להלן הכרעת דין בנושא ניסיון למעשה מגונה בכוח: הכרעת דין כללי: לנאשם מיוחסות על פי כתב האישום עבירות של ניסיון למעשה מגונה בכוח, תקיפה הגורמת חבלה וכליאת שווא, עבירות בניגוד לסעיפים 348(ג1)+25, 380 ו-377 לחוק העונשין בהתאמה. על פי הנטען בעובדות כתב האישום, בתאריך 7.10.04, התקשר הנאשם אל א.א. ילידת 1967 (להלן: "המתלוננת") והציע להיפגש עמה באומרו שקיבל את מספר הטלפון של ממכר שאת שמו הוא ימסור לה באותה פגישה. באותו ערב, בשעה 19:00 לערך, יצאו הנאשם והמתלוננת למסעדה בתל-אביב ולאחר שסיימו את הבילוי ונכנסו אל רכבו של הנאשם - רכב טרנזיט המשמש כמונית- עבר הנאשם ממושב הנהג אל המושב לצדה של המתלוננת ואמר לה כי הזמין חדר במלון והציע לה כי תיסע עמו. המתלוננת סירבה וביקשה לשוב לביתה ואז הנאשם תפס בשערותיה, משכה לכיוונו וניסה לנשקה שלא בהסכמתה. כאשר המתלוננת צעקה והביעה התנגדות הכה הנאשם בפניה. כתוצאה מתקיפת הנאשם נגרמו למתלוננת חבלות של ממש שהתבטאו בנפיחות, רגישות בקשת הצלעות ושטף דם תת עורי. בהמשך, על פי הנטען, אמר הנאשם למתלוננת שהיא יפה והוא רוצה אותה, וכן אמר, שעכשיו היא "תיתן לו" לאחר שלא "נתנה" לחבר שלו. המתלוננת ביקשה מהנאשם כי ייתן לה לצאת מהמונית בציינה שהיא חולת אסטמה וכי עשן הסיגריות שלו מפריע לה, אך הנאשם סרב ומנע ממנה לצאת החוצה תוך שהוא חוסם עם רגלו את דרכה לדלת היציאה. בסופו של דבר, לאחר כחצי שעה, הצליחה המתלוננת לצאת מהמונית בכוח. אין מחלוקת, כי ביום הנקוב בכתב האישום, נפגשו הנאשם והמתלוננת לראשונה ביוזמת הנאשם לאחר שהלה יצר עמה קשר טלפוני וטען בפניה כי קיבל את הטלפון שלה מאחד ממכריה. לאחר שהמתלוננת נאותה להיפגש עם הנאשם, השניים נסעו במוניתו של הנאשם לתל-אביב וסעדו יחד במסעדת סמרקנד. אין גם חולק, כי לאחר הסעודה, הנאשם והמתלוננת שבו למונית בכוונה לנסוע חזרה למקום מגוריה של המתלוננת ברמלה, אך בטרם זזו מהמקום, יצאה המתלוננת מהמונית, חזרה למסעדה וסירבה לנסוע עם הנאשם. המתלוננת התקשרה טלפונית לאחיה ארתור ובסופו של דבר חזרה לביתה יחד עם שני אחיה שנזעקו למקום. המחלוקת מתמקדת באשר להשתלשלות העניינים בתוך המונית טרם יציאת המתלוננת מתוכה. בעוד שלטענת המתלוננת, הנאשם ניסה לבצע בה מעשה מגונה, תקף אותה וכלא אותה פרק זמן מסוים במונית בניגוד לרצונה, עד שהצליחה להשתחרר ממנו ולחזור למסעדה, הרי שלטענת הנאשם, המתלוננת יצאה מהמונית בטענה שהיא רוצה לשתות מים, נכנסה למסעדה ולהפתעתו לא שבה. כאשר נכנס למסעדה לחפש אחריה והציע לה לקחת אותה הביתה, היא אמרה שכבר הזמינה את אחיה. הנאשם הסביר, כי המתלוננת שינתה עורה והפכה חסרת סבלנות ולא נעימה מרגע שהציג בפניה, בהיותם במסעדה, את תעודת הזהות שלו והוברר לה שהוא נשוי ואב לילדים. לדברי הנאשם, עסקינן בעלילה שמעלילה עליו המתלוננת על רקע אכזבתה, לאחר שהוברר לה שאין בדעתו לעזוב את אשתו והוא אינו מעוניין בקשר רציני עמה. ראיות התביעה כוללות בעיקרן את עדותה של המתלוננת, עדות אחיה ארתור איסחקוב שהגיע למסעדה כדי לאספה ועדותו של אהרון חיימוב, חברו של הנאשם ומי שעל פי הנטען מסר לו את הטלפון של המתלוננת. בנוסף לכך, הוגשה תעודה רפואית (ראה ת/4) שבה תועדו החבלות שנגרמו למתלוננת וכן נשמעה עדותו של הרופא עורך התעודה. כמו כן הוגש דו"ח עימות שנערך בין הנאשם למתלוננת (ת/2). מטעם ההגנה נשמעה עדותו של הנאשם וכן עדות יוני ניסנוב, עובד במסעדת סמרקנד. דיון ומסקנות: בפנינו מצב של גרסה מול גרסה, כאשר ההכרעה היא בעיקרה פונקציה של האמון שניתן לרכוש לכל אחד מהצדדים, תוך בחינת גרסתו במבחני השכל הישר והגיונם של דברים. ככל שניתן לראות, חזית המחלוקת בעניינו היא רחבה ביותר שכן הנאשם טוען להד"מ וכופר בכל אחת מטענותיה העובדתיות של המתלוננת בהתייחס למה שהתרחש ביניהם במונית. במצב דברים זה, המשוכה הראייתית המוטלת על התביעה היא קלה יחסית, שכן די אם תתקבל עובדה אחת מדברי המתלוננת, על מנת להדוף כבלתי אמינה את גרסת הנאשם כולה. המתלוננת מסרה בפני עדות ברורה שלא נסתרה ואשר הלמה, בכללותה, את גרסתה במשטרה (ראה נ/1) וכן את דבריה בעימות עם הנאשם (ראה ת/2). המתלוננת עשתה עלי רושם של אישה רצינית ורציונאלית והיא מסרה את גרסתה - גרסה בעלת הגיון משל עצמה - בחוסר התלהמות ועם זאת בביטחון ומתוך משוכנעות פנימית. לא אוכל לראות עין בעין עם טענת ב"כ הנאשם בסיכומיו, כאילו הדרך בה מסרה המתלוננת את עדותה הייתה מעושה, צדקנית ומתחמקת. המתלוננת (כמו גם הנאשם), משתייכת לעדה הבוכרית, והיא תוצר של התרבות השמרנית של עדתה. מצד אחד, היא רואה עצמה כאישה נאורה, אחות במקצועה, החיה במדינת ישראל של המאה ה- 21, ומצד שני- טבוע בה חינוך שמרני והיא מודעת לאופן שבו גברים מסוימים בני העדה תופסים את בני המין הנשי. לאור זאת, היה חשוב לה להציג עצמה בפני בית המשפט כאישה צנועה ומהוגנת פן תיתפס אולי כ"זולה" או קלת דעת בגלל עצם היענותה לצאת עם הנאשם שאותו לא הכירה לפני כן. בעשותה כן, מתוך עמדה של מגננה (פועל יוצא, בין היתר, של השאלות הרבות שהוצגו לה בנושא זה בחקירה נגדית) ומתוך אולי רגשות אשמה בדיעבד, על כך שלא גילתה זהירות גבוהה יותר שהייתה מונעת ממנה להסתבך במקרה הנוכחי, היא נגררה לתרצנות מופרזת. לאמיתו של דבר, מן הבחינה האובייקטיבית, לא היה כל פסול במעשיה של המתלוננת, ונדמה, שגם היא עצמה, מראש, לא ראתה בעייתיות בדרך התנהגותה. המתלוננת הדגישה בחקירה נגדית שהיא אישה פנויה ובוגרת וכי גם בעבר היא נפגשה עם בני המין השני בסיטואציה של "פגישה עיוורת". התנהגותה -בכך שקיבלה את הזמנת הנאשם ליציאה לארוחה במסעדה- אינו מעשה שיכול להיחשב נועז ובלתי מקובל בעידן של היום, והדבר נכון גם בעיני המתבונן האובייקטיבי וגם מבחינת השקפת עולמה של המתלוננת. בעצם העובדה שהמתלוננת נעתרה ליציאה עם הנאשם- גם במצב שבו הוא עדיין לא גילה לה מי מסר לו את מספר הטלפון שלה, תוך הבטחה לגלות לה זאת בשלב מאוחר יותר- אין כדי להעיד על הרפתקנות יוצאת דופן. אין לשכוח, כי המתלוננת ידעה באותו שלב את שמו המלא של הנאשם מעיון בתעודת הזהות שלו, היא ידעה שהוא נהג מונית בקו מוניות מסודר, היא למדה מפיו, לדבריה, שהוא גרוש והיא ידעה שהוא בוכרי. לא התרשמתי כי הרצון לשכנע, כי פעלה באופן מהוגן, הביא את המתלוננת להמציא את הסיפור כי סברה שדודתה מסרה לנאשם את מספר הטלפון שלה או לבדות תירוצים מפוברקים, כטענת הסניגור. לא רק שלא הייתה לה סיבה אובייקטיבית לבדות דבר שקר כדי לשכנע במה שהוא בלאו הכי האמת, דהיינו שלא היה פגם בהתנהגותה, אלא שהאפשרות שהיא תבחר לשקר דווקא בפרטים שולים מסוג זה שאין להן ערך ראייתי אמיתי לצורך הכרעה בתיק שבפנינו - אינה מתקבלת על דעתי. אחרי הכל, הנאשם אינו טוען שלאורחותיה של המתלוננת- נוקשות או משוחררות- היה קשר כלשהו להשתלשלות האירועים אותו יום. הנאשם הרי כופר מכל וכל כי ניסה לנשק את המתלוננת או כי ניסה להתקרב אליה פיזית וגם אינו טוען, כי היא, מבחינתה, יזמה קרבה גופנית עמו. יהא אשר יהא, לטעמי, אין כל סיבה לבוא חשבון עם המתלוננת על עצם בחירתה לצאת עם הנאשם ומאידך- אפשר לגלות הבנה לרצונה לשכנע ולהראות בבית המשפט כי לא חרגה מהכללים המקובלים. איני מקבלת את הטענה, כי בדבריה של המתלוננת התגלעו סתירות משמעותיות שצריכות להפחית ממשקל דבריה. אם קיימים פה ושם שינויים הרי שהם אינם יורדים לטעמי לשורשו של עניין וניתן להסבירם בהבדלי ניסוח או בשכחה עקב חלוף הזמן. כך למשל, ב"כ הנאשם הדגיש את הסתירה בין דברי המתלוננת במשטרה באומרה שקיבלה מהנאשם סטירה על לחייה, לבין דבריה בבית המשפט לפיהם הנאשם הכה אותה מכת אגרוף בלחייה. בראש ובראשונה, חובה להדגיש, כי הטענה שהנאשם הכה את המתלוננת מכת אגרוף בפניה לא עלתה לראשונה בבית המשפט. היא נשמעה מפיה של המתלוננת עוד בעת מסירת התלונה הראשונה , שם ציינה מפורשות כי הנאשם נתן לה אגרוף בפנים (ראה נ/1 דף 2 ש' 1). אכן נכון, כי בהמשך, כמשתקף בדו"ח העימות, נאמר כביכול מפיה כי הנאשם סטר לה בפנים, אך לא מן הנמנע בעיני שלאור העובדה שהשפה העברית בפיה של המתלוננת אינה שפת אם, היא לא דייקה בטרמינולוגיה, או שאולי לא הובנה כהלכה בעת שהעימות נערך ונרשם . בהקשר זה ראוי לציין, כי אנשים שאינם מורגלים בדיוק המשפטי, נוהגים לכנות מכה על הפנים כ"סטירה" ולא מדקדקים דקדוקי עניות. בכל מקרה איני רואה הבדל קרדינאלי לצורך ענייננו, בין מכה עם כף יד קפוצה או מכה עם כף יד פתוחה. דברי המתלוננת שהנאשם הכה אותה בפניה היו עקביים ולא השתנו. לאופי המדויק של המכה ולדרך המדויקת בה ניתנה, יש משמעות חלקית ואיני רואה סיבה לייחס למתלוננת דבר שקר במתכוון בכגון דא. הדבר נכון שבעתיים ביודענו, כי לא התגלו סימני חבלה על לחייה של המתלוננת (ראה ת/4 א') ולכן לא ניתן לייחס לה אולי רצון להתאים ממצאים מסוימים לאופי המכה. אם נקבל את גרסת הנאשם לאירועי אותו יום, המסקנה המתחייבת היא כי בפנינו תלונת כזב המצוצה מן האצבע, מעשה עלילה שפל. אפשרות כזו אינה מתיישבת עם התרשמותי מהמתלוננת וגם אינה הגיונית בעיני. קשה למצוא מניע סביר והגיוני, שבגללו תחליט המתלוננת להגיע לתחנת המשטרה -בגפה בשעת לילה מאוחרת- ולהמציא נגד הנאשם עלילת כזב. אין חולק, כי השניים לא הכירו לפני אותו יום ואין בנמצא טענה כי קיים אצל המתלוננת מניע אחר, שאינו קשור ליום האירוע. אם גרסת הנאשם לגבי השתלשלות האירועים באותו ערב היא נכונה, הרי שלא הייתה ביניהם כל אינטראקציה חריגה- לא לטובה ולא לרעה. הם אכלו ארוחה שגרתית במסעדה, שוחחו ביניהם שיחה רגילה, לא היו כל ניסיונות התקרבות מצדו או מצדה, לא נוצר ביניהם כל מגע אינטימי ומערכת היחסים בכללותה לא התפתחה אל מעבר ליחסים קורקטיים. בשלב זה, לא נוצרה מחויבות כלשהי מצד הנאשם כלפי המתלוננת ולהפך. כל אחד מהם יכול היה להמשיך בדרכו הלאה באין מפריע. גם אם נקבל את האפשרות שהמתלוננת הרגישה באותו שלב מעט מרומה לאחר שנודע לה שהנאשם נשוי (הגם שאליבא דבריו המגומגמים של הנאשם, היא כבר ידעה זאת טרם יצאה עמו לנסיעה), עדיין, לא קרה ביניהם דבר בלתי הפיך שבגללו שונו חייה, מעמדה או שמה הטוב של המתלוננת. אין לשכוח, שאיש ממקורביה של המתלוננת אפילו לא ידע שהיא יצאה עם הנאשם לפגישה ואיש גם לא היה חייב לדעת זאת. המתלוננת היא שבחרה להזעיק את אחיה למקום ולא לשוב עם הנאשם לביתה ואלמלא עשתה כן- איש לא יכול היה לדעת שיצאה עם הנאשם ולבוא עמה חשבון על שכביכול יצאה עם גבר נשוי ללא בדיקה מספקת. במצב דברים זה, קשה למצוא את ההיגיון לייחס למתלוננת את הפללת הנאשם לשווא, תוך הסתכנות במסירת הודעה כוזבת ביודעין ובמסירת עדות שקר בבית המשפט. ב"כ הנאשם העלה בסיכומיו את האפשרות, שהמתלוננת החליטה להעליל על הנאשם מתוך כעס על כך שהוא העז לפגוע בכבודה ולהעלות בפניה באופן בוטה רמזים והצעות מגונות באומרו שהוא שכר חדר במלון וכי הוא חושק בה. על כך יש להשיב: ראשית, הנאשם לא העיד בשום צורה שהוא אמר למתלוננת דברים בסגנון זה ולא אישר את גרסתה בנקודה זו. השערת ב"כ הנאשם אינה עולה לכאורה בקנה אחד עם גרסת הנאשם. שנית, רמזים מגונים מסוג זה מהווים לכאורה עבירה בפני עצמה. אילו רצתה המתלוננת להתנקם בנאשם על שפגע בה, יכלה להתלונן נגדו בגין מעשיו אלה. מדוע תמציא בכזב שהוא גם תקף אותה פיזית וניסה לנשקה? לא זו אף זו, תיאור המעשים המיניים אליבא גרסתה של המתלוננת, ככל שהם חמורים באופן עקרוני, אינם מצויים במדרג חומרה גבוה. המתלוננת ייחסה לנאשם ניסיון לנשק אותה וכן אמרה שהוא הכה מכת אגרוף בלחייה ומשך בשערותיה. המתלוננת לא טענה שהנאשם נגע בה באופן אינטימי ואפילו לא ניסתה לטעון שהוא הצליח לנשק אותה. תיאור מינורי זה אינו עולה בקנה אחד, בדרך כלל, עם מזימה להפליל לשווא אדם אחר לצורכי נקמה. גם התנהגות המתלוננת בזמן אמת אינה מתיישבת עם האפשרות שבפנינו עלילת שווא. כאמור, אין מחלוקת שהמתלוננת יצאה ממוניתו של הנאשם, סירבה לנסוע עמו הביתה והזעיקה את אחיה להגיע מרמלה לתל-אביב בשעת לילה מאוחרת. בהנחה שהמתלוננת היא אישה רציונאלית - כפי שאפשר היה להתרשם ולא הוכח אחרת- איזו סיבה היה לה לעשות כן? עצם העובדה שהיא חשבה שנסיבות המקרה מצדיקות שהיא תוציא את אחיה מביתו וממיטתו על מנת שיאסוף אותה ממסעדה בתל-אביב, מלמדת שהיא חשה מצוקה ולא הייתה מוכנה להמשיך ולהישאר עם הנאשם. גרסתו של הנאשם, לעומת זאת, לא מספקת הסבר להתנהגותה של המתלוננת. קשה להבין מדבריו מדוע, לשיטתו, היא עזבה את המונית לפתע פתאום וסירבה לשוב עמו לרמלה, תוך שהיא אפילו מאיימת להזעיק את המשטרה. אם כדברי הנאשם הוא לא העליב את המתלוננת, לא תקף אותה פיזית ואפילו לא היה שיכור באותו ערב (מה שיכול היה אולי להסביר אי רצון להסתכן בנהיגתו) מדוע הייתה צריכה המתלוננת להגיב בקיצוניות כה גדולה עד כדי סירוב לנסוע עמו והזעקת אחיה להגיע למסעדה? תימוכין לגרסתה של המתלוננת ניתן למצוא בראש ובראשונה בדברי אחיה, ארתור יסחקוב. העד סיפר, כי המתלוננת התקשרה אליו בוכייה ומבוהלת וביקשה ממנו לאסוף אותה. כבר בשיחת הטלפון, היא סיפרה שהיא יצאה עם בחור זר והלה תקף אותה. בהגיע העד למסעדה, הוא מצא את המתלוננת יושבת במסעדה נסערת כאשר בעלי המקום מנסה להרגיע אותה. היא סיפרה לו את מה שאירע, לרבות העובדה שהנאשם ניסה לגעת בה נגד רצונה. העד סיפר, כי לא היה ויכוח על כך שעל המתלוננת לפנות בתלונה למשטרה, אך הוא הציע לה ללכת רק למחרת בבוקר ולא בשעת לילה מאוחרת. דברי ארתור יסחקוב בעדותו נאמנים עלי ואיני רואה סיבה לפקפק בנכונותם. לא רק שהעד עשה רושם חיובי ומסר גרסה סדורה והגיונית, הרי שעל עצם העובדה שהוא הוזעק להגיע כדי לאסוף את המתלוננת מהמסעדה אין כל מחלוקת. אין סיבה נראית לעין לייחס לעד אמירת שקר מכוונת נגד הנאשם. במענה לטענות ההגנה, איני רואה סיבה לתמוה על כך שהעד לא הגיע מיוזמתו למסור תלונה במשטרה והמתין עד שזומן. לא רק שניסיון החיים מלמד שאנשים חיצוניים לאירוע לא מתנדבים להגיע מיוזמתם למשטרה, אלא שהעד, ביודעו שלא ראה את האירוע ולא יכול למסור אינפורמציה מכלי ראשון לגביו, לא היה צריך להעריך שעדותו עשויה להיות רלוונטית לצורך הוכחת מצבה הנפשי של המתלוננת בעת האירוע. אני מקבלת את דברי העד, כי תלונת המתלוננת לא הוגשה אך ורק בגלל העובדה שהוא שכנע אותה לעשות כן. דבריו, כי העצה היחידה שנתן למתלוננת הייתה להגיע למשטרה בשעות הבוקר שלמחרת, היא הגיונית בעיני, שאחרי הכל, אם לא נקבל את הסבריו אלה, תשאל בהחלט השאלה, מדוע הוא הניח לאחותו ללכת בגפה למשטרה בשעת לילה מאוחרת ולא הצטרף אליה? תימוכין נוספים לדברי המתלוננת ניתן למצוא בתעודה הרפואית שהוגשה מטעמה. מהתעודה הרפואית עולה, שהמתלוננת הגיעה לבדיקה רפואית יום למחרת האירוע וסיפרה כי הייתה מעורבת בתקיפה מינית. על גופה התגלו ממצאים שעשויים להתיישב עם גרסתה. העובדה שלא אובחנו חבלות על לחייה של המתלוננת אינה יכולה לשלול את דבריה כי הוכתה. כידוע, מכה יבשה על הלחי אינה מחייבת הישארות סימנים נראים לעין ואי הימצאותם- אינה יכולה להעיד שהמכה לא ניתנה. לעומת דברי המתלוננת מסר הנאשם גרסה מיתממת, לא עקבית ולא הגיונית שאינה יכולה להתמודד בהצלחה עם הראיות נגדו. כך למשל, קשה היה לקבל תשובה ברורה וחד משמעית מהנאשם מתי בדיוק סיפר למתלוננת דבר היותו נשוי. תחילה טען הנאשם, כי על עובדת היותו נשוי הוא סיפר למתלוננת ביושבם במסעדה וגם הראה לה את תעודת הזהות שלו, מה שגרם לה, לדבריו, לאבד את מצב רוחה ולשנות את התנהגותה (עמ' 65 ש' 9 ואילך וכן ש' 18 ואילך). גרסה זו- שהיא שונה מגרסת המתלוננת באומרה שעל עובדה זו היא למדה רק במונית לאחר הארוחה- נועדה כביכול להסביר את הסיבה שבגללה ביקשה המתלוננת ללכת הביתה וכעסה על הנאשם. בהמשך, לשאלות ב"כ התביעה, שינה הנאשם את טעמו (כנראה כדי שלא להיחשב כמי שהוליך שולל את המתלוננת) וסיפר, כי כבר בהתחלה , עוד בטרם עלתה למונית, הוא אמר לה שהוא נשוי. בניסיון להסביר מדוע, אם כך, הייתה למתלוננת סיבה לכעוס עליו, עד כדי הפללתו לשווא כטענתו, מסר הנאשם גרסה שלישית, לפיה, הוא אמר למתלוננת כבר בהתחלה, בטרם הצטרפה אליו לנסיעה, שהוא נשוי אך באותו שלב הוא אמר לה שהוא לא חי טוב עם אשתו. במסעדה הבינה המתלוננת שהוא חי בבית חיי שלום ואין לו כוונה לעזוב את אשתו (ראה עמ' 70). כאשר הוטחה בפני הנאשם העובדה, שבכל מקרה, לאור גרסאותיו, הוא בעצם שיקר למתלוננת בהציגו בפניה שני נתונים סותרים לגבי מצבו האישי, שינה הנאשם שוב את גרסתו ואמר: "לא אמרתי (בהתחלה - ג.ר) שהכל בסדר עם אשתי, אלא שבחיים הכל קורה ויש לנו שלושה ילדים". לא רק זאת שהמתלוננת לא נשאלה בחקירה נגדית לגבי האפשרות שכך היו פני הדברים, אלא שגרסתו המשתנה של הנאשם אינה יכולה לזכות לאמון. נאמנים עלי דברי המתלוננת, שבעת שהסכימה לצאת עם הנאשם היא עשתה כן מחמת שחשבה שהוא גרוש. המתלוננת היא צעירה גרושה, אם לילדים ויש להניח שהיא קיוותה להכרות שתוביל לקשר זוגי מחייב. סביר להניח, שלו ידעה המתלוננת מפי הנאשם שהוא נשוי, כטענתו, היא לא הייתה מסכימה לצאת עמו. אפשרות אחרת אינה עולה בקנה אחד עם השקפת העולם השמרנית של המתלוננת וגם לא עם ההתרשמות ממנה. מעצם העובדה שהנאשם הוליך שולל את המתלוננת ולא גילה לה את האמת אודות הסטטוס האישי שלו ניתן להסיק הן על יושרו והגינותו והן על כוונותיו הלא תמימות כלפי המתלוננת. אם צודק הנאשם באומרו שהוא נשוי באושר לאשתו, ברי שכוונותיו, עת הזמין את המתלוננת לארוחה במסעדה, לא היו ארוכות טווח והוא לא קיווה לחברות אמיצה או קשר זוגי רציני. מדרך הטבע, הציפייה הייתה לקשר שהוא בעיקרו מיני. עובדה זו יכולה להסביר רמיזות מיניות מצד הנאשם וניסיונות להגיע למגע פיזי עם המתלוננת, ברוח עדותה. התנהגותו של הנאשם כמתואר בדברי המתלוננת, עולה בקנה אחד עם כוונותיו האפשריות, עת החליט כגבר נשוי לצאת לבילוי עם בחורה זרה. אליבא גרסת הנאשם, בהיותם במונית לאחר הארוחה לא קרה בעצם דבר. עם זאת, הנאשם אישר כי לא הניע את המונית מיד בהיכנסו לתוכה אלא הוא והמתלוננת ישבו בתוכה פרק זמן של מספר דקות. נשאלת השאלה לשם מה ישבו במונית ומה עשו בתוכה? גרסת הנאשם אינה נותנת מענה לשאלה זו. אין חולק, כי לאחר שהמתלוננת עזבה את המונית וסירבה לשוב ולנסוע עם הנאשם התקשר הנאשם אל העד אהרון חיימוב. מדובר בחברו הטוב של הנאשם, מי שאליו פנה הנאשם בבקשה שיספק לו מספרי טלפון של בחורות לבילוי, ומי, שנתן בסופו של דבר לנאשם את מספר הטלפון של המתלוננת. מעדותו של עד זה ניתן ללמוד בעקיפין מה היו מטרותיו וכוונותיו של הנאשם כלפי המתלוננת. על פי השקפתו השמרנית של חיימוב, הייתה המתלוננת אישה משוחררת, אישה המעשנת בפומבי ואפילו חושפת, רחמנא ליצלן, את רגליה. השקפתו זה עשויה להסביר מדוע הוא חשב שהיא תוכל לספק היטב את רצונותיו המיניים של הנאשם. מדבריו של חיימוב ניתן גם ללמוד על כך שהנאשם, בשיחה עמו לאחר האירוע, היה לחוץ מפני האפשרות שהמתלוננת תתלונן נגדו במשטרה. אומנם נכון, שהמתלוננת הטיחה בפני הנאשם שהיא תתלונן נגדו לאחר שהתקשרה והזעיקה את אחיה- כך שאין מדובר בסיטואציה של "על ראש הגנב בוער הכובע" - אך עדיין, אדם שיודע שלא עשה דבר, אינו ירא מפני מצב כזה ואינו מתקשר לחברו בשעת לילה מאוחרת כדי לשתף אותו בחששותיו. מטעמו של הנאשם נשמעה עדותו של יוני ניסנוב, מי שעל פי טענתו עבד באותו ערב במסעדה. העד הינו טבח ובמסגרת תפקידו הוא מכין בשר על האש עבור סועדי המסעדה. אין חולק, כי העד אינו מסתובב בין אורחי המסעדה אלא עומד קבוע בעמדת הבשר. ייאמר כבר עתה, כי איני יכולה לתת כל אמון בדבריו של העד. מראש, האפשרות שטבח במסעדה שבה מבקרים עשרות אנשים מידי יום יזכור כעבור 2 שנים מה קרה בין שני סועדים רגילים בסתם ערב שגרתי, אחד מיני רבים - היא אפשרות רחוקה ובלתי סבירה. אין כלל לתמוה על כך שהעד לא זכר את מראה פניה ודמותה של המתלוננת. אין לתמוה על כך שלא זכר כמה אנשים סעדו באותו ערב. הייתי תמהה אילו זכר. יש לתמוה כיצד יכול היה העד לזכור מה שתה הנאשם באותו ערב, עד כדי לומר לנו שהוא שתה בקבוק בירה אחד ועד כדי לשלול שהוא לא שתה וודקה. קשה שלא להתרשם, כי עסקינן בעדות מוזמנת ומתואמת. ניכר היה, כי העד דובר מפיו של הנאשם, כמי שמדקלם בעל פה פרטים שנמסרו לו. מגוחך במיוחד היה תיאורו של העד את הנאשם והמתלוננת כ"זוג יונים". כיצד אפשר לתאר כ- "זוג יונים" מערכת יחסים קורקטית בין שני אנשים שזו להם פגישה ראשונה, כאשר גם אליבא דברי הנאשם, לא היה ביניהם כל מגע פיזי וכאשר בעת יציאתם מהמסעדה, כדברי הנאשם עצמו, המתלוננת לא הייתה נינוחה ורצתה ללכת הביתה? אין זאת אלא שמתוך רצון לסייע לנאשם ולהציג תמונה פסטוראלית ככל שניתן, נגרר העד להפרזות והגזמות, שרק מעידות על חוסר אמינותו. בכל מקרה, לא היה בדבריו של העד כדי להעלות או להוריד לגבי השאלה השנויה במחלקות בתיק זה והיא מעשיו של הנאשם במונית לאחר שהוא והמתלוננת יצאו מהמסעדה ב"כ הנאשם הלין על כך שהמשטרה ביצעה חקירה רשלנית ולא טרחה לנסות ולגבות הודעה מהמלצרית, מי שבפניה, על פי הנטען, חשפה המתלוננת את הקורות אותה באותו יום. אכן נכון, שבעולם אידיאלי, יש לשאוף לכך שבכל תיק חקירה תאסוף המשטרה כמה שיותר ראיות, על מנת להביא בפני בית המשפט תשתית ראייתית מלאה ככל שניתן. המציאות מכתיבה סדרי עדיפויות. על בית המשפט לבחון את חשיבותה הלכאורית של הראיה החסרה ועד כמה היה בה כדי לשנות את תמונת המצב הקיימת. במקרה שלנו ברי שאותה מלצרית, אילו עדותה הייתה נשמעת, לא יכלה להוסיף אינפורמציה מכלי ראשון לגבי מה שקרה במונית בין הנאשם למתלוננת. היא יכלה לכל היותר לשלול או לאשר את דברי המתלוננת, שאכן זו סיפרה לה בזמן אמת, מיד לאחר שנכנסה למסעדה, את הקורות אותה וגם להעיד לגבי מצבה הנפשי של המתלוננת. אלא שבנקודה זו בדיוק, קיימת כבר ראיה רלוונטית לנוכח דבריו של אחי המתלוננת. העובדה שהמשטרה לא חשבה שיש מקום לגבות הודעה נוספת באותו נושא, אינה בלתי סבירה בנסיבות התיק הנוכחי, לאור השאלות השנויות במחלוקת ולאור גרסתו של הנאשם. בכל מקרה, בית המשפט לצורך הכרעה בעובדות מקרה נתון בוחן את ה- "יש" ולא את ה- "אין". במקרה שלנו, כפי שכבר פורט ונומק עד כה, יש די ראיות כדי לקבוע שהתביעה הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח את אשמת הנאשם . סיכומו של דבר, אני מוצאת את הנאשם אשם עבירות שיוחסו לו בכתב האישום ואני מרשיעה אותו בביצוען. משפט פליליעבירות מין