המערער הינו עד המדינה בהליך פלילי. בית-המשפט המחוזי הורה על מאסרו של המערער לפי סעיף 5 לפקודת ביזיון בית המשפט וזאת בשל סירובו להשיב על שאלה עליה נשאל מספר פעמים במהלך חקירותיו הנגדיות למרות שחוייב לכך על ידי בית המשפט. כנגד החלטה זו הוגש ערעור ונפסק כדלקמן: דין עד המסרב להשיב על שאלות. "סירב עד להיחקר על-פי החוק או להשיב על אותן שאלות שהוצגו לפניו כחוק, ולא הראה כל טעם צודק לסירובו, יכול בית המשפט לתתו מיד במאסר למועד שלא יעלה על חודש אחד, חוץ אם הסכים בינתיים, לפני סיום המשפט, להיחקר ולהשיב על שאלות". בנסיבות עניינו של המערער, ראה בית-המשפט המחוזי להפעיל את סמכותו לפי סעיף 5 הנ"ל ולהורות על מאסרו של המערער בגין סירובו לחשוף את זהותו של האלמוני אשר לפי טענת המערער, היה אחד הגורמים העיקריים להחלטתו להתקשר בהסכם עד מדינה ולהעיד כנגד זגורי ויתר הנאשמים בפרשה. מבחינה פרוצדורלית, הלכה פסוקה היא כי שתיקת הפקודה בעניין אפשרות ההשגה על החלטת מאסר לפי סעיף 5 אינה בגדר הסדר שלילי, וכי החלטת מאסר כאמור הינה בגדר "פסק-דין" לצורך דיני הערעור, באופן המקנה לעד הסרבן זכות ערעור בגינה (ראו: דעת הרוב בבש"פ 658/88 X נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 670). בצדק, אפוא, הסכים עו"ד פלדמן בטיעוניו לפנינו כי עומדת למערער זכות ערעור על ההחלטה לצוות על מאסרו לפי סעיף 5 לפקודת ביזיון בית-המשפט. מטעמים אלה, אף לא מצאנו ממש בטענתו של עו"ד בן-נתן כי מדובר בהחלטת ביניים בפלילים שאין עליה ערעור. 4. לגופם של דברים, סעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט מקנה לערכאה שיפוטית סמכות לאסור עד המסרב להיחקר לפי החוק או להשיב לשאלות שהוצגו לפניו כחוק - אלא אם כן הראה העד "טעם צודק לסירובו". עיקר תכליתו של המאסר כאמור אינה להעניש את העד על סירובו להשיב לפי צו בית-משפט, אלא להביא את העד הסרבן לחדול מסרבנותו כאשר אין לה הצדקה (ראו: ספרו של אליהו הרנון ביזיון בית משפט על ידי אי ציות 221 וכן משה קשת ביזיון בית-משפט (2002) 274; לעניין התכלית הענישתית, ראו והשוו: סעיף 241 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 הקובע עבירה פלילית בגין סירוב להעיד). על פי העקרונות הפרשניים הנוהגים בשיטתנו המשפטית, פרשנותו של סעיף 5 לפקודת בזיון בית המשפט צריכה להיעשות בהתאם ללשונו של הסעיף ובהתחשב בתכליתו האכיפתית. זאת ועוד, הוראת סעיף 5 נחקקה אמנם בפקודה מנדטורית עשרות שנים לפני קבלתו של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. עם זאת, מאחר שסעיף 5 קובע אמצעי פוגעני של שלילת חירותו של עד בנסיבות המפורטות במסגרתו, על פרשנותה של הוראת-החוק הנדונה להיעשות בהתחשב במעמד החוקתי המפורש הניתן לחירותו של אדם מפני מאסר או מעצר כאמור בסעיף 5 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. בהתחשב בכך, על הוראת-סעיף 5 לפקודה להתפרש באופן שיביא בחשבון את מידת הפגיעה בחירות ככל האפשר, ובהתאמה ללשון החוק ולתכליתו. בהתחשב במכלול העקרונות שהוזכרו לעיל, מתבקשות המסקנות הפרשניות הבאות לצורך הטלת מאסר לפי סעיף 5 לפקודה: ראשית, יש לבחון האם קיימת חובה על העד להעיד או להשיב על השאלות שהוצגו בפניו כחוק, והאם העד הציג "טעם צודק" לסירובו. מטבע הדברים, השאלה מהו "טעם צודק" קשה להגדרה מדויקת וממצה והיא תלויה בנסיבותיו של כל מקרה לגופו. בנסיבות מתאימות, די בכך שבית המשפט ישתכנע שהסירוב להשיב נובע מטעם סביר על-פניו לפי מידת ההיגיון, ניסיון החיים והשכל הישר ובאמצעות הכלים המשמשים את בית-המשפט בבוחנו את אמינותם הלכאורית של עדים המופיעים בפניו. שנית, אף בנסיבות בהן שוכנע בית-המשפט כי העד לא הציג "טעם צודק" לסירובו להעיד, עליו להפעיל את שיקול-דעתו ולקבוע האם בנסיבות העניין ראוי ומתאים להורות על מאסרו של העד בהתאם לסעיף 5 לפקודה. השיקולים שעל בית-המשפט לשקול בעניין זה הינם מגוונים. בין היתר, ראוי לשקול האם סירוב העד להשיב מתייחס לשאלה רלוונטית המהותית לעניין המתברר בפני בית-המשפט. בכל מקרה, בטרם יחליט בית-המשפט על שלילת חירותו של עד, עליו לבחון האם תשובתו של העד חיונית או שמא קיימות בנסיבות העניין דרכים נוספות וסבירות לבירור העניין הטעון הבהרה עליו נשאל העד. ברי כי אין בכך כדי למנוע הסקת מסקנות כנגד העד בגין סירובו להעיד ללא ההצדקה, לרבות הסקת מסקנות במישור אמינות עדותו. לבסוף, אף בנסיבות בהן שוכנע בית-המשפט כי מוצדק להטיל מאסר על עד בגין סירובו להשיב לפי סעיף 5 לפקודה, עליו לשקול מהי תקופת-הזמן הראויה והמתאימה לתכלית המאסר, תקופה שהיא יעילה ונחוצה להשגת תכלית האכיפה מחד גיסא, אך שאין בה פגיעה בלתי מידתית בחירותו של העד מאידך גיסא. בהקשר זה, כבר נקבע בפסיקתנו כי בית-המשפט מוסמך ורשאי להטיל ימי מאסר הפחותים מהתקופה המירבית הקבועה בהוראת-סעיף 5 לפקודה (ראו: ע"פ 4491/07 בן דוד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 28.5.2007) מפי השופט א' רובינשטיין). דיוןחקירה (בבית משפט)