להלן החלטה בנושא עבירות משמעת עובד מדינה: החלטה רקע והליכים א. ערעור על הכרעת הדין של בית הדין למשמעת של עובדי המדינה (אב"ד עו"ד יוסף תלרז, והחברים גב' עדנה חלבני ומר עמוס גורן) מיום 10.6.07 בבד"מ 113/05, בגדרה הורשע המערער בעבירות משמעת לפי סעיף 17(1), (2) ו-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת), התשכ"ג - 1963. ב. כנגד המערער, ראש תחום גביה ברשות השידור לפי דרגה 18, הוגש כתב אישום בו נטען כי בין התאריכים 28.7.04 - 22.8.04 עשה שימוש שלא כדין, ושלא לצרכי עבודתו, במאגר המידע של הרשות, על מנת להשיג מידע על עובד רשות (שיכונה לצורך פסק דין זה המתלונן) ועל בני משפחתו, על רקע סכסוך אישי בין השניים. המערער הורשע בעבירה על שלושת הסעיפים, וביום 5.8.07 נגזרו עליו נזיפה חמורה והורדה בדרגה לפרק זמן של שנה. ג. בהכרעת הדין נקבע, כי מעשי המערער עלו לכדי פגיעה בפרטיות, כהגדרתה בסעיף 2(1) לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א - 1981 ("בילוש או התחקות אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת"), תוך עבירה על איסור שנקבע בסעיף 8(ב) לאותו חוק, הקובע כי "לא ישתמש אדם במידע שבמאגר מידע החייב ברישום לפי סעיף זה, אלא למטרה שלשמה הוקם המאגר", וכן עבירה על הוראות תקשי"ר וכללי האתיקה החלים על עובדי מדינה; ובסופו של יום - עבירה לפי סעיף 17(1) לחוק המשמעת (משמעת), על-ידי רתימת מאגר המידע למטרה זרה שעניינה סכסוך בין-אישי, עבירה לפי סעיף 17(2) - הפרת ההוראות האמורות, עבירה לפי סעיף 17(ד) - התנהגות שאינה הולמת. טענות הצדדים ד. (1) הערעור מופנה כלפי הכרעת הדין בלבד, ולא כלפי גזר הדין. המערער טוען כי כל שעשה בדין עשה, מאחר שהשימוש על-ידיו במאגר נשוא כתב האישום בא לאחר שנודע לו מפי עובד אחר ברשות, כי קיים חשד שהמתלונן מעניק פטורים מתשלום האגרה שלא כדין לבני משפחתו. לטענת המערער, בנסיבות אלה פעל כדין, ואף ביצע את חובתו, משבדק את החשדות שהועלו בפניו (ושהתבררו כנכונים), ועל כן אין להרשיעו. המערער מוסיף כי בינו לבין המתלונן לא היה סכסוך כנקבע בהכרעת הדין (דבר זה עמד במידה רבה במוקד ההכרעה). (2) בדיון טען בא כוחו המלומד של המערער עוד, כי נטל הראיה הועבר על-ידי בית הדין אל המערער שלא כהלכה, ובכך כורסמה חזקת חפותו; עוד נטען, כי העדים נבחרו על-ידי התביעה סלקטיבית, ועד מרכזי - מי שהחומר הראשוני בא הימנו למערער, לא הועד; המערער הורשע על כוונות שבלב. ועוד, לא המערער - כך נטען - הוא שהחליט בהמשך על מה שייעשה בחומר שחשף, והרי מכל מקום חשף שחיתות; לא היה מקום להעמדה לדין, והיה מקום להגנה מן הצדק (טענה שהועלתה ונדחתה בהחלטה מפורטת על-ידי בית הדין). (3) מנגד טענה באת כוח המשיבה, כי פעולת המערער באה על רקע אישי, של מערכת יחסים לא תקינה לאורך השנים עם המתלונן, וזאת על פי הודעתו שלו, ואין המדובר במעשה תמים. מעשי המערער היו טבולים בניגוד עניינים, כך נטען, וככל שהיה חשד למערער כלפי המתלונן, היה עליו להימנע מטיפול בו אישית. דיון והכרעה ה. (1) לאחר העיון סבורני שאין מקום להיעתר לערעור. בית הדין שמע את העדים ועיין בראיות, והכרעתו המפורטת מקובלת עלי. אדרש לעיקר הטענות שעלו בערעור. (2) אפתח ואומר במישור הכללי, כי נחשפה בתיק זה מערכת יחסים פנימית לא טובה, לשון המעטה, בין גורמים שונים במערך הגביה של רשות השידור, לא רק בין המערער למתלונן בתיק, אלא גם מעבר להם. התמונה שנגלתה אינה מלבבת, ויש לקוות שהגורמים הממונים נותנים עליה את הדעת, שכן "לפתח חטאת רובץ" (בראשית ד', ז'), ומערכת היחסים קילקלה את השורה, ובסופו של יום, לא אצל המערער בלבד. אכן, אמרה דרשני הנהגתן של אחדות מן הנפשות הפועלות. ואולם, בפנינו עניינו של המערער, ופעולתו - גם אם כוונה בין השאר לתועלת הגביה עליה הוא מופקד - לקתה. כעובד בכיר, עירוב יחסיו הבלתי תקינים עם המתלונן, והפגמים שדבקו במעשיו עקב זאת, היטו את הכף לחובתו. (3) נטען באשר לחזקת החפות והעברת נטל הראיה. לא ראיתי מקום להלום טענה זו. חזקת החפות עומדת לנאשם בתיק משמעתי כבתיק פלילי; על כך לא יתכן חולק, ואין צורך להכביר מלים. דבר זה הוא בשר מבשרה של שיטת המשפט הישראלית בכל הליך שיש לו רכיב של הטלת כתם, אם פלילי ואם משמעתי; בא כוח המערער הפנה לעל"ע 3572/06 הועד המרכזי של לשכת עורכי הדין נ' בוטח (טרם פורסם) (פסקה ט' בחוות דעתי), אך הדברים פשוטים גם בלעדי זאת. האם נפגעה חזקת החפות בכך שלא הועד העד שעל פי הנטען מסר למערער את המידע באשר למתלונן, ובכך - כנטען - הועבר הנטל אל כתפי המערער להוכיח כי פעולתו באה לחשיפת שחיתות, דבר שלשיטתו עמד בו? (4)(א) אכן, דרכי ההוכחה ומידותיה בדין המשמעתי כמותן כדין הפלילי, כעולה מפסק דינו של הנשיא שמגר בעש"מ 3725/91 בכרך נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(5) 401. אף דבר זה מעוגן בשכל הישר, בניסיון החיים, וגם במידת ההגינות, שהרי תוצאתו של הדין המשמעתי, גם אם אינה מוגדרת כפלילית, עשויה להיות במקרים מסוימים חמורה לא רק בהקשרים כלכליים (כגון פיטורין ושלילת פנסיה) אלא גם באשר לשמו הטוב של העובד, שהוא נכס אנושי וחברתי ממעלה ראשונה. אין חולק כי בנידון דידן דרושה איפוא מידת הוכחה שמעבר לספק סביר; כך יש לקרוא ולפרש את הוראת תקנה 46 לתקנות שירות המדינה (משמעת) (סדרי הדין של בית הדין), תשכ"ד-1963, הקובעת "מצא בית הדין, כתום בירור האשמה שיש בראיות שהיו לפניו, כדי הוכחת האשמה - ירשיע בה את הנאשם בפסק דינו". (ב) ואולם, לא מצאתי במקרה דנא כי זכויות המערער נפגעו בהקשר חזקת חפותו או העברת נטל ההוכחה כנטען. התביעה בחרה להעיד את שביקשה להעיד, וסברה כי בכך יצאה ידי חובתה, ולימים הכריע בית הדין כי אכן כך. ומשלא הועד על-ידי התביעה העובד שלגביו נטען על-ידי בא כוח המערער כי עדותו היתה נחוצה, ואף לא נחקר כנטען, רשאי היה המערער להעידו מצדו כעד הגנה, כפי שעשה לעד מנהל אגף הגביה ברשות השידור. הוא בחר שלא לעשות כן, אך כדי להפיס דעתו אומר כי גם לשיטתו שלו, שהיתה חובה לבדוק את החשד שהעלה אותו עובד כלפי המתלונן, לא היה המערער בנסיבות צריך לעשות כן - אלא אחר, נוכח היחסים העכורים שביניהם, כפי שהוכחו. גם אין זה המקרה לטענת "הגנה מן הצדק", ובדין נדחתה זו על-ידי בית הדין, וזאת נוכח הראיות, כפי שיפורט בתמצית להלן. אכן, הרשות היתה בידי התביעה להחליט על דרכה באכיפה, ואין לומר, גם לאחר מעשה, שחרגה מסמכותה בגישתה האכיפתית, וזאת מבלי שנביע דעה ספציפית באשר להליכים נגד אנשים זולת המערער, לרבות המתלונן שכנמסר לנו עניינו עודו על שולחן הרשויות. על כן, הגם שאצרף קולי, בכל הכבוד, לדעתן של חברותי השופטת (כתארה אז) ביניש בעש"מ 587/05 מדינת ישראל נ' עמר (לא פורסם), ולפני כן בדין המשמעתי של עורכי הדין השופטת פרוקצ'יה בעל"ע 2531/01 חרמון נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד נח(4) 55, 79-78, כי טענת ההגנה מן הצדק תישמע גם בדין המשמעתי - ברי כי היא תתקבל במקרים קיצוניים בלבד; ואין ענייננו בא בקהלם. (5) התיק דנא עניינו מאגר מידע של מערך הגביה; פשיטא כי מאגר מידע, כל מאגר מידע, הוא תחום רגיש, שההגנה על פרטיותם של הנכללים בו נחקקה בסעיף 7 לחוק הגנת הפרטיות, הכולל מגבלות שונות בכגון דא. גם על פי הראיות שהובאו בעדויות העדים שבו ודריי - ולמען האמת אין צורך בראיות מרובות לעניין זה, המוסדר בדין "ופשוט הוא, אין צריכים לראיות הרבה" (שו"ת הרמ"א - ר' משה איסרליש, פולין המאה הי"ז, סימן פ"ו) - הכניסה למאגרי המידע נעשית לצרכי גביה בלבד, תוך שימוש בסיסמה. במובן הנורמטיבי, הציפיות מעובד בגדרי עבודתו - בכלל ובהקשר דנא - הן כי יעשה אותה כמשרת הציבור, בלא עירוב של מניעים אחרים. ועוד, עובד הציבור אינו מלאך, והמצופה הימנו הריהו בחינת "אדם לאדם - אדם" (הנשיא ברק ברע"א 8339/97 רוקר נ' סלומון, פ"ד נה(1) 199, 279). רף מינימלי בעבודתו, שעליו לא יוכלו להיות עוררים, הוא כי את תחושותיו האישיות לא יערב עם שירותו הציבורי. לכך ישנם ביטויים מסוגים שונים, אך אחד מהם כרוך בנאמנות לציבור אף בהקשר מאגרי המידע. תקופתנו מתאפיינת - ואין צורך בחוש נבואי כדי להניח כי דבר זה יגבר - בריבוי לא שערוהו אבותינו של מאגרי מידע, הכוללים פרטים מרובים ובהם מידע אישי, לעתים רגיש, על בני אדם במספרים גדולים. הדבר עשוי להתבטא בבתי החולים ובמרפאות, במשטרה ובשירותי הבטחון, במינהל האוכלוסין, בשלטונות המס, בבתי המשפט ובבתי הדין, בבנקים ובחברות הביטוח, ועוד ועוד. בידי עובדים רבים ניתנו מפתחות למאגרים, סיסמאות כניסה, "כרטיסים חכמים" והם הפכו שותפים לפרטים שונים, מהם אינטימיים, של הזולת. חיוני שיוקפד תדיר שלא לערב בהקשרים אלה בין צרכי העבודה לבין אינטרס אישי, כדי שלא יתקיים "איש הישר בעיניו יעשה" (שופטים כ"א, כ"ה). נאמנות עובד הציבור מתבטאת לא רק בהגבלות חוק הגנת הפרטיות, אלא אף בנורמות המשפט הציבורי. עובד הציבור שבידו מפתח למאגרים מוזהר איפוא בדין אזהרה חמורה שלא לחרוג מכללי השימוש בהם, כעולה מן הסעיפים הרלבנטיים בחוק הגנת הפרטיות; דברים אלה נאמרים באורח כללי, אך הם מהוים תשתית עיונית למקרה דנא, ולזיקה לעבירות שבסעיפים 17(1)-(3) לחוק שירות המדינה (משמעת). המערער חתום על הצהרות שמירת סודיות עוד מקדמת דנא (ת/19); ראו גם סעיף 65.1945 לתקשי"ר "לא ישלוף עובד נתונים במאגר מידע, אלא אם הוסמך לכך ולצורך תפקידו בלבד". מכאן חשיבותו המיוחדת של הרכיב הנורמטיבי בתיק דנא, שבית משפט זה כבר עמד עליו בעש"מ 6843/01 בן דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(2) 918 (השופטת - כתארה אז- ביניש), וכן בעש"מ 7111/02 אשואל נ' מדינת ישראל (לא פורסם) (השופטת ביניש). (6)(א) לעניות דעתי, ראיה מרכזית ביותר בכל מסכת הראיות בתיק דנא היא הודעת המערער ת/14. לגבי הודעה זו אין יסוד להניח - וכך קבע גם בית הדין המשמעתי (החלטה מיום 27.6.06) - כי נגבתה שלא מרצון חופשי ובתחושת מאוימות כטענת המערער. המערער הוא אדם מבוגר, מנוסה ובכיר, גם אם איננו "מיומן" בחקירות - כפי שמרבית בני אנוש אינם מיומנים בהן - והוא נתן לדעתי ביטוי אותנטי להבנתו, כי פעולתו לא היתה כשורה. קשה להלום כי "הלך שבי" אחרי החוקר, ואמר דברים שלא היו אמת. לימים חש כנראה כי הדבר מכביד עליו בהליכים המשמעתיים, ועל כן ביקש להרחיק עצמו מן ההודעה. (ב) מעיון בת/14 עולה, כי המערער הוזהר באשר להפרת חוק הגנת הפרטיות וחתם בכתב ידו כי הבין את האזהרה, ואף ציין - לאחר מכן - כי "אין בכוונתי להסתתר מאחורי הדברים והחשדות שעשיתי, אני מתכוון לשתף פעולה ולהודות גם בדברים שעשיתי". הוא הסביר, כי כניסתו לדו"חות הבקרה של משפחת המתלונן באה לאחר פניית עובד שסיפר על מה שהמתלונן התכוון לעשות לו, ועל כן "התעורר אצלי החשד שהעובד (המתלונן) מבצע דברים לא כשרים במערכת ומטפל בדברים שאינם קשורים אליו, ולכן החלטתי בעצמי לבדוק את הממצאים, כלומר להיכנס למחשב... ע"מ לנסות לגלות דברים חריגים שנעשו כלפי בני משפחתו". ולהלן בתשובה לשאלה האם הכוונה היתה למצוא דברים שישמשו "לנגח" את המתלונן, השיב המערער: "נכנסתי כי רציתי למצוא עליו דברים שליליים, אני לא יכול להגיד לך שרציתי לנגח, אבל פעלתי מתוך שטות ולא הייתי צריך לעשות זאת. לא ידעתי שהדבר בניגוד לחוק". עוד הוסיף, כי סבר שמנהל הסניף שעובד עם המתלונן לא יבדוק אותו, ולכן פעל בעצמו ובדק אם המתלונן ובני משפחתו משלמים אגרה. להלן נשאל המערער מדוע, בהיותו איש סניף ירושלים בדק תושבי באר שבע, והשיב כי "אנחנו מטפלים בכל הארץ, במקרה הזה פעלתי שלא כדין, אם כי אני מודה שלא ידעתי על החוק". (ג) בהמשך נשאל אם עשה את שעשה מתוך סכסוך אישי עם המתלונן, והשיב כי אינו חברו של המתלונן, "בן אדם שמחפש אותך כל הזמן ומלכלך עליך כל הזמן מתוך מטרה לגרום לך נזק, הוא לא חבר ולכן עשיתי מה שעשיתי". פנייתו לעובדת מבאר שבע היתה לשיטתו כדי שתבדוק בסניף שם בהקשר האמור, והוא הדין גם לסניף טבריה. ועוד בהמשך חזר המערער משהוצגה לו תלונה (ת/13) של המתלונן נגדו, על כך שיודע הוא, כי המתלונן "מחפש אותי כבר שנים, וזה לא המקרה". להלן אמנם אמר המערער, בתשובה לשאלה, כי באופן אישי אין לו דבר נגד המתלונן "וגם לא חיפשתי אותו, למעט המקרה הזה...". וכן הוסיף, "אני מצטער אם עשיתי דבר שאסור לעשותו. זה מלמד אותי לקח לבאות בדרך שאני צריך לפעול, לא הייתי צריך לפעול כך..., ועל זה אני מצטער יתכן והייתי צריך לפעול בדרך אחרת. היום ידוע לי הנחיות רשות השידור בכל הקשור לבדיקת אזרחים באופן כללי, ואין כל סיבה שאני אכנס לרשומות של אזרחים אלא אם נעשתה פניה מצדם. במקרה הזה שגיתי". המערער רשם בכתב ידו בסיפה "קראתי את הודעתי ואני מאשר את תוכנה". מן הדברים עולה, כי היתה מערכת יחסים עכורה בין המתלונן למערער, ומששמע המערער על אפשרות לפעולות לא תקינות הקשורות במתלונן, ביקש לבדוק אותן מתוך תקוה כי יימצא חומר לא חיובי כלפיו. בכך נוצר מיניה וביה ניגוד עניינים, שכן בפעולתו של המערער נתערבו, גם בהנחת מילוי תפקידו, מניעים הקשורים ביחסים האישיים עם המתלונן. (7) בחקירתו בבית הדין טען המערער כנגד ת/14, לרבות כי הדברים בעניין כוונתו כלפי המתלונן בפעולות שנקט הוכנסו לפיו, ובית הדין דחה זאת; הוא גם הכחיש יחסים לא טובים עם המתלונן, אך דבר זה סותר הן את הודעתו ת/14 הן את עדות עד ההגנה, מנהל אגף הגביה, שמתוכה ברור כי היחסים בין המערער למתלונן לא היו טובים ("לא ידוע לי שיש ביניהם ידידות מופלאה.. ריחוק בניהול יחסים אישיים" (אף כי לדעת העד לא פגע הדבר בעבודה)) וכן תלונות הדדיות מתועדות; זאת, אף כי העד מתח בבירור ביקורת קשה על המתלונן, בכל הנוגע לענייני האגרה של משפחתו ועוד (ראו גם ת/18, הודעת העד בחקירה). (8) כאמור, הודעת המערער ת/14 נראית על פניה הודעת אמת, ובדין נתקבלה (ראו עש"מ 7858/03 ירדן יופה נ' מדינת ישראל (השופטת - כתארה אז - ביניש), והאסמכתאות דשם). חיזוקים להודעה מצויים בין היתר בעדות המתלונן, שגם התלונן על המערער כאמור בקשר לנושאים מסוימים - ת/13 מ-1.6.04), ובעדות ראש האגף. (9) סוף דבר לעניין זה, עינינו הרואות כי המערער בהודעתו הבין את המשגים שעשה, בחינת "מצוה הבאה בעבירה" לשיטתו, אף כי ניסה להתנער מכך בהמשך. פשיטא שהוראת סעיף 8(ב) לחוק הגנת הפרטיות, הקובעת "לא ישתמש אדם במידע שבמאגר מידע החייב ברישום לפי סעיף זה, אלא למטרה שלשמה הוקם המאגר", מופרת כאשר השימוש אינו אך "למטרה שלשמה הוקם המאגר" בלבד, אלא מערבים אותה במטרות זרות לעניין, הכרוכות ביחסים אישיים, על ניגוד העניינים המובנה. (10) כאמור, ראיתי את ת/14 כמפתח להתייחסות לתיק. האמור בה מתחזק בראיות אחרות. על כן נתקיימו יסודות העבירות בהן הוכרע הדין כנגד המערער: נפגעה משמעת שירות המדינה - (סעיף 17(1)) לחוק שירות המדינה (משמעת), לא קוימה הוראת דין (חוק הגנת הפרטיות) - (סעיף 17 (2)), וההתנהגות לא הלמה את התפקיד ועלולה לפגוע בתדמית השירות (סעיף 17(3)). הדרך הנכונה לפעולה משסבר המערער כי דברים שאינם ראויים כרוכים במשפחת המתלונן, היתה לפנות לדרג ממונה, להביא לפניו את הנמסר לו, לומר כי בשל יחסים אישיים בעיתיים לא יידרש לכך, ולבקש כי הממונים יפעלו בקשר לכך על פי שיקולם וככל שימצאו לנכון. אין צריך לומר, כי חשד לאי תקינות טעון בדיקה, אך הדרך שננקטה, ככל שהיתה לצורך מצוה, באה אכן בעבירת עירוב מין בשאינו מינו, למינוף הכרוך ביחסים שבמישור אחר. (11) על דרך ההיקש, כבר נאמר במקורותינו, כי אין אדם יכול לדון בעניינו של אוהבו וכן במצב ההפוך "דאי רחים ליה אינו רואה לו חובה, ואי סני ליה, לא מצי לאפוכי בזכותיה" (אם אוהב הוא אותו לא יראה לו חובה, ואם שונא הוא לו, לא ימצא להפך בזכותו" (ראו ר' עובדיה מברטנורה בפירושו למשנה סנהדרין ג', ה'); ראו גם הערתי בגדרי המשפט המינהלי העברי עע"מ 7357/03 רשות הנמלים נ' צומת מהנדסים, פ"ד נט(2) 173, 175, וכן עש"מ 203/07 בוגייסקי נ' נציבות שירות המדינה (טרם פורסם), פסקה י"ב; נ' רקובר, שלטון החוק בישראל, 91-90, שאין מלך וכהן גדול משתתפים בהכרעה בעניין עיבור השנה, בשל ניגודי עניינים כלכליים או אישיים שהם נגועים בהם (בבלי סנהדרין י"ח, ב'). עינינו הרואות כי בסיטואציות של ניגוד עניינים יש להימנע מפעולה הטבולה בהם. (12) ואחר שנאמרו כל אלה: מובן היטב מדוע ממקד המערער את ערעורו בהרשעתו בדין המשמעתי, ואינו משיג על העונש, שכן זה הוטל באופן מקל, מתוך ראיית כלל הנסיבות, לרבות הרכיב ההרתעתי, למען ילמדו עובדי הציבור. המערער עובד בשירות הציבור קרוב לשני עשורים בתפקוד "מקצועי ותורם ואיכותי", כדברי בית הדין, אך מעד בעניין זה בנסיבות שעל שכמותן אמרו חז"ל הן על אהבה הן על היפוכה שהן מקלקלות את השורה (ראו בראשית רבה פרשה נ"ה, דיבור המתחיל "וישכם אברהם"). יש לקוות כי המערער למד את לקחו שלו כפי שציין בהודעתו ת/14, ולא פחות חשוב מזה, כי הלקח יבוא לתובנתם של אחרים ברשות השידור ומחוצה לה בשירות הציבורי. (13) כאמור, אין בידי להיעתר לערעור.עובדי מדינהעבירות משמעת