היבוא משמעו הכנסת הסם המסוכן לישראל ולצורך כך די שכתוצאה מפעילות הנאשם מתבצעת, בפועל "הכנסה" של סם מסוכן לתחומי ישראל. היסוד הנפשי שבבסיס העבירה הוא "מודעות" כלפי כל רכיבי היסוד העובדתי, לרבות היותו של החומר, שבו מדובר, סם מסוכן. להלן הכרעת דין בנושא יבוא קוקאין מדרום אמריקה: הכרעת - דין האישומים התביעה מאשימה את הנאשם, בכתב אישום מתוקן, בקשירת קשר בחודש יוני 2001, לייבא סם מסוכן מסוג קוקאין מדרום אמריקה, באמצעות דואר אוויר, לישראל, כדי להפיצו בישראל ולסחור בו. הקשר נרקם, כך התביעה, עם אילן גורדון, אז אסיר בכלא מעשיהו, ששהה מחוץ לכותלי הכלא במסגרת הליך שיקומי, שהוחזר ב- 25.7.01 לכלאו, שם המשיך בפעולותיו והנחיותיו, עם אחיו יעקב גורדון, עם חברתו טטיאנה בריקין, שהתגוררה יחד עמו בדירה בתל-אביב, ואחרים. על פי תכנית הקשר, הסם היה אמור להגיע בחבילה לתיבת דואר, שפרטיה נמסרו מראש לאחרים בפרו, והנאשם ויתר הקושרים עמדו להגיע לסניף הדואר ולקבל את חבילת הסם לידיהם. במסגרת הקשר האמור ולשם קידומו, כך טוענת התביעה, נפגשו הנאשם, טטיאנה ואילן וסיכמו, כי טטיאנה תפתח תיבת דואר על שם אחר באמצעות תעודת זיהוי מזוייפת. לאחר שנסיונה של טטיאנה להנפיק לעצמה תעודת זיהוי כשל, בשל כך שסניף משרד הפנים בתל-אביב היה סגור, מסרה את תמונתה לאילן וזה הכין בעבורה תעודת זיהוי מזוייפת על שם אסטלה רומנובסקי, הנושאת את תמונת טטיאנה. ביום 24.6.01 הגיעו אילן וטטיאנה לסניף הדואר בהדר יוסף ובאמצעות תעודת הזיהוי המזוייפת פתחה טטיאנה תיבת דואר וקיבלה שני מפתחות, אותם מסרה לידי אילן. לאחר שפרטי תיבת הדואר נמסרו לאחרים בפרו, נשלחה ביום 17.7.01 חבילה מפרו, דרך הולנד, שמוענה לתיבת הדואר על שם רומנובסקי ובה 7 קופסאות שימורי אפרסקים שבתוכם 3.8 ק"ג נטו קוקאין. החבילה הגיעה לישראל ביום 22.7.01. בעקבות מידע שהגיע לידיעת משטרת ישראל, דאגה המשטרה לתפוס את החבילה ולהחליף את תוכן הקופסאות בחומר אחר, שאינו סם. טטיאנה ויעקב התקשרו פעמים אחדות לסניף הדואר כדי לברר אם החבילה הגיעה וכאשר, אכן, נודע לקושרים, כי זו הגיעה לסניף הדואר, התייצב יעקב בסניף ונטל את ספח ההודעה על דבר דואר, שהונח בתיבת הדואר. באותו יום נפגש יעקב עם הנאשם, על פי בקשת האחרון, בדירתו, ובנוכחות טטיאנה סיכמו כי למחרת יגיע יעקב לאסוף אותה, לנסוע לסניף הדואר וליטול משם את החבילה. נטילת החבילה מן הדואר נדחתה ע"י הנאשם, לאחר שהודיע ליעקב, כי טטיאנה שיכורה ונקבעה ליום 29.7.01. באותו יום הגיע יעקב ברכב, אסף את טטיאנה והשניים נסעו לסניף הדואר, שם הציגה טטיאנה את תעודת הזיהוי המזוייפת ע"ש רומנובסקי, חתמה בשמה, רשמה את מספר הזיהוי וקיבלה את החבילה. על פי המתואר בכתב האישום, נסעו יעקב וטטיאנה ברכב עם החבילה לכיוון בית הנאשם. במהלך הנסיעה התקשר הנאשם לפלאפון של יעקב וביקש לדעת אם החבילה עימם, לאחר שאילן התקשר קודם לכן לנאשם, כדי לבדוק אם החבילה הגיעה. השניים הגיעו לקרבת בית הנאשם בשעה 12.00 לערך, החנו את הרכב בסמוך ועלו לדירת הנאשם, כאשר החבילה נותרה ברכב. הנאשם המתין לשניים, שאישרו, לשאלתו, כי הביאו את החבילה. כמו כן, שיתפו אותו בחששם, שמא עקבה אחריהם המשטרה. כאשר התקשר אילן לנאשם בדירתו וביקש לדעת על החבילה, הודיעו הנאשם, כי איננו יכול לשוחח עימו בשל בעיה שנתעוררה. באותו שלב השמידה טטיאנה בדירה את תעודת הזיהוי המזוייפת וירדה מן הדירה כדי לוודא, כי המשטרה איננה מצויה במקום. בשעה 16.00 לערך נתבקשה טטיאנה ע"י הנאשם ויעקב לרדת שוב ולהביא את החבילה, כאשר הנאשם הקדים אותה ויצא מן הדירה. כאשר הגיעה טטיאנה אל הרכב וניסתה לפתוח את דלתה, נעצרה ע"י מארב של אנשי משטרה. יעקב נעצר בדירה מיד לאחריה וכעבור זמן-מה נעצר גם הנאשם, בשובו לדירה. על פי המעשים המתוארים, הואשם הנאשם גם ביבוא סם מסוכן, לפי סעיפים 13 ו- 19 א' לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], תשל"ג - 1973, בנסיון להחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, לפי הסעיפים 7(א) ו- 7(ג) רישא לפקודה, ביחד עם סעיפי 25 ו- 34ד לחוק העונשין, תשל"ז - 1977, ובעבירות של זיוף בכוונה לקבל דבר, לפי סעיף 418 סיפא לחוק, שימוש במסמך מזוייף, לפי סעיף 420 לחוק, התחזות כאדם אחר, לפי סעיף 441 רישא לחוק ושיבוש מהלכי חקירה, לפי סעיף 244 לחוק. על התשתית הראייתית והמחלוקת התשתית הראייתית במשפט מתבססת על עדים שהעידו בבית המשפט ותיקי מוצגים ותיעוד, שהוגשו, בהסכמה, על ידי הצדדים, ומנעו את הצורך בהשמעת עשרות עדים נוספים. מטעם התביעה העידו שמונה עדים, מרביתם אנשי משטרה שנטלו חלק בתפיסת הסם ובחקירת הפרשה, וכן יעקב גורדון וטטיאנה בריקין, שנתנו כבר את הדין בגין מעשיהם. מטעם ההגנה העידו שבעה עדים ובתוכם הנאשם ואילן גורדון, שגם דינו נגזר. לא היתה מחלוקת מצד ההגנה על משלוח חבילת הסם מפרו, דרך הולנד, לישראל, ועל הפעולות שנעשו על ידי אילן, יעקב וטטיאנה, לצורך קבלת החבילה, כפי שהדברים תוארו בכתב האישום. בתיק המוצגים של התביעה הוגשו תיעוד ומסמכים, המוכיחים כיצד נשלחה החבילה, כנזכר, וכיצד פעלו השלושה בהקשר אליה. בתיק גם הודעות של המעורבים, הקלטות של חקירות ופרוטוקולים של בית המשפט, כולל גזרי דין במשפטיהם. תיק המוצגים המוסכם של ההגנה כולל תיעוד נוסף מסוג זה ובו מזכרים של המשטרה, הודעות של מעורבים אחרים ועדים בפרשה והקלטות נרחבות של חקירת אילן גורדון במשטרה. כיוצא מהסכמות אלה התמקדה המחלוקת בין הצדדים בענין אופי מעורבותו של הנאשם בפרטי הפרשה. התביעה טוענת, כי הצליחה להניח תשתית ראייתית, המתבססת על סוגים שונים של ראיות, כולל מתוך דברים שהשמיע הנאשם עצמו ולרבות התנהגותו ומעשיו מאז התוודע, שנית, לידידו משכבר הימים, אילן גורדון, ומוכיחה את מעורבותו הפלילית הישירה - ועד כדי היותו יד-ימינו של אילן זה - בהקשר ליבוא הסם ארצה ובמעשים האחרים שבוצעו ע"י החבורה כולה, לצורך הנסיון לקבל את הסמים, כולל עבירות הזיוף, ההתחזות והשיבוש. לדעת התובע, המסקנה החד-משמעית שמתוך תשתית ראייתית זו, מצביעה, מעל לכל ספק סביר, על אשמתו של הנאשם, שהיה מקושרי הקשר ונתן ידו, כשותף לביצוע, לכל המעשים שנועדו לקבלת הסם. לטענת ההגנה ידע, אומנם, הנאשם על משלוח החבילה ומעורבותה של טטיאנה חברתו, בהקשר אליה, אך הוא לא ידע על תוכנה של החבילה ולא נתן את הסכמתו להבאתה ארצה, לא כל שכן לנטילתה אל קרבת ביתו. גם אם מצביעה התשתית הראייתית, המתבססת על ראיות נסיבתיות, כך הסניגור, על מעורבותו של הנאשם, אין היא חד-משמעית באופן כזה המוליד את המסקנה, לפיה היה אחד מן הקושרים ליבוא הסם ארצה וכזה שנקט את הצעדים לקבלתו. בתשתית הזו ספק ממשי, לדעת הסניגור, בכל הנוגע לידיעת הנאשם את הפרטים האמיתיים, שכן הוא הוטעה, ביודעין, על ידי אילן גורדון לחשוב, כי בחבילה יהלומים. מעורבותה של חברתו טטיאנה בפרשה לא נעשתה על דעתו, לטענת ההגנה, והוא אף ניסה להניאה ממעורבות במעשים חשודים על פניהם, שאת מרביתם ידע רק בדיעבד. מתוך הצגת אופיו של הנאשם כתמים וטוב-לב, על ידי העדים שהעידו מטעמו, ביקשה ההגנה להראות, כי לנאשם אין מעורבות בעניני סמים ואין הוא מתוחכם דיו, כדי לבצע שרשרת פעולות פליליות, כגון אלה שהתביעה האשימה אותו בהם. לדעת הסניגור, קיימות ראיות המצביעות על חפותו של הנאשם ולכל הפחות קיים ספק סביר בראיות שהובאו, לצורך הוכחת האשמות המיוחסות לו על ידי התביעה. אבחן, להלן, לאחר הערכת העדויות המרכזיות, את התשתית הראייתית שהונחה במשפט ואבדוק את טענות הצדדים בהקשר לה. הערכת העדויות המרכזיות העדויות המרכזיות בתיק, מתוכן ניתן ללמוד על השתלשלות הענינים, כמו גם על חלקו של כל אחד מנותניהן, הן של ארבעת המעורבים בפרשה. שלושה מהם, האחים אילן ויעקב גורדון וטטיאנה בריקין, נתנו את הדין בגין מעשיהם ועונשיהם נגזרו בנפרד. השלושה העידו, כנזכר, במשפט זה. גם הנאשם עצמו העיד במשפט. בצד העדויות הוגשו, כאמור, כראיות מוסכמות, גם ההודעות במשטרה של הארבעה וכן תיעוד נוסף, בו נרשמו דבריהם או פרטים אחרים. שמיעת העדויות האלה והשוואתן, בינן לבין עצמן וכן להודעות ולתיעוד האחר, מאפשרות גיבוש עמדה באשר למהימנות המעורבים בכל הנוגע לטיב קשריהם עם הנאשם במסגרת הפרשה נשוא המשפט. כל אחד משלושת המעורבים האחרים הודה במשפטו בעבירה של קשירת קשר ובעבירות הסמים (יעקב גורדון וטטיאנה - בסיוע ליבוא, ואילן גורדון ביבוא - ראה ת/52, ת/73 ו- ס/24), הן העבירות המרכזיות בכתבי האישום המתוקנים שהוגשו כנגדם, במסגרת הסדרי טיעון. עם זאת עמד כל אחד מהם, בעדותו במשפטו או בדברו האחרון, על כך שלא ידע, כי המדובר בסמים וכי נוצל או רומה בידי אחרים. להשלמת התמונה צריך להזכיר, כי בית המשפט, בעת שגזר את דינו של כל אחד מאלה (ת/54 א', ת/74 ו- ס/24), דחה את טענת אי-הידיעה וקבע - בעיקרו של דבר, מכוח ההודייה בקשירת הקשר ועל פי יתר הנסיבות, כפי שתוארו בכתבי האישום - כי המדובר במודעות ממשית לעובדה שמדובר בסמים. לא לפלא הוא, כי כאשר העידו שלושת אלה במשפט זה, חזרו - כל אחד מהם - על הטענה, כי לא ידעו, בעת שביצעו את מעשיהם, את זאת שהמדובר בסמים: יעקב גורדון בחקירתו הנגדית (עמ' 49), טטיאנה בחקירתה הראשית (עמ' 96) ואילן גורדון בחקירתו הראשית כעד הגנה (עמ' 233). אחזור, בהמשך, לאחר בחינת עדות הנאשם, לעדים אלה ולהערכת דבריהם, לרבות המשתמע מאלה. אקדים ואומר, כי אינני רואה משמעות מיוחדת, לעניננו, לשאלה אם המדובר בקושרים, שנתנו ידם, ביודעין, בשלב כזה או אחר, לייבוא הסמים וניסו לקבלם בישראל, כפי שנפסק במשפטיהם (מכוח הודאתם) או שמא המדובר במקצתם שלא ידעו, אל-נכון, את הפרטים המלאים, כטענתם, ובפועל חטאו בעצימת עיניים, שדינה, לענין אחריותם, כדין מודעות לפרטים ולנסיבות כולן. מהימנות הנאשם את דעתי על מהימנות הנאשם ועל השאלה האם יש מקום ליתן אמון בגירסתו, כפי שהזכרתיה לעיל, גיבשתי לעצמי מתוך האזנה לעדותו בבית המשפט, בחינה מדוקדקת של דבריו, לרבות העברתם מבחני סבירות והגיון, מעקב אחר התנהגותו על דוכן העדים והשוואת דבריו לדבריו שלו במהלך החקירה ולדברי מעורבים אחרים. התנהגותו על דוכן העדים לא נראתה, בעיני, כשל עד אמין דובר-אמת. לא פעם היסס בדבריו. פעמים התפתל על הדוכן בנסיונותיו לתת תשובות משכנעות על שאלות קשות. כאשר התקשה לעשות כן, טען, כי איננו בטוח בדברים או, כי איננו זוכר במדוייק. אגב כך מולל באצבעותיו והשפיל את ראשו. הוא לא הישיר מבטו ברגעים אלה והשפיל גם את עיניו. לעתים מעד בלשונו והסגיר את האמת אותה ביקש להסתיר. דברים אחדים שלו, בנקודות מרכזיות, הם בבחינת אמירות מפלילות או התבטאויות שעל גבול ההפללה העצמית. אעמוד, להלן, על דברים בולטים, המשקפים, בבירור, את התרשמותי זו. כבר בתחילת עדותו, בחקירה הראשית, הוא מועד פעמיים בלשונו, כאשר הוא טוען, כי על הצעת אילן גורדון לפתוח תיבת דואר, כדי לקבל חבילה, שמע מטטיאנה. כאשר הוא אומר את הדברים האלה ומפרט את מה ששמע מפיה, הוא פולט, לפתע (עמ' 169): "והוא תיאר לי את גודל החבילה". אגב כך הוא גם מדגים בידיו את גודל החבילה, קטנה למדי (כ- 15 - 20 ס"מ), מוקטנת באורח בולט מגודלה האמיתי, בעת שהוצגה בבית המשפט (עמ' 19) וכפי שהיא נראית בצלום ת/27 וכן בתצלום ת/18 (3) (בידי טטיאנה בסניף הדואר). מיד לאחר מכן (עמ' 170), כאשר הוא מצטט את דבריו שלו לטטיאנה, הוא פותח במלים: "אמרתי לו". מפי טטיאנה, כך הוא מספר שם, הוא שמע, כי אילן אמור לקבל את החבילה ובה יהלומים. אין ספק, זו גירסה מאוחרת שנולדה במהלכים מאוחרים יותר של חקירתו במשטרה. בהודעתו הראשונה ת/2, מיום 29.7.01, בטרם החליט לסכור את פיו בחקירה, הוא מפרט את גירסתו. בגירסה הזו הוא מרחיק עצמו, לחלוטין, מן החבילה והסובב אותה, כולל הוצאתה מתיבת הדואר על ידי חברתו טטיאנה. הוא טוען, כי לא ידע, כלל, על החבילה והקשר בין טטיאנה לאחים אילן ויעקב גורדון. לא כל שכן כך אודות תכולת החבילה. גירסת היהלומים צצה, לראשונה, מפיו, בדבריו לשוטר שליווה אותו לדיון בהארכת מעצרו (ת/6) ביום 5.8.01 וביתר פירוט, בדברים שהשמיע במהלך גביית הודעתו ת/9 ביום 7.8.01 והתעקש שלא לרשמם (ת/9 א') בה. מגירסת אי-הידיעה הכוללת הוא חוזר בו ביום 6.8.01 (ת/8) ואומר לשוטר הרפז: "שמעתי על כל הקומבינה, קשה שלא לשמוע דברים, הרי טטיאנה חיה אצלי בבית". באותה הזדמנות הוא מוסיף שם, כך: "אבל לא עשיתי שום פעולה לקומבינה ולא הייתי שותף לה, מעבר לזה שיעקב בא אלי עם טטיאנה ביום שלקחו את החבילה... (לאחר הוצאתה מן הדואר - ז.כ.)". בבית המשפט, בעדותו, הוא איננו חוזר על גירסת אי-הידיעה הכוזבת ומספר, כי שמע על הדברים מטטיאנה, כאמור, ואף ניסה להניאה מן המעשים, אפילו לאחר שבדק, כדבריו, עם אילן, ושמע מפיו, כי המדובר בחבילת יהלומים (עמ' 171). בהמשך הוא מודה במפורש (עמ' 199): "ידעתי על הכל. אני לא ידעתי על הסמים". את אמירת השקר של גירסת אי-הידיעה בחקירה, הוא מתרץ בהשפעת המעצר, כמי שחרב עליו עולמו, ובהתרגשות, ומודה (עמ' 188): "יכול להיות שאמרתי, שהדברים לא היו הכי מדוייקים". אלא שגם כאן הדברים נשמעים מהוססים ובלתי-בטוחים והכל מתוך נסיון שלא להודות באמירת דבר-שקר מפורש, כאשר ברור, כי שיקר, אז, בחקירתו. את הסכום שהובטח לטטיאנה תמורת שרותיה בפתיחת תיבת הדואר תחת שם לא-לה, לפי תעודת זיהוי מזוייפת שבה תמונתה, והוצאת החבילה, הוא מנסה לטשטש בבית המשפט ולא לדייק בו (עמ' 169): "הוא מציע לה בין 8 ל- 10 אלף שקל..." ובהמשך (עמ' 170): "בכל זאת אילן הציע לה בערך 10,000 ש"ח..." וכן (עמ' 171): "... ולא איכפת לו לשלם עבור זה 8 - 10,000 ש"ח". בהמשך (עמ' 194 ו- 230) הוא מדבר על 8,000 ש"ח. במשטרה (מזכר ת/6) הוא מדבר על סכום מדוייק של 10,000 ש"ח, שטטיאנה צריכה היתה לקבל. נהיר לי, כי הטשטוש הזה של הסכום המדוייק נעשה, כדי לחזק את טענתו, כי שמע על הדברים מן האחרים ולא היה שותף להם. גירסת היהלומים עצמה, איננה אחידה. אם דבק בה הנאשם בחקירתו המאוחרת במשטרה, הוא סוטה ממנה, לעתים, בעדותו בבית המשפט. כך הוא מספר (עמ' 172), כי חשש שבחבילה כסף מזוייף ולכן ביקש להניא את טטיאנה מליטול חלק בפרשה. והוא מנמק מדוע ביקש כך: "... יש שם בטח משהו לא חוקי... כי הסיפור הזה מסריח..." הסטייה אל כסף מזוייף, שאין ספק באי-חוקיותו, ברורה, שכן הנאשם אומר (עמ' 200), כי הבאת יהלומים היא חוקית. אם כך הדבר, לא היה צורך בחשאיות ובהכנת תיעוד מזוייף, שגם לגבי הצורך בשימוש בו, הוא מסתבך בהסברים (עמ' 200 - 201). כאשר הוא מתבקש להשיב אם דיבר אמת בחקירתו הראשונה במשטרה, הוא משיב, בהתפתלות, מיני תשובות סותרות (עמ' 224): "אני מאמין שכן. אולי מהלחץ לא עניתי תשובה מלאה. אני פשוט פחדתי ועניתי מה שחשבתי לנכון, אבל אני כעקרון לא משקר אף פעם". הצהרה אחרונה זו, מוכחת, גם היא, כשקר על פניו. לעתים הוא מודה בדבר או מאשרו בחצי-פה, ובהמשך מכחיש אותו. כאשר התובע מעמת אותו עם דברי יעקב גורדון, על כך שהנאשם אמר לו, כי למחרת עליו לקחת את טטיאנה לסניף הדואר, כדי להוציא את החבילה, הוא משיב (עמ' 203): "יכול להיות שזה מה שאמרתי לו, או לא מה שאמרתי לו, אני לא זוכר. יעקב היה אמור לקחת את טטיאנה לדואר, אני לא מכחיש את זה". בהמשך החקירה הנגדית (עמ' 207) הוא מכחיש בתוקף רב את הדברים: "בחיים שלי לא אמרתי ליעקב דבר כזה. אני מוכן להיבדק כל בדיקה שבעולם ויוכיחו שלא אמרתי כך... אני לא אמרתי... אמרתי שצלצלתי, אבל את זה לא אמרתי לו". במהלך עדותו הוא מפגין זהירות, שלא במקומה, אפילו כאשר הוא מתבקש להסביר דברים שהוא עצמו אמרם. הוא משיב בהיסוס, משתדל שלא לאשרם באופן נחרץ, טוען שאיננו זוכר, מאשר ואיננו מכחיש, וחוזר, שוב, לאישור אפשרי בחצי-פה. מדגימים את אופן התשובות הזה, דברים אלה (עמ' 217 - 218): "ש. זה יעקב וזאת אמירה שאמרת במשטרה. אתה עומד מאחוריה? ת. יכול להיות. כן. אני לא מכחיש בכל אופן. יכול להיות. כב' השופט: לא. פה אתה צריך לתת תשובה ברורה. האם כך היה הדבר? ת. אני חושב שכן, כי הוא בא ואמר עקבו אחרי. עו"ד נסים: ומה אתה אמרת לו, כשאמר לך אם עקבו אחרי? ת. לא זוכר, תזכיר לי. ש. אני אזכיר לך שהוא אומר כמה פעמים, הוא שואל אותי, מוטי, אתה בטוח שעקבו אחריך, אתה בטוח שמשטרה. ואז הוא אומר לך לא בטוח. ת. יכול להיות. ש. מה מעניין אותך, כן משטרה? ת. בן אדם חבר חבר, בא לחוץ, אז מעניין אותי, אז שאלתי אותו, אני לא מכחיש, כי הוא היה לחוץ. ש. למה לא אמרת לו על ההתחלה מה באת אלי, תלך מפה, אתה לא צריך להיות פה, אל תסבך אותי. ת. אני לא יודע אם לא אמרתי לו את זה. ש. לא אמרת את זה. הוא גם לא העיד על זה וגם בחקירות שלך לא אמרת את זה. ת. יכול להיות". על פליטות-פה מפלילות או כאלה שעל סף ההפללה, בדברים שהנאשם לא יכול היה לדעתם, אלא אם היה שותף לקשר, כולל הכחשות שקריות (עמ' 175, עמ' 182, עמ' 183, עמ' 203, עמ' 216, עמ' 219 ועמ' 221), אעמוד בנפרד. בהקשר זה אוסיף, כי הנאשם נתפס בדבר-שקר בולט כאשר הפליל עצמו באמירה שכזו. וכך הוא אומר שם (עמ' 182), כאשר התובע שואל אותו אם היתה לו סיבה לסכן את טטיאנה, באם היה יודע, כי בחבילה סמים: "לא. אם הייתי חושב לרבע אחוז לא הייתי נותן לה וגם היא לא היתה עושה שום דבר, אם זה היה חשש הכי קטן שיש פה ענין של סמים. כמה שהיא שיקרה והיא באמת לא אחראית, היא לא היתה עושה את זה, אני בוודאי שלא". בהמשך החקירה, כאשר הוא מעומת עם אמירה זו, ככל שהיא נוגעת אליו (עמ' 183) הוא מכחיש את האמירה בבית המשפט, דקות ספורות קודם לכן: "לא אמרתי דבר כזה, הייתי חושש..." וכאשר הוא מעומת שוב עם האמירה ונשאל לפישרה, הוא מכחיש, תחילה בהיסוס ומיד, לאחר מכן, בתוקף: "אם אמרתי אז יצא לי משהו בהקשר למשהו, לא אמרתי דבר כזה כי איני יכול להגיד דבר כזה". פעמים לא-מעטות הוא מתקשה להסביר את התנהגותו ואת הימנעותו מלומר דברים חשובים (עמ' 187), מתקשה להתמודד עם דברי טטיאנה ויעקב (עמ' 193, 199 ו- 203) וכושל בהסברים לסיבת מעורבותו במעשים (עמ' 208 - 210). הוא מתקשה גם להסביר מדוע הכחיש במשטרה דברים שהודה בהם בעדותו בבית המשפט (עמ' 190): "אז אני אומר, שיכול להיות שראיתי כמה דברים לא במדוייק, או שחששתי מכמה דברים שיקרה לטטיאנה, או שחשבתי שהיא לא תסתבך, אני פשוט לא זוכר היום, אני פשוט לא תכננתי שום דבר להגיד..." בשיאם של דברים חסרי-סבירות טוען גם הוא, כי איש לא ידע אודות הסמים (עמ' 193): "אף אחד לא ידע, היא לא ידעה, ואני לא ידעתי, ויעקב לא ידע, כן בדיוק, ואתה יודע מה, גם אילן לא ידע". והוא שב וטוען כך (עמ' 199): "... אף אחד לא ידע על הסמים, וזה הכל". וזה, כדי ליישר קו עם כל יתר המעורבים האחרים, שהודו בבית המשפט בכתבי אישום הכוללים עבירה של קשירת קשר לייבא סם(!), למרות טענותיהם, כי לא ידעו במה מדובר. לאמירה זו של הנאשם, הנאמרת בבטחון כה רב, חשיבות מעבר לעצם אמירתה או מעבר לחוסר הסבירות שלה בנסיבות הענין. היא מצביעה - ואפרט את הדברים בהמשך - על כך שאין המדובר באדם תמים, שניצב בשולי ההתרחשויות וידע על מרבית הדברים בדיעבד, כטענתו. על פי אלה, הנאשם איננו מהימן בעיני. אינני מאמין לגירסתו - זו שהובאה בבית המשפט - המכחישה ידיעה, כי בחבילה היו סמים. מעבר לדחיית גירסתו המיתממת של הנאשם, לגופה, בהיותו בלתי-אמין, שקרי הנאשם, אם בחקירה ואם בעדותו בבית המשפט, עליהם הצבעתי, וחלקם יובאו, להלן, במסגרת סקירת התשתית הראייתית כנגדו, צעד אחר צעד, משמשים כנגדו לחיזוק הראיות הבסיסיות הפועלות לחובתו. ראה בענין זה האמור בדברי כב' השופט בייסקי בע"פ 409/89 מדינת ישראל נ' רוימי, פד"י מד(3) 465, בעמ' 469 ובע"פ 814/81 אל שבאב נ' מדינת ישראל, פד"י לו(4) 826, בעמ' 832, מפי מ"מ הנשיא (כתוארו דאז) שמגר, המאזכר את הכללים לענין קביעת טיב השקרים ומעמדם, לצורך השימוש בהם כנגד הנאשם. ראה גם בע"פ 8002/99 בכר נ' מדינת ישראל, תק-על 2001(3) 969. שקרי הנאשם - מהם מהותיים, מכוונים להטעות, ברורים, נוגעים לעניננו, ומוכחים אל-נכון, כולל בעדויות עצמאיות - עומדים בכללים אלה. אודות עדותה של טטיאנה בריקין טטיאנה בריקין (המכונה - טלי) איננה ראויה לאמון. היא באה לבית המשפט מתוך מגמה ברורה לסייע לנאשם בעדותה. היא מתחמקת בדבריה וכלל איננה מתאמצת להסתיר זאת. פעמים טוענת, כי איננה זוכרת ופעמים רבות יותר מושכת בכתפיה, בטענה, כי איננה יודעת. למרות היכרותה הטובה עם הנאשם, כפי שהודתה בהמשך (עמ' 98) והמגורים המשותפים עימו מזה שנתיים, לפחות (לפי דבריו - יותר משלוש שנים), היא נמנעת מלמסור אודותיו אפילו פרטים בסיסיים, שמא תזיק לו. כאשר היא נשאלת במה עוסק הנאשם (עמ' 79) היא משיבה: "מה הוא עושה למחייתו, לפרנסתו, תשאלו אותו". וכאשר היא מתבקשת לענות, היא חומקת מתשובה: "דברים של בן אדם, מה שהוא עושה. עשה את מה שהוא עשה. תשאלו אותו, לא אותי". היא מספרת, אומנם (עמ' 80), כי קיבל תמיכה מן המוסד לבטוח לאומי, אך אינה יודעת, לדבריה, מדוע. העדה מכחישה (עמ' 80), כי הנאשם סיבך אותה. משנתבקשה להסביר מי סיבך אותה בפרשה, היא עונה (עמ' 81): "האנשים שעשו את הפרשה". היא מבהירה, כי המדובר באילן גורדון וכאשר היא נשאלת, לאחר שהשתמשה במינוח "אנשים", מיהם אותם אנשים, השיבה כי אינה יודעת. כאשר נשאלה מדוע השתמשה במינוח זה, אמרה "סתם". על דבריה לשוטרת לילי מועלם (ת/64 א') בבית המעצר בנווה תרצה, אמרה (עמ' 81): "לא זוכרת על מה דיברנו". בשיחה זו מיום 3.8.01, שהוקלטה, מספרת טטיאנה: "סתם יצאתי פריירית, העצורות פה אומרות לי שעל דבר כזה הייתי צריכה לקבל מיליוני שקלים. עבדו עלי הבטיחו לי רק 10,000 ש"ח". עוד הזכירה באותה שיחה את אילן גורדון, כמי ששלח אותה להביא את החבילה, בכתה וגידפה את הנאשם, בו היא מאוהבת, ונתנה בו אמון, כדבריה. כאשר נשאלה בבית המשפט (עמ' 82) אם בכתה אז, השיבה, כי איננה זוכרת וכאשר נתבקשה לאשר אם יתכן שהדבר קרה, הכחישה את הדבר כליל. במהלך חקירתה במשטרה המציאה דמות פיקטיבית של בחור רוסי בשם יורי, כמי שרקם את התכנית ולא סיפרה על אילן גורדון. בעדותה התקשתה, לא בלי התחמקות, להסביר מדוע עשתה כן (עמ' 83): "כי לא ידעתי בדיוק על מה מדובר. לא ידעתי. לא יודעת". כמו הנאשם, ביקשה גם היא לטשטש את גובהו של סכום הכסף שהובטח לה, למרות שנקבה בו, במדוייק, בשיחתה עם השוטרת מועלם, כנזכר וטענה כי המדובר (עמ' 85) בשמונה או בתשעה אלפי ש"ח. כאשר הופנתה לסכום של 10,000 ש"ח השיבה: "משהו כזה. 8, 9. 9". במשטרה, צריך להזכיר, (ת/57) מיום 29.7.01, עוד הגדילה לעשות כאשר טענה, בתחילה, כי הובטח לה סכום של 100 דולר, ובהמשך, באותה הודעה, סיפרה כי הובטח לה סכום של 1,000 או 2,000 ש"ח. לעומת זאת בהודעתה ת/59 מיום 30.7.01 אמרה, כי הובטח לה סכום של 7,000 ש"ח, והסבירה את הסתירה להודעתה הקודמת באורח נפתל ומתחמק, כפי שעשתה, לא אחת, גם בעדותה. כאשר נשאלה בבית המשפט מדוע הנמיכה את הסכום במשטרה, נימקה זאת (עמ' 118) בכך שהיתה "מאד מבולבלת בהתחלה". היא הכחישה בבית המשפט, כי הנאשם ישב עימה בפגישתה עם אילן, בה הציע לה לסייע לו בהוצאת החבילה, אך הודתה, כי הנאשם הכיר לה את אילן (עמ' 84, 85). לעומת זאת בהודעתה במשטרה ת/70, סיפרה כי הנאשם שמע את הדברים ואת ההצעה להרוויח כסף. כאשר נתבקשה ליישב בין הדברים והאם שמעם הנאשם, התפתלה בתשובתה (עמ' 86): "אבל זה לא היה על הדבר הזה מדובר בכלל". בהמשך טענה, כי דובר על פתיחת חנות עם אילן והסבירה: "זאת אומרת המשפט הזה הוא לא היה קשור למקרה". היא העמידה פנים כאילו איננה זוכרת את השם "אסטלה רומנובסקי", שהופיע בתעודת הזיהוי המזוייפת שנשאה את תמונתה. היא הודתה, כי הנאשם נסע עימה למשרד הפנים (עמ' 87) וברוב חפזונה לסייע לו, השיבה, כאשר נשאלה אם ידע מדוע היא הולכת לשם, כך: "לא. זאת אומרת, לעשות תעודת זהות, כן". כאשר נתבקשה לומר מדוע אמרה לנאשם, כי ברצונה להוציא תעודת זיהוי, ענתה (עמ' 88): "אני לא זוכרת". מנגד, כאשר עומתה עם דבריה בהודעתה ת/70, כי סיפרה לו שהדבר היה קשור עם הוצאת החבילה, הודתה בכך, לא בלי נסיון לטעון, כי איננה זוכרת מתי סיפרה, אך אם אמרה כך, הרי שהדבר נכון. בהמשך עדותה, כאשר התובע מעמת אותה עם דברי הנאשם במשטרה (ת/9), שם הוא מכחיש בתוקף, כי נסע עימה למשרד הפנים, היא משיבה תשובה המתרצת בצורה נואלת את הסתירה הברורה (עמ' 89): "הוא היה. תראה, הוא לא הגיע איתי עד למשרד הפנים, אני פניתי לבד והוא הלך לשוק הכרמל. לכיוון השוק. אבל נסענו יחד". באופן ברור היא מנסה לסייע לנאשם, כאשר היא טוענת כי איננה זוכרת למי הודיעה על כך שהחבילה הגיעה למשרד הדואר, האם הודיעה על כך לנאשם וכי במשטרה אישרה זאת. לאחר מכן טענה, כי דיברה על כך עם אילן גורדון, אך אישרה, כי, אכן, אמרה כך לנאשם, והסבירה את פשר הדבר (עמ' 92): "יכול להיות שסתם אמרתי לו, בגלל שאני משתפת אותו בהרבה דברים, בכל מה שאני מדברת. בכל מה שאני עושה, אז אני משתפת אותו". את איזכור תגובתו של הנאשם "יופי של כסף", בעת שאמרה, אחרי הבירור הטלפוני בדואר, כי החבילה הגיעה, הסבירה, כי עשתה כך בצחוק (עמ' 92): "זה שטות וזה צחוק וזה מצויין במשטרה שזה צחוק". את אמירתה במשטרה בת/70 "עד לאותו רגע לא נראה שמוטי הזה היה בסיפור, בסוד הסיפור, לא נראה לי שמוטי היה בסוד הסיפור", הסבירה בצורה בלתי-משכנעת ומתחמקת, כאשר נשאלה מדוע אמרה "עד אותו רגע" (עמ' 95): "לא יודעת מה זה עד לאותו רגע. עד לאותו רגע, כי היה מדובר על אותו רגע". לדבריה, היא זו שהעלתה בפני הנאשם, בניגוד מוחלט לדבריו שלו, את זאת שיתכן ובחבילה יהלומים (עמ' 96 ו- 100), וכאשר נשאלה אם בשיחה עימו עלתה האפשרות, כי בחבילה סמים, השיבה בהיסוס (עמ' 96), ובאורח מסייע, בבירור, לנאשם: "כן. נדמה לי שכן. אני שאלתי. נדמה לי. לא היתה אפשרות רק סמים. אמרתי נשק, סמים, יהלומים". בסיום חקירתה הראשית אישרה, כי הודתה בכל כתב האישום, אך כפרה, כמו כל היתר, בכך שידעה על תוכן החבילה. בחקירתה הנגדית יצאה מגידרה (עמ' 98 - 99) כדי לשכנע, כי היא מכירה, היטב, את הנאשם, כנזכר כבר, כי הוא אדם ישר, כי מעשים כאלה אינם מתאימים לו, הוא לא ידע במה מדובר, וכי הוא ניסה לשכנע אותה, מספר פעמים, שלא כדאי לה, כדבריה, "להתעסק עם זה". באופן בולט נטתה להסכים עם כל שאלה של הסניגור המנקה את הנאשם (עמ' 100 - 110) כולל, בנימוק של אי-זכירה, שכמעט הושם בפיה (עמ' 104 - 105). היא נטתה לאשר את דברי הסניגור (עמ' 130 - 132), עד כדי כך, שכאשר השיבה "כן" לשאלה ארוכה מאד (עמ' 131), שאל אותה הסניגור בתמיהה: "מה כן?" והיא שוב משיבה "כן". את טיב מעורבותה שלה בענין, כולל השימוש בתעודת זיהוי מזוייפת והכרוך בה, תלתה בהיותה שיכורה (עמ' 103) ואת הודייתה תלתה בסניגורה. את חוסר רצונה לספר על המעורבים האחרים היא מסבירה (עמ' 127), לאחר שנשאלה ע"י הסניגור אם היא פוחדת או חוששת, כך: "לא זה לא הענין, אני גם במשפט של יעקב העדפתי לא לדבר על מוטי, זה לא קשור אני פשוט חושבת שאם אני מוזמנת למשפט של בן אדם מסויים, לא כל כך בא לי גם להתחיל לדבר על דברים שגם ככה אני לא מרגישה כל כך נוח". טטיאנה, אסכם ואומר שוב, היא עדה בלתי-מהימנה, שאי-אפשר לקבל, מתוך עדותה, את הדברים שנועדו לסייע לנאשם, בנסיון להקטין את חלקו במעשים ולשכנע, כי הוא תמים ולא ידע את שנעשה. למרות נסיון זה, היא חושפת פה ושם, כולל במשטרה, את מעורבותו של הנאשם ומסגירה פרטים המצביעים על טיב מעורבות זו. את אלה אקבל. אתייחס אליהם, בהמשך, בעת בדיקת התנהגות הנאשם, צעד אחר צעד. טיב עדותו של אילן גורדון אילן גורדון, מי שריכז - בלא מחלוקת בין הצדדים - במסגרת קשירת הקשר, את יבוא הסמים בחבילה וקבלתה בישראל והפעיל את יתר המעורבים, בהקשר זה, התייצב בבית המשפט כעד הגנה (לאחר שהתביעה ויתרה על עדותו) ובלא ניע עפעף הכחיש את טיב מעורבותו ביבוא הסמים ובקבלתם. למרות שהורשע, על פי הודאתו, במסגרת הסדר טיעון ונידון ל- 10 שנות מאסר בשל חלקו המרכזי בפרשה, אמר בעדותו במשפט כאן, כך (עמ' 233): "גם עבדו עלי וגם לא ידעתי שיש סמים. נכון שהודאתי בתיק אבל לא ידעתי שיש סמים בסיפור הזה. אמרו יהלומים ויאגרות, אבל לא סמים". אמירה זו מנוגדת לדבריו, אפילו בהודעתו המוקלטת במשטרה ס/18: "אני לא טיפש, ידעתי שזה קשור לסמים, אני לא טיפש, אף אחד לא אמר לי, אבל אני מתאר לעצמי". באשר למה שהבטיח לטטיאנה, הוא נוקב בסכום של 8,000 ש"ח (עמ' 242), וטוען, כי היה ויכוח לגבי שיעורו (עמ' 243). גם הוא ביקש, באופן מופגן, לסייע לנאשם וסיפר, מתוך התאמת גירסתו לגירסת הנאשם (עמ' 232) בלא שדיבר על כך, כלל, בחקירתו במשטרה: "הוא שאל מה יש בחבילה. אמרתי לו, שיש יהלומים או ויאגרות ודברים כאלה, אבל בטח שלא סמים. כי הוא שאל במפורש אם זה לא נשק ולא סמים, ואמרתי לו לא". והבהיר (עמ' 236), בהקשר זה: "אף אחד לא ידע". עם זאת אישר בעדותו (עמ' 240 - 241), כי פנה לנאשם טלפונית לביתו, כדי שיתאם בין אחיו יעקב לבין טטיאנה, לצורך לקיחתה לדואר והוצאת החבילה משם ושוחח עימו גם כאשר הוצאת החבילה נדחתה על ידו בשל שכרותה של טטיאנה. עוד אישר, כי טילפן לנאשם, לאחר שהחבילה הוצאה ושמע ממנו ש"יש בעיות. משטרה משהו..." למרות פעלתנות זו של הנאשם, טוען אילן (עמ' 243): "מה למוטי ולזה בכלל? מוטי בכלל לא קשור לכל הסיפור הזה... אני לא יודע מה רוצים ממוטי". וכן (עמ' 244): "מוטי לא היה קשור לכלום, מוטי לא עשה כלום". ומגדיל לומר שם: "מוטי לא ידע בכלל מהסיפור". כאשר הוא מעומת, על ידי התובע, עם דברים הסותרים את טענתו זו, הוא מתחמק. כך הוא טוען, כי איננו זוכר את דבריו בהודעתו במשטרה ס/18 על כך שהתקשר עם הנאשם וביקש ממנו לבוא עם טטיאנה לפגישה עימו. הוא מכחיש גם את דבריו, אודות הנאשם, באותה הודעה מוקלטת, בה הוא מספר, כי במהלך הפגישה, כאשר אמר, כי "יש עיסקה שיכול להרוויח כסף, הוא לא שאל אותי פרטים" וטען, כי הנאשם ישב בנפרד מהם. יותר מזה, הוא טוען, כי כלל לא אמר דברים אלה בחקירה המוקלטת. האזנתי להקלטה (ס/19 א') פעמים אחדות, ומצאתי כי אמר דברים אלה. הם נשמעים שם, היטב. הנה, כי כן, שקר מוכח-על-פניו. בעדותו הוא מאשר (עמ' 251), כי ידע שמצבם הכספי של הנאשם וחברתו טטיאנה, לא טוב, כדבריו, אך טוען, באורח מוזר, כי התכוון למצבה של טטיאנה. את הסתירה בין דבריו על כך שסיפר לנאשם, כי בחבילה יהלומים או ויאגרה, לבין דברי הנאשם המספר על יהלומים, הוא מתרץ בכך שלנאשם סיפר על יהלומים ולטטיאנה - על ויאגרה, וזה למרות שטטיאנה כלל לא דיברה על ויאגרה. הוא התקשה להסביר מדוע טלפן פעמים אחדות אל הנאשם, קודם הוצאת החבילה ולאחריה, אם זה לא היה קשור, כדבריו, לענין, ותירץ את זאת ששוחח עימו, דרך כלל, פעמים רבות (עמ' 253 - 254). לאחר שהסתבך בחקירה הנגדית בתשובותיו בענין פניותיו לנאשם ומגעיו עימו, הוא נאלץ להודות (עמ' 257), בניגוד מוחלט לטענותיו הקודמות: "... הערבתי אותו בענין החבילה. הוא לא ידע שום פרטים ממנה". כאשר הוא נלחץ לפינה ומתבקש להבהיר מדוע לא מסר במשטרה, כי סיפר לנאשם, שבחבילה לא סמים ולא נשק, אם הוא לא היה מעורב, הוא חוזר בו וטוען שוב: "כי הוא לא היה מעורב בכלום". כאמור, לא היתה מחלוקת על כך שאילן גורדון בלתי-אמין בדבריו. הסניגור כינה אותו בסיכומיו "נוכל רב-מעללים", שרבים נפלו קורבן לנוכלותו וללשונו החלקלקה, כולל אחיו יעקב. הוא, כדבריו, נוכל ורמאי, שהונה גם את הנאשם, אשר ידע, כי המדובר ברמאי. את הדברים שמתוך הודעותיו במשטרה, אותם מעדיף אני על פני גירסתו השקרית בבית המשפט, אפרט בעת בחינת התשתית הראייתית כנגד הנאשם. על עדותו של יעקב גורדון יעקב גורדון, שהעיד מטעם התביעה, נדמה על ידי התובע, לפחות בתאור השתלשלות הדברים בבית המשפט, כעד מהימן. הוא סיפר, כי הכיר את הנאשם מזה שנים ולאחר ניתוק קשר ממושך, חודש עימו הקשר ביום 5.7.01, שאז התקשר אליו הנאשם, הדריך אותו להגיע אליו לדירה, וכך עשה (עמ' 40). על השיחה הטלפונית הצפויה של הנאשם, כך העיד, סיפר לו אחיו אילן מראש. לאחר שהגיע לנאשם, המתין לו זה בחניה, לקח אותו אליו לדירה והכיר לו את הנוכחים (טלי חברתו ואחיו שהגיע לביקור מארה"ב). וכך אמר אודות דברי הנאשם (עמ' 41): "שאל אותי אם יש לי זמן מחר ללכת עם טלי... ללכת לדואר להביא חבילה". למחרת (יום שישי), הוא מספר (עמ' 42) התקשר אליו הנאשם ואמר לו "שחברתו שפוכה, מסטולית ושזה לא ייצא היום לפועל". העד התקשר לנאשם ביום ראשון ושאל אם באותו יום "הם רוצים", כי יקח את טטיאנה "או שזה נדחה", כדבריו, וכך אמר הנאשם: "הוא אמר לי אם ב- 11 אני יכול לבוא". בהגיעו לדירת הנאשם, הוא מעיד, היו בה הנאשם וטטיאנה, אותה נטל יעקב במכונית לדואר, שם היא מקבלת את החבילה והשניים שבים במכונית. יעקב מאשר (עמ' 44), בלשון רפה, כי במהלך הנסיעה התקשר הנאשם אליו טלפונית וביקש לדעת אם הוציאו את החבילה מן הדואר והוא אישר לו, כי החבילה ברשותם. בשובם לדירה, מספר יעקב לנאשם, כי הוא חושב שנסעו אחריו, לא לפני שהנאשם מבקש לדעת אם הגיעו עם החבילה, שנותרה במכונית. הנאשם חוקר אותו אם המשטרה בעקבותיו (עמ' 46) ומציץ מבעד לחלון (עמ' 46). אגב כך מתקבלת בדירה שיחה טלפונית מאילן לנאשם, האומר לו "שיש בעיות ושיטלפן אחר כך". והעד מבהיר את טיב הבעיות: "בגלל החבילה, שאני חושב שמישהו נסע אחרי". יעקב מסביר (כפי שהוא מספר בהודעותיו במשטרה ת/46 ות/47, כי ציית להוראותיו של הנאשם, מאחר ואחיו אילן ביקש ממנו לעשות כן. על השתלשלות הדברים הזו, כפי שתיאר אותה בבית המשפט, סיפר גם, בשעתו, בעדותו במשפטו שלו, ביום 14.1.02 (ת/52), לפני שהורשע על פי הודאתו בכל פרטי כתב האישום המתוקן, שבו יוחסו לו קשירת קשר עם האחרים כולם לייבא סמים, סיוע ליבוא סם מסוכן בכמות מסחרית ונסיון להחזקתו. בעדות זו (עמ' 34) הוא מספר: "לא נסעתי לקחת חבילה בשבילי, אלא בשבילם". הוא מבהיר דברים אלה (עמ' 52) ואומר, כי פעל לפי בקשתם של אילן והנאשם. בתשובה לשאלות הסניגור מאשר העד (עמ' 49), כי לא ידע שבחבילה סמים, אך הודה (עמ' 56) כי הבין שיתכן שהמדובר במשהו בלתי-כשר, מתוך היכרותו את אחיו. עוד סיפר על מקרה קודם (שנמחק מכתב האישום נגדו), בו נטל חבילה מן הדואר, לפי בקשת אחיו אילן, והביא אותה לתחנה המרכזית, שם עבד אילן, בעת שיקומו מן הכלא (עמ' 49 - 50). בהודעתו במשטרה ת/47 הוא מספר, כי לאחר לקיחת החבילה בדואר: "הבנתי ממוטי ומטלי שאני חוזר אליהם". בעדותו ובהודעתו ת/50, סיפר, כי טטיאנה ירדה, במהלך ההמתנה בדירת הנאשם, לאחר השארת החבילה במכונית ועשתה סיבוב באופניים ושבה לדירה. הנאשם עזב את הדירה, כך סיפר, והבהיר בהודעתו ת/50: "הוא קיבל שיחת טלפון לא יודע ממי והוא נסע לת"א". בהודעתו ת/51 הוא מספר, כי קודם לשיחה זו, נתקבלה בדירה שיחה עבור הנאשם: "היתה שיחה שהבנתי שהיתה בין אילן למוטי וזה טלפון שעשה אילן מהכלא למוטי ובה שמעתי את מוטי אומר לאילן כי אני יעקב חושב שנסעו אחרי וזאת בגלל שסיפרתי למוטי שאני חושב שעקבו אחרי ואז מוטי אמר לו אני לא יודע נחכה נראה". אינני בטוח, אם יעקב גורדון חשף את כל הידוע לו בהקשר מעורבותו בפרשה כולל הסיבה בגינה החזיק בסכום של יותר מ- 8,000 ש"ח, בעת שנעצר בדירת הנאשם, לגביה מסר גרסאות סותרות. כך גם אינני בטוח אם, אכן, לא ידע, כי בחבילה סמים וכי רק חשד, כדבריו, שהמדובר בענין בלתי-כשר. מכל מקום, מקבל אני את תיאורו אודות השתלשלות הענינים, כפי שהבאתי אותו לעיל, במיוחד לאחר ששני הצדדים סומכים ידיהם עליו. עם זאת סובר אני, כי הגם שתיאר אל-נכון ארועים אלה, השמיט מן התאור ענינים נוספים, שאפשר והיו מסבכים אותו בידיעה, ממש, אודות תוכן החבילה שבכאן. התשתית הראייתית כנגד הנאשם - בחינתה צעד אחר צעד לאחר שסקרתי, בפירוט, את עדויות המעורבים בפרשה, הן העדויות המרכזיות במשפט, בחנתי את מהימנות העדים האלה ואת טיב עדויותיהם, ניתן לבור את התבן מן המוץ. מתוך המכלול הזה, שעל חלקים רבים ממנו לא היתה מחלוקת בין הצדדים, ובהסתייעות בראיות שמתוך תיקי המוצגים המוסכמים, צפה ועולה תמונת ההתרחשות כולה, כפי שנפרשה בעדויות ובראיות האלה. התובע, בסיכומיו, התייחס, בפירוט, להתרחשות והביא את שרשרת הארועים, מתוך חלוקתה לקבוצות. הוא סקר כל קבוצה בנפרד וביקש להסיק את המסקנות הראויות ממנה. אבחן, איפוא, גם אני, את שרשרת הארועים. אעשה כן בפירוט רב מתוך פירוקה לחוליות. אבדוק כל חוליה בנפרד, ואתהה על משמעותה. אגב כך, אקבע גם ממצאים עובדתיים לגבי ענינים שנותרו שנויים במחלוקת. 1. הקשר של הנאשם עם אילן גורדון לפני כ- 25 שנים, כך על פי עדויות הנאשם (עמ' 166) והאחים גורדון, היו השלושה שכנים ומכרים. לאחר מכן, ניתק הקשר ביניהם. הקשר בין הנאשם לאילן חודש בראשית חודש מאי 2001. עפ"י טענת אילן והנאשם, חידוש הקשר היה אקראי. קשה לקבל אקראיות נטענת זו, בהתחשב בחוסר המהימנות של השניים, כמו גם של בעל העסק שאליו נשלח אילן לצורך שיקומו, עד ההגנה ראובנוב, שנתפס בסתירות בולטות בין עדותו לבין הודעתו במשטרה ת/41 (שהוגשה בהסכמה), בכל הנוגע לטיב קשריו שלו עם הנאשם. גם לגופו של ענין קשה לקבל את טענת האקראיות, דווקא בעת סמוכה ליבוא הסמים ובמיוחד כאשר ראובנוב עצמו לא סיפר על קשר עסקי קודם שלו עם הנאשם (לפני שאילן החל בעבודת השיקום אצלו) וכאשר הנאשם עצמו איננו מספר על קשר כזה. מכל מקום, לא חידוש הקשר הוא בלב הענין, כי אם טיבו. כאן ניתן לסמוך על הודעת ראובנוב, ת/41, המזכיר את הנאשם, כמי שהגיע לחנותו פעמים אחדות והיה משוחח דקות ספורות עם אילן גורדון. הוא לא סיפר שם על עיסקות שערך עם הנאשם (לאחר חידוש הקשר). אלה צצו רק במהלך עדותו (עמ' 266 - 267) בבית המשפט, שנשמעה כעדות מטעם, אשר נועדה לסייע לנאשם ולתת לקשר עימו, אופי עסקי. אינני מוציא מכלל אפשרות, כי העד ביקש לסייע גם לעצמו ולהסיר מעליו חשדות, שמא יד לו, בצורה כלשהי, בעבירות הסמים ולכל הפחות למנוע טענות, כי לא פיקח כראוי על אילן גורדון, שביצע חלק ממשי ממעשיו, בהיותו אצלו בשיקום בחנותו, תחת פיקוח, לכאורה. 2. מניעי הנאשם לתכנית הפלילית אין מחלוקת בין הצדדים על כך שהנאשם לא היה מעורב, קודם עניננו, בעבירות סם. צריך שיהא מניע ורקע הולם, כך עפ"י שורת ההגיון, כדי שאדם כזה, במיטב שנותיו (יליד 1945), יהא מעורב בפעילות עבריינית הקשורה בסמים. מתוך חומר הראיות ועדויות הנאשם עצמו (עמ' 193) ואילן גורדון (ס/7), מצבו הכספי של הנאשם לא היה טוב. גם מדברי טטיאנה, כנזכר, שהתחמקה מלומר דברים על פרנסת הנאשם, אך אישרה, כי הוא מקבל קצבה מן המוסד לבטוח לאומי, אפשר להבין כך. זאת ועוד, הנאשם מספר (עמ' 165) כיצד נעשה שבר כלי לאחר שאשתו המנוחה נפטרה בשנת 1996, עד כדי כך שלא עשה דבר במשך שנתיים וניסה לשקם עצמו. בשנים האחרונות ניסה לחדש את קשריו העסקיים. השבר הזה, אותו חווה הנאשם, הביא לתפנית קשה, על פי דבריו שלו, בחייו. לפני כארבע שנים, כך סיפר (עמ' 166), הכיר את טטיאנה, שעברה, כחלוף חצי שנה, להתגורר עימו. הנאשם תיאר בצבעים קודרים את טטיאנה, האלכוהוליסטית, שאיננה מתמידה בעבודה, מתאשפזת, תדיר, בבתי חולים ואף נעצרת, לעתים קרובות, על ידי המשטרה בגין התנהגות פרועה. טטיאנה עצמה, כבת 27 שנים, שעלתה ארצה בגפה לפני כ- 10 שנים, סבלה גם היא ממצוקה כספית. היא נזקקה, כדבריה (עמ' 102) לכספים, כדי לבקר את משפחתה ברוסיה. כך הסבירה היא עצמה, את סיבת הסכמתה ליטול חלק בהוצאת החבילה מן הדואר, תוך שימוש בתעודת זיהוי מזוייפת. כאשר מצרפים שלושת אלה - מצוקה כלכלית, מצב אישי קשה וקשר פרובלמטי עם אשה אלכוהוליסטית במצוקה, הזקוקה שיקום - הרי שזה מצב המסביר, בלא קושי, כיצד יכול ליפול אדם לעבריינות של יבוא סמים. 3. ההצעה להיחלצות מן המצב הקשה במצב כזה נופל הנאשם כפרי בשל לידי אילן גורדון, שידו כבר היתה גם קודם לכן, ביבוא סמים. תחילת הקשר המחודש ביניהם (כך על פי פלט שיחות ת/35) בראשית חודש מאי 2001. הקשר מתהדק, כך על פי תכיפות השיחות הטלפוניות מסוף חודש מאי, ומרבית שיחותיו של אילן אל הנאשם מתנהלות מחנותו של ראובנוב. אילן מודה במשטרה, בחקירתו המוקלטת ס/18, כנזכר, כי הציע לנאשם עיסקה ממנה יוכל להרוויח כסף. הוא, אומנם, מנסה לחפות, גם שם, על הנאשם, אך אגב כך, פולט אימרה נוספת, לפיה יודע הנאשם שיש איזה עיסקה איתו לעשות. זו, אם כן, הודאה מפורשת של אילן על העיסקה שלו עם הנאשם, ממנה יוכל, זה האחרון, להרוויח כסף. באמצעות הנאשם, כך מודים הוא עצמו, טטיאנה ואילן, מתוודע אילן אל טטיאנה. ההיכרות עימה, כך מודה אילן, מתבצעת מתוך ידיעה, כי ניתן לסמוך עליה, בהיותה חברתו של הנאשם, מודע ותיק של אילן משכבר הימים. יותר מזה, אילן עצמו מספר (הודעתו במשטרה ס/7), כי בחר בה וסמך עליה, לאחר ששמע מן הנאשם וממנה עצמה, כי סרבה להעיד כנגד עבריין, עליו התלוננה, בתחילה, במשטרה לאחר תקרית בבר (ראה גם בהקלטה ס/18). אין ספק, ראשית התנהגותה בחקירה במשטרה, כנזכר, כאשר המציאה דמות פיקטיבית ולא הפלילה את המעורבים, כולל אילן, מאמתת את התרשמותו "החיובית" של אילן ממנה. גם אופן עדותה במשפט כאן, מתחמקת תדיר, לוקה, כביכול, בזכרונה, מסתתרת מאחורי שכרונה ומנסה לנקות את הנאשם מכל אשם, מצביע על דמות שלילית, שקוד ההתנהגות של עבריינים, כדברי התביעה בסיכומיה, אינו זר לה. 4. הפגישה בין אילן, הנאשם וטטיאנה לצורך ההיכרות של אילן עם טטיאנה, שיחתו עימה ושילובה בתכנית הפלילית, מתאם אילן עם הנאשם פגישה משותפת עימה בתחנה המרכזית בתל-אביב (ס/18). הנאשם מתכחש, לחלוטין, לנוכחותו בפגישה זו (עמ' 191 - 192), אך אילן וטטיאנה מספרים (ס/18 ות/70), כי לא רק שהפגישה תואמה מראש על ידי הנאשם, אלא שהוא גם נכח בה והשלושה שוחחו יחדיו. טטיאנה סיפרה (ת/70), כי הנאשם שמע את הצעת אילן, שהופנתה אליה, להרוויח כסף תמורת הוצאת החבילה מן הדואר. צריך להבהיר, זו הצעה נפרדת, כך נראה מהקשר הדברים, מזו שהוצעה לנאשם. 5. ההליכה למשרד הפנים לטטיאנה לא היתה תעודת זיהוי. כדי שתוכל לקבל את החבילה מן הדואר, היה עליה להציג תעודת זיהוי. בעדותה במשפטה שלה (ת/75) מספרת טטיאנה שאילן הציע, כי תמציא לו תמונה והוא ידאג להוצאת תעודת זיהוי בעבורה. בתגובה אמרה לו, כי תוציא תעודת זיהוי. עוד סיפרה, כי הלכה להצטלם (לבדה או עם אילן) והלכה למשרד הפנים עם הנאשם. משרד הפנים היה סגור באותו יום. בעדותה כאן (עמ' 89) כנזכר, היא מאשרת את נוכחותו, אך כדי לסייע לנאשם, היא מוסיפה, בהמשך, כי הוא הלך, למעשה, לשוק ולא המשיך עימה למשרד הפנים. גירסה דומה מסר הנאשם בעדותו (עמ' 172) לאחר שהכחיש, כליל, את הדברים במשטרה (ת/9), אך טען שהדבר התרחש חודשים אחדים לפני כן. מתוך התרשמות ישירה מן העדויות ומתוך הסתייעות בהודעות במשטרה, אני קובע, כי הנאשם, אכן, התלווה אל טטיאנה למשרד הפנים, לצורך הוצאת תעודת זיהוי. מתוך הכחשתו הנמרצת של הנאשם את הפעולה התמימה על פניה של סיוע להוצאת תעודת זיהוי חדשה במקום זו שאבדה ונסיון להעתיק את עיתויה, בלא לקשרה להוצאת החבילה, אפשר להניח, כי המדובר היה בפעולה בלתי-כשרה. שאם לא כן, מדוע ההכחשות וההתפתלויות שסביבה? מאחר וידוע כבר, כי החבילה מוענה ע"ש אשה אחרת, מוברר, כי הפעולה הבלתי-כשירה של הוצאת תעודת זיהוי ע"ש אותה אשה, היתה מיועדת להתבצע במשרד הפנים, בהצגת תמונתה של טטיאנה. 6. הוצאת התעודה המזוייפת לאחר שלא צלח הנסיון להוצאת תעודת זיהוי במשרד הפנים, נוטל אילן גורדון את הטיפול בענין, מקבל את תצלומה של טטיאנה וממציא לה תעודה מזוייפת על שם אסטלה רומנובסקי, הנושאת את תצלום טטיאנה. טטיאנה מודה, כי הנאשם ראה את התעודה המזוייפת (בעדותה עמ' 88 - 89 ובהודעתה במשטרה ת/70). לנאשם אין עמדה אחידה בענין זה. במשטרה, במסגרת תשובותיו הספורות בחקירה (ת/9) הוא מכחיש ידיעה אודות התעודה המזוייפת. בעדותו הוא מודה בכך (עמ' 173), אך מוסיף, כי הזהיר את טטיאנה מפני הסתבכות. הנאשם יודע, אם כן, אודות הוצאת התעודה המזוייפת. 7. פתיחת תיבת הדואר ביום 24.6.01 בשעות אחה"צ, נוסעת טטיאנה עם אילן גורדון, ופותחת תמורת 72 ש"ח, ששולמו בשעה 17.09, בסעיף הדואר בהדר-יוסף, תיבת דואר על שם אסטלה רומנובסקי (ת/31). כ- 20 דקות מאוחר יותר משוחח הנאשם עם אילן ועושה כן פעם נוספת כמחצית השעה מאוחר יותר (ראה פלט שיחות ת/35). הנאשם איננו יודע להסביר פשר השיחות הללו. טטיאנה מספרת בחקירתה במשטרה (ת/70) כי הנאשם ידע, כי היא הולכת עם אילן לפתוח תיבה במשרד הדואר. הנאשם הכחיש, אומנם, ספציפית ענין זה, אך הודה במשטרה (ת/8), כי ידע על כל הקומבינה, כדבריו, וכן אישר, כנזכר, בעדותו (עמ' 199), כי ידע על הכל, למעט על הסמים. השיחות הטלפוניות התכופות בין הנאשם לאילן, מיד לאחר פתיחת תיבת הדואר, מאשרות את דברי טטיאנה והנאשם עצמו, כי היה גם בסוד ענין זה. 8. הגעת החבילה ביום 21.7.01 מגיעה החבילה לישראל (ת/27). לאחר שהמשטרה החליפה את תכולתה, הסמים הוצאו ממנו והוכנסו לתוכה קופסאות שימורים תמימות, מגיעה החבילה מנתב"ג לסניף הדואר בהדר יוסף ושם מוכנת, ביום 24.7.01, הודעה על דבר דואר (ת/32) לנמענת. על פי בקשת אילן, השוהה אותו זמן בכלא, לאחר ששיקומו הופסק, בודק יעקב אחיו, שבידו מפתח תיבת הדואר, האם הגיעה אליה ההודעה (הספח) על הגעת החבילה. ביום 26.7.01 מוצא יעקב את ההודעה בתיבת הדואר ומודיע על כך לאילן, בעת שזה מטלפן אליו, לצורך כך. אילן מבקשו לעדכן את הנאשם, אלא שיעקב איננו נעתר לו ולפיכך מבקש אילן מיעקב, בשיחה נוספת, להמתין לשיחה טלפונית מן הנאשם ולעזור בידו. שיחה כזו מגיעה אל יעקב שלוש דקות(!) לאחר שעל פי פלט השיחות ת/35 מתבצעת שיחה מן הכלא אל בית הנאשם. רצף שיחות זה, בנוסף לכל יתר הפעילות, המתואר, בפירוט בהודעתו של יעקב במשטרה ת/47, מוצא את אישורו המלא בפלט השיחות ת/35 הנזכר. אילן עצמו מאשר בעדותו (עמ' 240) את השיחות שניהל עם הנאשם ויעקב, בהקשר זה ואת תוכנן. כבר מאלה ברור כיצד ועל ידי מי עודכן הנאשם באשר להגעת החבילה לסניף הדואר. אלא שטטיאנה בוחרת לומר במשטרה (ת/70) ובעדותה (עמ' 92 - 93), כי היא שעדכנה את הנאשם בדבר הגעת החבילה. אפשר, כי את שיחתו של אילן מן הכלא לבית הנאשם קיבלה, אכן, טטיאנה ועדכנה, מיידית, את הנאשם. אפשר גם, כי טטיאנה ביכרה לומר כך, כדי לסייע לנאשם. בכל מקרה, אין חשיבות לדרך העדכון, כאשר ברור, כי הנאשם עודכן, מיידית. לעומת זאת ישנה חשיבות באשר לתגובת הנאשם, לדברי טטיאנה, כך על פי גירסתה שלה במשטרה ובבית המשפט. לפי דבריה שם אמר הנאשם "נחמד שזה הגיע" וניסתה לטעון, כי אמרה את הדברים בבדיחות הדעת. זו גירסה ממעיטה, במכוון, של תגובתו, שכן לשאלת התובע אישר הנאשם בעדותו (עמ' 206), כי אמר לטטיאנה מלים אלה: "יופי יש כסף, זה נחמד". צריך לציין, כי קודם לכן ניסה הנאשם, בצורה בלתי-משכנעת, להפנות את תגובתו החיובית לכיוון שונה, וטען, כי אמר: "יופי יהיה לך כסף". והדברים ברורים. הנאשם מביע את שביעות רצונו מהגעת החבילה, לא רק בשל כך שטטיאנה תקבל את הכספים המגיעים לה, אלא מבטא, באופן ברור, את זאת שהגעת החבילה מביאה עימה כסף בעבורו. 9. יצירת הקשר עם יעקב ע"י הנאשם הנאשם מתקשר אל יעקב בליל 26.7.01 בשעה 22.04 (ראה פלט השיחות ת/35). יעקב מספר (ת/46), כי בשיחה זו ביקש ממנו הנאשם להגיע לביתו ואף הדריך אותו כיצד לעשות כן. הנאשם מאשר תאום זה בעדותו (עמ' 174). שיחתו של הנאשם אל יעקב, כאמור, היא האחרונה ברצף השיחות האינטנסיבי, חמש במספר, באותו ערב, במהלך של לא יותר מ- 16 דקות, שהזכרתי בפיסקה הקודמת. למשולש הזה, ששתי צלעות ממנו - אילן והנאשם - יוזמות ומדריכות והצלע השלישית - יעקב - פועלת ומבצעת על פי הדרכה זו, משמעות ממשית. כך מתגלה, שוב, הקשר הישיר בין אילן לנאשם ומעורבותו הגוברת והולכת, של הנאשם בדברים. 10. פגישת יעקב עם הנאשם לצורך הבאת החבילה על פי הדרכת הנאשם, מגיע יעקב גורדון לדירתו. הנאשם ממתין לו בחניית הבית ומכניסו לדירה. כך מספר יעקב בעדותו (עמ' 41) ובמשטרה (ת/46). יעקב נותר בדירה, כך סיפר בעדותו, כ- 20 דקות ובמהלך זמן זה מכיר לו הנאשם את טלי (טטיאנה) חברתו ומנחה אותו להגיע עם הרכב, למחרת היום, כדי לאסוף אותה מן הבית ולהביא את החבילה מן הדואר בהדר-יוסף. הוא סיפר את הדברים גם בהודעתו ת/44. הנאשם, כנזכר, מאשר בתחילה (עמ' 203) את הדברים, לאחר שטען, כי איננו זוכר, אך מכחישם, מיד לאחר מכן (עמ' 207), באופן כושל, הנשמע, על פניו, כשקר. אין ספק בלבי, תאורו של יעקב את הדברים האלה הוא מדוייק ואמין. 11. דחיית הבאת החבילה יעקב מספר בהודעותיו ת/44 ו- ת/46 ובעדותו (עמ' 42), כי למחרת, 27.7.01, בין 09.00 ל- 09.30, התקשר אליו הנאשם טלפונית וביטל את התכנית, שמסר לו עליה בלילה הקודם, בענין הוצאת החבילה מן הדואר. הסיבה לדחיה היתה נעוצה בכך שטטיאנה היתה "שפוכה", משמע שיכורה ובלתי-כשירה לפעול. טטיאנה מאשרת, בהודעותיה ת/57 ות/70 וכן בעדותה (עמ' 90), שיחה זו, עליה שמעה מן הנאשם, שהסביר לה, לאחר מכן, כי היתה מסטולית, כדבריה. הנאשם עצמו מאשר שיחה זו שלו (עמ' 174 - 175), ומספר, כי אמר ליעקב להגיע ביום א', 29.7.01, בבוקר. עצם ניהול השיחה בין השניים, מתאשר בפלט השיחות ת/35, בשעה 09.19. באותו יום מתקיימות שבע שיחות מן הכלא אל יעקב ואל הנאשם. אילן מאשר, כי התקשר לנאשם באותו יום ועודכן על ידו אודות הדחיה בשל שכרונה של טטיאנה (חקירתו המוקלטת ס/19, בעמ' 6). כך אמר גם בעדותו (עמ' 253). כאשר התייחס הנאשם לשיחותיו של אילן מן הכלא אליו, באותו יום וכן ביום המחרת (שבת) 28.7.01, הוא טען בעדותו, כי המדובר בשיחות סתמיות, בהן התקשר אילן כדי לדרוש בשלומו (עמ' 212) כפי שנהג לעשות בכל שבת. גם במשטרה אמר כך (ת/2). לגבי שיחות השבת, ברי לי, כי הנאשם משקר בדבריו כאשר הוא מנסה לטעון כך, שכן עיון בפלט השיחות ת/35, מצביע על כך, כי אילן לא התקשר לנאשם מן הכלא בשתי השבתות שקדמו לזו. על פי הדבק הדברים, המסקנה המשתמעת היא, כי גם שיחות אלה, כמו השיחה של יום השישי, נוהלו בהקשר לחבילה ולהוצאתה מן הדואר. 12. יצירת הקשר ביום א' ע"י יעקב עם הנאשם בבוקר יום א', 29.7.01, בסביבות השעה 09.00, מתקשר יעקב טלפונית אל הנאשם ושואל, כדבריו, אם הם רוצים שיבוא לקחת אותה או שזה נדחה. הנאשם, מבקש ממנו, כך מספר יעקב בעדותו (עמ' 42), לבוא בשעה 11.00. הנאשם אישר שיחה זו בעדותו (עמ' 175) והיא מתאשרת גם בפלט השיחות ת/35 בשעה 09.08. לשיחה זו משמעות כפולה: א. יעקב משתמש בה בלשון רבים ("הם רוצים"). ב. הנאשם מנחה את יעקב באשר לעצם הביצוע באותו יום, כמו גם לשעת ההגעה לביתו. השימוש בלשון רבים, ברור. כוונתו של יעקב, כפי שמשתמע משימוש כזה שלו, פעמים אחדות, ביחס לאחיו אילן ולנאשם, לכך, שהוא כורך אותם יחדיו בין נותני ההוראות. הדבר ברור גם, הלכה למעשה, מעצם התנהגותו של הנאשם, במהלך הדברים, החל מעת הגעת החבילה לסניף הדואר, כפי שתיארתי לעיל. 13. הנסיעה שלאחר הוצאת החבילה ביום א', יעקב מגיע, כמתוכנן, נכנס לדירת הנאשם ונטל עימו את טטיאנה לסניף הדואר בהדר-יוסף, שם הוא ממתין לה כשהיא מקבלת את החבילה. לאחר מכן הוא מסיעה ומגיע לבית הנאשם. במהלך הנסיעה הוא חושד, בעקבות טעות שלו בכיוון הנסיעה, כי עוקבים אחריו. תוך כדי נסיעה, כך מאשר יעקב, בלשון רפה, בהודאתו (ת/50) ובעדותו (עמ' 43), טלפן אליו הנאשם וביקש לברר אם החבילה הוצאה מן הדואר. קיום שיחה כזו מתאשר בפלט השיחות ת/35 בשעה 12.00, לאחר שבשעה 11.38 מתנהלת שיחה מן הכלא לביתו של הנאשם. הנאשם מאשר, בדברים שאמר לחוקר (ראה תרשומת ת/9 ג'), כי התקשר אז ליעקב, אך טוען, כי עשה כן, כדי לבדוק מתי תשוב טטיאנה, שכן מאן דהוא הגיע הביתה, כדי לחפשה. הוא ביקש שלא לרשום דברים אלה שלו. לדבריו בעדותו (עמ' 215) לא היתה תשובה מן הרכב של יעקב. הנסיון של הנאשם, אפילו על פי גירסתו, ליצור קשר עם מכוניתו של יעקב, בסמיכות לשיחה טלפונית שקיבל מן הכלא ונסיונו להסתיר דבר קיומה של שיחה זו, מבסס, עוד יותר, את מעורבותו הפעילה בקשר עם החבילה. 14. הגעת יעקב, לאחר הוצאת החבילה, לבית הנאשם כאמור, הגיעו השניים עם החבילה, לבית הנאשם והותירוה במכונית, כשהם נכנסים לבית. בפליטת-פה אומר הנאשם בעדותו (עמ' 175), כי "שאלתי אותו (את יעקב - ז.כ.) מה קרה, הוא לא היה צריך לעלות אלי". כאשר נשאל לפשר הדבר וכיצד הוא יודע זאת, הוא משיב, בפליטת-פה נוספת: "כי התכנון היה שהוא יסע איתה, יקח את החבילה, יוריד אותה בבית ויסע עם החבילה לאן שהיה צריך להגיע". רק כאשר נשאל כיצד ידע אודות התכנון, הבין, כי נכשל בלשונו, וכמעט בגמגום הוא אומר (עמ' 176): "כי אני יודע. אחרי שכל הסיפור הזה כבר קרה דיברנו על כל זה". אין ספק, זהו הסבר נואל, של מי שנתפס בלשונו. במו-פיו מסגיר הנאשם את זאת שידע אודות התכנון ועל יעד החבילה. התובע מבקש, בסיכומיו, לדחות את גירסת הנאשם, על כך שהתכנית המקורית היתה, כי יעקב ייסע עם החבילה ליעד אחר, לאחר שיוריד את טטיאנה בביתו. לדעתו, והוא מנמק את דעתו, היטב, בדברים שהשמיעו המעורבים, ובהתרחשויות שלאחר מכן, היעד המקורי היה, אכן, בית הנאשם. לאחר בחינה מדוקדקת, אני מקבל עמדה זו של התובע, למרות שאין חשיבות לכך אם, אכן, זה היה היעד הסופי של החבילה או יעד זמני, עד להעברתה לאחרים. אביא להלן, את הנימוקים, עליהם הצביע התובע בסיכומיו הכתובים. ראשית, צריך לומר, יעקב וכמוהו טטיאנה, מספרים, כי לאחר הוצאת החבילה, היה עליהם לנסוע לבית הנאשם. יעקב אומר, כי הבין כך מן הנאשם וטטיאנה (הודעתו ת/47) וחוזר על הדברים, בבטחון, כי זו היתה מטרת הנסיעה, בהודעה נוספת שלו (ת/50). בעדותו הוא קובע, כי זה מה שהיה צריך לעשותו מלכתחילה (עמ' 63). טטיאנה מאשרת, כי חשבה שתוציא את החבילה ותיסע הביתה (ת/80). מאחר והשניים מאשרים עובדה זו באופן ברור, אין כל סיבה שלא לקבלה. שנית, אילן מתקשר, מעט מאוחר יותר (בשעה 13.47, לפי הפלט ת/35) לדירת הנאשם ושומע ממנו, כי ישנן בעיות וכי הוא איננו יכול לדבר עימו. שיחה זו מתאשרת על ידי הנאשם ואילן בעדויותיהם (עמ' 177, 220 ו- 241). גם יעקב מאשר את השיחה בעדותו (עמ' 45) ובהודעתו במשטרה (ת/51). אכן יש טעם להנחה, לפיה לא היה אילן מתקשר לדירת הנאשם, אלמלא, לפי התכנית המקורית, צריכה היתה החבילה להגיע לדירה זו. שלישית, גירסת הנאשם, לפיה לא היה צריך יעקב להגיע לביתו, היא מאוחרת ונולדה רק ביום 7.8.01, בשלבים מאוחרים של החקירה. נראה, כי היא הועלתה רק כדי להרחיק את החבילה מקשר כלשהו עם ביתו ולהקל, כך, על טענתו, כי מעורבותו בענין לא היתה ממשית. כך גם גירסתו של אילן בעדותו (עמ' 241) שנועדה לתמוך בדברי הנאשם, בהקשר זה, ולא נזכרה על ידו, כלל, בחקירותיו הארוכות במשטרה. 15. התנהגות הנאשם בדירה לאחר הגעת החבילה כאשר נכנסים יעקב וטטיאנה, לאחר שהותירו את החבילה במכונית, לבית הנאשם, הוא מתעניין, מיד, האם הביאו את החבילה. יעקב מספר על כך בעדותו (עמ' 44) ובהודעותיו (ת/40, ת/50 ות/52). לאחר שיעקב מספר לנאשם, כי הוא חושש שהמשטרה עקבה אחריו בדרך, שואל הנאשם האם הוא בטוח בכך (ת/50). בעדותו (עמ' 45) הוא אומר, שסיפר לנאשם, כי נסעו אחריו ואז שאל הנאשם אם המדובר במשטרה. הנאשם עצמו אישר (ת/8 מיום 6.8.01) ששמע מיעקב, כי המשטרה עוקבת אחריו ועל כן היה צריך "לזרוק" את טטיאנה באיזשהו מקום ולא היה צריך לבוא אליו. אוסיף כאן, כי נראה שהנאשם "שיפץ" דבריו אלה שלו - שהיו יפים לסיטואציה של מעקב אחרי יעקב - והפך אותם, בעדותו המאוחרת מיום 7.8.01 (תרשומות ת/13 ות/14) כפי שהזכרתי קודם לכן, לתכנון המקורי. יעקב מספר גם בעדותו (עמ' 46), כי לאחר ששמע דברים אלה, ניגש הנאשם לחלון הדירה כדי לבדוק, אם, אכן, המשטרה בחוץ. הנאשם עצמו מאשר זאת בעדותו (עמ' 176 - 177). תוך כדי המתנה בדירה, מתקשר, כנזכר, אילן מן הכלא ומשוחח עם הנאשם, המסביר לו את דברי קיומן של הבעיות וכי אין הוא יכול לשוחח עימו. יעקב מספר בהודעתו (ת/51) כי שמע את הנאשם אומר לאילן גם מלים אלה: "אני לא יודע, נחכה ונראה". בעדותו (עמ' 220) מתפתל הנאשם רבות, כדי להסביר את פשר דבריו לאילן. הוא מנמק אותם, בתחילה, בחוסר חשק שלו לדבר, ובהמשך - כי היה זה הדבר הטבעי בנסיבות. אלה הסברים כושלים שיש לדחותם, מיניה וביה. ברור על פניו, כי התנהגותו של הנאשם, החל מרגע הגעתם של יעקב וטטיאנה לדירה, בשאלותיו ליעקב, בדבריו אליו, בבחינתו את השטח מבעד לחלון ובדבריו לאילן המתקשר אליו, במהלך הדברים, היא התנהגות של אדם שיש לו ענין ממשי בנעשה והוא מעורב בדברים. אדם תמים או כזה שאיננו מעורב בהם, לא היה נוהג כך ולא היה מדבר כפי שדיבר אז הנאשם. יותר מזה, דבריו לאילן בטלפון, כפי שציטטם יעקב בהודעתו ת/51, מצביעים על כך שבחן את הנסיבות, היטב, והחליט להמתין ולראות כיצד ינהג, בהמשך, בתפוח האדמה הלוהט, המונח במכונית שליד ביתו. אמירות מפלילות ואמירות מסבכות של הנאשם במהלך עדותו בבית המשפט נכשל הנאשם בפליטות-פה אחדות. חלקן מפלילות, ממש, וחלקן על גבול ההפללה, המסבכות אותו במעורבות, ביודעין, במעשים הפליליים. על מקצתן של אמירות אלה כבר עמדתי בהקשרים אחרים, כמו בעת בחינת המהימנות או בדיקת התנהגות הנאשם. לאמירות האלה נודעת חשיבות משל עצמה, שכן המדובר בדברים שהשמיע הנאשם והן משמשים כנגדו, עד כדי ראשית הודייה בענינים מסויימים שמתוך התכנית הפלילית או הודייה בענינים, שאדם אשר איננו מצוי בסוד המזימה העבריינית, לא היה יודעם. התבטאויות כאלה, בכוחן להצטבר לראיות בסיסיות אחרות ולחזקן. ראה האמור בע"פ 4087/97 אסולין נ' מדינת ישראל, פד"י נג(2) 849 בעמ' 860, בע"פ 638/87 רדעי נ' מדינת ישראל, פד"י מג(3) 297, בעמ' 308, בע"פ 64/87 גרסטל ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מב(3) 533, בעמ' 538 ובע"פ 201/86 בדש נ' מדינת ישראל, פד"י מ(4) 281 בעמ' 290. ראה גם בבש"פ 8519/00 אבו-גאזר נ' מדינת ישראל, תק-על 2000(3), 2633. אסקור, להלן, אמירות אלה ומשמעויותיהן: 1. כאשר מספר הנאשם בעדותו (עמ' 175 - 176) על בואו של יעקב, יחד עם טטיאנה, לאחר שהוציאו את החבילה מבית הדואר, הוא אומר, כי יעקב לא היה צריך לעלות אליו. אחרי שנשאל מנין הוא יודע זאת, הוא משיב: "כי התכנון היה שהוא יסע איתה, יקח את החבילה יוריד אותה בבית ויסע עם החבילה לאן שצריך היה להגיע". בלא קשר לשאלה אם, אכן, זה היה התכנון, הנאשם מדבר, בהקשר זה, כמי שיודע, היטב, את התכנון בכל הנוגע לתנועות המעורבים בהוצאת החבילה מבית הדואר והבאתה ליעדה. מי שאיננו מעורב, ממשית, במזימה העבריינית, איננו יודע את התכנון ואת התנועות המתוכננות של המעורבים ואיננו מתבטא באופן כזה. 2. במהלך עדותו (עמ' 182) אומר הנאשם כדברים האלה, לאחר שנשאל אם היתה לו סיבה לסכן את חברתו טטיאנה בנושא החבילה: "לא. אם הייתי חושב לרבע אחוז לא הייתי נותן לה וגם היא לא היתה עושה שום דבר. אם זה היה חשש הכי קטן שיש פה ענין של סמים, כמה שהיא שיקרה, והיא באמת לא אחראית, היא לא היתה עושה את זה, אני בודאי שלא". החשיבות היא בסיפא של הדברים. הנאשם מודה, למעשה, כי אילו היה חשש להימצאות סמים בחבילה, הוא עצמו, בודאי, שלא היה עושה את זה, כדבריו. הנאשם מודה, בכך, כי עשה, בהקשר לחבילה, בניגוד מוחלט לגירסתו, במהלך החקירה והמשפט, לפיה לא נטל חלק כלשהו בעשיה, אלא רק ידע על הדברים (למעט הסם), במרביתם - לאחר מעשה. זו אמירה המבטאת הכרת-אשם, מובהקת. 3. הנאשם כושל באמירה נוספת הנוגעת לידיעת התכנית (עמ' 203): "יעקב היה אמור לקחת את טטיאנה לדואר, אני לא מכחיש את זה". זו אמירה ברורה של אדם היודע את התכנון המוקדם וכיצד אמורים היו לפעול לצורך הוצאת החבילה מן הדואר. גם צירוף המלים הנוספות, משמע שהוא איננו מכחיש זאת, יש לו משמעות, בהקשר זה. כך איננו מדבר אדם תמים, שלא היה מעורב בקשר הפלילי. 4. הנאשם מכחיש מתן הוראות ליעקב (עמ' 203) ואומר: "אני לא נתתי לו שום הוראות. הכל הוא קיבל מאילן לא ממני. אני לא נותן שום הוראות". באמירה זו משמעות כפולה. ראשית, הנאשם יודע, כי יעקב קיבל את כל הוראותיו מאילן ולא ממנו עצמו. זו אמירה מתמיהה מצד מי הטוען, כי לא היה בסוד הענינים. גם הסיפא, משמעותה התכחשות למתן ההוראות, אך לא למעורבות בתכנית. 5. התבטאות נוספת בעדות הנאשם (עמ' 216), בענין התכנון, היא זו: "הסברתי מקודם שהוא היה אמור להוריד את טטיאנה ולנסוע עם החבילה. כי ככה היתה התכנית". ההדגשה היא על הסיפא של הדברים. גם זו, כקודמותיה, היא אמירה מוצהרת על קיומה של תכנית ועל ידיעתו אותה. שוב, כך איננו מדבר אדם תמים, כי אם אחד מן הזוממים, מתכנני התכנית. 6. בעדות הנאשם (עמ' 219) עוד אמירה, המצביעה על ידיעה מוקדמת של התכנית, לשלביה: "יעקב היה צריך להוריד את טטיאנה ולנסוע הלאה. יכול להיות שאמרתי את זה בצורה כזו. טטיאנה היתה אמורה ללכת ולהוציא את החבילה, יעקב היה צריך להחזיר אותה הביתה ולהמשיך". 7. בעדותו (עמ' 221) מזכיר הנאשם, כי אילן גורדון נעצר זמן קצר לפני היום שבו הוצאה החבילה מן הדואר. אגב כך הוא אומר: "אילן היה בכלא. עצרו אותו יומיים לפני זה. אם אילן לא היה נעצר כל הסיפור הזה לא היה בכלל מגיע לבית שלי". אלה אינם דברים של אדם, אשר על פי גירסתו איננו מעורב, כלל, בענין אלא צופה בו מן הצד ואף מנסה להניא את חברתו מליטול בו חלק. זו התבטאות של קושר, היודע, כי היה שיבוש בהוצאת המהלכים אל הפועל, כאשר שותפו לקשר נעצר יומיים לפני היום המכריע. התשתית הראייתית - משמעויות ומסקנות לאחר שבחנתי את שרשרת הארועים, מתוך פירוקה לחוליות ובדיקת כל חוליה בנפרד, לא לפני שהתייחסתי לעדויות המעורבים וקבעתי את מהימנותם, אף בדקתי התבטאויות מפלילות של הנאשם ומשמעות שקריו, הגיעה העת לבחון את תמונת ההתרחשות הכוללת, בכל הנוגע להתנהגות הנאשם במהלכה. תמונה זו מורכבת, כמעשה תשבץ, מראיות נסיבתיות, משולבות בראיות אחרות, כולל אמירות, כנזכר, ומשקלן המצטבר, הוא הקובע לשאלת הרשעתו. על המשקל המצטבר של ראיות נסיבתיות ואחרות, היוצר את היכולת להכריע את הכף לחובת הנאשם, באופן המבסס את אפשרות הרשעתו, ראה בע"פ 2330/97 דניאלס נ' מדינת ישראל, פד"י נה(2) 352, בעמ' 362, בדנ"פ 3391/95 בן ארי נ' מדינת ישראל, פד"י נא(2) 377, בעמ' 469 ובע"פ 3974/92 אזולאי נ' מדינת ישראל, פד"י מז(2) 565, בעמ' 570. ראוי, בהקשר זה, להביא, כלשונם, את דברי כב' השופט טירקל, אליהם הפנה גם התובע, בע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, 477, בעמ' 484, שצוטטו גם בענין דניאלס: "כאשר כל אחת מן הראיות הנסיבתיות בפני עצמה נוטה להצביע על אשמתו של הנאשם יותר מאשר על חפותו - ואפילו אין בה כשלעצמה כדי להרשיעו - הרי ככל שראיות אלה רבות יותר, מגוונות יותר ושלובות יותר אישה ברעותה, נעשית 'חזקת חפותו' של הנאשם לאפשרות רחוקה יותר וקלושה יותר, עד שלא נותר ממנה שריד. יש כאן, כביכול, מעין תמונת הרכבה ('פזל'), שככל שמצטרפים זה לזה חלקים רבים יותר, מגוונים יותר ושלובים יותר זה בזה, הולכת ומתהווה תמונה, שבעיקרה היא ברורה לחלוטין, אפילו נעדרים אחדים ממרכיביה. יתר-על-כן, תיתכן גם תיתכן אפשרות אחרת, שונה, שכל אחת מן העובדות, המובאות להוכחת אשמתו של הנאשם, היא תמימה ומקרית לחלוטין, כשהיא בפני עצמה, אולם עצם צירופן יחד אינו יכול - מבחינה הגיונית - להיות תמים ומקרי..." כאשר בוחנים את התנהגותו של הנאשם, בשלבים השונים, כפי שהבאתי אותה לעיל, בפירוט רב, אי-אפשר שלא להיווכח, כי המדובר באדם שנתן ידו למעשה ההברחה לישראל, בהשתתפות, ביודעין, בהכנת הקרקע לקבלת המוברח בארץ, ובמתן הנחיות לקבלתו בבית הדואר בהדר-יוסף והעברתו ליעדו. הוא שהביא עימו את האשה, שהחבורה נזקקה לה לצורך הפעולות ההכרחיות לקבלת החבילה בבית הדואר, ופעל, במתן הדרכה והנחיות, להוצאתה משם ולהעברתה ליעדה. אגב כך הוא נוטל חלק בתקשורת טלפונית מסועפת עם מי שהציע לו ליטול חלק במעשה הפלילי ועימו רקם את הקשר, והעביר, כאמור, הנחיות למעורבים אחרים ווידא ביצוען כהלכה. אי-אפשר לקבל את הטענה, כי המדובר בתשתית ראייתית, המותירה ספק סביר במעשי הנאשם, כפי שיש לדחות את הטיעון, כי המדובר באדם תמים וישר-דרך ולב. כבר קבעתי, כי הנאשם איננו כזה וכי איננו ראוי לאמון. הוא כשל, אין ספק, בהסבריו, הנשמעים מיתממים. הוא ביקש להסתיר את האמת, כפי שהיא צפה ועולה מן התמונה הכוללת. בשום אופן לא טעה במהות הענינים והמעשים, בהם נטל חלק. אם בוחנים את החוליות שמתוך שרשרת הארועים וחלקו של הנאשם בכל אחת מאלה, ואת המשקל המצטבר של התמונה הכוללת של חלקו, כפי שהיא משתקפת, בבהירות, במעשה התשבץ כולו, הרי שאלה אינם מותירים ספק במעשיו. עבירות הסם בעניננו - יבוא הסם והנסיון להחזקה בו - דורשות, מלבד היסוד הפיזי, גם יסוד נפשי של מחשבה פלילית. על יסודות העבירות שבכאן, אדבר, בקצרה, בהמשך. ככלל, אין להרשיע על פיהן אלא אם הנאשם היה מודע לכך שהחומר נשוא העבירה הינו סם מסוכן. ה"מודעות" הדרושה, ניתנת להוכחה בכל אחת מדרכי ההוכחה הכשרות, לרבות בראיות נסיבתיות, אליהן ולמשקלן המצטבר, התייחסתי כבר. על דרך הוכחה זו אמר כב' השופט (כתוארו דאז) שמגר בע"פ 611/80 מטוסיאן נ' מדינת ישראל, פד"י לה(4) 85 בעמ' 100: "המחשבה הפלילית איננה יכולה להיות מוסקת ברוב המכריע של האישומים הפליליים, אלא מתוך מכלול הנסיבות החיצוניות. הווה אומר, אך מעטים המקרים, בהם עולה המחשבה הפלילית... מתוך הצהרה גלויה וברורה של המחשבה... אך העדרה של הודעה או אף הודאה גלויה... בדבר המחשבה... אין בה כאמור, כדי לסכל את האפשרות להסיק מסקנות בדבר קיומה של המחשבה... מערכת נסיבות נתונה יכול ותיצור חזקה שבעובדה לפיה מי שהחזיק בסם גם ידע על מהות מעשהו". הדברים נאמרו לענין עבירת החזקת סם על פי סעיף 7(א) ו- 7(ג) לפקודה וכוחם יפה לא רק לענין עבירות סם אחרות, כי אם, ככלל, גם לכל עבירה אחרת הדורשת מחשבה פלילית מאותו סוג. בנסיבות שכאלה, כאשר מכלול הנסיבות, שמתוך התנהגותו של הנאשם, מצביע על כך שהחזיק, באחד מאופני ההחזקה, או שהיה מעורב באופן החזקה זה של החומר, שהוברר, בפועל, להיות סם אסור או מכיל את הסם, קמה חזקה שבעובדה, המבוססת על נסיון החיים והגיונו של דבר, כי מי הנוהג כך, עשה את מעשיו ביודעין, שהמדובר בסם. כך נעזרים, כאמור, במערכת ראיות, לרבות נסיבתיות, להוכחת היסוד הנפשי של העושה. על החזקה שבעובדה בענין הידיעה, ראה האמור בענין מטוסיאן, שם, בעמ' 98 - 100, בע"פ 250/84 הוכשטט נ' מדינת ישראל, פד"י מ(1) 813, בעמ' 822 - 823 (דעת המיעוט של כב' השופט ברק, כתוארו דאז) ובע"פ 1478/91 מדינת ישראל נ' רובבשי, פד"י מו(1) 829, בעמ' 833 - 835. ראה גם בע"פ 228/87 כרמי ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מב(1) 332, בעמ' 337 ובע"פ 345/90 פלונית נ' מדינת ישראל, תק-על 92(2) 1244. האם הוכחה המחשבה הפלילית בעניננו, משמע - האם ידע הנאשם את זאת שבחבילה סם אסור? התשובה לכך חיובית, אין ספק. כיצד נהג, לאורך כל הדרך, כבר הזכרתי, בהרחבה רבה. התנהגות זו יצרה את החזקה שבעובדה, מתוך נסיון החיים והגיונו של דבר, לפיה, בנסיבות אלה, כולל ההתבטאויות שהבאתי מפיו, הוא ידע, אל-נכון, כי בחבילה, בהקשר לה הוא טורח כך ובאופן בו טרח, כבעל ענין לכל דבר, סמים אסורים, כפי שהוברר, בפועל. בעדותו התכחש הנאשם לידיעה זו. הוא הביא עדים אחדים, שלא העידו, אומנם, לגופו של ענין, אך סיפרו על אופיו וטיבו, רחוקים, לדעתם, ממעורבות פלילית, לא כל שכן מעבריינות סמים. גם יתר המעורבים עשו, ככל יכולתם, בעדויותיהם, כדי לשכנע, כי הנאשם חף מכל מעורבות כזו. כבר אמרתי את דעתי אודות עדויותיהם של מעורבים אלה ועל עדות הנאשם ומהימנותו. לדברי יתר העדים שהובאו מטעמו, אין משקל כלשהו, בהקשר פרשייה זו. לכל היותר יש בדבריהם, כולל בעדות אחותו ומכרים שלו, כדי לשקף את אופיו בעיניהם ואת הערכתם שלהם אודות התנהגותו. אין ממש בדבריהם ובהערכותיהם. טעות בידם. התנהגות הנאשם במהלך פרשייה זו, באה וטופחת על פניהם. סיכומו של ענין זה הוא, כי הנאשם כשל, בהסבריו ובראיותיו, בהתמודדות עם החזקה אודות מחשבתו הפלילית ומודעותו לענין הסם. אלה - ההסברים והראיות - לא כרסמו בה, כהוא זה. הוא לא הצליח, איפוא, להטיל בה ספק. עוצמתה לא נחלשה. התוצאה המרשיעה היא, איפוא, בלתי-נמנעת. על הוכחת יסודות העבירות אבדוק כאן, בקצרה, האם יסודות העבירות כולן, הוכחו, כדבעי. קשירת הקשר מכוח מארג הראיות שהונח במשפט, הוכח, בבירור, חלקו של הנאשם בקשר לייבא את הסמים ולקבלם בישראל. חלק זה איננו מתייחס, בפועל, לעצם שליחת הסמים ארצה, ששם פעל אילן גורדון, על פי דבריו שלו, עם אדם אחר ועל פי הנחיותיו, בלא קשר עם הנאשם. אלא שהוא אחראי ליבוא מכוח פעולותיו שלו, בהמשך. על פי הפסיקה, היסוד העובדתי בעבירת הקשר מתבטא בהתקשרות עצמה, משמע בכריתת ההסכם בין שניים או יותר, בעלי רצון משותף לבצע בצוותא עבירה מסוג מסויים. אין גם הכרח, כי כל הקושרים יתכנסו יחדיו, הלכה למעשה. קשירת קשר אפשרית, אפילו הקושר, שענינו נבחן, איננו מכיר את כל הקושרים האחרים. ראה האמור בע"פ 160/89 דג'אן נ' מדינת ישראל, פד"י מה(4) 739, בעמ' 797 - 799. גם ההצטרפות לקשר בשלב מאוחר, לצורך הוצאה לפועל של התכנית המשותפת, עונה אחר התנאי שביסוד ההתקשרות. ראה בענין זה האמור בע"פ 330/85 דוד נ' מדינת ישראל, פד"י מ(2) 29, בעמ' 31 ובע"פ 196/75 בן שושן נ' מדינת ישראל, פד"י ל(3) 215, בעמ' 219. היסוד הנפשי בעבירה טמון במטרת הקשר, לפיה, צריכה ההתקשרות עם אחר, להיות לשם השגת מטרה משותפת בלתי-כשירה. הכוונה לבצע את העבירה המושלמת, היא הנחוצה, לצורך הוכחת היסוד הנפשי, העומד בבסיס הקשר. ראה האמור בע"פ 3338/89 פקוביץ נ' מדינת ישראל, פד"י נד(5) 667, בעמ' 706. היסודות העובדתיים כמו היסוד הנפשי, כולל הידיעה, כי המדובר בסם מסוכן, הוכחו, כמסקנה חד-משמעית מתוך התנהגותו, כנזכר, ועל בסיס חזקה שבעובדה, המבוססת, כאמור, על נסיון החיים וההגיון, שלא הוטל בה ספק. יבוא סם מסוכן ונסיון להחזקתו היבוא משמעו הכנסת הסם המסוכן לישראל ולצורך כך די שכתוצאה מפעילות הנאשם מתבצעת, בפועל "הכנסה" של סם מסוכן לתחומי ישראל. היסוד הנפשי שבבסיס העבירה הוא "מודעות" כלפי כל רכיבי היסוד העובדתי, לרבות היותו של החומר, שבו מדובר, סם מסוכן. הנאשם כשל בחובת ההוכחה המוטלת עליו. הוא לא שכנע בהסבריו ונמצא בלתי-מהימן. הנסיבות הכוללות, על פי נסיון החיים וההגיון, מצביעות על כך שהתנהג, לאורך כל הדרך, כמי שיודע, כי בחבילה המיובאת סמים. הוא לא הטיל ספק בקיומה של מסקנה זו, כפי שכבר הזכרתי. הנאשם אחראי לעבירות הסם (העבירות שלשמן נקשר הקשר) כמו לעבירות הזיוף, ההתחזות והשיבוש (שנעברו לשם קידום מטרת הקשר), מכוח אחריותו כקושר וכמי שהיה מבצע בצוותא, יחד עם יתר הקושרים (שהורשעו, כאמור, בעבירת הקשר ובעבירות הנוספות, בהתאם), איש, איש על פי התפקיד שיועד לו בתכנית העבריינית ובמימושה, אחריות זו מקורה בסעיף 499(ב) לחוק העונשין, תשל"ז - 1977. ראה האמור, בהקשר זה, בע"פ 1300/98 סיריצקי נ' מדינת ישראל, פד"י נד(5) 481, בעמ' 490 - 491, בדנ"פ 1294/96 משולם נ' מדינת ישראל, פד"י נב(5) 1, בעמ' 20 - 27, בע"פ 2463/94 גוגלשוילי נ' מדינת ישראל, פד"י נה(1) 433 בעמ' 446. ראה גם בע"פ 6366/98 סולטאן ותוהמי נ' מדינת ישראל, תק-על 98(1) 950, ולאחרונה - בע"פ 5145/99 אפרים ואח' נ' מדינת ישראל (טרם פורסם) ובע"פ 4389/93 מרדכי נ' מדינת ישראל, פד"י נ(3) 239, בעמ' 250, שם אמר כב' הנשיא ברק את אלה: "המבצעים בצוותא משמשים גוף אחד לביצוע המשימה העבריינית. כולם עבריינים ראשיים. האחריות של כל אחד מהם היא ישירה. כל אחד מהם נוטל חלק בביצוע העיקרי של העבירה. תרומתו של כל אחד מן המבצעים בצוותא היא 'פנימית'. כל אחד מהם הוא חלק מהמשימה העבריינית עצמה... לענין האחריות בצוותא 'אין נפקא מינא אם כל המעשים נעשו ביחד, או אם נעשו מקצתם בידי אחד ומקצתם בידי אחר...' אכן לענין הביצוע בצוותא תיתכן חלוקת עבודה בין העבריינים, באופן שהם יפעלו במקומות שונים ובזמנים שונים, ומבלי שכל אחד מהם מיצה את העבירה, ובלבד שחלקו הוא מהותי להגשמת התכנית המשותפת. אחדות המקום והזמן אינה חיונית ובלבד שחלקו של כל אחד מהם הוא חלק פנימי של המשימה העבריינית". והדברים יפים גם לעניננו. מכוח פעילותו המתמשכת והנמרצת של הנאשם, שיצר גם את האפשרות לקבל את חבילת הסם, באמצעות הבאת חברתו, שהיתה נחוצה לצורך כך, הוציאה חבורת הקושרים את החבילה מבית הדואר. מאחר ובחבילה כבר לא היו, אותה עת, הסמים, המדובר בנסיון בלתי-צליח לבצע את העבירה של החזקת סם מסוכן. עבירות הזיוף, השימוש במסמך מזוייף, התחזות כאדם אחר ושיבוש מהלכי משפט אחריותו של הנאשם לעבירות אלה, שנועדו לקידום המטרה של יבוא הסם וקבלתו, קמה בהיותו מבצע בצוותא, כנזכר, בחבורת קושרים שלכל אחד מחבריה היה תפקיד בביצוע, אודותיו ידע הנאשם. במיוחד כך, כאשר הנאשם היה המנחה והמדריך של חברתו, שביצעה, בפועל, את מרביתן, בעצה אחת עימו, כפי שמצביע מכלול הראיות. הוא אחראי, לפיכך, גם לעבירת זיוף תעודת הזיהוי שבה תמונת חברתו, השימוש בתעודה המזוייפת על ידה לצורך קבלת החבילה, ההתחזות לאשה שעל שמה זוייפה התעודה (אשה קיימת - ראה הודעתה ת/37) והשיבוש שבהשמדת התעודה על ידה, בדירת הנאשם, בעת שהנאשם נוכח בה, לאחר הוצאת החבילה מבית הדואר. אחרית דבר הנאשם היה מעורב, החל מראשית חודש מאי 2001 ועד יום 29.7.01, במעשים שהביאו ליבוא אל ישראל של חבילה ובה סם מסוג קוקאין במשקל נטו 3.8 ק"ג, לקבלתה בבית הדואר (לאחר שהמשטרה הוציאה מתוכה את הסם בנתב"ג) ולהעברתה, במכונית, עד ליד ביתו. בחנתי את התשתית הראייתית במשפט, חלקה מתוך תיקי מוצגים מוסכמים ובחלקה על פי עדויות העדים שהובאו, ובמיוחד עדויותיהם של ארבעת המעורבים, כולל הנאשם עצמו. בבחינה זו מצאתי, לפי מארג ראיות נסיבתיות ואחרות, צפוף ומשכנע, כי ידו של הנאשם שנמצא בלתי-מהימן בעדותו, היתה בין הקושרים ליבוא חבילת הסם והנסיון לקבלו בישראל. עוד מצאתי, כי מארג ראיות זה איננו מותיר אלא את המסקנה האחת, לפיה הוכחה אשמתו של הנאשם. מודעותו לכך שהמדובר בסם, מתבררת מעצם אופן התנהגותו, במהלך כל מעורבותו, המולידה חזקה שבעובדה, על פי נסיון החיים והגיונו של דבר, עימה לא יכול היה להתמודד ולא הטיל בה, אפילו, ספק. לעבירות הסמים (מטרת הקשר) כמו לעבירות זיוף תעודת הזיהוי, השימוש בה לצורך קבלת החבילה, ההתחזות לאדם אחר בעת קבלתה ושיבוש מהלכי חקירה בהשמדת התעודה המזוייפת, לאחר מכן, שנועדו לקדם את המטרה, נמצא הנאשם אחראי בהיותו מבצע בצוותא, מקשר, מדריך ומנחה, בחבורה שלכל אחד מחבריה היה תפקיד משלו. לפיכך, אני מרשיע את הנאשם בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע, יבוא סם מסוכן, נסיון להחזקת סם מסוכן שלא לצריכה עצמית, זיוף בכוונה לקבל דבר, שימוש במסמך מזוייף, התחזות כאדם אחר ושיבוש מהלכי חקירה. בשולי הכרעת הדין עלי להעיר, כי הוטרדתי, במיוחד מחמת אי-ידיעת הפרטים כולם, מן הטיפול בעניינו של האדם המסתורי, שלדברי אילן גורדון עמד מאחורי מזימת יבוא הסם, בלא קשר לנאשם ויתר בני החבורה. מציע אני כי הפרקליטות תיתן דעתה לענין זה ולחקירתו ותבחן האם בוצעו כל המהלכים הנחוצים והראויים בהקשר אליו. יבואסמיםסחר בסמים