זריקת טלפון נייד על אדם - תקיפה

בית המשפט הרשיע את הנאשם בעבירת תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, בשל השלכת מכשיר הטלפון ופגיעתו בעובדת ובעבירת תגרה לפי סעיף 191 לחוק העונשין. להלן הכרעת דין בנושא זריקת טלפון נייד על אדם: הכרעת דין 1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירות של תקיפה חבלנית ותקיפה כלפי עובדי חברת פרטנר, ביום 4.3.02. על פי עובדות האישום, עבירות האלימות בוצעו כלפי שלשה מעובדי החברה, כלהלן: · השלכת מכשיר טלפון על פניה של העובדת לילך ברקוביץ' (להלן: "לילך"); · מכה בפניו של העובד יובל אלעזר, סגן מנהל הסניף (להלן: "יובל"); · מכת אגרוף בפניו של מנהל המשמרת תומר כוחי (להלן: "תומר"), מכה כתוצאה ממנה נגרם חתך בפניו. כן נטען כי מנהל המשמרת נשרט בידו מידי הנאשם. 2. ביום האירוע הגיע הנאשם כדי לקבל שירות עבור מכשיר סלולארי. התשובות אשר קיבל לא השביעו את רצונו והתפתח דין ודברים בינו לבין עובדי החברה. בעוד שהתביעה גורסת כי הנאשם נהג באלימות, טוען הנאשם כי הוא זה אשר נפגע מאלימות עובדי החברה ומאבטחיה. 3. לאחר שמיעת כל הראיות וניתוח העדויות, הגעתי לכלל מסקנה כי נסיבות האירוע ותוצאותיו מביאות למסקנה כי יש להרשיע את הנאשם בעבירה של תקיפה סתם ובעבירה של תגרה במקום ציבורי. אבהיר כיצד הגעתי למסקנה זו, תוך התייחסות לכל אחד מעדי התביעה ולראיות ההגנה. 4. לילך, העובדת ששירתה את הנאשם בתחילה, העידה כי שפופרת הטלפון שהשליך הנאשם פגעה בפניה, הגם שהיא סבורה שהנאשם התכוון לפגוע בתומר (עמודים 18-19 לפרוטוקול). היא הוסיפה וטענה כי הנאשם נתן לתומר אגרוף בעין וסטירה (עמוד 18 לעדותה) ואחר כך תפסו תומר והנאשם זה את זה (עמוד 20). 5. תומר, מנהל המשמרת שנקרא על ידי לילך, לאחר שהנאשם דרש לדבר עם בעל סמכות, העיד כי הנאשם העיף את מכשיר הטלפון לכוון לילך והמכשיר פגע בבטנה (עמוד 14 לעדותו). הוא חצץ ביניהם, ספג מכה בפניו, דחף את הנאשם ואז התערבו השומרים (עמוד 14 לעדותו). 6. בהודעתו במשטרה אמר תומר, שכלל לא נגע בנאשם. ההודעה לא הוגשה, אך העד אישר שכך אמר במשטרה, למרות שבפועל כן דחף את הנאשם כדי להדפו מעל פניו (עמוד 17 לעדותו). הסנגורית טענה כי העד הרחיק עצמו מכל מגע מצידו עם הנאשם, משום שהיה תלוי ועומד נגדו מאסר מותנה בגין עבירת תקיפה (נ/2). אינני סבור כי המאסר המותנה הוא שעמד נגד עיני העד בעת הודעתו במשטרה, אך בהחלט מתקבל על הדעת שמאחר והוא עוכב בשל חשד לתקיפה הדדית (נ/1) ועל כן נחקר כחשוד, מזער את חלקו שלו וטען כי כלל לא נגע בנאשם. 7. מאיה לוי, עובדת החברה שהשקיפה מקרוב על האירוע מתחילתו (להלן: "מאיה"), טענה כי האלימות החלה מהשלכת הטלפון על ידי הנאשם לעבר לילך, כשזה פגע בפניה (עמוד 7 לעדותה). בהמשך, טענה מאיה, היכה הנאשם את תומר בפניו. זה ניסה להדפו, אך הנאשם המשיך להכותו. יובל התערב ואז החלה תגרה במהלכה הוכה גם הנאשם, עד להתערבות המאבטחים (עמוד 7 לעדותה). 8. יובל תיאר את האירועים באופן הנח ביותר לנאשם, מבין כל ארבעת עובדי החברה. בעדותו סיפר כי שמע צעקות וראה תחילתה של קטטה בין הנאשם לבין תומר, שיתכן שבמהלכה אף עף מכשיר הטלפון (עמוד 10 לעדותו). הוא התקרב כדי להפריד ואולי ספג מכה אף הוא (עמוד 11 לעדותו), אך בכל מקרה, בתחילת האירוע, כפי שהוא ראה, תומר והנאשם תקפו הדדית זה את זה (עמוד 12 לעדותו). 9. הודעתו של יובל במשטרה, ת/2, שונה תכלית שינוי: בת/2 טען יובל כי לא ראה איש מהעובדים תוקף וציין במפורש כי תומר כלל לא תקף - וזאת בניגוד מוחלט לעדותו כי המדובר בתקיפה הדדית/ תגרה, כשגם תומר עצמו הודה שדחף את הנאשם. ההודעה הוגשה, תוך שאפשרתי לצדדים להתייחס לקבילותה ולמשקלה בהמשך. התביעה טענה בעת הדיון כי ההודעה קבילה מכח כלל הקפאת הזכירה שבעבר. בסיכומיה, טענה התביעה כי ההודעה קבילה לאמיתות תוכנה בשל פן צר יותר של הקפאת הזכירה שבעבר, הוא אימוץ העד בעדותו את דבריו במשטרה. 10. בכדי לקבל את ההודעה כראיה קבילה לאמיתות תוכנה מכח כלל הקפאת הזכירה שבעבר, על בית המשפט להשתכנע כי ההודעה משקפת נכונה את דברי העד וכן כי העד אינו זוכר את פרטי ההתרחשות, שאין לסמוך על זכרונו ויש להעדיף את הרישום שנעשה בשעתו (יעקב קדמי על הראיות חלק שני (2003), 684-688). העד העיד על כל פרטי ההתרחשות, גם אם לא זכר את כולם, לא אימץ את הודעתו במשטרה על כרעה וקרביה, אלא לגבי שאלה מסוימת אישר שאם אמר זאת במשטרה מן הסתם זה נכון (עמוד 10 שורה 11 לעדותו). מאחר שעדותו סותרת לחלוטין את הודעתו במשטרה, לא ניתן לומר כי אימץ אותה, שכן המדובר בתרתי דסתרי. גם לגופם של דברים, שוכנעתי כי עדותו משקפת באופן אמין את התרחשות הדברים ולא הודעתו במשטרה. 11. השוני המהותי בין עדותו של יובל לבין הודעתו ת/2 ממחיש את ההתרשמות כי בסמוך לאירוע הגנו העובדים זה על זה ותיארו את האירוע באופן חד צדדי ביותר: האירוע האלים החל מתלונותיו ומחאותיו של הנאשם. בסיומו, הן הנאשם והן תומר עוכבו כחשודים. נראה כי עובדי החברה הגדילו חלקו של הנאשם וצמצמו לאפס חלקם של האחרים ובמיוחד את חלקו של תומר, כלויאליות לחבריהם. בעדותן התמידו שתי העדות באותה גרסה מוקצנת (כך, למשל, טענה לילך שהנאשם הכה את תומר במכת אגרוף וכן סטר לו בחוזקה (עמוד 18 לעדותה), למרות שגם תומר עצמו לא טען לכך), כשתומר מעט ריכך את גרסתו ויובל האין לתאר הדברים באופן אובייקטיבי יותר. התרשמתי כי עדותו של יובל היא הקרובה ביותר למציאות. 12. נימוקים נוספים הביאוני לבסס ההכרעה על גרסתו, הנוחה יותר לנאשם: · האירוע התרחש בתוך אולם קבלת הקהל, בנוכחות קהל רב. משום מה, איש מהלקוחות לא נחקר ולא העיד. כל העדים (לרבות אשת הנאשם) הם עדים בעלי אינטרס והדעת נותנת כי היה על היחידה החוקרת לעשות מאמץ כדי לאתר עדים אובייקטיבים, פעולה ואיתור שניתן היה לבצע בנקל; · הנאשם נפגע בצווארו ובכף ידו (נ/3, נ/4) פגיעות משמעותיות. קשה לקבל הטענה כי הדבר נגרם רק מהדיפת אלימותו שלו, מה עוד שיש לזכור כי מול הנאשם, שאינו גבר גדל מימדים, עמדו, לפחות, יובל, תומר והמאבטחים. 13. לאור כל האמור לעיל, הגעתי למסקנות שלהלן: · אירוע הטלפון: מכל העדויות, לרבות גרסת הנאשם, הן בהודעתו במשטרה ת/1 והן בעדותו (עמוד 23 לעדותו), עולה כי תחילת ההסלמה הייתה באירוע הטלפון. הנאשם טען בהודעתו ת/1 כי העיף/דחף קדימה את מכשיר הטלפון ובעדותו טען כי דחף המכשיר מעצבים (עמוד 23 לעדותו) ושפופרת הטלפון נפלה (עמוד 25). שוכנעתי כי בין שהנאשם דחף את המכשיר ובין שאחז בו, הרימו והשליכו, המכשיר פגע בפניה של לילך וזאת הן משום שכל המעורבים מספרים על כך (הגם שתומר טוען כי המכשיר פגע בבטנה של לילך) והן משום שאילולא היה המכשיר פוגע בלילך, ספק אם האירוע היה מסלים כפי שהתרחש בפועל. השלכת או אף דחיפת הטלפון כך שפגע בפניה של לילך מהווה אירוע תקיפה לכל דבר ועניין. · המשך האירועים: מרגע השלכת הטלפון ואילך, התערב תומר להגן על לילך ולהרגיע את הנאשם. טענתו של תומר כי חצץ בין הנאשם לבין לילך אינה סבירה, שהרי עיקר הויכוח היה בינו לבין הנאשם (גם לגרסת לילך, עמוד 19 לפרוטוקול), כך שנראה כי חפץ להרגיע את הנאשם ולא למנוע בגופו כמחסום המשך תקיפתה של לילך. אני מאמץ גרסת יובל כי תומר והנאשם נאבקו זה בזה ואז הוא התערב ואחר כך המאבטחים. גם אם במהלך התגרה נפגע יובל ותומר נחבל, אין בכך, בנסיבות המתוארות, משום תקיפה או תקיפה חבלנית, אלא תגרה. לא למותר לציין כי גם בחקירתו, נחשד הנאשם בתקיפה הדדית והפרת הסדר ולא בתקיפה חבלנית וחד צדדית. 14. לאור כל האמור לעיל הנני מרשיע את הנאשם בעבירת תקיפה לפי סעיף 379 לחוק העונשין, בשל השלכת מכשיר הטלפון ופגיעתו בלילך ובעבירת תגרה לפי סעיף 191 לחוק העונשין. למותר לציין כי ניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן בפני עבירה זו, שהיא מוכלת בתוך עבירת התקיפה ולאור אופן החקירה של העדים וכאשר היסוד הנוסף הנדרש בסעיף, מקום ציבורי, לא היה שנוי כלל במחלוקת (ראה הגדרה בסעיף 34כד לחוק העונשין) אין מניעה לעשות שימוש בהוראת סעיף 184 לחסד"פ. אני מזכה את הנאשם מעבירה של תקיפה חבלנית. משפט פליליאלימותטלפוןתקיפה