להלן החלטה בנושא מעצר על איומים בצוותא: החלטה מונחת בפניי בקשה למעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם + ;לאחר שהוגש נגדם כתב אישום, הכולל שני אישומים נפרדים, כאשר האישום הראשון מייחס להם עבירות של איומים בצוותא, עבירה בניגוד לס' 192 + ס' 29 לחוק העונשין, התשל"ז- 1977 (להלן: "חוק העונשין"), עבירות בנשק, בניגוד לס' 144(א) רישה + 144(ב) רישה לחוק העונשין, ואילו האישום השני מייחס להם עבירות של קשירת קשר לפשע, עבירה בניגוד לס' 499(1) לחוק העונשין, ניסיון לרצח בצוותא, עבירה בניגוד לס' 305(1) לחוק העונשין + ס' 29 לחוק העונשין ועבירות בנשק, בניגוד לס' 144(א) רישה + 144(ב) רישה לחוק העונשין. א. כתב האישום וטענות הצדדים: באישום הראשון נטען, כי ביום 11.8.07 בכפר אלעראמשה בסמוך לשעה 10:00, בעת שאליף עלי (להלן: "המתלונן 1") נהג ברכבו בכפר עראמשה הבחין באופנוע הנהוג על-ידי מאהר דיב סעד (להלן: מאהר") המוכר לו מהכפר. מאהר סימן למתלונן 1 לעצור וזה עשה כמצוותו. עם עצירת המתלונן 1 ומאהר, נעצר רכב מסוג מאזדה ובו היו הנאשמים ואנואר סוידאן, כאשר הנאשם 2 נוהג ברכב והנאשם 1 יושב מאחור. מיד עם עצירתם שלפו הנאשמים, מאהר ואנואר, אקדחים וכיוונו אותם לעבר המתלונן 1 וזאת בכוונה להפחידו. המתלונן 1 הבחין בנשקים ונס במהירות מהמקום, והנאשמים, מאהר ואנואר בעקבותיו. בעוברם ליד בית מדלין סעד, ארוסת המתלונן 1 (להלן: "מדלין") עצרו הנאשמים את הרכב ומאהר את האופנוע. מאהר פנה למדלין ואמר לה: "ואלה אני אזיין לך אותו שלוש פעמים, הכלב הזה" ואילו הנאשם 1 אמר לה: "אני אביא לך את אליף הרוג כשהוא חתוך בתוך שקית". בגין האמור לעיל ייחסה המאשימה לנאשמים את העבירות האמורות לעיל בנוגע לאישום הראשון. באישום השני נטען, כי בכפר אלעראמשה גרים בסמיכות משפחת עלי ומשפחת סואידן במתחמים נפרדים, כאשר לשני המתחמים כביש גישה הנמצא מזרחית למגורי המשפחות (להלן: "הכביש הראשי") וצומת המפרידה בין שני המתחמים (להלן: "הצומת"). נטען, כי עובר למעשים המתוארים באישום זה, קשרו הנאשמים לגרום למותו של אחמד בן סעיד עלי (להלן: "המתלונן 2") הגר במתחם משפחת עלי. ביום 11.8.07 בין השעות 12:23- 14:00 או בסמוך לכך, הגיעו הנאשמים יחד עם אחר ברכב המאזדה של הנאשם 2 ששימש כנהג בסמוך לבית של המתלונן 2 על הכביש הראשי. עם הגיעם למקום ירד הנאשם 1 מרכב המאזדה כשהוא נושא אקדח והתקדם לעבר כניסת ביתו של המתלונן 2 בעוד רכב המאזדה נמצא בסמוך אליו וממתין לו. הנאשם 1 קרא לעבר המתלונן 2, ששהה באותה העת על גג ביתו לבוא אליו והמתלונן 2 יצא לפתח ביתו לקול קריאת הנאשם בהאמינו כי הנאשם 1 הגיע לשוחח עימו. בעומדם פנים מול פנים, במרחק של מספר מטרים, ללא אומר ודברים, כיוון הנאשם 1 את האקדח שברשותו לעבר המתלונן 2 והחל לירות לעברו וזאת בניסיון לגרום למותו, כך נטען. כתוצאה מהירי נפגע המתלונן 2 מקליעי הירי במפשעתו ובראשו. לאחר שהנאשם 1 הצליח לפגוע במתלונן 2 כאמור לעיל, נסוג לאחור מספר מטרים כשהוא ממשיך לירות וכשרכב המאזדה ובו הנאשם 2 מלווה אותו בנסיגה לאחור. בשל הירי לעבר המתלונן 2 החל ירי מכיוון ממתחם משפחת עלי לעבר מתחם משפחת סואידן. בהמשך לכך עלה הנאשם 1 לרכב המאזדה הנהוג על-ידי הנאשם 2 וזה המשיך את נסיעתו לאחור מספר מטרים נוספים עד הגיעם בסמוך לבית של ראתב סואידן תושב הכפר הנמצא במתחם משפחת סואידן, שם עצר הנאשם 2 את רכב המאזדה והנאשם 1 המשיך לירות לעבר מתחם משפחת עלי. בגין המתואר לעיל ייחסה המאשימה לנאשמים את העבירות המנויות לעיל באישום השני. כרקע לטיעוניה ציינה ב"כ המאשימה, כי בין משפחת סוידאן למשפחת עלי קיים סכסוך מזה שנים רבות ששורשו לא ידוע. כן היא ציינה, כי תיק עסקינן הינו חוליה בשרשרת אירועים שהיו בכפר אלעראמשה שחלקם עדיין נחקר במשטרת נהרייה. עוד ציינה ב"כ המדינה, כי שמות שני הנאשמים ושניים אחרים (חסן סוידאן ואנואר סוידאן), עלו במסגרת חקירת האירוע המתואר באישום הראשון, אך בשלב זה הוגש כתב האישום דא רק נגד שני הנאשמים שלטענתה, קיימות לגביהם ראיות טובות להרשעה. בנוסף, שמות הנאשמים ושניים נוספים (מאהר דיב ואנואר סוידאן), עלו במסגרת חקירת האירוע המתואר באישום השני, אך טרם התקבלה החלטה סופית בנוגע להעמדתם לדין של שני החשודים הנוספים. ב"כ המאשימה טענה לקיומן של ראיות לכאורה לסיבוך המשיבים בשני האישומים המיוחסים להם בכתב האישום. בנוגע לאישום הראשון, היא הפנתה, בין היתר, להודעתו של המתלונן 1, להודעת ארוסתו ולהודעת אימאן מזעל שמסרה בהודעתה, כי הייתה עדה לשיחה שהתקיימה בין מדלין, הנאשמים ושאר החשודים. באשר לאישום השני, הפנתה ב"כ המאשימה, בין השאר, להודעתו של מפקד נקודת שלומי, רס"ר יצחק דדון, אשר מסר הן בדו"ח הפעולה שערך והן בהודעתו המפורטת במשטרה, כי בעת שהיה בכפר אלעראמשה, הוא קיבל שיחה לפלאפון האישי שלו מהנאשם 1, אשר טען בפניו כי הוא נמצא ליד משרדו ומחכה לו שם. רס"ר דדון, הגיע למשרדו כעבור מספר דקות אך הוא לא מצא איש, אז הוא קיבל דיווח על יריות באלעראמשה. עוד ציין רס"ר דדון, כי כשחזר לאלעראמשה הוא הבחין בשני הנאשמים מסתתרים בתוך פחון הנמצא במרעה סמוך. כמו כן, מסר רס"ר דדון, כי כשחזר לכפר ראה מכונית מסוג מאזדה 323 בצבע כסף, כאשר 4 דלתותיה פתוחות. בסריקה שערך ליד אותו רכב הוא מצא 7 תרמילים ופלאפון מסוג מירס. עוד הפנתה ב"כ המאשימה, בין השאר, להודעותיו של המתלונן 2, ולשאר העדויות אשר מהן עלה כי המשיבים היו מסובכים במיוחס להם. בהמשך טענה ב"כ המאשימה, כי עדויות העדים עליהם הצביעה מתיישבות עם הממצאים העובדתיים שהיו בזירה (בנוגע למספר הקליעים שנורו). כן הפנתה ב"כ המאשימה לשאר הראיות הקיימות בתיק לרבות איכון הטלפונים הניידים, אשר מפריך את גרסת הנאשמים ולבדיקות הפרופרינט (בדיקה המזהה שרידי מתכת על הידיים) שנערכו לנאשמים והתקבלו ממצאים חיוביים לגבי הנאשם 1. ב"כ הנאשמים בטיעוניו ציין, כי בשים לב לעובדה כי המשפחות עלי וסוידאן מסוכסכות מזה שנים, ולכך כי העדים בנוגע לאישום הראשון הם ממשפחת עלי הרי שהדבר משליך על מהימנותם של עדים אלה כבר בשלב זה. ב"כ המשיבים תמהה על כך, כי המתלונן 1, אשר הגיע למשטרה על מנת להיחקר תחת אזהרה במעורבות באירועים האלימים שהיו בכפר, זאת כ- 11 ימים לאחר המתואר על-ידו מצא את עצמו מתלונן על המשיבים. כן טען הסנגור, בכל הנוגע לאישום הראשון, כי המודבר בתלונה המונעת משני מניעים שנאה והגנה מפני מעצר. בהמשך, טען הסנגור, כי העדויות המצויות בתיק מתפלגות כהתפלגות המשפחות ולעדים שהעידו נגד המשיבים ישנה נגיעה אישית. לתמיכה בטענותיו הפנה הסנגור לסתירות שהיו לטענתו בגרסאות השונות מטעם משפחת עלי. עוד טען הסנגור, כי עפ"י חוות הדעת הבליסטית, התרמילים שנורו לעברו של ראתב סוידאן תואמים דווקא את הקליעים שנורו לעבר המנוח פארס סווידאן אשר נורה יום לאחר האירועים המתוארים באישום השני. מכאן ביקש הסנגור להסיק כי הירי בוצע על-ידי המתלונן 2 וחבריו ומהירי זה הוא נפגע. באשר לאיכוני הטלפונים טען הסנגור, כי אין בהם ראיה נגד המשיבים בשים לב לאזור הכיסוי של האנטנה שבטווח שלה נקלט הפלאפון. עוד טען הסנגור, כי מהדיווחים למד"א ניתן ללמוד, כי דובר על שני פצועים, שאחד מהם הוא המתלונן 2, מכאן גם הוא ביקש ללמוד כי, היו חילופי ירי והמתלונן 2 נפגע מהירי שלו או של חבריו. לטענתו המדובר בפצועים שנפצעו באותו הזמן, עובדה המקעקעת את גרסת התביעה לפי היה ירי תגובה מכיוון משפחת עלי. עוד נטען על-ידי הסנגור, כי מהדיווחים למשטרה ניתן ללמוד כי כל הדיווחים הראשוניים היו על-ידי משפחת סוידאן ומכאן גם שהירי הראשוני היה לכיוונם דבר הסותר את גרסת התביעה. בנוגע לנאשם 2 טען הסנגור, כי נאשם זה שמר על זכות השתיקה בעצת סנגרו. לטענתו, עצה זו הייתה בטעות יסודה ואין לזקוף את הדבר לחובת מרשו. כן טען, כי מלבד עדותו של עד אחד והעובדה כי רכבו נמצא בזירה הוא לא היה קשור כלל באירוע. לסיכום, טען הסנגור כי הנאשם 1 הינו אדם צעיר ומחוסר עבר פלילי והוא המפרנס היחיד במשפחתו. בנוגע לנאשם 2 אמנם לחובתו הרשעות קודמות, ברם ההרשעות בעבירות על חוק העונשין הן ישנות וממילא המצב הראייתי נגדו חלש, כך נטען. עוד נטען, כי הנאשם 2 נשוי מזה שנים וטרם זכה להוליד ילדים והוא מצוי בעיצומם של טיפולי הפריה מלאכותית. ביום 10.10.07 הגיש ב"כ הנאשמים הודעה לבית המשפט ובה צרף תקליטור, בו מופיעות תמונות שונות מזירת האירוע. ב"כ הנאשמים טען, כי מהתמונות המצורפות ניתן ללמוד, כי שדות הראיה של העדים מוגבלים כך שהתיאור הנטען בהודעותיהם איננו מתיישב עם המציאות. לפיכך, ועל סמך האמור ביקש הסנגור לשחרר את המשיבים ממעצר או לחלופין למעצר בית בתנאים מגבילים. ב. ראיות לכאורה: לאחר שעיינתי בחומר החקירה שהונח בפניי ולאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים הגעתי לכלל מסקנה, כי בתיק קיימות ראיות לכאורה להוכחת אשמתם של המשיבים, אם כי הראיות בנוגע לשני האישומים אינן עשויות מעור אחד. אעיר כבר עתה, כי הראיות המצויות בתיק לרבות העדויות הרבות של העדים נבחנו בקפידה זאת בשים לב לכך כי המדובר בסכסוך חמולות בעייתי, ומעבר לחשש המובנה של הפללה במקרים כגון דא, הרי שבמקרה דנן קריאת העדויות משני הניצים, העלתה רשימת שמות של מעוברבים מכאן ומכאן, שהייתה כמעט רשימה סגורה, עובדה שחיזקה את החשש האמור. באשר לאישום הראשון, בתיק החקירה קיימת עדותו של המתלונן 1, עדות ארוסתו ועדותה של אימאן מזעל אשר טענה, כי זיהתה את המשיבים ואת מאהר משוחחים עם מדלין ואף שמעה חלק מהדברים שנאמרו לה. אלה הם למעשה הראיות העיקריות בנוגע לאישום הראשון. אבהיר כי אילו עמד אישום זה בלבד נגד המשיבים, הדבר לא היה מצדיק את המשך שהייתם מאחורי סורג ובריח. להלן אבאר את דברי. ראשית, עדותם של העדים הנ"ל נגועה בעניין אישי, נוכח הקירבה בין המתלונן 1 לשאר העדים המסבכים את הנאשמים. נגיעה זו מקבלת משקל גדול יותר, במיוחד במקרה עסקינן, בשים לב לאופי הסכסוך בין שתי החמולות. במקרים כאלה וביתר שאת במקרה דנן, בית המשפט, אף בשלב הלכאורי, יעדיף, ככל שניתן, ראיות אובייקטיביות על-פני עדויות אלה. שנית, המתלונן 1 הוזמן לאחר כ- 11 ימים מיום קרות המקרה הנטען על ידו ונחקר תחת אזהרה בנוגע למעורבותו באירועים שהיו בכפר ולמעשה תלונתו עלתה תוך כדי חקירתו. אין פסול בהגשת התלונה במסגרת החקירה, אך כאשר התלונה מוגשת לאחר פרק זמן כזה, ללא שיהא בפיו של המתלונן 1 הסבר מניח את הדעת מדוע השתהה כל כך, ובמיוחד כאשר מדובר בעבירות חמורות ובנסיבות המתוארות בכפר הרי שהדבר מעורר תמיהה ומפחית מהמשקל הראייתי שלה גם בשלב זה. שלישית, תיאור העובדות מעלה שאלות שאין מנוס מהעלאתן. על-פי גרסתו של המתלונן 1 מאהר היה על אופנוע ושני המשיבים ואדם נוסף היה ברכב מסוג מאזדה בעת שעצרו אותו. עוד מסר כי בהמשך הוא ירד מרכבו כאשר מאהר סימן לו לעצור והוא עשה כדברו. לטענת המתלונן 1 הארבעה שלפו אקדחים ואז הוא עלה לרכבו וברח. אם אותה חבורה וביניהם המשיבים, רצו לפגוע במתלונן 1 וכבר שלפו את האקדחים כפי שמסר המתלונן 1 (הודעתו מיום 22.8.07) מדוע לא פגעו בו? מדוע לא ירו לכיוונו? גם כשברח ברכבו כפי שמסר מדוע הם לא ירו לעבר רכבו? עוד אוסיף, כי בעימות בין מאהר לבין המתלונן 1, המתלונן 1 טען כי מאהר היה עם חצי קסדה ואילו מאהר הטיח בפניו, כי אילו רצה לפגוע בו היה מגיע עם "קסדה מלאה". יתכן וטענתו של מאהר במקומה, אך מעבר לכך המשטרה לא ערכה חיפוש אצל מאהר על מנת לאמת או להזים את הטענה. יתכן ובדיקת הטענה היה בה לחזק או להחליש את הראיות נגד המשיבים שבפניי. לאור האמור, אמנם אני סבור כי קיימות ראיות לכאורה בנוגע לאישום הראשון, ברם ראיות אלה הן חלשות וכפי שנראה בהמשך אין בכוחן של ראיות אלה לבדן להצדיק מעצר עד תום ההליכים. באשר לאישום השני. בדומה לאירוע הראשון, גם לאירוע השני קיימות עדויות של עדי ראיה, אשר טענו כי זיהו את המשיבים ביחד עם אדם נוסף בתוך רכב מסוג מאזדה ויורים במתלונן 2 ולעבר המתחם של משפחת עלי. אמנם, עדויות של עדים אלה נגועות באותו הפגם של הנגיעה האישית ואף כי ניתן לזהות בהן הפרזה ודיוק ברמה מעוררת חשד, אך מספרן של עדויות אלה גדול יותר ומדברות בעיקרון על אותו אירוע, והחשוב מכך שהן נתמכות בראיות אובייקטיביות כפי שיפורט להלן. ראשית, ממזכרו של רס"ר יצחק דדון מיום 11.8.07 (סמוך לשעת האירוע), ניתן ללמוד כי המשיב 1 התקשר אליו והודיעו כי הוא מחכה לו בנקודת המשטרה בשלומי, אך הסתבר כי המשיב 1 עדיין נמצא בסביבת כפר אלעראמשה. שנית, המשיבים זוהו על-ידי העדים ביחד עם האדם השלישי ברכב מסוג מאזדה בצבע כסף, המשיבים גם לא הכחישו כי היו באותו הרכב, ולכאורה מדובר באותו רכב שהיה נטוש בזירת הירי. זאת ועוד, המדובר ברכב הנמצא בבעלותו ובחזקתו של המשיב 2 ומשיב זה לא נתן הסבר מניח את הדעת מדוע אותו רכב היה מצוי באותה זירה. אמנם מהודעותיו של המשיב 1 עלה כי לטענתו ירו על הרכב בו נסעו והם ברחו מהרכב והסתתרו מאחורי ערימת אבנים, אך לכאורה גרסה זו הופרכה על ידי הממצאים בזירה. יותר מכך דווקא ליד הרכב נמצאו תרמילים. עוד יש להוסיף, כי הצורה בה נמצא רכב המאזדה (4 דלתותיו פתוחות) כפי שעולה ממזכרו של רס"ר דדון מעוררת חשד וגם העובדה כי התרמילים נמצאו ליד רכב המאזדה מלמדת כי הירי בוצע מסמוך לרכב, דבר המחזק את הראיות נגד המשיבים. שתיקתו של המשיב 2 הינה זכות המוענקת לו בדין. אך לא אחת נאמר, כי שעה שנמצאות ראיות המסבכות את הנאשם בעבירות המיוחסות לו והלה בוחר לשמור על זכות השתיקה, הרי שהדבר עשוי לחזק את הראיות נגדו. כך הוא במקרה שלפניי. במקרה דנן לכאורה רכבו של המשיב זוהה במאפייניו על-ידי העדים, המשיב 2 ביחד עם אחרים זוהה בתוך הרכב, רכבו נמצא נטוש בזירת האירוע ולכאורה המדובר באותו רכב שזוהה על-ידי העדים. חרף כל האמור המשיב 2 בחר לשמור על זכות השתיקה והדבר נזקף לחובתו. כך למשל נפסק: "אכן זכות השתיקה הינה זכות המוקנית לנאשם על-פי דין וכל נאשם רשאי לעשות שימוש בזכות זו - אולם במקרה שלנו העורר יכול היה בנקל להפריך את החשדות המיוחסים לו על ידי מסירת גרסה מפורטת מטעמו, אך הוא, מטעמים השמורים עימו, בחר שלא לעשות כן ודבק בזכות השתיקה. אם העורר היה מוסר את גרסתו למהלך האירועים, המשטרה יכולה הייתה לבדוק גרסה זו ולנסות לאמתה, ואם גרסתו הייתה מתאמתת, יש להניח, כי היה משוחרר ממעצר עוד מלפני זמן רב" (בש"פ 7216/05 אגבריה נ' מדינת ישראל תק-על 2005(3) 2384, (2005); ראו גם: בש"פ 1618/07 זגורי נ' מדינת ישראל תק-על 2007(1) 3246, (2007); בש"פ 8638/96 קורמן נ' מדינת ישראל פ"ד נ(5) 200, (1996)). עוד אוסיף, כי גם אם השמירה על זכות השתיקה נבעה מעצה משפטית מוטעית כטענת הסנגור, הרי שהדבר אינו מפחית או פוגע במערך הראיות שהצטבר נגד משיב זה וחבריו. שלישית, בבדיקות הפרופרינט (בדיקה לגילוי שרידי מתכת) שנערכו לחשודים וביניהם המשיבים התקבלו ממצאים חיוביים בנוגע למשיב 1. הנה כי כן סבורני שקיימות ראיות לכאורה המסבכות את המשיבים באישום השני, ראיות אלה הין יותר ממשיות ומוחשיות מאשר מהראיות המתייחסות לאישום 1. גם בנוגע לסתירות הנוספות עליהן הצביע הסנגור (למשל פרטי הלבוש של המשיב 1), דעתי היא כי מעבר לאמור לעיל, המקום הטבעי לבירור טענות אלה עד תום הוא בהליך העיקרי. הלכה היא שאין בית המשפט בשלב זה עוסק בקביעת "ממצאים מרשיעים או מזכים" ואף אינו עוסק בסיכום הראיות בתיק ובהכרעה באשמה. בית המשפט בשלב זה דן בהערכת ערכן הגולמי של הראיות שהצטברו בפניו ומעריך את סיכוי ההרשעה על בסיס זה (ראו: בש"פ 8087/95 זאדה נ' מדינת ישראל פ"ד (נ(2) 133, (1996)); בש"פ 7962/06 שטרית נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 9.10.06)). ג. עילות מעצר וחלופות מעצר: שני המשיבים מואשמים בשורה של עבירות חמורות אשר לגביהם קיימת חזקת מסוכנות כאמור בס' 21(א)(1)(ג)(2) + (4) לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ו- 1996 (להלן: "החוק"), מכאן גם קמה עילת מעצר של מסוכנות כאמור בס' 21(א)(1)(ב) לחוק. על המסוכנות הטבועה בעבירות נשק אין להרבות מילים, בוודאי כאשר מצטרפות לעבירות אלה, עבירות נוספות כפי שהדברים במקרה דא. כבר נאמר על עבירות אלה כי: "מעבר למסוכנות הטבועה בעבירות נשק מעצם טיבן, הרי שאופי כלי הנשק, אביזרי הנשק ואמצעי הלחימה, ובפרט משתיקי הקול לנשק, משקפים למצער אדישות לנוכח האפשרות של פגיעה בחיי אדם כפי שאירע לא אחת בשנים האחרונות כאשר חייהם של עוברי אורח קופדו ב'פיגועים פליליים'..." (בש"פ 1119/07 מדינת ישראל נ' אריש (ניתן ביום 19.2.07)). לכאורה, הרצון של המשיבים לפגוע ולהמית אדם אחר ממשפחת עלי אף במחיר של ניהול קרבות של ממש בתוך השכנות ובתוך הכפר, מלמד על עזות ונחישות לפגוע באחר דבר המקרין גם על המסוכנות הרבה העולה מהמשיבים. אין המדובר בקטטה שגרתית שבמהלכה נשלפים אקדחים וסכינים. כמו כן, אין המדובר בסכסוך בין שניים הרבים זה עם זה ופוגעים האחד בשני. במקרה דנן המדובר בסכסוך חמולות, עתיק יומין, שאפילו הצדדים המסוכסכים בו אינם יודעים מה מקורו. והנה, הם נלחמים זה בזה כאילו אויבים היו ולא שכנים הגרים באותו הכפר ובשכונות השכנות זו עם זו. עוד מצער, כי ביום המחרת (12.8.07) נרצח אדם ממשפחת סוידאן ככל הנראה על רקע המאורעות המתוארים באישומים הנ"ל. מסוכנותם של המשיבים נלמדת מכל פינה וזווית ועולה, כי כאשר אלה איימו לכאורה על המתלונן 1 באישום הראשון וכאשר אלה ירו לכאורה בגופו של המתלונן 2, הם התכוונו לדברים ולמעשיהם. לכאורה, כוונת הפגיעה כה ברורה וכה ממשית במעשיהם של המשיבים. במעשיהם אלה יש משום זלזול מופרז בערך האדם ובקדושת החיים. עוד אני סבור כי קיימת עילת מעצר נוספת של חשש מפני השפעה על עדים או הימלטות מהדין כאמור בס' 21(א)(1)(א) לחוק. כאמור המדובר בסכסוך חמולות שרוב עדי הראיה מטעם התביעה אשר יעידו בתיק יהיו אלה מבני משפחת עלי על שלוחותיה (המשפחה היריבה). מטבע הדברים עובדה זו יוצרת תחושת ניכור ושנאה מעבר לזו שכבר קיימת ממילא, המשיבים עלולים לפגוע בעדים אלה באם ישחררו ממעצר. כן יש להוסיף, כי המשיבים לא יהססו להימלט מאימת הדין באם ישוחררו, זאת נוכח חששם מפני המאסר הממושך לו הם צפויים באם יורשעו בדין. אשר על כן, סבורני כי קיימות עילות מעצר נגד המשיבים הן בשל מסוכנותם והן בשל החשש מפני השפעה על עדים והימלטות מהדין. הלכה היא כי גם כאשר קיימת עילת מעצר וכאשר מדובר בעבירות חמורות על בית המשפט לבדוק אם יש בחלופת המעצר כדי לענות על דרישות המעצר בפועל ואם לאו כקבוע בסעיף 21(ב) לחוק וכך נקבע באחת הפרשיות: "חובה היא לשקול בכל מקרה וגם בעבירות חמורות, חלופת מעצר, והשאלה נתונה לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה. עליה לבדוק אם החלופה מבטיחה את תכלית המעצר. אם תמצא לומר, שבכל מקרה של ביצוע עבירה חמורה מתבקשת מסוכנותו של הנאשם ואין להחליט על חלופת מעצר, נמצאת מרוקן את חובת שקילת החלופה מתוכן" (בש"פ 4224/99 מדינת ישראל נ' כהן תק-על 99(2) 10, (1999); ראו גם: בש"פ 7524/06 מרדכי נ' מדינת ישראל תק-על 2006(3) 4652 (2006)). במקרה דנן למשיבים מיוחסות עבירות חמורות. כאמור לעיל, סברתי כי הראיות הלכאוריות נגד המשיבים בנוגע לאישום הראשון הן חלשות, לפיכך אילו אישום זה עמד בנפרד ספק רב אם הייתי מורה על מעצרם של המשיבים עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם. ברם, שעה שהצטרף לאישום זה האישום השני, הרי שדי באישום השני על מנת להצדיק את מעצרם עד תום ההליכים, בוודאי כאשר מצטרף אליו האישום הראשון אף במתכונתו המתוארת בהחלטה זו. זאת ועוד, לא אחת נאמר כי עבירות שבהן ישנה פגיעה וגרם חבלה חמורה לקורבן, הרי שהכלל הוא מעצר עד תום ההליכים. כך למשל באחד המקרים ציין בית המשפט כי: "במקרים בהם ישנן ראיות לכאורה לקיומה של עבירת אלימות שגרמה חבלה חמורה לקורבנה, ונוכח הסכנה המופלגת הטמונה בעבירות כאלה לשלום ובטחון הציבור, רק נסיבות חריגות יובילו את בית המשפט להורות על שחרור לחלופת מעצר" (בש"פ 6802/07 אברהים כלילי נ' מדינת ישראל ניתן ביום 27.8.07). לכל אלה יש להוסיף כי לחובתו של המשיב 1 הרשעות קודמות בעבירות של איומים ותגרה במקום ציבורי ואילו למשיב 2 ישנן הרשעות קודמות בשורה של עבירות לרבות גניבה, החזקת נכס החשוד כגנוב, תקיפה סתם, איומים תקיפה בתנאים מחמירים ועוד. בחנתי את נסיבותיהם האישיות של המשיבים. שעה שמיוחסות עבירות כה חמורות בנסיבות המתוארות ובשים לב לעברם הפלילי, הרי שנסיבות אלה מקבלות משקל פעוט, אם בכלל, ובוודאי שאין בכוחן לשנות את המסקנה אליה הגעתי. במצב דברים זה, נראה כי לא ניתן להמר על בטחונו של הציבור ואת מסוכנותם של המשיבים ניתן לאיין רק שהלה מצויים מאחורי סורג ובריח. סוף דבר- המשיבים ייעצרו עד לתום ההליכים המשפטיים נגדם בתיק פח 4049/07. איומיםמעצר