שוד אלים בדירה

להלן גזר דין בנושא שוד אלים בדירה: גזר - דין השופט ד"ר קובי ורדי: רקע ועובדות 1. הנאשמת, ילידת 1945, הורשעה לאחר ניהול ראיות בעבירות של קשירת קשר לפשע - עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק" או "חוק העונשין"), שוד בחבורה - עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק ביחד עם סעיף 29(ב) לחוק והריגה - עבירה לפי סעיף 298 לחוק ביחד עם סעיף 34א(א)(1) לחוק. העבירות בוצעו במהלך שוד אלים ואכזרי שבוצע ביום 15/4/04 בדירתה של המנוחה גברת שרה דוד ז"ל ילידת שנת 1939 (להלן: "המנוחה" או "שרה"), שוד שבוצע ע"י ארבעה גברים צעירים, שהורשעו ברצח המנוחה בכך שגרמו במזיד למותה תוך ביצוע עבירת השוד: משה בסטיקאר (להלן: "משה") - בנה של הנאשמת, שאול זוארץ (להלן: "שאול"), ימין אדרי (להלן: "ימין") ואילן זוארץ - אחיו של שאול (להלן: "אילן"). (משה, ימין ושאול הורשעו על-ידי מותב אחר בתפ"ח 1111/05 ודינו של אילן כבר נגזר על-ידינו: כל השלושה נדונו למאסר עולם). 2. עפ"י העובדות כפי שנקבעו בהכרעת הדין, הנאשמת - אשתו של ארתור בסטיקאר ז"ל (שהורשע בהליך נפרד לגבי אותו אירוע בעבירות של קשירת קשר לפשע וביצוע בצוותא של שוד בחבורה וזוכה מחמת הספק מעבירת הריגה, נידון לשבע שנות מאסר בפועל ונפטר (להלן: "ארתור") וארתור היו חברים במשך כעשרים שנה של בני הזוג בנימין דוד - יליד 1931 ורעייתו המנוחה שהתגוררו בדירת "עמידר" בגבעת הזיתים בלוד. הנאשמת וארתור נחשפו במהלך שנות ההיכרות הארוכות עם בני הזוג דוד לעובדה כי בני הזוג דוד מחזיקים בדירה סכומי כסף גדולים, מטילי זהב ותכשיטי זהב. כן ידעו שבני הזוג דוד התקינו בכניסה לדירתם דלת פלדלת ולפניה סורג ברזל ונהגו לנעול את הדלת ולעיתים אף להבריח את סורג הברזל גם בעת ששהו בדירה ואיפשרו את הכניסה לדירה אך ורק למי שזוהה על ידם. במספר הזדמנויות בתקופה של כחודש וחצי לפני ה-15/4/04 הציעו הנאשמת וארתור לבנם משה ולחברו של משה - שאול להיכנס לדירה ולגנוב מבני הזוג דוד את התכשיטים, הכסף והזהב ועובר למועד הנ"ל קשרו הנאשמת וארתור קשר עם משה, שאול וימין לשדוד את המנוחה בדירה. במסגרת הקשר הנ"ל סוכם, כי ארתור ידאג להוצאת בנימין דוד מהדירה באופן שיקבע עמו פגישה בקניון בלוד, ומיד לאחר מכן, יודיע ארתור בשיחה בפלאפון למשה כי בנימין נמצא עמו בקניון בלוד ואז יגיעו משה, שאול וימין לביתם של בני הזוג דוד, ידפקו על הדלת ועל פי עצת הנאשמת יזדהו בפני המנוחה כאנשי "עמידר", במטרה לשכנעה לפתוח בפניהם את הדלת ולאפשר את כניסתם לדירה. כן סוכם עם הקושרים, כי עם פתיחת הדלת של הדירה ע"י שרה, ייכנסו משה, שאול וימין לדירה, יכפתו את ידיה ורגליה של שרה על מנת למנוע את התנגדותה ויגנבו מהדירה את התכשיטים, הכסף והזהב, כאשר שלל השוד יחולק בין הנאשמת ובין ארתור, משה, שאול וימין. בהמשך, ביום 15/4/04 צורף גם אילן לקשר לשדוד את שרה, תוך שסופר לאילן ע"י משה ושאול על תוכנית השוד והוא הסכים להצטרף וכן סוכם, כי השודדים יגיעו לדירה ברכבו של אילן ולאחר שידפקו על הדלת ויזדהו כאנשי "עמידר" כדי לאפשר את כניסתם לדירה, יכנסו לדירה, ואז יתפסו שאול וימין או מי מהם את שרה, יכסו את עיניה על מנת שלא תזהה את משה, אותו היא מכירה היכרות אישית, ויסתמו את פיה על מנת שלא תצעק, כאשר אילן ומשה ייכנסו לחדרי הדירה ויגנבו את התכשיטים, הכסף והזהב ושלל השוד יחולק בין הנאשמת, ארתור וארבעת השודדים שיהיו בדירה. ואכן, ביום השוד, בערב, ארתור הודיע למשה שבנימין הגיע לקניון בלוד לאחר שהצליח למשכו לשם בקובעו עימו פגישה, ואז יצאו ארבעת השודדים ברכבו של אילן לביתם של בני הזוג דוד, הזדהו כאנשי "עמידר", כשמשה מסתתר מאחור. מייד כשפתחה המנוחה את הדלת התנפלו עליה שאול וימין בנוכחות אילן ומשה אשר לא מנעו את מעשיהם, סתמו את פיה בחוזקה שלא תצעק, כיסו את עיניה על מנת שלא תזהה את משה, הפילו אותה לרצפה, התיישבו עליה והצמידו אותה בחוזקה לריצפה, על מנת להתגבר על התנגדותה. משהבחינו אילן ומשה ששאול וימין ניטרלו את התנגדות המנוחה, וכי לא תוכל לזהות את משה, הם נכנסו לדירה והחלו לחפש בחדרים אחר התכשיטים הכסף והזהב והוציאו מהדירה את שמצאו (מטילי זהב, מטבעות זהב, כסף מזומן) וכן הורידו מהמנוחה שרשרת זהב מצווארה וצמידי זהב. בטרם עזבו ארבעת השודדים את הדירה גררו את שרה מסלון ביתה לחדר השינה, שם השאירו אותה מוטלת על הרצפה כשהיא חבולה קשות. כתוצאה מהתקיפה, נגרמו למנוחה דימומים תת עוריים ותת רירתיים בשפות הפה, דימומים תת עוריים בראש ובאמה השמאלית, פצעי שפשוף באף, בצוואר ובגפיים העליונות ושברים בצלעות ובעצם החזה ומותה נגרם כתוצאה מחנק בעקבות חסימת פתחי הנשימה החיצוניים. 3. עפ"י העדויות, כפי שנקבעו בהכרעת הדין, עולה, כי חלקה של הנאשמת באירוע היה מתן מידע לבנה משה ולשאול לגבי הכסף והזהב שבביתה של המנוחה ובעלה ומיקומו (בארון בחדר השינה) וזאת תוך "טפטוף" לאורך זמן של מידע זה והפצרה בהם לבצע את השוד במשך תקופה של שבועות לפני הרצח ועד ליום הרצח עצמו כשהנאשמת אמרה למשה ושאול בנוכחות ימין ואילן: "טפו אני זונה אם אין כסף וזהב בבית". כן נתנה הנאשמת מידע לשודדים לגבי העובדה שמדובר בדירת "עמידר" והדריכה אותם להגיד "עמידר" כדי שהמנוחה תפתח להם את הדלת, כך שמדובר בתכנון ותחבולות לצורך ביצוע השוד. כן השתתפה הנאשמת במשיכתו של בעלה של המנוחה מן הבית באמצעות שיחת טלפון מארתור שמשך אותו לקניון בקובעו עמו פגישה שם ואח"כ הודיע בשיחת טלפון לבנו משה שהיה עם חבריו, ומשהתקבל "האור הירוק" הנ"ל, יצאו השודדים לביצוע השוד. הנאשמת ביקשה ואמורה היתה לקבל חלק בשלל (20% לפי עדות שאול). כן נקבע בהכרעת הדין שארתור והנאשמת פעלו בצוותא חדא כבני זוג מתואמים והיו שותפים בכל התכנון והביצוע שנעשה, כאשר חלקה של הנאשמת היה רב ודומיננטי ובוודאי שאינו פחות מחלקו של ארתור. טענות הצדדים 4. לטענת המאשימה יש להחמיר בענישת הנאשמת לאור העבירות החמורות בהן הורשעה, כולל עבירת ההריגה (בניגוד לארתור שזוכה מעבירה זו מחמת הספק). כן יש לשים דגש על המעילה באמון של הנאשמת במנוחה שהיתה חברה שלה, תוך ניצול מידע פנימי שהושג עקב החברות, לרקום מזימה מתוכננת ומתוחכמת של שוד אלים שהתגלגל לכדי רצח. כל זאת כאשר לנאשמת יש עבר פלילי בעבירות אלימות ומאסר על תנאי בר הפעלה. לטענת המאשימה יש להביא לידי ביטוי את המגמה המחמירה בענישה לגבי שוד קשישים, קל וחומר במקרה דנן כאשר מדובר גם בעבירת הריגה. 5. לטענת הנאשמת, הממשיכה להכחיש את מעורבותה בשוד וטוענת לחפותה (ולאור זאת גם לא הביעה חרטה ולא לקחה אחריות), יש להתחשב בכך שהיא לא היתה בדירה בזמן האירוע ושחלקה באירוע, גם כפי שנטען ע"י המאשימה, הוא שולי. כן יש להתחשב בגילה, במצבה הבריאותי ולנקוט בה במידת החסד והרחמים בהתחשב בכך שבעלה נפטר ובניה נמצאים בכלא (מלבד הבן יונה). דיון 6. מדובר באירוע של שוד ורצח של המנוחה (שהיתה בת 65 במותה), במעוזה ובמבצרה-דירתה, אותה מיגנה כמיטב יכולתה באמצעות דלת פלדלת וסורגים כדי שיגנו עליה מפני זרים. והנה הנאשמת ובעלה, "חבריהם" במשך שנים רבות של המנוחה ובעלה, מועלים באמון ובחברות זו ומנצלים את המידע הפנימי שברשותם שהושג עקב חברות זו למזימה נאלחה כנגד אותם "חברים" בתכנון לשדוד את כספם וזהבם, תוך כדי ביצוע שוד אלים. לצורך כך מגייסים הנאשמת ובעלה לא פחות מארבעה שודדים, גברים צעירים וחסונים, היוצאים לשדוד אישה אחת מבוגרת חסרת אונים לאחר שוידאו שנשארה לבדה בבית בעקבות הוצאת בעלה מהבית ע"י הנאשמת וארתור בתחבולה. השודדים נעזרים ב"מילת הקסם" "עמידר" שקיבלו מהנאשמת כדי שהמנוחה תפתח את הדלת, תכנית שאכן עלתה יפה. כן ידעו הנאשמת, ארתור והשודדים כי המנוחה מכירה היטב את משה, יודעת שהוא עבריין ושהיא לא תפתח לו את הדלת אם תזהה אותו וכן שעקב היכרותה עם משה, אסור שתראה אותו בשום שלב, שלא תוכל לזהותו. לכן, התכנון היה שמשה ימתין בצד וייכנס לדירה אחרון רק אחרי שהתנגדות הנשדדת תנוטרל והיא תוכרע באופן שלא תוכל לזהות את משה, תוך אפשרות לצפות שהמנוחה תתנגד ותנסה לצעוק לעזרה ושיהיה צורך לנקוט באלימות כדי להכניעה באופן שלא תוכל לצעוק ולא תוכל לזהות את משה, דבר המסביר את האלימות הקשה שהופעלה כנגדה, אלימות שהביאה בסופו של דבר למותה. לכן, קבענו בהכרעת הדין, שמעבר לעבירת קשירת קשר לפשע וביצוע שוד בחבורה, עברה הנאשמת גם עבירה של הריגה, כאשר חסד עשתה עמה המאשימה שכן (ובלא להכריע בכך) ניתן היה לכאורה להאשימה גם כמבצעת בצוותא של רצח במזיד עקב תפקידה הפעיל בתכנון השוד ותפקיד ממשי בביצוע מעשי העבירה. הנאשמת מסרה את המידע לגבי מיקום הבית, הימצאות הכסף והזהב בבית ומיקום הרכוש בארון בחדר, הצורך באמירת המילה "עמידר" לפתיחת הדלת, הוצאת בעלה של המנוחה מהבית באמתלה של פגישה עם ארתור והודעה על כך לשודדים וסיכום על חלוקת השלל עימה. כל זאת כאשר הנאשמת מודעת לצורך בנקיטת אלימות כלפי המנוחה כדי להתגבר על התנגדותה ולמנוע שתצעק, למנוע את זיהוי בנה משה אותו הכירה המנוחה ותוך מודעות לאפשרות של הסתבכות העניינים ולכך שמדובר באישה מבוגרת, חסרת אונים וחלשה המותקפת ע"י ארבעה בחורים צעירים וחסונים. לכן, יש לדחות את טענת ההגנה כי הנאשמת לא היתה שותפה באירוע והעובדה שלא היתה נוכחת בדירה עצמה לא גורעת מחלקה ושותפותה בשוד, ובקשירת הקשר ובאחריותה להריגת המנוחה, כפי שפורט בהרחבה בהכרעת הדין. 7. כפי שקבענו בהכרעת הדין, מדובר בנאשמת מתוחכמת ומניפולטיבית, בעלת דפוסים עבריינים שאינה בוחלת באיומים על עדים, אשה ש"ידה בכל ויד כל בה". זאת, החל מהתנהגותה בחקירה במשטרה, כולל הטחת ראשה ברצפה כדי לפגוע בעצמה ולטעון בבית המשפט שהיכו אותה, המשך באיום על עדים והשתקת עדים אחרים באיומים ובתחבולות, הן במהלך החקירה המשטרתית והן בשלב שמיעת הראיות בביהמ"ש, המשך בשקרים רבים וכלה בנסיון להציגה כלא יודעת את השפה העברית, למרות שניתן להיווכח מצפיה בקלטות הוידאו שהיא מבינה את השפה העברית. כך ניתן היה להיווכח מצפיה בקלטות הוידאו כיצד כאשר יוצאים החוקרים מהחדר בתרגיל משטרתי, מזהירה הנאשמת את העד היימס שלא לדבר, תוך כיסוי פיה ועשיית סימנים עם האצבע לא לדבר, ותוך איומים על עד זה בפגישות ביניהם, כולל ביום הדיון בבית המשפט בעניינה של הנאשמת. 8. לא מדובר בנאשמת שנגררה אחרי אחרים אלא בנאשמת דומיננטית שהובילה את המהלכים, היתה ה"מוח" המתכנן ואף הפצירה הלוך וחזור בשודדים לבצע את השוד המתוכנן במשך זמן רב, עד שנענו לכך וכל זאת בקור רוח מופתי, כאשר הנאשמת היתה היחידה שלא נשברה בחקירות ולא הודתה או הפלילה נאשמים אחרים. לא מדובר בחוליה בשרשרת אלא בחוליה בלעדיה אין שאלמלא הפצרותיה, שכנועיה ותוכניותיה הזדוניות, סביר להניח שכל האירוע לא היה יוצא לפועל. 9. המגמה בפסיקה הינה להחמיר בענישה עם שודדי קשישים הנוקטים באלימות כלפי הקשישים. כך, לאחרונה החמיר בית המשפט העליון במקרה של שותף לשוד של גב' פוגל ילידת 1939 (כמו המנוחה), שנעשה תוך אלימות קשה כלפיה, מעונש של מאסר בפועל של 11 שנים לעונש של מאסר בפועל של 13 שנים (תוך ציון שהוא לא ממצה את הענישה כערכאת הערעור), כאשר מדובר בנאשם בעל עבר נקי הנעדר דפוסים עבריינים (ע"פ 7961/07 מד"י נ' שכטר אריק תקדין עליון 2008 (1) 4831, פס"ד מ-19/3/08). כבוד השופטת ארבל ציינה במסגרת פסה"ד הנ"ל בעמוד 4: "מסכת האירועים המתוארת בכתב האישום, בה הודה והורשע שכטר, היא לטעמי מהחמורות שבאו בפני בית משפט זה. גם במציאות העגומה בה עולים מדי יום על שולחנו של בית המשפט תיקים פליליים רבים המגוללים פרשות קשות ביותר של אלימות, מתנשא מקרה זה מעל הכלל ומתבלט בחומרתו. ההתארגנות בחבורה לצורך ביצוע שוד, תוך בחירה בקרבן שהיא אישה מבוגרת המתגוררת בגפה; תכנון דרך הביצוע באופן שייאלץ את המתלוננת לצאת מביתה; האלימות הקשה וההתעללות שננקטה כלפיה משך כשלוש שעות, תוך הכאתה ללא רחם, כיבוי סיגריות על גופה, שפיכת אקונומיקה ומים קרים על גופה, חרף תחנוניה ונסיונה להציע להם את מכוניתה בכדי שיניחו לה לנפשה - כל אלה מגבשים תמונה שמזעזעת לבו של כל אדם, שמעוררת תחושות קשות של שאט נפש וסלידה מההתבהמות המוסרית, מהחייתיות שבאדם". ובהמשך נאמר בפס"ד שכטר: "המעשים להם היה שכטר שותף על פי הודאתו משקפים ברוטליות ואכזריות ללא מעצורים וללא גבולות. הם משקפים אטימות לגורלו ולסבלו של האחר. הם מתקיימים בהיעדר אנושיות. האכזריות והשפלות שבמעשים במקרה זה חריגות בחריפותן ובחומרתן. מעשים אלה אינם יכולים להיוותר ללא מענה שיפוטי ראוי. חובתו של בית המשפט היא כי כאשר מגיעים לפניו מקרים שכאלה, הם יזכו למענה שיפוטי הולם שיש בו מסר ברור, נחרץ וחד משמעי, שיש בו התוויה של נורמות ההתנהגות הראויות והצבת הגדר שמעבר לה מצויות אותן התנהגויות שאין להן מקום וקיום בחברה". ובהמשך פסה"ד שכטר נאמר: "האירוע בו היה שכטר מעורב הוא דוגמה, קיצונית באכזריותה, למקרים שונים שידענו בעת האחרונה, בהם הופעלה אלימות קשה כלפי קשישים, בשל יכולתם המוגבלת להתגונן בפני תוקף צעיר וחזק יותר, לצורך ביצוע עבירות רכוש. אמצעי מרכזי לשרש תופעה זו טמון בענישה מרתיעה. עצם הנכונות לפגוע דווקא בקשישים לשם ביצוע עבירות רכוש יש בה עדות לתפישתם המוסרית של מבצעיהם, לערלות הלב ולנכונות לפגוע בחלש וחסר האונים, בניגוד לכל רגש של כבוד ולקודים בסיסיים בחברה האנושית. בהיבט זה, רף הענישה שייקבע הוא מבחנה של חברה נאורה וצודקת. יחסה של החברה לחלש, לזה הנזקק להגנה, הוא בבחינת נייר הלקמוס שלה לאופיה ולחוסנה המוסרי. ענישה הולמת נושאת בחובה מסר בדבר זכותם של קשישים, ככל אדם, להלך בביטחון. אזכיר בהקשר זה כי לכוחו של האמצעי העונשי בהקשר של תקיפת קשישים ניתן ביטוי אך לאחרונה בהצעת חוק העונשין (תיקון - תקיפת קשישים), התשס"ז - 2007, לפיה הוצע להטיל עונשים כבדים על מי שיורשע בתקיפת קשיש, אדם שגילו 65 שנים ומעלה". והדברים מדברים בעד עצמם ויפים גם לענייננו, ואף מקל וחומר בהתחשב בכך שמדובר במקרה של הריגת קשישה במהלך שוד. 10. בענייננו, בו מדובר בשוד אלים ואכזרי שהביא למותה של המנוחה, והנאשמת הורשעה גם בהריגתה, יפים הדברים שנאמרו בפס"ד שכטר ביתר שאת, כאשר בניגוד לשכטר לחובת הנאשמת עבר פלילי ואף מאסר על תנאי בר הפעלה. כל זאת כאשר מדובר כאמור בתכנון קר רוח, במזימה מתוחכמת היורדת לפרטים כיצד להכניע באלימות אישה בודדה, חלושה וחסרת אונים ע"י ארבעה שודדים גברתנים. 11. לנאשמת עבר פלילי מתמשך בעבירות שהחלה לעבור לפני שנים רבות והמשיכה לעבור אף תוך כדי משפטה הנוכחי. כך, לנאשמת הרשעות בהסגת גבול (1978), הסגת גבול והתנהגות פרועה במקום ציבורי (1979), גניבה (1980), חבלה או פציעה על-ידי שניים או יותר (1991). בהמשך, בשנת 2001 (27/12/01) בת.פ 1475/01 בימ"ש שלום רמלה, הורשעה הנאשמת בעבירה של איומים כלפי פקידת סעד, עבירה שנעברה ב-15/2/00, ונידונה לארבעה חודשי מאסר על תנאי כנגד כל עבירת אלימות, מאסר על תנאי שהינו בר הפעלה בתיק שבפנינו, והמאשימה מבקשת להפעילו. לא זו אף זו, תוך כדי משפטה הנוכחי, בהיותה משוחררת למעצר בית מלא בדימונה, הואשמה הנאשמת והורשעה, לאחר שמיעת ראיות, בעבירה של הפרת הוראה חוקית, שיבוש מהלכי משפט, הדחה בעדות ואיומים. זאת, משאיימה על העד היימס אברהם שבא להעיד בהליך הפלילי כנגדה כעד תביעה, מחוץ לאולם ביהמ"ש, שתיתן "כסף טוב" אם לא יגיד את שמה לשופט ושאם לא יישמע לה הוא מוזהר שלבנה חברים עבריינים שיבואו ויהרגו אותו, ועקב כך נידונה לשנים עשר חודשי מאסר בפועל אותם ריצתה במהלך משפטה הנוכחי. 12. הנאשמת מבקשת להפעיל בגזירת דינה את מידת החסד והרחמים. היכן היו החסד והרחמים של הנאשמת כלפי "חברתה" המנוחה שנתנה בה אמון במשך שנים והיא מעלה ובגדה באמון זה בצורה הנבזית והשפלה ביותר, תוך ניצול המידע הפנימי שהושג עקב "חברות" זו לתכנון שוד אלים שהתגלגל לכדי רצח. אמנם הנאשמת היא ילידת 1945 אך לעומתה המנוחה הינה ילידת 1939. הנאשמת אכן שהתה תקופה ממושכת במעצר בית ואף תקופה מסויימת במעצר, אך לא היה בכך כדי להרתיעה מלעבור עבירות של איומים, הדחת עד ושיבוש מהלכי משפט תוך כדי מעצר הבית ותוך כדי משפטה. הנאשמת מבקשת להתחשב בכך שבניה יושבים בכלא (למעט יונה) ובעלה נפטר, אך בעלה הורשע גם הוא בשותפות עימה לתיכנון אירוע השוד והיא זו ששלחה את בנה משה ועודדה אותו והפצירה בו לבצע את השוד בדירת חבריה ביודעה כי המנוחה מכירה אותו ויצטרכו להתגבר על התנגדותה באלימות ולדאוג שהמנוחה לא תוכל לזהות את בנה משה, והכל למטרה של בצע כסף בלבד, בלא כל רגש ורחמים מצידה. לכן, אין לנאשמת אלא להלין על עצמה, על כך שהביאה את עצמה במודע למצב זה ויש לגזור עליה ענישה הולמת ומרתיעה למעשיה הנפשעים. מדובר במעשה נקלה ביותר של שוד והריגת קשישה המהווה טרף קל לביצוע עבירות כנגדה. יש להגן על החברה ועל פרטיה באמצעות הטלת עונשים קשים ומרתיעים על מבצעי עבירות כאלו, כאשר נסיבותיה האישיות של הנאשמת מתגמדות מול חומרת העבירות והנסיבות המחמירות של האירוע. 13. בניגוד לבעלה ארתור ז"ל, שזוכה מחמת הספק מעבירת ההריגה, שלא היה בעל עבר פלילי ומצבו הבריאותי היה רעוע, הנאשמת הורשעה גם בעבירת ההריגה, היא בעלת עבר פלילי ואף מאסר על תנאי בר הפעלה, והטענות לגבי מצבה הבריאותי הרעוע (שלא גובו במסמכים) לא הוכחו, ובכל מקרה, לאור הנסיבות החמורות של המקרה, לא היו מהווים שיקולים להקלה בעונש. הנאשמת לא בחלה במעשי אלימות בעבר והמשיכה לאיים גם בחדרי החקירה במשטרה וגם מחוץ לאולם בית המשפט ואף הורשעה וריצתה עונש מאסר בגין הנ"ל, תוך כדי משפטה. לכן, לא דין העונש שנגזר על ארתור (שבע שנות מאסר), כדין העונש שיש לגזור על הנאשמת שבפנינו, שהורשעה בנוסף בעבירה של הריגה, שכפי שציינו בהכרעת הדין היא היתה גם הדומיננטית מבין השניים. 14. אנו סבורים, שיש מקום גם להפעלת המאסר המותנה בן ארבעה חודשים התלוי ועומד כנגד הנאשמת (בת.פ 1475/01 בימ"ש שלום ברמלה) וזאת באופן מצטבר למאסר שיוטל עליה בתיק זה. 15. אנו סבורים, שיש מקום גם לחייב את הנאשמת לשלם פיצוי כספי לבעלה של המנוחה, תוך לקיחה בחשבון של הנזק והסבל שנגרמו לו. אנו מעמידים פיצוי זה על סך של 50,000 ₪. הסכום הנ"ל יופקד בקופת בית המשפט עד ליום 1/12/08 ויועבר לבעלה של המנוחה עפ"י פרטים שתמסור המאשימה. לא יופקד הסכום במועד הנ"ל, ישא הפרשי הצמדה וריבית כדין מאותו יום ועד ליום התשלום המלא בפועל. התוצאה 16. התוצאה הינה, כי אנו גוזרים על הנאשמת שבע עשרה שנות מאסר בתוספת ארבעה חודשי המאסר המותנה שמופעלים בזאת (סה"כ שבע עשרה שנה וארבעה חודשים) בניכוי ימי המעצר בגין העבירות נשוא תיק זה, וכן שלוש שנים מאסר על תנאי, שלא תרצה אלא אם תעבור תוך שלוש שנים מיום שחרורה ממאסר את העבירות בהן הורשעה או עבירות אלימות כלפי גוף או סיוע לביצוע עבירה כאמור. אנו מחייבים את הנאשמת לפצות את בעלה של המנוחה על-פי פרטים שתמסור המאשימה בסכום של 50,000 ₪, כמפורט לעיל. זכות ערעור לבית המשפט העליון תוך 45 יום מהיום. המוצגים מוחזרים למשמורת התביעה.משפט פלילישוד