרו כדלקמן: "מול זכות הקנין של החברה המבקשת עומד שלום הציבור ובטחונו וכאשר קיימות ראיות לכאורה לביצוע עבירות על החוק, הרי שהחזרת התפוס בשלב זה יהיה בו משום היתר להמשך פעילות אסורה של המבקשת אף לסכנה בטיחותית של ממש ולפגיעה בשלום הציבור". על שום כך דחה את הבקשה. 4. טענות העוררת א. העוררת, באמצעות בא כוחה המלומד עו"ד סהר מוחסן, טענה כי בית המשפט קמא טעה בכך שלא נתן את דעתו לטענתה לפיה ניתן להשיג את מטרת תפיסת הרכב באמצעים שיש בהם לפגוע פגיעה פחות חמורה בקניינה של העוררת. תפיסת המשאית המשמשת לחלוקת מיכלי גז משתקת אותה ומונעת ממנה לעסוק בעיסוק שהיא מורשית לעסוק בו על פי דין. על שום כך, טענה העוררת, טעה בית המשפט בכך שלא שקל קיומה של חלופה אשר תשיג את תכלית תפיסת הרכב, מחד, ותבטיח פגיעה מצומצמת בקניינה של העוררת, מאידך. ב. העוררת טענה כי טעה בית המשפט קמא בכך שנימק את דחיית הבקשה באומרו כי "החזרת התפוס בשלב זה יהיה בה משום היתר להמשך פעילות אסורה של המבקשת (...)". בא כוח העוררת טען כי בית המשפט לא יישם נכונה את מבחן "ההאנשה" שבית המשפט העליון עשה בפרשת רע"פ 1792/99 אלי גאלי נגד משטרת ישראל, פד"י נג(3) עמ' 312. לטענת העוררת כשם שאין עוצרים אדם שטרם הוגש נגדו כתב אישום על מנת למנוע ממנו ביצוע עבירות כך אין "עוצרים" (תופסים) חפץ בכדי למנוע ביצוע עבירות על החוק לכאורה. מה גם שעילות התפיסה מצטמצמות לעילות המעצר כגון חשש מהשתמטות מאימת הדין או חשש משיבוש הליכי חקירה. ג. בא כוח העותרת הוסיף וטען כי טעה בית המשפט קמא כשלא נתן משקל ראוי לעובדה שמעולם לא הוגש כתב אישום כנגד העוררת או מי ממנהליה, גם לא אחרי תפיסת המשאית במשך 100 ימים. לדבריו, בית המשפט קמא התייחס לעצם תפיסת המשאית שלוש פעמים כאמור כאילו הוכח ביצוע העבירות על ידי העוררת. לטענת העוררת "בית המשפט קמא בחר להרשיע את העוררת לפני שנוהל נגדה הליך פלילי ואף בטרם הוגש כתב אישום כנגדה". ד. עוד טענה העוררת כי בית המשפט קמא טעה בכך שלא נתן את דעתו לעובדה שהמשאית אינה דרושה כלל למטרת חקירה וכי החקירה, ככל שהיא נוגעת למשאית עצמה, הסתיימה. לטענת העוררת, המשיבה לא טענה בתגובתה לבקשה כי המשאית דרושה לצורכי חקירה ובטיעוניה בע"פ בפני בית המשפט קמא העלתה "טענה בעלמא לפיה הרכב כן דרוש לה לחקירה מבלי שנימקה מהן פעולות החקירה המצדיקות המשך תפיסת הרכב". ה. בא כוח העותרת הוסיף שככל שהעלתה בדיקתה של העוררת מעולם לא עתרה המשיבה לחילוט משאית אגב עבירה על הוראות חוק הגז וממילא מעולם לא חולטו כלי רכב מכח עבירות על חוק זה ואין בחוק הגז הוראה לחלט כלי רכב כלל ועיקר בשל עבירות על חוק הגז. לטענתו, ענין החילוט נולד לראשונה בעת הטיעון בע"פ בפני בית המשפט קמא. ו. בא כוח העוררת טען כי למרשתו נגרמים נזקים מתמשכים בשל תפיסת הרכב: הרכב משמש אותה לעיסוק שהיא מורשית לעסוק בו כדין; כשהרכב לא אוחסן ללא שימוש נגרם בלאי מתמשך וירידת ערך שאין להם כל הצדקה; ההליך המשפטי שבו הרכב יכול לשמש כראיה עשוי להתמשך על פני "שנים רבות" שבהם יגרם לו בלאי בל ישוער. ז. בא כוח העוררת טען כי ניתן להשיג את מטרת תפיסת הרכב "כאשר מורשה החתימה של החברה הנטול הרשעות פליליות קודמות מתחייב להעמיד את הרכב לרשות המשיבה או לפי הוראת כל בית משפט מוסמך, בכל עת בה ידרש הרכב כראיה במשפט פלילי כלשהו". 5. טענות המשיבה א. בא כוחה המלומד של המשיבה, עו"ד מנחם יהב, ביקש לדחות את הערר. ב. עו"ד יהב טען כי הפקודה אינה דורשת כי המשאית תהיה דרושה לחקירה כתנאי להחזקתה. הפקודה מדברת על כך שהחפץ דרוש כראיה בבית המשפט ועל שום כך יש לתביעה "180 יום להחזיק בחפץ הדרוש לראיה ובמידה שמוגש כתב אישום אז המועד מתארך עד תום הדיון". ג. בא כוח המשיבה הוסיף והפנה להוראת סעיף 39 לפקודה וטען כי בסעיף זה מדובר באפשרות של חילוט החפץ התפוס וכי הוראה זו הינה הוראה נוספת ושונה מן ההוראה הנ"ל. ד. בא כוח המשיבה טען כי הגז הינו גורם מסוכן והמחוקק ביקש להבטיח שלנושא הבטיחותי יהיה "אבא" אחד. "אב" זה הינו ספק גז הצריך לקבל רשיון לפי סעיף 10 לחוק הגז והוא אחראי על כל נושא הבטיחות מהמתקן עד לצרכן הסופי. "זה כולל גם את המיכלים שהוא מעביר. לשם כך המחוקק קבע שכל ספק גז יהיה לו מיכלים מסומנים שלו והוא אחראי לבלונים, המיכלים האלה. זו תכלית ההוראה בצו הגז, הענין של המיכלים". ה. בתשובה לטענת בא כוח העוררת על כך שאין בחוק הגז הוראה המסמיכה את בית המשפט להורות על חילוט המשאית, טען בא כוח המשיבה כי ההוראה האמורה מצויה בפקודה, וכי הוראה זו חלה גם בענייננו. ו. עו"ד יהב טען כי על פי הראיות שבידי המשיבה הרי שהמשאית נתפסה בעת שעמדה בתוך מתקן המילוי. לדבריו, זה לא היה מקום חניה. על פי הדין אין להכניס למתקן המילוי מיכלים של ספקים אחרים. "אם היה לו הסכם עם איזשהו צרכן שביקש לעבור לספק אחר, הוא היה צריך לאחסן את המיכלים באיזה מחסן אחר". בא כוח המשיבה הדגיש כי "על המשאית נמצאו מיכלים של ספקים אחרים, דבר שהוא אסור". אסור למלא בגז מיכלים של ספק אחר ולהביאם לצרכן. אסור לעוררת להחזיק מיכלים של ספק אחר על מתקן המילוי. "אם לא לצורך מילוי, לצורך מה הם היו שם?". ז. בא כוח המשיבה הוסיף וטען כי למשיבה תצפיות על הרכב הנדון ולדבריו הרכב האמור "מוביל מיכלים שונים של ספקים שונים גם כן, פרט לאותו מקרה שתפסו אותו. התפיסה נעשתה בעקבות תצפיות שנעשו קודם לכן. אנו במשרד התשתיות תיצפתנו את המשאית ויש צילומים של מיכלים על המשאית כך שמבחינה עובדתית צדק בית המשפט קמא. בית המשפט גם עיין בחומר הראיות שהצגנו לו". ח. בא כוח המשיבה טען כי ההקבלה שעושה בא כוח העוררת בין מעצרו של אדם לבין תפיסתה של משאית, אינה במקומה. לדבריו, החוק מבחין בין שתי סיטואציות. לגבי מעצר אדם "החוק אומר במפורש שבית המשפט חייב לבדוק חלופת מעצר. לגבי תפיסת רכב, לא נאמר כך. לגבי אדם צריך עילה למעצר. לגבי תפיסת חפץ, המדינה יכולה להחזיק בחפץ למשך 180 יום ללא כתב אישום". ט. בא כוח המשיבה הוסיף וציין כי בית המשפט קמא עמד על כך שמדובר כאן במשאית שנתפסה בפעם השלישית. י. בא כוח המשיבה טען כי החלטתו של בית המשפט קמא הינה החלטה שקולה שניתנה לאחר בחינת כל חומר הראיות ואין מקום להתערב בה. 6. דיון א. מטיעוני בא כוח המשיבה במהלך הדיון בתיק זה התברר לי כי המשיבה יוצאת מן ההנחה שמשעה שנתפס חפץ על פי סעיף 32 לפקודה, הרי שהיא זכאית להחזיק בחפץ זה למשך 180 יום. חוששני כי גישה זו הינה גישה מוטעית. ב. סעיף 35 לפקודה קובע לאמור: "אם תוך ששה חדשים מיום תפיסת החפץ על ידי המשטרה, או מיום שהגיע לידיה, לא הוגש המשפט אשר בו צריך החפץ לשמש ראיה ולא ניתן צו על אותו חפץ לפי סעיף 34, תחזיר המשטרה את החפץ לאדם אשר מידיו נלקח; אך רשאי בית משפט שלום, על פי בקשת שוטר מוסמך או אדם מעוניין, להאריך את התקופה בתנאים שיקבע". הוראת סעיף 35 לפקודה אינה קובעת זכות להחזקת החפץ למשך שישה חודשים. ההוראה קובעת תקרת זמן שמעבר לה אין המשיבה רשאית להוסיף ולהחזיק בחפץ אלא אם הורה בית המשפט על הארכת התקופה. הוראת סעיף 35 לפקודה כפופה להוראת סעיף 34 לפקודה. היינו, שהתקופה המקסימלית להחזקת החפץ, על פי סעיף 35, כפופה לשיקול דעתו של בית המשפט, בעת שידון בבקשת שוטר שהוסמך לכך על ידי קצין משטרה או על פי בקשת אדם התובע זכות בחפץ, "לצוות כי החפץ ימסר לתובע הזכות או לאדם פלוני, או שינהגו בו אחרת כפי שיורה בית המשפט - הכל בתנאים שיקבעו בצו". היינו, שמשך ההחזקה יכול להיות קצר מ- 180 יום, והכל אם באה בענין זה בקשה מתאימה בפני בית המשפט (בית משפט השלום) ואם בית המשפט מצא לנכון להורות על מסירת החפץ לתובע הזכות או לאדם פלוני, והכל בתנאים שיקבעו בצו בית המשפט. ג. בא כוחה המלומד של המשיבה לא דק פורתא בעת שטען כי אין מקום להקבלה בין מעצרו של אדם לבין תפיסתה של משאית. אכן, הפקודה עצמה אינה עושה את ההקבלה הנ"ל. ברם, ההלכה הפסוקה שיצאה מתחת ידו של בית המשפט העליון ברע"פ 1792/99 אלי גאלי נ' משטרת ישראל, פד"י נג(3) עמ' 312, היא שעשתה את ההקבלה האמורה, ומשעה שנקבעה ההלכה על ידי בית המשפט העליון הרי היא בבחינת דין המחייב את הכל. ד. על פי ההלכה שנפסקה בפרשה אלי גאלי על בית המשפט, במסגרת ביקורתו על מעשי המשיבה, לבדוק ולמצוא לא רק אם תפיסת החפץ נעשתה לתכלית ראויה אלא גם אם המשך החזקת התפוס בידי המשטרה אינו פוגע בבעלים במידה העולה על הנדרש. על שום כך קבע בית המשפט העליון כי "שומה עליו על בית המשפט לבדוק ולמצוא אם קיימת חלופה אשר תשיג את תכלית "מעצרו" של הנכס, אך פגיעתה בבעל הזכות בנכס תהא פחותה מן הפגיעה בו אם תמשיך המשטרה ותחזיק בנכס". (שם, בעמ' 323 - 324). ה. על פי האמור בהחלטתו של בית המשפט קמא, ולאור החומר שהוצג בפניו, נראה כי מדובר בענין שלגביו יש בידי המשיבה ראיות מספיקות לכאורה וכי ענין בירורו של כתב האישום, אם וכאשר יוגש, הינו פשוט. מטיעוניו של בא כוח העוררת עולה כי לגבי שני המקרים הראשונים הנ"ל לא הוגש כתב אישום. למעשה, גם בקשר לענין נשוא הערר שלפני לא הוגש כתב אישום עד היום. התנהלות זו של המשיבה יוצרת את הרושם הלכאורי כאילו היא משתמשת בתפיסתה של המשאית, כשלעצמה, כאמצעי ענישה וכי די בעצם השגת ההתחייבות הנדרשת ממנהל העוררת, פעם אחר פעם. אם כך הם פני הדברים הרי שיש לגנות דרך התנהלות זו. ו. לא שמעתי במהלך הדיון כל אמירה מפי עו"ד יהב באשר לכוונת המשיבה להגיש כתב אישום ואם יש כוונה כזו מתי בדעת מרשתו להגישו. עו"ד יהב, כך עלה מטיעונו, סבור היה כי המשאית צריכה להשתחרר "ממעצרה" רק כתום 180 יום, אלא אם יוגש כתב אישום. ואולם, דבר הגשתו של כתב אישום או הגשתו הינם רק אחד מן השיקולים שצריך בית המשפט לשקול. גם מקום שהמשיבה מתכוונת להגיש כתב אישום עדיין שומה על בית המשפט לבחון אם לא קיימת חלופה אשר תשיג את תכלית "מעצרה" של המשאית ועם זאת פגיעתה בעוררת תהא פחותה מן הפגיעה שתיגרם לה אם המשיבה תמשיך ותחזיק במשאית. ז. אכן כן היתה למשיבה מלוא ההצדקה לתפוס את המשאית. כך גם פתוחה בפני המדינה האפשרות לבקש את חילוטה של המשאית, על פי סעיף 39 לפקודה, אם וכאשר יוגש כתב אישום והעוררת תורשע בדין. ואולם, אין זה נכון ואין זה מידתי, בנסיבותיו של מקרה זה, להמשיך ולהחזיק במשאית המשמשת את העוררת לשם עיסוק שהיא מורשית לעסוק בו כדין, עת ארוכה כל כך כאשר טרם הוגש כתב אישום. 7. אחרית דבר אשר על כן ולאור כל האמור לעיל, אני מורה כדלקמן: א. אני מקבל את הערר במובן זה שאני מורה כי אם לא יוגש כתב אישום כנגד העוררת עד ליום 25.1.05, כי אז יש לשחרר את המשאית לידי העוררת בתנאים שיקבעו על ידי בית המשפט קמא. ב. גם אם יוגש כתב אישום עד למועד הנ"ל, תהיה העוררת רשאית לשוב ולהגיש בקשה חדשה להחזרת התפוס לידיה. אם כך ייעשה, יבחן בית המשפט את הבקשה וישקול אותה על פי טענות הצדדים שתובאנה בפניו. משטרה