הרשעת קטינים בפלילים

בית המשפט ציין בפסיקתו כי "קטינות" אינה יוצרת חסינות מפני הרשעה. שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עשויים לגבור על השיקול השיקומי, בעיקר לגבי נאשם שביצע עבירות חמורות, והדברים אמורים גם ביחס לנאשמים קטינים, בעיקר נוכח העובדה המצערת כי גיל העבריינות הולך ויורד.

להלן פסק דין בנושא הרשעת קטינים בפלילים:

פ ס ק - ד י ן

1.     לפנינו שלושה ערעורים, שהדיון בהם אוחד, על פסק-דינו של בית משפט השלום לנוער בירושלים (כב' סגן הנשיא השופט א' בן דור), בת"פ 520/07, מיום 18.4.07, בגדרו הורשעו המערערים - שלושה קטינים - על יסוד הודאתם בעובדות כתב האישום שהוגש נגדם - בעבירת תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) בצירוף סעיף 379 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), ודינם נגזר לחמישה חודשי מאסר על-תנאי (למשך שנה), וכן של"צ בהיקף של 200 שעות. שלושת הערעורים נסובים אך ורק על שאלת עצם ההרשעה (המדובר בע"פ 5012/07, להלן: "מערער 1"; ע"פ 5013/07, להלן: "מערער 2"; וכן ע"פ 5014/07, להלן: "מערער 3").

     יוער, כי כתב האישום שהוגש בבית משפט קמא כלל ארבעה נאשמים, אלא שנאשם 4 (דשם) לא הגיש ערעור על פסק הדין שניתן בעניינו (למען הנוחות תיקרא מכאן ואילך קבוצת הנאשמים בבית משפט קמא בכללותה: "הנאשמים").

2.     על-פי האמור בכתב האישום, ביום 25.6.06, בשעות אחר הצהריים, בביתו של מערער 3, בישוב אלון, חברו הנאשמים ותקפו את ג.ש., יליד 1994 (להלן: "ג.ש."), ואת י.ש., יליד 1993 (להלן: "י.ש."), שלא כדין ושלא בהסכמתם. הנאשמים קשרו בעזרת חבלים את ידיהם ורגליהם של ג.ש וי.ש., דחפו לפיהם בובות מפרווה, והשאירום קשורים למשך דקות ארוכות. מערער 3 הניח שקית ניילון על פיו של ג.ש. וקשר את הפה בחבל, ואת החבל חיבר לידו של י.ש.. בהמשך דחף מערער 3 את רגלו לתוך פיו של ג.ש.. זאת ועוד, בעודו שרוי על הקרקע קשור, הניח מערער 1 משקולת על אשכיו של ג.ש. ובהמשך עלה לקומה השנייה של הבית, משך בחבלים באמצעותם נקשר ג.ש., ולאחר שהלה התרומם באוויר, שחרר החבל, וכתוצאה מכך נפל ג.ש. ונחבט בראשו.

     למען שלמות התמונה יוסף, כי בנסיבות האמורות בכתב האישום, נאשם 4, שכאמור לא הגיש ערעור על פסק-דינו, הדליק גפרור בעזרתו ניסה לשרוף את שערות רגליו של ג.ש., הסב לו כוויה מקומית, כמו גם משך באשכיו, ומשכך, הורשע בעבירות של תקיפה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 382(א) בצירוף סעיף 379 לחוק; מעשה מגונה, לפי סעיף, 348(ג) לחוק; וכן תקיפה הגורמת חבלה, לפי סעיף 380 לחוק. בנסיבות אלו, השית עליו בית משפט קמא חמישה חודשי מאסר על-תנאי (למשך שנתיים), וכן של"צ באותו היקף שנגזר על המערערים שלפנינו, קרי - 200 שעות.

3.     בפסק הדין נשוא הערעורים קבע בית משפט קמא, כי עסקינן ב"מעשי התעללות איומים", שבוצעו על-ידי נאשמים, כל אחד - "ילד טוב ירושלים", בנים למשפחות "מלח הארץ". בית משפט קמא הדגיש, כי הנאשמים הודו במיוחס להם הן בפני שירות המבחן והן בגדרי ההליך המשפטי, מה גם שהביעו חרטה על מעשיהם לא רק במילים כי אם אף במעשים. כך מנעו הנאשמים מבני כיתתו של אחד מהמתלוננים להחרימו על רקע היותו "שטינקר". משהביא בית-משפט קמא בכלל חשבון את שיקולי הענישה השונים, לרבות נפקות הרשעתם של הנאשמים ביחס לעתידם מחד-גיסא, אל מול חומרת מעשיהם מאידך-גיסא, הרשיעם בדין והטיל עליהם את העונשים, כאמור לעיל.

4.     מערער 1 גורס, כי בנסיבות העניין לא היה מקום להרשעתו. לדבריו, נתוניו האישיים, התנהגותו הנורמטיבית בדרך כלל, גילו הצעיר בעת שביצע העבירה (14.5), בתוספת יחסו כלפיה, מצדדים כולם באי הרשעתו. תסקיר שירות המבחן, וכן החרטה המיידית שהביע עוד בערב המעשה ואף לאחריו, שגם גובתה כאמור במעשים, מחזקים את אותה המסקנה. זאת ועוד, לפנינו "קטין קטן", ומכאן שהרשעתו אינה מתחייבת, לא כל שכן לאור נסיבותיו האישיות. לא-זו-אף-זו, ניתן לראות באירוע נשוא הפרשה "כסוג של השתוללות בין נערים, שחרגה מהמותר" - היא פרשנות הדברים אליבא דאחד מהמתלוננים והוריו. בנוסף, ערך מערער 1 אבחנה בין הנאשמים, תוך שהדגיש כי במעשיו לא גרם לחבלות למי מהמתלוננים. ואם בכך לא סגי, הרי אינטרס ציבורי ראשון במעלה הוא כי מערער 1 ישוב מהר ככל שניתן לאורחותיו, לדרך הישר אותה זנח אך לרגע, ובכך ישוקם. משכך, פן יורשע נער למופת ודימויו העצמי ייפגע באופן קשה, פן תימנע ממנו אפשרות הגיוס ליחידה מובחרת, עתר מערער 1 לביטול הרשעתו.

5.     תסקיר שירות המבחן בעניינו של מערער 1 מלמדנו, כי הלה רואה מעורבותו בעבירה כ"קריאה לא נכונה של המציאות", כמשחק שתכליתו הבהרת היררכיה חברתית, נטול כוונת זדון כלשהי. שירות המבחן התרשם, כי מערער 1 אמפאתי כלפי הנפגע, ונוכח נסיבות העניין המליץ שלא להרשיעו אלא לנקוט בדרך חינוכית - להחתימו על התחייבות ולהטיל עליו 100 שעות של"צ.

6.      בא-כוחו של מערער 1 טען לפנינו, כי הרשעתו של מערער 1 תימנע ממנו את גיוסו ליחידה המובחרת המסוימת בה חפץ לשרת. במסגרת טיעוניו אף הסכים, כי בית המשפט יחמיר בעונשו של מערער 1 לו רק לא יורשע. כמו-כן, הוגשו הודעתו של י.ש. במשטרה, מיום 2.8.06 (מע/1/3) בצירוף מכתבה של אמו, מיום 31.5.07
(מע/3), וכן מכתב מטעם המנהלת האחראית על השל"צ שביצע מערער 1, מיום 18.9.07 (מע/2/3).

7.     מערער 2 סבור, כי חלקו בפרשה מצומצם לעין שיעור בהשוואה לחלקם של שאר הנאשמים בגדרה. לדידו, מעורבותו בתיק זה הנה משפטית גרידא, שהרי לא ביצע מעשה תקיפה כלשהו ואף לא נכח במהלך כל השתלשלות העניינים. בתוך כך נטען, כי בית משפט קמא סרב לעיין בראיות בכתב מטעם ההגנה שהיה בכוחן להכריע הכף לטובת אי הרשעת מערער 2. זאת ועוד, מערער 2 הביע חרטה מיידית על מעשיו ופעל בהתאם. בהתחשב בנסיבותיו האישיות ותסקיר שירות המבחן בעניינו, ונוכח גילו הצעיר בשעת ביצוע העבירה (14.75), לא מן הנמנע אפוא שלא להרשיעו, ומכאן השגגה שנפלה תחת ידי בית משפט קמא. את סלידתו של בית המשפט ממעשי מערער 2 ניתן היה לגלם בענישה שאינה כוללת רכיב של הרשעה - תוצאה משפטית שיש לתקן בנסיבות העניין.

8.     תסקיר שירות המבחן בעניינו של מערער 2 מלמדנו, כי מערער 2 לא ראה עצמו חלק מהשתלשלות העניינים בפרשה, מה גם שלתפיסתו המדובר היה בהשתוללות שהתקיימה על-רקע צחוק ולא התעללות. שירות המבחן התרשם, כי מערער 2 מודע לחומרת מעשיו, וגם ביטא אמפאתיה כלפי הנפגע. משכך, המליץ שירות המבחן לנקוט בדרך חינוכית ולהימנע מהרשעתו - להחתימו על התחייבות ולהשית עליו 100 שעות של"צ.

9.     בא-כוח מערער 2 סבור, כי עתירתו לביטול ההרשעה צנועה וגם מוצדקת. מבחינתו, פסיקתו של בית משפט קמא הנה מאוד מפתיעה, ומשניתנה בהתעלם מראיות ההגנה ותוך פגיעה בזכות הטיעון, הנה למעשה VOID. בתוך כך, הוגש מסמך עליו חתום מערער 2, מיום 3.9.06, בעניין בקשתו להחיל על המקרה את שיטת הצדק המאחה (ג1). בערוב טיעוניו הוסיף, כי מערער 2 הביע בפניו חרטה כנה על מעשיו בהבטיחו כי לעולם לא ימעד בשנית.

10.     מערער 3 גורס, כי בית משפט קמא לא אבחן חלקו בפרשה נכוחה, כי אינטרס השיקום קופח בנסיבות העניין, כי הרשעתו תחבל בעתידו, וכי ניתן היה לממש תכליות הענישה בדרך אחרת חלף הרשעתו בדין. גילו הצעיר של מערער 3 בשעת ביצוע העבירה (15.5), הרקע שקדם לה, תסקיר שירות המבחן בעניינו, נסיבותיו האישיות יוצאות הדופן - כולם אינם עולים בקנה אחד עם פסיקתו של בית משפט קמא, ולדידו מצדיקים ביטול הרשעתו. עוד נטען בהודעת הערעור, כי מערער 3 "הורשע בעובדות בהן לא הודה באופן ברור ומלא ... מה שקובע הן עובדות כתב האישום ולא סעיפי החיקוק - ובהן הנאשמים באמצעות ב"כ לא הודו" (סעיף 37 להודעת הערעור בע"פ 5014/07; ההדגשה - במקור. בנוסף, ראו: עמ' 3 לפרוט' הדיון מיום 20.9.07).

11.     תסקיר שירות המבחן בעניינו של מערער 3 מלמדנו, כי הלה נער נעים המשדר חיוניות ושמחת חיים, תוך שנזהר בדבריו. מערער 3 אמנם הודה בביצוע העבירה אך המעיט בחומרתה, בעודו מודע לטעותו ונוטל אחריות על מעשיו. מערער 3 התנצל בפני הנפגע וניסה לתקן דרכיו לא רק במילים כי אם גם במעשים. שירות המבחן התרשם, אפוא, כי מערער 3 הנו נער חיובי ונורמטיבי שהעבירה מהווה חריג באורחות חייו, ומשכך, הומלץ אודות אי הרשעתו, החתמתו על התחייבות, תוך שיושתו עליו 100 שעות של"צ.

12.     בא-כוחו של מערער 3 הוסיף וטען, כי לא בכל יום מזדמן לבית המשפט לחרוץ גורלם של אלה שכה מיטיבים עם החברה. עוד הטעים, כי אין להתעלם מן הקונטקסט שליווה את האירוע נשוא כתב האישום - לא פלילי או שבהתעללות יסודו, אלא רווי בצחוק ובדיחות הדעת, התגרות הדדית של בני-עשרה. אכן - "משחקים כאלה רצוי שלא יבואו לעולם", אך יחד-עם-זאת, אין לשכוח כי בגילאים המדוברים מטושטשים המה הגבולות בין משחק ומעשה קונדס לבין מעשה פלילי אסור. אין, אפוא, לדידו מקום להכתים את מערער 3 באות ההרשעה.

     את טיעוניהם תמכו המערערים באסמכתאות.

13.     המשיבה עמדה על דעתה גם בערעור, כי מין הדין להרשיע המערערים בגין מעשיהם. בתוך כך הוזכר, כי בית משפט קמא כבר בחן את שיקולי הענישה השונים, ובשימו לנגד עיניו את איכויותיהם יוצאות הדופן של המערערים, עדיין ביכר הרשעתם בדין, ולא בכדי. המדובר, אפוא, באלימות הפושה בין בני הנוער, אותה יש למגר ולהוקיע באופן חד-משמעי. הרשעת המערערים באה לצרכי הרתעה, ואין לוותר עליה בעודה רכיב אינטגראלי של הענישה. לפיכך, אין מקום להתערב בהכרעתו של בית משפט קמא ואין אלא להותירה על כנה.

14.     מטעם המשיבה הוגש מכתב מיום 20.6.07, בגדרו נקובה מדיניות הגיוס של מיועדים לשירות ביטחון בעלי רישום פלילי, כמו התייחסות מפקדת הפרקליט הצבאי הראשי לסוגיה, מיום 27.6.07 (מש/1).

15.     לפנינו פרשה חמורה של אלימות, שלמרבה המזל לא הסתיימה בפגיעה קשה בנפש או בגוף. המערערים - נערים עטורי שבחים ומעשים טובים (בטווח גילאים 14-15 במועד הנדון), מצאו עצמם זאת הפעם - לראשונה, מבצעים עבירות אלימות - התעללות, כלפי מתלוננים - קטינים בני 12 ו-13 במועד הנדון, שאת כבודם רמסו וגם ביזו, כאמור בכתב האישום. נתוניהם האישיים של המערערים חיוביים ביותר ומעודדים, כאמור, בין השאר, גם בתסקירי שירות המבחן בעניינם. הללו נטלו אחריות והביעו חרטה על מעשיהם, ניסו ליישב את ההדורים מול המתלוננים בדרכי שלום של צדק מאחה, כולם עוד רחוקים מגיל הבגירות שנים מספר במועד הנדון, שאיפותיהם לעתיד ומעשיהם בעבר - נשגבים ומעוררי הערכה. דא עקא, שמעשים קשים ובלתי מתקבלים על הדעת ביצעו המערערים, והללו אינם אפוא מסתנוורים או נמוגים לנוכח איכויותיהם האישיות הגבוהות. כיצד ומדוע חשכו המאורות ביום 25.6.06, עד כי זנחו המערערים ערכיהם ומורשתם ופנו למלאכת ביזוי והתעללות אלימים, בזעיר אנפין, מבחינתם - אך משחק או משובת נעורים שיצאו מכלל שליטה?

16.     המעשים שביצעו המערערים אינם בגדר קריאת מצוקה או עתירה לעזרה ולקבלת סעד. הללו משקפים - באופן כזה או אחר, קל וחומר לו עסקינן בתופעה כללית, אך אפילו אם נסווגם כיוצאים מן הכלל ונדירים ביותר - תרבות כוחנית אלימה, בגדרה מיוחסת קדושה ל"היררכיה" חברתית על-פי מפתח "אובייקטיבי" של בכורה, לפיה נהנה המבוגר בגילו מזכויות יתר ועליונות על-פני הצעיר ממנו בשנים. חלף היות המבוגר מורה דרך ומופת לדוגמא אישית לצעיר ממנו בימים, הפך הוא, זאת הפעם, לדיקטטור רודה, אלים ומסוכן. אמנם, קטינים המה המערערים ואין לכאורה לצפות מהם לאמות המוסר המחייבות בגירים. ברם, על תקן היותם "מלח הארץ", בני נוער למופת שמעדו אך לראשונה בחייהם, שהדרכה וסיוע לזולת אינם זרים בעולמם, שומה היה עליהם לדעת היטב, ואף מלכתחילה, כי עובדות כתב האישום אינן מתארות משחק מבדח אלא מעשים פליליים אסורים וחמורים. נתונים אישיים גבוהים עשויים, אפוא, להשחיז חרב פיפיות בה אוחזים המערערים, שכן המתיימר לאחוז באמות מוסר גבוהות אינו רשאי להתכחש להן בצר לו, תוך עיוותן, הדחקתן ודחיסתן - כחומר ביד היוצר - לכלל משחק נעורים גרידא. ברי, כי סגולותיהם של המערערים והרקע המשפחתי והחברתי מתוכו צמחו הקנו להם ידיעה צלולה וחד-משמעית כי רע עשו לקורבנותיהם ולא טוב.

17.     ואם לאו תרבות בת קיימא היא, לפנינו למצער מדרון חלקלק ושמנוני ששיפועו הדורסני לעתים נוטל באחת לתהומות המוסר, שם שפלה הרוח. מצבם הנפשי של המערערים וקורבנותיהם במהלך האירוע נשוא כתב האישום - חיובי ושמח כפי הנטען מפי הראשונים (מלווה בצחוק), ספק כך בעיני האחרונים: ראשית - אינו נתון עובדתי אובייקטיבי שניתן לשחזר בדיעבד ביד אמן; ושנית - ממילא כלל אינו רלבנטי לפרשנות המשפטית של הפרשה המעסיקה אותנו כיום. ודוק: בעת חציית גבולות ברורים של מוסר, נוטלת החברה את הזכות והחובה לפרש משמעותה של אינטראקציה אנושית בעין הדין והצדק, בהתעלם מהפרשנות הסובייקטיבית שעוטים עליה הללו שנטלו בה חלק. ידענו גם ראינו מקרים בהם הפך קורבן לאשם בקורותיו בעיני עצמו. ראיות מערער 1 לעניין זה - הודעתו של י.ש. במשטרה ומכתבה של אימו (מע/3, מע/1/3) - אינן הופכות את י.ש. לקורבן מדרגה שנייה.

18.     מן ההלכה הפסוקה בכגון דא למדנו, כי "קטינות אינה יוצרת חסינות מפני הרשעה. שיקולים של הרתעה, מניעה ותגמול עשויים לגבור על השיקול השיקומי, בעיקר לגבי נאשם שביצע עבירות חמורות, והדברים אמורים גם ביחס לנאשמים קטינים, בעיקר נוכח העובדה המצערת כי גיל העבריינות הולך ויורד" (ע"פ 10709/06 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) שם). אין להכביר מילים בעניין זה. נגע האלימות פושה בחברה ומאיים על שלומה ויציבותה. הגלישה מאירוע אלימות "תמים" לעבר אסון ממשי אינה מלווה תמיד בהתרעה רעשנית מספקת שאין להתעלם ממנה. אין אלא לנחש מה עשוי היה לקרות אלמלא הייתה פעילות המערערים מופסקת על-ידי גורם שלישי שהפריע להם בשעת "משחק". תנועה אחת לא צפויה, אי נקיטה במשנה זהירות בקשירת או במשיכת החבלים - מחוסר ידע או בזדון, התרסה או קללה מעוררי תגובה, בתוספת אין ספור התנהגויות אפשריות אחרות בנסיבות העניין, היו עלולים - לחוד ובמצטבר - להניב תוצאות הרות-אסון. ואכן - גיל העבריינות הולך ויורד. נתבקשנו לפסוק לפנים משורת הדין, תוך הטעמת ההיבט האנושי הגלום בפרשה. ברם, לא מצאנו ניצוץ אנושי בכתב האישום, מה גם שלדעתנו שורת הדין ממילא לא מוצתה עם המערערים עד תום.
19.     האם הרשעת המערערים תחבל בסיכוייהם לשרת ביחידות מובחרות בצה"ל? ההלכה הפסוקה כבר התייחסה לא אחת לטענה מזן זה, ולא מצאה בה עילה להימנעות מהרשעה. ודוק: לא מן הנמנע, כי ברבות הימים אף תימחק הרשעתו של פלוני (ע"פ 8927/06 שלומציון אלפסי נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4) 240, 244; ע"פ 4947/05 פלוני ואח' נ' מדינת ישראל, תק-על 2006(3) 3532, 3533; ע"פ 4092/07 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(4) 391, 393, 394; ע"פ 10709/06 פלוני נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(1) 4943, 4946; ובשינויים המחויבים, עת עסקינן בקטין ללא עבר פלילי, שכבר מצוי בתהליך שיקומי הכולל הכנה לגיוס לצה"ל, ראו: ע"פ 2611/90 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(1) 120 , 123-124). לא-זו-אף-זו, המשיבה הגישה ראיה המוכיחה כי למעשה בוחנות רשויות הצבא כל מקרה לגופו ואין, אפוא, נוסחה אפריורית כללית המוחלת על כל המקרים באופן שווה (מש/1).

20.     ואם לגבי הגיוס לצה"ל נקבע, כי "ביטול הרשעה רק כדי לאפשר גיוס לצה"ל הוא משום מעשה מלאכותי, לפיו נדרשת מערכת השיפוט להתאים עצמה לנוקשות בירוקרטית מדומה. אינני סבור שצה"ל לא ידון בבעיה שבפניו לפי שיקולים עניינים ויתעלם מתסקיר שירות המבחן, ואם שירות המבחן ימליץ על גיוסו, חזקה על רשויות הגיוס שיתנו דעתם לכך וישקלו את ההמלצה בחיוב, יהיה אופי ההרשעה, בשעתה, אשר יהיה" (ע"פ 2611/90 הנ"ל), עשויים חששותיהם הערטילאיים של המערערים בהקשר זה להתפוגג כלא היו. מעבר לכך, תקופת הזמן שתחלוף ממועד ביצוע המעשים נשוא כתב האישום ועד לשלב ההכרעה בדבר גיוסם לצה"ל, הנה בלתי מבוטלת, ויהא בה כדי לשפוך אור על רצינות כוונותיהם ולהוכיח שובם לדרך הישר. מסע שיקומי מעין זה וודאי יילקח כלל חשבון אצל רשויות הצבא בטרם יוכרע עניינם, ולכוח הרצון, כידוע, גבול - אין.

21.     חלקו של כל אחד מהמערערים בפרשה וודאי אינו זהה. יחד-עם-זאת, הננו סבורים כי הענישה הזהה שהושתה עליהם מתקבלת על הדעת וסבירה בנסיבות העניין. ברי, כי אין כל אפשרות ריאלית לבודד באזמל מנתחים חלקו המדויק של כל מערער בעשייה העבריינית המשותפת. המדובר במבצעים בצוותא, והקושי האובייקטיבי המסתמן טריוויאלי. טענתו של מערער 2, כי חלקו בפרשה מסתכם בפן המשפטי הטהור גרידא אולי מוצדקת במובן מסוים ומצומצם - באספקלריה של כתב אישום שאינו נוקב בשמו במפורש כמי שאחראי באופן ישיר לעשייה עבריינית מוגדרת. דא-עקא, שכתב האישום מייחס למערערים כולם מעשי קשירה בחבלים של המתלוננים, תחיבת בובות מפרווה לפיהם, והותרתם קשורים למשך דקות ארוכות. כאמור - ייחוס פרטני של מעשים לאינדיבידואל מסוים אינו תמיד מן האפשר, ולדידנו בדין הביט בית משפט קמא על המערערים כיחידה עבריינית אחת. עוד יוסף, כי דרגת הענישה שהושתה על המערערים אינה מן הגבוהות, ועצם הדרישה לעריכת אבחנות מדוקדקות בגדרה לעניין העונש אינה ריאלית ויש, אפוא, לדחותה.

22.     טרם חתימה נעיר, כי באשר להמלצת שירות המבחן שלא להרשיע המערערים, הרי שכידוע בית המשפט כלל אינו מחויב לקבלה, ובטרם יגזור הדין שומה עליו להביא בחשבון, מעבר לאינטרס האישי של המערערים, בין השאר, גם היבטים של שלום הציבור והצורך להגן על קורבנות בכוח ובפועל של מעשי אלימות - קטינים ובגירים, כמו גם שיקולי הרתעה ואכיפה שוויונית (רע"פ 2112/07 X נ' מדינת ישראל, תק-על 2007(2) 535, 537). משכך, בדין ביכר בית משפט קמא שלא לאמץ את המלצות שירות המבחן בעניינם של המערערים, בראותו לנגד עיניו מערך שלם של אינטרסים שיש לאזן ביניהם. ודוק: אינטרס השיקום של המערערים לא נפגע באורח בלתי הפיך או בלתי מידתי, שכן כתם ההרשעה יש ויוסר, והללו חופשיים לעצב גורלם במו ידיהם לו רק יפעלו במרץ ובאמונה לביסוס מעמדם כאזרחים שומרי חוק. אכן, יש באות הרשעתו של קטין משום הטבעת חותם של עבריינות על מצחו. זאת ועוד, להרשעה השלכות פוטנציאליות חמורות על עתידו של הקטין, שיש בהן כדי לסכל הטיפול בו ושיקומו. עם זאת, לא הוכח כי הרשעת המערערים תסגור בפניהם דלתות וחלונות של הזדמנות, או תמנע בעדם מלהשתלב באופן מלא במערכות החיים הסובבות אותם. כמו-כן, התרשמנו כי המערערים לא צפויים להידרדרות מוסרית לעולם הפשע אך בשל הרשעתם, בעוד שכוחה המרתיע - בעיניהם - לא יסולא בפז.

23.      עוד יצוין בשלב זה, כי לאור הערות בית המשפט הצהיר בא-כוחו של מערער 3 לפרוטוקול, כי טרוניותיו האמורות אודות מהלך ההודאה של המערערים במיוחס להם בבית משפט קמא אינן מאמירות כדי חזרה מהודיה (עמ' 4 לפרוט' הדיון מיום 20.9.07). עוד טען, כי מערער 3 ניסה לעצור את נאשם 4 (בבית משפט קמא) מלבצע את המעשים בגינם הורשע, אך ללא הועיל. טענה זאת לא הוכחה במשפט במסגרת שלב ההוכחות, ודינה אפוא להידחות.

24.     לסיכום, להערכתנו, איזן בית משפט קמא נכוחה בין שיקולי הענישה השונים, והגם שהרשיע המערערים וגזר עונשיהם, עשה כן במידת הדין והצדק. הננו סבורים, אפוא, כי מחד-גיסא העבירות שביצעו המערערים חמורות בנסיבותיהן (שחלילה אינן בגדר משחק), וכי מאידך-גיסא ההשלכות השליליות של עונשם על מהלך חייהם אינן ניכרות לעין בגוונים ובעוצמות הנטענים. בנסיבות אלו, לא מצאנו להתערב בפסק הדין של בית משפט קמא כי אם להותירו על כנו - סביר ומאוזן, נתון במתחם שיקול הדעת השיפוטי.

25.     לא מצאנו לקבל הטענה, כי חלף הרשעת המערערים ניתן להגדיל היקף השל"צ שהושת עליהם, לחייבם בפיצוי המתלוננים וכיו"ב. ודוק: השתת השל"צ בהיקף שנקבע הנה מידתית וסבירה, ומכאן שאין כל מקום להתערב בה. לו הייתה המשיבה גם מערערת בעצמה, סביר כי אף המתלוננים היו "זוכים" בפיצוי כספי כלשהו בעבור קורותיהם.



26.     לאור המקובץ לעיל, הננו דוחים בזאת את שלושת הערעורים דנן.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אי הרשעה

  2. ביטול הרשעה

  3. הימנעות מהרשעה

  4. טענת כבר הורשעתי

  5. הימנעות מהרשעת קטין

  6. ערעור הרשעה של תנובה

  7. הרשעת קטינים בפלילים

  8. מותב של שניים והרשעה

  9. הימנעות מהרשעה של קטין

  10. שיקול הדעת של הפרקליטות

  11. הרשעה על יסוד עובדות מוטעות

  12. ערעור על הרשעה בעבירות בניה

  13. חוק מחיקת הרשעות, התשמ"ב-1982

  14. ביטול הרשעה פלילית - אחריות חלקית

  15. איחור במתן הכרעת דין - ביטול הרשעה

  16. דחיית ערעור על הרשעה בבניה לא חוקית

  17. הרשעת אדם שלא היה מיוצג ע''י עו''ד בפלילים

  18. תקנות מחיקת הרשעות (סדרי המחיקה במרשם הפלילי), התשמ''ב-1982

  19. פרטי רישום שלא יירשמו או שלא יימסר מידע עליהם ועבירות שהרשעה בהן לא תפסיק את תקופות ההתיישנות או המחיקה

  20. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון