שוד בנסיבות מחמירות

להלן הכרעת דין בנושא שוד בנסיבות מחמירות: הכרעת דין כתב האישום ותגובת הנאשם 1. ביום 21.10.05 נעצר הנאשם בחשד לביצוע עבירת שוד, וביום 26.10.05 הוגש נגדו כתב אישום, המייחס לו עבירת שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז (להלן - "חוק העונשין"). מתיאור העובדות בכתב האישום עולה, כי ביום 21.10.05, בשעות הצהריים, בצאתו של יחיאל בירמן (להלן: "המתלונן") מסניף קופת חולים ברחוב ניצנה בבת-ים, הוא פגש את הנאשם ושאל אותו היכן ניתן להשיג מונית. הנאשם השיב למתלונן כי הוא מוכן להדריך אותו. הנאשם הוביל את המתלונן לרחוב סמוך, שם דחף אותו בגבו והפיל אותו. כדי לבלום את הנפילה נעזר המתלונן בברכיו ובשתי ידיו, כך שלאחר נפילתו הוא נותר בתנוחה המכונה "עמידת ארבע". מייד לאחר מכן, הכה הנאשם את המתלונן בראשו, גנב את ארנקו מכיס מכנסיו, ונמלט מהמקום. בכתב האישום נטען, כי כתוצאה ממעשיו של הנאשם, נגרמו למתלונן חבלות בידיו וברגליו והוא נזקק לטיפול רפואי. הנאשם לא חלק על עובדת היתקלותו במתלונן במועד המצויין בכתב האישום, ועל גניבת ארנקו מכיס מכנסיו. בהתאם לכך, הודה הנאשם בעבירת גניבה, אולם כפר בטענה כי הפעיל אלימות פיזית כלפי המתלונן, עובר להוצאת ארנקו (עמוד 4 לפרוטוקול , שורות 4-5). תמצית ראיות התביעה 2. להוכחת הנטען בכתב האישום מבקשת התביעה להסתמך על עדותם של המתלונן ושל מר דוד אנקר, מתנדב במשמר האזרחי, אשר רדף אחר הנאשם וסייע בתפיסתו, בסמוך להתרחשות האירוע. עדות המתלונן בעדותו בבית המשפט סיפר המתלונן, כי ביום 21.10.05, בשעות הבוקר, הוא יצא ממרפאת "ניצנה" בבת ים, בדרכו למרפאת "הנשיא" באותה העיר. בצאתו מהמרפאה, הבחין המתלונן בנאשם, כשהוא עומד ליד המדרגות, ושאלו כיצד מגיעים למרפאת "הנשיא". הנאשם הביע נכונותו להדריך את המתלונן ואולם, בסופו של דבר, הוביל אותו לסמטה ללא מוצא. המתלונן אמר לנאשם, תוך כדי הליכה, כי לא נראה שזו הדרך הנכונה, אולם הנאשם הרגיעו. בשלב מסויים, במהלך הצעידה סובב המתלונן את ראשו ולא הבחין בנאשם לידו. מיד לאחר מכן, הרגיש המתלונן דחיפה חזקה ונפל על הארץ, כשהוא בולם את הנפילה באמצעות ברכיו ושתי ידיו. לאחר אותה דחיפה, הכה הנאשם את המתלונן בראשו. המתלונן הרגיש כי הנאשם מוציא את ארנקו, אולם בשל כאביו הצליח רק להרים את ראשו, והספיק לראות את הנאשם בורח מהמקום. המתלונן צעק לעבר הנאשם הנמלט, כי יתן לו את הארנק חזרה, אך הנאשם המשיך במנוסתו. אין חולק כי בארנקו של המתלונן היה סכום של 820 ₪, וכן מסמכים ותעודות שונות. בחקירתו הנגדית, כשנשאל ע"י הסנגור, עו"ד שמחוני, האם הוא בטוח שהנאשם דחף אותו, השיב המתלונן "הוא דחף אותי, אחרת לא הייתי נופל" (עמוד 8 לפרוטוקול, שורה 4). ובעמוד 10 לפרוטוקול, שורה 16 אמר המתלונן "לא איבדתי את שיווי המשקל בגלל הכעס אלא בגלל הדחיפה" התביעה הגישה, ללא התנגדות הסנגור, גליון תצלומים של המתלונן שם הוא נראה חבוש בשתי ידיו, כאשר ברכיו חבולות (ת/1). כמו כן, הוגשה תעודה רפואית (ת/2) בה צויין כי המתלונן נחבל בשתי ידיו, שם נתגלו "פצעים שטחיים ומדממים", אשר נוקו ונחבשו. בתעודה נוספת (ת/3) צויינו גם השפשופים בשתי ברכיו של המתלונן. עדותו של דוד אנקר עד תביעה נוסף הוא דוד אנקר (להלן: "אנקר"), מתנדב במשמר האזרחי, שנחלץ לעזרת המתלונן, לאחר ששמע אותו קורא לעזרה. אנקר פתח במרדף אחר הנאשם, והביא, לבסוף, לתפיסתו ולמעצרו. בהודעתו שסומנה, ת/5, העיד כי בצהרי יום ה-21.10.05 , עת שהה במרפסת בית אמו ברח' ניצנה 16 בבת ים, הוא הבחין באדם ש"רץ וצועק עזרו לי, עזרו לי", ואז ראה "צעיר שיש לו ביד תיק שחור ורץ לפניו". העד החל לרדוף אחר הנאשם, ובמהלך המרדף הצליח לחבור לניידת משטרה ובאמצעותה להמשיך ולעקוב אחר הנאשם, שבינתיים הספיק לעלות למונית, בהזדרזו לעזוב את מקום האירוע. בתום המרדף, נתפס הנאשם, והודה בגניבת הארנק מהמתלונן. בחקירתו הראשית בביהמ"ש, תיקן אנקר את דבריו במשטרה, שם אמר, כזכור, כי ראה את המתלונן רץ אחר הנאשם, והעיד "ראיתי אדם רץ, ואחריו אדם מבוגר, בקושי הולך" (עמוד 11 לפרוטוקול, שורות 19-20). העד חזר על דבריו אלה בתשובותיו לב"כ התביעה, שביקשה להבהיר את הסתירה בין עדותו בביהמ"ש לנאמר בהודעתו במשטרה, בהדגישו "הוא לא רץ, הוא בקושי הלך" (עמוד 12, שורה 3). הסנגור חידד את השאלה בחקירתו הנגדית, כששאל את אנקר "מתי זכרת את האירוע יותר טוב: היום או במשטרה, כשאמרת 'ראיתי אדם..רץ וצועק עיזרו לי עיזרו לי'" (עמוד 12 לפרוטוקול, שורות 10-11). אנקר השיב כי "כל זה היה במהירות. זה לקח תיק תק בשניות. לא ראיתי את הזקן. הסתכלתי עליו ושמעתי אותו אומר עיזרו לי. לא התייחסתי אליו, רדפתי אחרי הבנאדם". כאשר הקשה הסנגור ושאל "השוטרת רשמה מפיך 'ראיתי אדם רץ'. לא שאלת למה היא כותבת "אדם רץ'", ענה העד "הגשתי את העדות בשעה 16:30. היינו לאחר האירוע הרבה שעות. לדעתי השוטרת מה שרשמה , היא טעתה" (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 18-17). לשאלת בית המשפט מדוע שינה העד את גרסתו לעניין קצב הליכתו של המתלונן, השיב אנקר "כשראיתי את המתלונן אני זוכר שהוא בקושי הלך. זה היה בשניות. אפילו לא הסתכלתי עליו כי ידעתי מה קורה" (עמ' 12 לפרוטוקול, ש' 25-26). במהלך חקירתו הנגדית ציין העד, כי קודם ראה את הנאשם הנמלט, ורק לאחר מכן את המתלונן, כשהוא הולך וקורא לעזרה (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 1-2, 4-5). כשנשאל העד ע"י הסנגור מדוע בהודעתו במשטרה נכתב כי הוא הבחין במתלונן טרם שראה את הנאשם, השיב העד "לאחר כמה שעות הגעתי למשטרה. רק מסרתי את העדות. הייתי בלחץ בגלל כניסת שבת" (עמוד 13 לפרוטוקול, שורות 8-9). הודעת הנאשם במשטרה ועדותו בבית המשפט 3. הנאשם הינו עד ההגנה היחיד אשר העיד בתיק זה. טרם שתוצג עדותו בבית המשפט, מן הראוי לסקור את הודעתו במשטרה. הנאשם מסר הודעתו ביום 21.10.05, שעה 13:00. בהודעתו (שסומנה ת/6) מודה הנאשם כי הוציא את ארנקו של המתלונן מהכיס הקדמי של מכנסיו, אולם הכחיש כי הכה אותו בראשו או כי דחף אותו. בהודעתו מעלה הנאשם סברה לפיה "יכול להיות שע"י משיכה של הארנק הוא נפל, אני לא דחפתי אותו" (ת/6, שורות 44-45). על עמדתו זו חוזר הנאשם גם בדו"ח העימות עם המתלונן (ת/10) שנערך ביום האירוע, כאשר גם בהזדמנות זו אומר הנאשם למתלונן "יכול להיות שכשהוצאתי את הארנק נפלת". בחקירתו הראשית בביהמ"ש, חזר הנאשם על גרסתו, כי לא דחף או הפיל את המתלונן, ולא הכה אותו בראשו. בחקירתו הנגדית הוסיף וטען הנאשם כי לא היה ביכולתו הפיזית לעשות דבר מעבר להוצאת ארנק המתלונן, כיוון ש"לא היה לי סם בגוף. לא היה לי כח. ראיתי את הארנק וזה היה בשבילי קל" (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 12-13). לשאלת התובעת, אם הוא היה נתון במצב של קריז (עמוד 16 לפרוטוקול ,שורה 16) הודה הנאשם, כי מאחר שבאותה תקופה לא טופל באדולן , הרי שסבל מתופעות גופניות שונות והיה "חלש, לא שפוי" (עמוד 16, שורה 17). עם זאת, גרס הנאשם כי על אף מצבו בזמן האירוע, הוא זוכר את מעשיו (עמוד 16, שורה 19). בהמשך החקירה הנגדית, נשאל הנאשם ע"י התובעת לגבי סכום הכסף שהיה בכיסו כאשר נעצר ע"י המשטרה. בהודעתו במשטרה טען הנאשם כי קיבל ביום חמישי (יום לפני האירוע) קצבה מביטוח לאומי בסך 1,400 ₪ (ת/6, שורה 17-18 ו-30), וכי היה בכיסו סכום של 820 ₪ (שם, שורה 18-19). כאשר שאלה ב"כ התובעת מדוע נדרש הנאשם לגנוב כסף לרכישת סמים, אם היה ברשותו סכום נכבד מהביטוח הלאומי, טען הנאשם כי "היה לי כסף אבל לא מביטוח לאומי.. היה לי כסף שלי" (עמוד 16 לפרוטוקול, שורות 27,30) רק לאחר מכן הודה כי "הכסף שהיה לי בכיס היה הכסף של המתלונן" (עמוד 17, שורה 5). התובעת הפנתה את הנאשם גם לדו"ח התפיסה והסימון, מיום האירוע (ת/9), על פיו טען הנאשם, בעת שנתפס, כי הכסף שנמצא בכיסו מקורו בקיצבה שקיבל מהביטוח הלאומי. הנאשם הודה כי שיקר לגבי מקור הכסף שבכיסו, לא רק בעת מתן הודעתו במשטרה אלא גם בעת שנעצר בפרשה זו (עמוד 18 לפרוטוקול, שורה 4). באשר לשאלת האלימות שהופעלה כלפי המתלונן, חזר הנאשם על גרסתו, באומרו "לא נגעתי בו בכלל" (עמוד 18 לפרוטוקול, שורה 7), והוסיף כי אם המתלונן חוזר טוען כי הוא (הנאשם) תקף אותו, הרי שהוא משקר (עמ' 18 לפרוטוקול, שורה 18). לסיכום, טענת הנאשם היא כי גנב את ארנקו של המתלונן בכך שכייס אותו, אך לא הפעיל כלפיו כל אלימות. הנאשם לא שלל את האפשרות כי המתלונן נפל אפיים ארצה כתוצאה ממשיכת הארנק. טיעוני הצדדים התביעה 4. בסיכומיה, טוענת התובעת, עו"ד ברא"ז, כי על בית המשפט להעדיף את עדותו של המתלונן, לצורך הכרעה בשאלה העובדתית השנויה במחלוקת, היינו: האם הפעיל הנאשם אלימות כלפי המתלונן, עובר לגניבת ארנקו. התביעה טוענת כי עדות המתלונן הינה מהימנה, עקבית, הגיונית, ואנושית. המתלונן תיאר את האירוע תוך עמידה על פרטי התרחשותו, מבלי להעצים את חומרת האלימות שהופעלה נגדו, ומבלי להשחיר את הנאשם יתר על המידה, אף שהיתה לו האפשרות לעשות כן. כדוגמא לכך, מפנה התובעת לחקירתו הנגדית של המתלונן, שם תיקן את הסנגור לגבי היקף האלימות שהופעלה כלפיו, באומרו "אני לא אמרתי מכות. אמרתי דחיפה ומכה בראש" (עמ' 9 לפרוטוקול, שורה 1). עוד נטען בסיכומי התביעה כי הנאשם, בעדותו שלו, אישר את מרבית פרטי האירוע, כפי שאלה הוצגו ע"י המתלונן. לעניין זה, ציינה התובעת כי הנאשם לא שלל את האפשרות כי המתלונן אכן נפל ונחבל, ואפשר שהדבר נגרם עקב משיכת הארנק מכיסו. התובעת גם הדגישה, כי הנאשם נתפס באמירות שקר לגבי מקור הכסף שנמצא בכיסו, עת נתפס ע"י המשטרה. הנאשם שיקר בהודעתו במשטרה (ת/6) ובדברים שאמר לעורך דו"ח התפיסה והסימון (ת/9), כאשר טען כי הכסף המצוי ברשותו נתקבל מהביטוח הלאומי, ואין מדובר בכסף שגנב. ב"כ המאשימה טוענת בסיכומיה כי העובדות שהוכחו, יש בהן כדי לגבש את יסודות עבירת השוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. לפיכך, ביקשה התובעת להרשיע את הנאשם בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום. ההגנה 5. בפתח סיכומיו בעל-פה, וכהערה מקדמית, הצהיר הסנגור, עו"ד שמחוני, כי אם תתקבל גרסת המתלונן לאירוע, במלואה, כי אז אין מחלוקת שהעבירה אותה ביצע הנאשם, היא עבירת השוד. בהמשך דבריו, טען הסנגור כי עדותו של המתלונן באשר להתרחשויות מעוררת ספק, אשר פועל לטובת הנאשם. עו"ד שמחוני הפנה לאי-בהירות הקיימת, לטענתו, בעדותו של המתלונן ככל שהדבר הנוגע לסדר האירועים. לטענת הסנגור, המתלונן איננו זוכר מתי התרחשה הוצאת הארנק מכיסו. בהזדמנות אחת העיד המתלונן כי הארנק נלקח לפני שהופעלה כלפיו אלימות, ופעם אחרת טען כי הארנק נלקח לאחר שהוא נהדף ארצה, ולאחר מכן ספג מכה בראשו. לטענת ב"כ הנאשם, הוצאת הארנק פחות מתקבלת על הדעת, שעה שהמתלונן שוכב על הרצפה, שכן מדובר בארנק שהוחזק בכיסו הקדמי של המתלונן. לאור עובדה זו, וחוסר העקביות בעדות המתלונן, אין לדחות את גרסת הנאשם, לפיה לקח את הארנק וברח מהמקום, מבלי שדחף את המתלונן, או נקט כלפיו באלימות. באשר לחבלות שנגרמו למתלונן, טען הסנגור כי הן תוצאה של נסיון המרדף של המתלונן אחר הנאשם, כאשר אין לשלול את האפשרות כי במהלך מרוצתו מעד המתלונן ונפל - דבר שהביא לפציעתו. לגישתו של עו"ד שמחוני, הודעת העד אנקר במשטרה, לפיה המתלונן רץ וקרא לעזרה, היא הנכונה, ואילו עדותו בביהמ"ש, לפיה המתלונן בקושי הלך בעקבות האירוע, נרקמה באופן מלאכותי ורק לאחר שהעד נפגש עם המתלונן מחוץ לאולם בית המשפט, ובטרם העיד. כאמור, גורס הסנגור כי המתלונן, איש מבוגר בשנים, רץ אחר הנאשם הצעיר, ותוך כך מעד ונפל, וזה ההסבר לחבלות שנגרמו לו. הסנגור הוסיף וטען, כי גם אם הופעלה אלימות כלשהי ע"י הנאשם, הרי שמדובר באלימות מינימלית, שאינה מגיעה לרמה הנדרשת לצורך התגבשות עבירת השוד. לאור האמור, ביקש הסנגור לזכות את הנאשם מהעבירה שיוחסה לו, גם אם מחמת הספק, ולהרשיעו תחתיה בעבירה של גניבה. ההכרעה העובדתית 6. השאלה היחידה הטעונה הכרעה בתיק זה היא, האם הפעיל הנאשם אלימות פיזית כלפי המתלונן, עובר להוצאת הארנק מכיסו. בהתאם לסעיף 402 לחוק העונשין, המגדיר את עבירת השוד, שימוש באלימות וכן איום בביצוע מעשה האלימות, עשויים לבוא לידי ביטוי "בשעת מעשה (הגניבה - א.ש.) או בתכוף לפניו או לאחריו". לפיכך, אין חולק - והדבר מקובל גם על הסנגור - אם תתקבל גרסתו של המתלונן, כי אז יש להרשיע את הנאשם בעבירת השוד. מנגד, אם יש בגרסת הנאשם כדי לעורר לפחות ספק סביר, כי אז יורשע הנאשם בעבירה שעניינה גניבה, ולא בשוד. לצורך ההכרעה בשאלה העובדתית הניצבת לנגד עיני בית המשפט, שומא עלינו לגשת להערכת מהימנות העדים שהופיעו בפני ביהמ"ש, ולקבוע עמדה באשר לאמינות גרסותיהם. אפתח תחילה בעדותו של המתלונן, מר יחיאל בירמן. התבוננתי במתלונן, עת ניצב על דוכן העדים לשם מסירת עדותו, ובחנתי את דבריו, ולאחר זאת הנני קובע, באורח חד-משמעי, כי עדותו של המתלונן נאמנה עלי וניתן לקבוע ממצאים עובדתיים על יסוד גרסתו המהימנה. המתלונן לא ניסה להעצים את האירוע, במהלכו הותקף על ידי הנאשם, ולהפריז בתיאור ההתרחשויות. כך, למשל, תיקן המתלונן, מיוזמתו, את הסנגור כאשר אמר כי הנאשם לא הנחית בו "מכות" בלשון רבים, אלא דחף אותו והכהו, מכה אחת, בראשו. אינני מתעלם מאי-דיוקים מסויימים שנפלו בעדותו של המתלונן, עליהם הצביע ב"כ הנאשם, אך אין מדובר בדברים היורדים לשורשו של עניין. גרסתו של המתלונן באשר לאותה אלימות שהופעלה כלפיו, היתה עקבית, הגם שבעימות עם הנאשם לא הזכיר, ככל הנראה, את המכה בראשו. עם זאת, נושא המכה בראש עולה בבירור בהודעתו של המתלונן במשטרה וכן בעדותו בביהמ"ש, עדות שלא עורערה על ידי הסנגור, אשר חקר נמרצות את המתלונן. זה המקום לציין, כי הנני מאמין גם לעדותו של דוד אנקר, איש המשמר האזרחי, שהבחין הן במתלונן והן בנאשם, הנס על נפשו. הגם שלא ניתן הסבר של ממש לנאמר בהודעתו של העד במשטרה, לפיה המתלונן רץ אחר הנאשם, הנני קובע כעובדה כי המתלונן לא יכול היה לרוץ וכי, לכל היותר, החל ללכת לכיוונו של הנאשם ולזעוק לעזרה. בכך הנני מאמץ את דבריו של אנקר בעדותו בביהמ"ש, כי הנאשם רץ "ואחריו אדם מבוגר, בקושי הולך" (עמ' 11 לפרוטוקול, ש' 19-20). קביעה עובדתית זו משמיטה את הבסיס מתחת לאפשרות אותה העלה הסנגור, לפיה החל המתלונן לרוץ אחר הנאשם ותוך כדי מרוצתו מעד ונחבל, כמתואר בתעודות הרפואיות. משקבעתי, כי המתלונן הלך בכבדות, הרי שאין בסיס ממשי "לתיאורית המעידה". 7. הערכתי את עדותו של הנאשם שונה בתכלית מהתייחסותי החיובית לגרסתו של המתלונן. אין כל ספק בעיני כי הנאשם ראה במתלונן טרף קל לנטילת כספו ולפיכך "התנדב" ללוותו על מנת לסייע לו, כביכול, למצוא את דרכו לסניף קופת חולים בבת ים. הנאשם הוביל את המתלונן לסמטה כלשהי, כאשר תוך כדי הליכה, חשש המתלונן כי הנאשם אינו מובילו בכיוון הנכון. גרסת הנאשם, לפיה הוציא את ארנקו של המתלונן, ארנק שהיה בכיס הקדמי, ללא כל שימוש באלימות - נראית בעיני כגרסה מופרכת וחסרת כל אמינות. אינני סבור כי ניתן היה לכייס את המתלונן, אשר היה שרוי אותה עת בחוסר נוחות לגבי נתיב ההליכה, מבלי שהלה יחוש בדבר וינסה למנוע את המשכו של התהליך. אינני סבור כי קיים ספק כי הנאשם, שהיה זקוק למזומנים לצורך רכישת סמים מסוכנים, הדף את המתלונן, ועל מנת למנוע כל התנגדות מצידו הוסיף והכהו בראשו. רק כך ניתן להסביר את החבלות שנגרמו למתלונן ואת תחושתו הקשה בעקבות האירוע הטראומתי, שהיה מנת חלקו. יצויין, כי הנאשם עצמו מסר גרסות סותרות באשר לעובדת נפילתו של המתלונן אפיים ארצה, כאשר טען מחד גיסא, כי "אם הוא היה נופל או משהו הייתי שומע" (עמ' 18 לפרוטוקול, ש' 12), ומאידך גיסא - לא שלל את האפשרות כי המתלונן נפל תוך כדי הוצאת הארנק מכיסו. על חוסר מהימנותו של הנאשם יעידו גם שקריו הבולטים בנוגע למקור הכסף שנמצא ברשותו. לא ברור על שום מה טרח הנאשם לספר בחקירתו במשטרה כי מקור המזומנים הינו בקצבת הביטוח הלאומי, ואילו בעדותו בביהמ"ש אישר כי דבריו אלה כוזבים המה. סוף דבר, ניתן לקבוע, על יסוד עדותו המהימנה של המתלונן, כי הנאשם ליווה אותו ממרפאת "ניצנה" בבת ים לעבר מרפאת "הנשיא" בעיר זו. הנאשם הוביל את המתלונן, בכוונת מכוון, אל סמטה ללא מוצא, שם תקף אותו בכך שדחף את המתלונן בחוזקה וגרם לנפילתו. המתלונן בלם את הנפילה באמצעות ידיו וברכיו, ובשלב זה ספג חבטה בראשו. הנאשם הוציא את ארנקו של המתלונן שהיה בכיסו הימני-קדמי, והחל לברוח. המתלונן הבחין בנאשם כשהוא נמלט ובידיו הארנק, ומשהצליח להתרומם ממקומו, החל ללכת בעקבות הנאשם כשהוא זועק לעזרה. בהמשך, הגיע המתלונן, באמצעות מונית ובכוחות עצמו, למרפאה ברמת הנשיא, שם קיבל טיפול רפואי. הנאשם עצמו נעצר זמן קצר לאחר מכן, כאשר ברשותו מצוי ארנקו של המתלונן, על תכולתו. האם הוכחה העבירה המיוחסת לנאשם? 8. כפי שציין הסנגור, בצדק, היה ותתקבל גרסתו העובדתית של המתלונן, הרי שיש להרשיע הנאשם בעבירת שוד, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. ואכן, קבעתי, בהסתמך על עדותו המהימנה של המתלונן, כי הנאשם דחף אותו בחוזקה והכהו בראשו, ובכך ניתן לראותו כמי שביצע מעשה אלימות באדם "כדי להשיג את הדבר הנגנב או לעכבו אצלו או כדי למנוע התנגדות לגניבת הדבר או להתגבר עליה" (סעיף 402(א) לחוק העונשין). ההלכה שנקבעה בע"פ 5299/92 הררי נ' מ"י, פ"ד מט(3) 485, מלמדת כי גם מעשה אלימות, המיועד להוצאת תיק או ארנק מידי אדם, ושאינו מכוון לפגוע בקורבן העבירה דווקא, מספיק לשם הרשעת התוקף בביצוע עבירת שוד (וראו גם: בש"פ 11999/05 ביילין נ' מ"י (לא פורסם). בענייננו, מדובר בשימוש באלימות כלפי קורבן העבירה, על מנת להוציא מרשותו את הארנק, או למנוע את התנגדותו להשלמת מעשה הגניבה. לפיכך, אין ניתן לחלוק על כי הוכחו כל יסודות עבירת השוד, ומאחר שקבעתי כי הנאשם הכה את המתלונן וגרם לפציעתו, הרי שיש להרשיעו בחלופה החמורה יותר, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. סוף דבר 9. לאחר ששוכנעתי כי התביעה הוכיחה את העבירה המיוחסת לנאשם, מעבר לכל ספק סביר, הנני מרשיעו בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. משפט פלילישוד