להלן החלטה בנושא מעצר על תיווך בשוחד: החלטה בבקשה למעצר עד תום ההליכים נגד המשיב 2 (להלן: "המשיב) הוגש כתב אישום בתאריך 5.7.07, בו הוא מואשם יחד עם שניצר (להלן: "שניצר") בביצוע עבירות של תיווך בשוחד לפי סעיף 290 לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, ומתן שוחד, לפי סעיף 291 לחוק הנ"ל. המשיב הוא אזרח ישראלי, המתגורר דרך קבע באוקראינה. שניצר היה במועדים הרלבנטיים לכתב האישום עובד ציבור ומנהל לשכת משרד הפנים באילת. בכתב האישום נאמר, כי במשך תקופה שאינה ידועה במדויק למאשימה, וגם במהלך התקופה שבין חודש פברואר 2007 לבין 14.6.07, תיווך המשיב במתן שוחד ונתן שוחד לשניצר. בתמורה לדמי השוחד הללו, סיפק שניצר למשיב מידע ממאגר הנתונים הממוחשב של משרד הפנים והנפיק דרכונים שלא כדין, לאנשים שנשלחו אליו ע"י המשיב. בכתב האישום מיוחסים למשיב שלושה מקרים של תיווך בשוחד ומתן שוחד כדלקמן: בתאריך 19.3.07 התקשר המשיב מחו"ל לשניצר וביקש ממנו לבדוק את הזכאות לדרכון של אדם בשם סרגיי מייזל. לאחר בדיקה במחשב דיווח שניצר למשיב ש"הכל בסדר" והלקוח יכול לבוא. בתאריך 4.4.07 נכנס סרגיי מייזל לארץ דרך נתב"ג ובאותו יום הנפיק לו שניצר דרכון, על אף שלא היה זכאי לכך. לאחר קבלת הדרכון יצא סרגיי מייזל מהארץ, בתאריך 5.4.07. המשיב העביר לשניצר את דמי השוחד בתאריך 4.4.07, או במועד אחר שאינו ידוע למאשימה. בתאריך 1.6.07 התקשר המשיב מחו"ל לשניצר וביקש ממנו לבדוק את הזכאות לדרכון של אדם בשם סרגיי ויינשטיין. לאחר בדיקה במחשב דיווח שניצר למשיב, כי הלקוח זכאי והורה למשיב לגבות ממנו מחיר "מלא". הנאשמים סיכמו ביניהם בתאריך 3.6.07, כי רק לאחר שהמשיב יאשר לשניצר שהכסף שולם, ינפיק שניצר לסרגיי ויינשטיין את הדרכון. בהמשך אותו יום התקשר המשיב לשניצר, הודיע לו שקיבל את התשלום ושסרגיי ויינשטיין יגיע אליו כמתוכנן. בתאריך 4.6.07 הגיע סרגיי ויינשטיין למשרדו של שניצר באילת ושניצר ניפק לו דרכון, על אף שלא היה זכאי לכך. בתאריך 14.6.07 הגיע המשיב למשרדו של שניצר ומסר לו דמי שוחד בסך 3,000$ ופריטי אוכל שונים. בתאריכים נוספים התקשר המשיב מחו"ל לשניצר וביקש ממנו לבדוק את הזכאות לדרכון של אנשים שונים. לאחר בדיקה במחשב דיווח שניצר למשיב, כי חלק מהלקוחות אינם זכאים לדרכון וחלקם זכאים. המשיב העביר את דמי השוחד לשניצר תמורת פעולות אלה, במועדים אשר אינם ידועים למאשימה. שניצר נעצר בתאריך 14.6.07, ובתאריך 29.6.07 שוחרר בהסכמת המבקשת, על פי צו של בית משפט השלום בבאר שבע (כב' השופט באומגרט). המשיב נעצר אף הוא בתאריך 14.6.07 ומאז הוא שוהה במעצר. עם הגשת כתב האישום, הוגשה בקשה למעצר עד תום ההליכים נגד המשיב ונגד שניצר. ככל שהדבר מתייחס לשניצר, צוין בבקשה, כי בית משפט השלום הורה כבר בתאריך 27.6.07 על שחרורו לחלופת מעצר בית באשדוד, כנגד הפקדה כספית בסך 30,000 ₪, ערבות עצמית וערבות צד ג' ע"ס 100,000 ₪ כ"א ועיכוב יציאה מן הארץ למשך 180 יום. בדיון שהתקיים בפני בתאריך 5.7.07 הסתבר, כי המבקשת אינה עומדת על שחרורו של שניצר בתנאי מעצר בית, ומסתפקת בהגדלת סכום ההפקדה הכספית. לפיכך הוריתי, כי על שניצר להפקיד במזומן או בערבות בנקאית סכום נוסף של 70,000 ₪, וכי הערבות העצמית וערבות צד ג' בסך 100,000 כ"א יוותרו בעינן. בנוסף, נאסר על שניצר ליצור קשר עם העדים האמורים להעיד בתיק, נאסר עליו להיכנס ללשכות משרד הפנים ברחבי הארץ, והוצא נגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ. הדיון מתמקד עתה בבקשת לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו, כאשר המבקשת טוענת, כי קיימות ראיות לכאורה וקמה עילת מעצר נגדו. קיומן של ראיות לכאורה המבקשת טוענת, כי מדובר בכתב אישום חמור, המייחס למשיב שורה של עבירות תיווך בשוחד ומתן שוחד לשניצר, אשר שימש כמנהל משרד הפנים באילת, עמו היתה למשיב היכרות רבת שנים, המבוססת על כך שהמשיב היה בן זוגה של בתו. עיקר חומר הראיות הוא קלטות וקלסר עב-כרס של תמלילי האזנות סתר לטלפונים של השניים (שבוצעו עפ"י צו בימ"ש), מחודש פברואר 07 ועד למעצרם בתאריך 14.6.07. התמלילים חושפים תמונה עגומה של קשר רציף ואינטנסיבי בין הנאשמים, שהחל טרם מועד ההאזנה. שני האישומים הראשונים מתועדים היטב בחומר החקירה - החל משיחת הטלפון הראשונה ועד הגעת הלקוח למשרדו של שניצר. במקרה הראשון, ישנו דו"ח עיקוב, לפיו הלקוח סרגיי מייזל נפגש ביום 4.4.07 עם המשיב ועם שניצר בכניסה למשרד הפנים ושלושתם נכנסים למשרד. זמן קצר לאחר מכן, המשיב ומייזל יוצאים ממשרד הפנים, המשיב מקבל כסף מאדם שליווה את מייזל כל העת, ניגש ל"”change, מחליף שם 6,500 יורו ב- 8,500$ ונכנס לבד למשרד הפנים. דקות לאחר מכן הוא ושניצר יוצאים יחד מהמשרד ונכנסים לרכבו של שניצר. אחר כך הם נפרדים. במקרה השני, שאירע בתאריך 14.6.07, המפגש בין המשיב לשניצר צולם בוידאו, הוקלט ותומלל. המשיב מביא לשניצר לחם, גרנולה ומעטפה של “change” ובה 3,000$. שניצר מכניס את המעטפה לכיס מכנסיו, וכשנעצר בסמוך לאחר מכן, נמצא שם הכסף בתוך המעטפה. בחקירתו אישר שניצר, כי הנפיק דרכון ללקוח סרגיי ויינשטיין. בדיון שהתקיים בפני בתאריך 11.7.07, הודה ב"כ המשיב בקיומן של ראיות לכאורה בקשר לאישום השני. לדבריו, צודק ב"כ המבקשת באומרו, כי כתב האישום הוא חמור נגד שני המשיבים (ע' 5). עיינתי בתמלילי השיחות בין המשיב לבין שניצר, מהם עולה דפוס התנהגות כמתואר בכתב האישום. קיימות קלטות המתעדות רצף של שיחות טלפון, שהתקיימו בין המשיב לבין שניצר. בכולן מסר המשיב מספרי תעודת זהות של אנשים שבשמם נקב, ושאל אם יש להם זכות לקבל דרכון ישראלי. שניצר היה בודק במחשב משרד הפנים את הנתונים, ואם היה סבור כי ניתן להנפיק את הדרכון היה אומר למשיב ש"זה בסדר" או "נקי", ואותו אדם היה נשלח אליו. אמנם, בידי המבקשת יש תיעוד בשלב זה למתן כספים על ידי המשיב לשניצר רק במקרה השני, ולא במקרה הראשון, אך בידיה ראיות לכך שמייזל הגיע לישראל למשך 24 שעות, נחת בנתב"ג, הגיע לאילת, קיבל דרכון שלא היה זכאי לקבלו וטס חזרה לחו"ל. מדו"ח העיקוב אף עולה, כי המשיב החליף סך של 6,500 יורו ב- 8,500$ ב”change” , נכנס לאחר מכן למשרד הפנים וכעבור זמן קצר נכנס עם שניצר לרכבו של האחרון, שם שהה עמו ביחידות מספר דקות. די בכך כדי להצביע על קיומן של ראיות נסיבתיות, כי במפגש במכונית העביר המשיב לידי שניצר את כספי השוחד. באשר לקיומן של ראיות לכאורה, נפסק לא אחת, כי: "בבוא בית המשפט לבחון את השאלה האם קיימות ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, אין הוא נדרש אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר" (בש"פ 8087/05 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133; 148; בש"פ 1618/07 חגי זגורי נ' מדינת ישראל, מיום 6.3.07, פורסם ב"נבו",להלן "זגורי"). חומר הראיות המצוי בידי המבקשת קושר את המשיב לעבירות המיוחסות לו בכתב האישום, כפי שפורט בהרחבה לעיל. ככל שהדבר מתייחס לאישום השני, אף מתועדים בוידאו מעשיו של המשיב, שלב אחר שלב. ראוי לציין, כי גרסתו של המשיב בעת החקירה מעוררת גיחוך. תחילה שואל המשיב - "מי זה חיים? אם תראו לי תמונה אולי אזהה", וזאת למרות שידוע, כי היה בן זוגה של בתו ואף צולם במפגש השוחד במשרדו. לאחר מכן טען, כי מדובר בהיכרות שטחית בלבד, ולבסוף טען כי שאל את שניצר על זכאותם של אנשים שונים כטובה, ללא כל קשר לתשלום כסף. על יסוד האמור לעיל, הגעתי למסקנה כי קיימת תשתית ראייתית, ולו ברמה הלכאורית, להוכחת המעשים המיוחסים למשיב בכתב האישום. ראוי לציין, כי הסניגור המלומד לא הרחיב טיעוניו בשאלת קיומן של ראיות לכאורה נגד המשיב, ולא בכדי. קיומן של עילות מעצר ב"כ הצדדים מיקדו טיעוניהם בשאלה, אם קמה עילת מעצר נגד המשיב והאם יש לשקול חלופת מעצר לגביו. לפיכך, אתייחס בהרחבה לשאלה זו. טיעוני המבקשת המבקשת טוענת, כי יש לעצור את המשיב עד לתום ההליכים נגדו, בהתבסס על שתי עילות: א. מסוכנות לביטחון הציבור - נוכח חומרת העבירות וטיבן, מתן שוחד כמתווך לעובד ציבור על מנת שינפיק דרכונים ישראליים שלא כדין, טוענת המבקשת, כי נשקפת מהמשיב סכנה ברורה לביטחון הציבור. חשש זה מתעצם נוכח העובדה שבעת מעצרו, נמצאו במזוודה של המשיב חבילות חדשות ארוזות, של דפי דרכון ישראלי ריקים וכיסויי פלסטיק מקוריים של תעודות זהות. בנוסף, המשיב הורשע על פי הודאתו בשורה של כ- 30 תיקי מרמה בנסיבות חמורות, בפרשה של מכירת כלי רכב בשנת 2000 (כמפורט במסמכים שסומנו מע/1-4, וכן בגיליון הרישום הפלילי ובגזר הדין בת.פ. 25/00, שהוגשו לתיק ביהמ"ש בתאריך 12.7.07). ב. חשש להימלטות מאימת הדין ושיבוש הליכי משפט - המשיב חי באוקראינה, שם מצויים מרכז חייו, משפחתו ועסקיו. המבקשת טוענת, כי אין למשיב כתובת מגורים קבועה בארץ, וכי למרות שהוריו המבוגרים מתגוררים באשדוד, אין לו קשר טוב עימם. עוד נטען, כי למשיב ידע ונגישות למסמכי זהות ודרכונים, העשויים לשמש אותו כדי להימלט מן הארץ, במטרה לחמוק מאימת הדין. כתימוכין לכך מציינת המבקשת, כי בפרשת המרמה בה היה מעורב המשיב בשנת 2000, ואשר בגינה נדון ל- 27 חודשי מאסר, המשיב התחמק ביודעין מהמשטרה ונעצר רק בחלוף מספר חודשים. טיעוני המשיב: א. הפליה אסורה - ב"כ המשיב טוען, כי המבקשת מפלה את המשיב לרעה לעומת שניצר, ודורשת את מעצרו בפועל, למרות שיש לשניצר קשרים הדוקים לעולם הפשע, ונערכה לגביו חקירה סמויה בנידון. לדבריו, שניצר יצר קשרים עם אנשים העוסקים בקנית דרכונים, כדוגמת נוח פיין (מש/1), הוגשו נגדו תלונות על הטרדה מינית (מש/3), ובאגף לביקורת פני של משרד הפנים נחקרו חשדות, כי טיפל במתן אשרות שלא כדין לעובדים זרים (מש/4). ב. העדר עילת מעצר - לטענת ב"כ המשיב, העבירות המיוחסות למשיב אינן מהוות עילה למעצר. לדבריו, עבירות השוחד אינן נמנות על העבירות שיש לגביהן חזקת מסוכנות בדין. הפליה אסורה - האמנם? אכן, המבקשת נהגה במתינות עם שניצר, למרות שהואשם בקבלת שוחד מהמשיב, תמורת הנפקת דרכונים שלא כדין לאנשים שונים. כבר בשלב המעצר הראשון הסכימה המבקשת, כי שניצר לא יעצר עד תום ההליכים נגדו, אלא ישוחרר לחלופת מעצר בית באשדוד, בפיקוח בנו או בתו או אדם בשם מרדכי שפס. בהמשך, בדיון שהתקיים בפני בתאריך 6.7.07, הסכימה המבקשת כי שניצר ישוחרר ממעצר בית ויוכל אף להתגורר בביתו, אם יפקיד ערובה כספית גבוהה מזו שהופקדה עד אז. נוכח הסכמתה של המבקשת, נקבע כי שניצר יוכל לשוב לביתו, אם יפקיד סכום נוסף של 70,000 ₪, מעבר לסך של 30,000 ₪ שהושת עליו בבית משפט השלום. כמו כן, חויב שניצר להפקיד את דרכונו, יציאתו מן הארץ נאסרה ואף נאסר עליו להיכנס ללשכות משרד הפנים. הסכמה זו אינה חלה על המשיב, אשר לגביו עותרת המבקשת למעצר עד תום ההליכים. לכאורה, עסקינן בהפליה, אשר לטענת ב"כ המשיב היא הפליה אסורה, אך המבקשת טוענת כי אין להחיל דין שווה על שניצר ועל המשיב. לדבריה, חקירתו של שניצר הסתיימה, אין לו עבר פלילי והוא מתגורר דרך קבע בישראל. המשיב לעומתו מתגורר דרך קבע באוקראינה, קיים חשש כי ימלט לחו"ל, יש לו עבר פלילי בעבירות מרמה והוא בעל נגישות למסמכי זהות ודרכונים, העשויים לשמש אותו כדי לחמוק מאימת הדין. שקלתי בכובד ראש את טענת ההפליה, שהעלה הסניגור המלומד. הגעתי למסקנה, כי גם אם קיים כשל בהתייחסות המשיבה לשניצר, המתבטא בנכונותה לשחררו בתנאים נוחים יחסית, אין להחיל תנאים אלה על המשיב. מדובר באדם, שעל פי עובדות כתב האישום טווה רשת של קשרים עם יוצאי מדינות חבר העמים, שרובם מתגוררים דרך קבע בחו"ל, ולכן אינם זכאים לקבל דרכון ישראלי. דפוס הפעולה בכל המקרים המתוארים בכתב האישום היה דומה. המשיב היה הרוח החיה, המוציא והמביא בפרשת הנפקת הדרכונים לאנשים, שעזבו מיד את הארץ ולא ידוע לאן התגלגלו הדרכונים לאחר מכן. מדובר בהתארגנות של שני אנשים, שביצעו את העבירות המיוחסות להם בתחכום רב ובשיטתיות, תוך שהם משתמשים במחשב משרד הפנים כדי לדלות נתונים על לקוחות, ששוגרו ע"י המשיב לשניצר, על מנת שזה ינפיק להם דרכון שלא כדין, כנגד תשלום שוחד של אלפי דולרים. המשיב הוא בעל עבר פלילי בעבירות מרמה בישראל, אשר בגינן ריצה כבר עונש מאסר של 27 חודשים, אך הדבר לא הרתיעו מפני ביצוע עבירות חמורות של מתן שוחד, המתוארות בכתב האישום. לשניצר אין עבר פלילי, אם כי מיוחסים לו מעשים פליליים נוספים, כמפורט במסמכים שהוגשו על ידי הסניגור (מש/1-4). לפיכך, אני סבורה כי אין יסוד לטענת ההפליה ואין להחיל גזירה שווה על המשיב ועל שניצר. קיומה של עילת מעצר אשר לעילת המעצר, אמנם בחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה - מעצרים), תשנ"ו - 1996, הושם דגש על עבירות שדינן מיתה או מאסר עולם, עבירות בטחון, אלימות חמורה וסמים, כאשר נקבעה לגביהן חזקת מסוכנות סטטוטורית. ברם, אין פירושו של דבר, כי לעולם לא תקום חזקת מסוכנות בעבירות רכוש או בעבירות שוחד, שיש בהן תחכום או שהן מבוצעות תוך התארגנות של עבריינים, והן עלולות לפי מהותן ונסיבות ביצוען לסכן את בטחון האדם ואת בטחון הציבור (השווה בש"פ 5431/98 פרנקל נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(4) 268; בש"פ 3456/05 משה מימון נ' מדינת ישראל, תק-על 2005(2), 608, להלן "מימון"). בפרשת זגורי, נדחה על ידי בית המשפט העליון ערר על החלטה לעצור עד תום ההליכים נאשם בעבירות של ניסיון לשוחד. באותו מקרה, הוגש לבית המשפט המחוזי בבאר שבע כתב אישום, לפיו העורר ושני נאשמים אחרים ניסו לשחד מספר שחקנים מרכזיים בקבוצת הכדורגל "הפועל" באר-שבע, שאמורים היו להשתתף במשחק כדורגל, במטרה להטות את תוצאות המשחק ולהגדיל את סיכוייהם לזכות בטוטו. כב' השופט ג'ובראן קבע בענין זגורי, כי אינו רואה לנכון להתערב בהחלטתו של בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ר' יפה-כ"ץ), לאחר ששוכנע כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות לעורר. לדבריו: "אף על פי שהעבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות כלכליות, שאינן מקימות באופן מיידי חזקת מסוכנות, הרי שבצדק נקבע כי היקפן הרב, כמו גם דרך ביצוען - באופן שיטתי ומתוחכם תוך כדי התארגנות של מספר עבריינים, מעידים על המסוכנות הגלומה במעשיהם" (ע' 8). הדברים ישימים על עניינו, בו מדובר בפרשה חמורה של מתן שוחד לעובד ציבור, במספר רב של מקרים, באופן שיטתי ומתוחכם, תוך שימוש בנתונים האצורים במחשב משרד הפנים. חלופת מעצר ב"כ המשיב טוען, כי ניתן להסתפק בחלופת מעצר, בדמות מעצר בית מלא בבית הוריו של המשיב באשדוד, כדי להסיר את החשש מפני הימלטות מאימת הדין ושיבוש הליכי משפט. הוריו הקשישים של המשיב הביעו נכונות לשמש לו כערבים. אביו, העובד כשומר במשמרות ואמו, שפרשה לגמלאות ואינה עובדת, העידו כי יש באפשרותם לפקח על מעשיו של המשיב ואף לחתום על ערבות צד ג' לטובתו. הסניגור המלומד אף הציע, כי המשיב יתייצב בתחנת המשטרה מספר פעמים ביום, כראיה על הימצאותו בתחומי המדינה. בפרשת זגורי לעיל, ציין כב' השופט ג'ובראן, כי אין לשחרר את העורר לחלופת מעצר "נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו ובשל החשש שינסה לשבש מהלכי משפט ולהימלט מן הדין" (ע' 8 פסקה אחרונה). לאור העובדה שלמשיב הרשעה קודמת בעבירות מרמה מתוחכמות, שבגינן ריצה תקופת מאסר של 27 חודשים, וכן העובדה שהמשיב מתגורר באוקראינה, שם מצויים גם אשתו ובנו, שוכנעתי כי קיים חשש ממשי שינסה לשבש את הליכי המשפט ולהימלט מן הדין. לא זו אף זו. ברשות המשיב נתפסו אף חבילות חדשות ארוזות של דפי דרכון ישראלי ריקים, וכיסויי פלסטיק מקוריים של תעודות זהות, העשויים לשמש אותו לצורך התחזות לאחר והימלטות מהדין. במקרה דומה נפסק על ידי כב' השופט רובינשטיין בענין מימון, כי אין מקום להורות על חלופת מעצר, לאור הקושי הטמון ב"מסוכנות ספציפית, אפשר לומר "מקצועית", שכן יכולותיו של העורר פותחות פתח למעשים אסורים גם מתוך ביתו" (פסקה ז(8) לפסק הדין). לפיכך, אני קובעת כי אין מקום לשחרורו של המשיב לחלופת מעצר בבית הוריו באשדוד, ויש להחזיקו במעצר, עד לתום ההליכים נגדו. שוחדתיווךמעצר