הרשעה בעבירת שוד

הנאשמים, על פי הנטען בכתב האישום, ביקשו מהמתלונן להסיעם לרחוב גאולה בתל אביב, וכשעצר נהג המונית במקום מבוקשם, החלו הנאשמים להכותו בראשו ובפניו. להלן הכרעת דין בנושא הרשעה בעבירת שוד: הכרעת דין כתב האישום, תשובת הנאשמים וראשית ההליכים: ביום 14.11.06 הוגש נגד הנאשמים כתב אישום ובו יוחסה, לשניהם, עבירה לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין תשל"ז-1977 (להלן:"חוק העונשין"), עבירת שוד בנסיבות מחמירות. על פי עובדות כתב האישום, ביום 12.11.06 בשעה 02.30 לערך, עצרו הנאשמים מונית בה נהג נ.מ. (להלן: "המתלונן" או "נהג המונית") ברחוב שד' ירושלים סמוך לעיר בת ים. נאשם 1 (להלן: "נאשם 1" או "בסין") התיישב במושב הסמוך לנהג המונית ונאשם 2 (להלן: "נאשם 2" או "חרין") התיישב במושב האחורי של המונית. הנאשמים, על פי הנטען בכתב האישום, ביקשו מהמתלונן להסיעם לרחוב גאולה בתל אביב, וכשעצר נהג המונית במקום מבוקשם, החלו הנאשמים להכותו בראשו ובפניו. נאשם 1 לקח כ-100 ₪ שהיו במונית, נהג המונית בנסותו להתגונן מפני המכות שספג, פתח את דלת המונית ונפל יחד עם נאשם 1 אל מחוץ למונית. בשלב זה על פי כתב האישום, נאשם 2 יצא גם הוא מן המונית, קפץ על גבו של המתלונן ולקח מכיסו כ-2,000 ₪. בעשותם כמפורט לעיל, גנבו הנאשמים דבר, תוך שהם מכים אדם, כדי להשיג את הדבר הנגנב וכשבשעת המעשה הם מכים אותו ופוצעים את המתלונן בפנים, בראש ובצלעות. תשובתם של הנאשמים לכתב האישום, באה בשלבים ולאחר דחיות, שבעיקרן נבעו מבקשותיו של נאשם 2 להחליף סניגורים (מטעם הסניגוריה הציבורית), אשר ייצגו אותו במשפטו. בישיבת מענה אחרונה ביום 1.3.07 בטרם החלה שמיעת הראיות בתיק, הודיע ב"כ של נאשם 1, שנאשם זה כופר בעובדות שיוחסו לו וכי אין לנאשם זה טענת "במקום אחר הייתי" (סעיף 152 (ג) לחסד"פ (נ"מ) תשמ"ב - 1982 (להלן: "חסד"פ"). ב"כ של נאשם 2, הודיעה על כפירתו של נאשם זה, במיוחס לו בכתב האישום. לגירסתו של האחרון, הוא אכן נסע במונית וישב במושב האחורי בה. הוא נמנם במושבו וכשהתעורר עקב ויכוח שהתפתח בין נאשם 1 ונהג המונית, עצירתה ויציאתו של נאשם 1 מהמונית, משלא ידע את סיבת העימות, הוא כעס מאוד על נאשם 1 ואף הביע פיזית את כעסו, אם כי לא תקפו. הנאשם, כך סניגוריתו, לא עבר את העבירה המיוחסת לו. בישיבת ההוכחות הראשונה ביום 8.3.07 ולאחר שבהסכמת ההגנה, הגישה התביעה תיק מוצגים מוסכמים (ת/1 - ת/21) וראיות חפציות ובהן תיק, כסף ופרטי לבוש מוכתמים בדם שנתפסו ברשות הנאשמים (ת/22 - ת/31), הודיע ב"כ של הנאשם 1 לבית המשפט, שהנאשם בסין מודה בכתב האישום, אך במה שיוחס לו בלבד. באשר לחרין נאשם 2 היה במונית, אך הוא מקבל את גירסתו של האחרון שלא נטל חלק במעשה נשוא כתב האישום. הוא עצמו מודה שלקח כ-100 ₪ שהיו במונית, הוא היכה את המתלונן כמיוחס לו, אך אינו יודע מה עשה הנאשם 2. הוא, נאשם 1, זה שהיכה ושדד את המתלונן. כעמדת התביעה, בית המשפט המשיך בשמיעת הראיות בתיק כנגד שני הנאשמים. הנאשמים ניהלו משפטם בהיותם נתונים במעצר עד תום ההליכים המשפטיים. עדי התביעה התביעה העידה, לאור הסכמת ההגנה להגשת מירב הראיות בכתב כראיות לתוכנן ללא צורך לחקור עדים, שני עדים. המתלונן, נהג המונית, נתן מרקוביץ, העיד כי הנאשמים עצרוהו בשד' ירושלים ביפו ובקשו שיקחם לרחוב גאולה בתל אביב. לשאלתו להיכן ברחוב גאולה, השיבו באופן שהבין שעליו לקחתם לכתובת שברחוב גאולה 10, פינת רחוב הירקון. משהגיעו לשם, נאמר לו לסוע למעלה רח' גאולה והוא עשה כבקשתם. זאת עשה לבקשתו של הנאשם 2 (עמ' 7 לפר' יום 8.3.07 שורות 20-22). בנוסעו ברחוב גאולה "הבחור מאחורה נתן מילה ברוסית שלא הבנתי. זה שמקדימה התחיל פתאום לתקוף: מכות בראש, חזקות. זה מאחורה הרגשתי שמושך אותי מהצוואר וקופץ עלי" (עמ' 7 מש' 23) בהמשך פרט את אופן תקיפתו ונטילת כספו. בחקירתו הראשית, משנשאל בעמ' 9 לפרוטוקול ישיבת יום 8.3.07, העיד נהג המונית, כי נאשם 2 לא נמנם הוא (הנהג) דיבר איתו (שורות 17-20) דווקא נאשם 1 שישב במושב הקידמי "עשה קול של נחירות". בתשובתו לב"כ נאשם 2, עומת המתלונן עם דבריו באמרתו בחקירה, כי לנאשם 2 צלקת או כתם על המצח או הלחי, שאינם מופיעים בפניו של נאשם 2, אלא בפני נאשם 1 והשיב, כי "אולי לא ראיתי טוב" (עמ' 10 ש' 12). כן אישר כי לא הבין את המילה שאמר נאשם 2, שפתחה את ארוע השוד, אך עמד על כך שהיא נאמרה "בטון של לתקוף... זה נשמע כמו פקודה... כאילו אמר לתקוף" (עמ' 10 מש' 20). לשאלת ב"כ נאשם 1 בחקירה הנגדית, אמר המתלונן כי אינו בטוח מי לקח מכיס מכנסיו האחורי את ה-2,000 ₪ ובחקירה החוזרת לתובעת באותו עניין אמר "חשבתי שאולי זה שישב מאחורה לקח. אני כעת לא בטוח... לא זוכר בדיוק" (עמ' 11 מש' 25). בחקירה החוזרת משנשאל לתקיפתו אמר "זה שמקדימה, אגרופים בראש חזקים. זה שמאחורה מנסה למשוך אותי". עד התביעה השני, היה עד ראיה לחלקו של הארוע. העד יוסי לוי נסע בשעת הארוע נשוא כתב האישום במכוניתו אחרי המונית, כשהבחין שהיא מזגזגת ולפתע "נכנסה באוטו" (עמ' 2 לישיבת יום 28.3.07 מש' 10). בשלב זה הבחין העד ש "מהדלת האחורית של הנהג מונית יצאו שני חבר'ה והלכו מכות על הכביש. הם יצאו והלכו מכות. ברגע שיצאתי הם התחילו לברוח לכיוון יפו ברחוב הכובשים. הגעתי וראיתי את הנהג מונית שותת דם....". לשאלת התובעת ובית המשפט סיפר העד עוד, כי ראה שטרות כסף שאינו יכול להעריך את כמותם מפוזרים במונית, מוכתמים בדם, אותם אסף המתלונן והניח בבגאז' הרכב (עמ' 2, 3) ותאר את שני האנשים שהתקוטטו ביניהם באופן המתיישב עם תאורם של שני הנאשמים (עמ' 3 ש' 18, 19). בחקירתו הנגדית הודגש לשאלת ב"כ נאשם 2, כי הנאשמים יצאו מהדלת האחורית שמאלית של הרכב "הלכו מכות אחד עם השני" וברחו משם ביחד (עמ' 4 לפרוטוקול). עדי ההגנה שני הנאשמים העידו להגנתם, אם כי, נאשם 1 העיד בעיקר להגנתו של נאשם 2. נאשם 1 העיד, כי נפגש עם נאשם 2 בטיילת בבת-ים שתו והשתכרו והחליטו אחר כך לסוע לתל אביב. בגבול יפו בת ים עצרו את המונית וביקשו לסוע לרח' גאולה בתל אביב, בתחילה לכתובת מס' 10 ואז שינה הוא את דעתו, התנפל על נהג המונית והכה בו, הוציא כספים מהקופה, כסף קטן. נהג המונית קפץ מהמונית וצרח, צרחות שהעירו את חברו נאשם 2, אשר יצא מהמונית והיכה בו (הנאשם 1) פעמיים סטירות או מכות. לשאלת ב"כ נאשם 2 השיב, שנאשם 2 לא היה שותף לתכנון השוד ושהוא כלל לא ידע על מעשיו שלו. לשאלות התובעת השיב, שהכסף שנמצא על נאשם 2 משנעצרו, היה כספו אותו החזיק עוד טרם הארוע (עמ' 7 מש' 4) ולא ידע להשיב מדוע באמרתו ת/1 ש/ 96 אמר שנתן כסף שנגנב לנאשם 2, אך אח"כ אישר כי אכן נתן כסף שדוד לנאשם 2, זאת עשה לאחר שברחו ( עמ' 9 ש' 17). לדבריו, נאשם 2 דיבר עם נהג המונית רק כשעלו אליה. אחר כך, נאשם 2 נרדם והוא זה שדיבר בלבד ורק כשהנהג התחיל לצאת מהמונית, חברו התעורר. באמרתו של נאשם 1 בחקירה (ת/1) אשר נגבתה ממנו כ-6 שעות לאחר הארוע נשוא כתב האישום, הכחיש תחילה קשר לארוע (ראה גם גירסא דומה בת/6 ות/4 דוחות רס"ר אמנו אהרון), אך שינה עמדתו בעמ' 3 לאימרה משורה 69 (לאחר תשאול בעל"פ בלתי מתועד - כשל חקירתי קשה כשלעצמו), עת מסר גירסא דומה לזאת עליה העיד בבית המשפט. כלומר, הוא תקף ושדד את נהג המונית "סרגיי (נאשם 2 - ר.ב.י.) שום דבר לא עשה הוא היה יושב מאחורה במונית" (ש' 86 לאמרה), לא לקח כסף מהנהג "לא אני הבאתי לו מהכיס שלי" (ש' 96 לאימרה), לא תקף הנהג (ש' 99,100 לאימרה) "פתאום בא לי בראש" (ש' 104 לאמרה). נאשם 2 בעדותו בבית המשפט היה נאמן לתשובתו לאישום, אף לאימרותיו בחקירה אליהן אתייחס בהמשך. לדבריו נפגש עם נאשם 1, שתו בטיילת בבת- ים, החליטו לסוע לתל אביב, הוא עצר מונית ביקש לסוע לתל אביב הוא עצר מונית ביקש לסוע לרחוב גאולה 10 ובנסיעה נרדם. לדבריו בחקירה הראשית, הוא התעורר מהצרחות והרעש (עמ' 18 ש' 16 לישיבת יום 28.3.07), המונית היתה ריקה וכשיצא ממנה, ראה את נאשם 1 שרוע על הריצפה, הנהג היה על הארץ וראה אותו "שכולו דם". כך ראה גם פגיעה בפניו של נאשם 1, הבין שקרה משהוא, אך לא מה קרה ונתן כמה "פליקים" לנאשם 1, שהתחיל לרוץ והוא רץ אחריו. בחקירתו הנגדית לשאלות התובעת חזר על גירסתו באופן דומה והוסיף, כי רק לאחר שהגיעו לבית החייל (המקום אליו ברחו) ונאשם 1 רחץ פניו וחזר לעצמו, סיפר הוא לו מה ארע (עמ' 23 מש' 6). לאחר שנודע לו מה קרה מפיו של נאשם 1, לגירסתו (עמ' 30 מש' 24 וכן עמ' 31 מש' 27) קבל ולקח כסף שנשדד מהמתלונן, כסף קטן לרכישת סיגריות. באימרותיו של נאשם 2, כבר אמרתו הראשונה הספונטנית עת נעצר טען הוא, כי התקוטט עם נאשם 1 (דוח ת/6 של סמ"ר אהרון עמ' 2 ש' 5), באמרתו ת/2א מיום 12.11.06 שעה 06.13 טען שאינו זוכר דבר מן הארוע (גביית האמרה הסתיימה כאשר הנאשם נרדם, שורה 27 לאמרה). באמרתו ת/3א בעמ' 3 ש' 4, חזר על דבריו כי התקוטט עם נאשם 1. באמרה זו חזר על כך, שאינו זוכר מה קרה בארוע, אף שהוטח כלפיו על ידי החוקר שנאשם 1 הודה, כי שדד את נהג המונית יחד איתו (טענה שעובדתית לא היתה נכונה - באשר להודאת נאשם 1) המשיך לטעון שאינו זוכר מאום ממה שקרה אחר שעצרו המונית ועלו עליה. ראיות נוספות להן חשיבות להכרעה במחלוקת א. בית המשפט, כאמור, קבל בהסכמת ב"כ הצדדים תיק ראיות ובהן בנוסף לאמרות וראיות נוספות שאזכרו לעיל, ראיה על כך שכשנעצר נאשם 2 "על גב ידו הימנית והשמאלית חתכים שונים עם כתמי דם" ( דוח ת/6 עמ' 1). הנאשם 2 בתשובותיו בחקירתו הנגדית, הכחיש קיומן של הללו ובודאי לא יכול היה להסבירם (עמ' 30 ש' 5). ב. כך גם עולה מת/14 חוות דעת מומחה להשוואת D.N.A , שבמעיל שחור שנתפס בתיק שנשא נאשם 1 נמצא דם התואם את פרופיל ה-D.N.A של נאשם 2. נאשם2 טען בעדותו שעסקינן אומנם במעיל שלו, אך שנאשם 1 לבשו בעת הארוע (עמ' 30 לעדותו מש' 6). ג. על פי ת/6, דו"ח המעצר של הנאשמים, נתפס על נאשם 1 כסף מזומן מוכתם בדם שטר של 20 ₪ ובמטבעות בסך 95 ₪. בכיסיו של נאשם 2 נתפסו מטבעות בסכום כולל של 66.65 ₪. ד. נאשם 2 נעצר כאשר הוא לבוש, בין היתר, ג'קט שחור. דיון בפני בית המשפט ניצבות להכרעה שתי מחלוקות עקריות בהן עליו להכריע, וההכרעה בהן תוביל לתוצאה חשובה אחת והיא: האם נאשם 2 דינו הרשעה או זיכוי מביצוע עבירת השוד בה הוא מואשם יחד עם נאשם 1. המחלוקת האחת היא האם אכן כגירסת נאשם 1, הוא זה אשר ביצע לבדו ולא בצוותא חדא עם נאשם 2 את השוד והאחרת, האם אכן כטענת נאשם 2, לאחר שעצר המונית ועלה עליה עם חברו, נמנם או נרדם ולא נטל כל חלק בארוע. לכאורה, בחינת עדותו של נהג המונית, בודאי החקירה הראשית, צריכה להוביל למסקנה שנאשם 2 נטל חלק בארוע ואולי אף היה יוזמו. לעדות נהג המונית כפי שציינתי לעיל (עמ' 8-7 לישיבת יום 8.3.07) כאמור, נפתח הארוע בדרישתו של נאשם 2 להמשיך ולסוע לכיוון רח' גאולה 33, ואח"כ אמירתו בלשון פקודה ברוסית. בעמ' 9 לעדותו אמר במפורש שנאשם 2 לא נמנם, הוא (הנהג) פעמיים הסתובב אחורה ודיבר עימו. וגם כפי שצוטט לעיל עשה פעולות. אלא, שחקירתו הנגדית ואף החוזרת של עד זה, היה בה לערער את הבטחון שניתן לתלות בעדותו, הן במישור מהימנותה והן במישור הדיוק שבה. כך הדבר לאור העובדה שאישר שיתכן שהתבלבל באשר לעובדה שזה שישב מאחורה (נאשם 2) היתה בפניו צלקת בולטת. כך בעניין השאלה האם הבין את שאמר הנאשם שישב מאחור ברוסית, כך תשובתו לתובעת בחקירה החוזרת כי את המכות, האגרופים, קיבל מנאשם 1 ואילו "זה שמאחורה מנסה למשוך אותי". ברור שהעד לא ראה מה עשה פיזית הנאשם 2 שישב מאחור, ונסיון המשיכה עליו דיבר הינו מעשה שהרגיש וספק רב, אם יכול היה לדעת מי מבצעו מבין שני הנאשמים. כך מתערערת עדותו של נהג המונית לגבי נאשם 2, באמירתו לב"כ נאשם 1 (עמ' 11 משורה 12), בניגוד למצויין בכתב האישום, שאין הוא יכול להגיד בבטחון מי נטל מכיסו האחורי כ-2,000 ₪. חקירתה החוזרת של התובעת בעניין זה, לא היה בה להבהיר התמונה, באומרו שאינו בטוח מי לקח את ה-2,000 ₪, אם כי חשב בתחילה שזה נאשם 2. מעבר לכך ובעיקר, עולה קושי לעדותו של המתלונן מעדותו של ע"ת 2 יוסי לוי, עד זה, עד שלא היה לו כל עניין בתוצאות המשפט, עד אובייקטיבי וחסר פניות לחלוטין, עד תביעה יש לזכור, שראה את נהג המונית אוסף כסף בשטרות שלא יכול היה להעריך את כמותן, אך דיבר על מאות שקלים, ומניחו בבגאז' המונית. נושא זה כך נראה, לא נבחן כלל בחקירה ויש לציין שסכום כזה לא נמצא על הנאשמים ואף לא נטען ע"י התביעה כי הספיקו להחביא שלל זה. עדות זאת של יוסי לוי יש בה, כדי לערער חלקים באמינותה של עדות הנהג ומחייב זהירות בה, שמא יש לו עניין להעצים הארוע גם על ידי שיתופו של נאשם 2 בו, או לחלופין בהינתן שעסקינן בארוע שמשכו זמן קצר, שייחס לאחד מהנאשמים מעשה של חברו. חשוב לציין עם זאת, שבודאי שורשי עדותו של נהג המונית אמת הם, ארוע השוד התרחש, הוא הותקף ונפצע, כסף נגנב ממנו, לאלו הרי אף אין מחלוקת ואף באו להן ראיות אובייקטיבית כתעודת רופא, סימני דם ועוד. עדותו של יוסי לוי חשובה לקביעת ממצאים בעניין נוסף ואף מכריע יותר. לעדותו, כאמור, הבחין ששני הנאשמים ביוצאם מן המונית "הלכו מכות על הכביש". עדות זאת שמסר בבית המשפט, מסר מיד בתיחקור בשטח לסמ"ר עיני (ת/8א) באומרו לו "הבחין בשני חשודים יוצאים מהמונית... הם התחילו לריב בינהם וברחו לכיוון רח' הכובשים...". עדות זאת של יוסי לוי משתלבת ומחזקת את גירסת נאשם 2 שטען כך, כבר בגירסתו הראשונית לרס"ר אמנו אהרון (ת/6 - עמ' 2 ש' 4-5) ואח"כ בת/3 א עמ' 3-4. עמדת התביעה בסיכומיה לעניין זה, שגירסת הקטטה היא כבושה, אינה נכונה. הכאתו של נאשם 2 את נאשם 1, שאושרה בעדות נאשם 2 ובעדות נאשם 1 על דוכן העדים, אינה יכולה להתיישב עם גירסת התביעה שהשניים יחדיו שדדו את נהג המונית ולפחות יכולה לערער אותה בבחינת הטלת ספק סביר בה. בהעלאת השאלה מה היה להם לנאשמים לריב ביניהם אם שדדו יחדיו את המתלונן. אומנם נכון, הנאשם 2 הכחיש קיומן של שריטות על גב כפות ידיו (ת/6), למרות קיומה של ראיה על כך, אך קיומה של עובדה זאת, אין בה להוסיף לעמדת התביעה משלא ניתן על פי עדות המתלונן, או ראיות אחרות, להראות ששריטות אלו התרחשו בעת השוד וכתוצאה ממנו, אין בעדות הנהג דבר שיסביר אותן שריטות על ידי נאשם 2. באשר לג'קט השחור ועליו כתמי דם של נאשם 2 וגם של נהג המונית, לאור העובדה שנאשם 2 נעצר לובש ז'קט שחור, אין כל בטחון, כי הוא זה שלבש מעיל זה בעת הארוע ולא נאשם 1, והעובדה שגם דמו נמצא עליו, אין בה כדי לחזק הראיות על השתתפותו בשוד. באשר למטבעות הכסף ועליהם כתמי דם שנמצאו בכיסו של נאשם 2, משקיבל אותם מנאשם 1, ובהינתן העובדה שניתז דם רב במונית (דמו של המתלונן), אין בעובדה זאת כדי להחמיר מצבו של נאשם 2. לזכות גירסתו של נאשם 2 עלי לזקוף את אמוני בגירסתו על דוכן העדים, לא מצאתי דברי שקר או אף סתירות ופריכות בענינים של ממש בעדותו של עד זה על דוכן העדים. גירסתו בעיקרה הגיונית אפשרית ונמצאה אמינה. תשובותיו לשאלות שנשאל היו ענייניות, אותות האמת שעלו מעמידתו על דוכן העדים לא הצביעו על היותו עד שקרן. האפשרות כי נרדם בעת הנסיעה במונית, מתיישבת עם העובדה ששעות ספורות אח"כ, נרדם תוך מתן אמרתו לחוקר (ת/2א) ועם גירסתו כי שתה לשוכרה, שאף היא מתאשרת בת/2א שורה 27 (נודף ממנו ריח חריף של אלכוהול). כאמור גירסת הכאתו של נאשם 2 את נאשם 1, מיד אחרי השוד, היתה קהורנטית ונטענה ספונטנית עם מעצרו. אף עדותו של נאשם 1 בבית המשפט ולמעשה כבר מהשלב המוקדם של חקירתו, כי את הפשע ביצע הוא לבד, יש בה לתמוך בגירסת נאשם 2. אפשר אומנם שמניעו לגירסתו זאת הוא רצון לעזור לחברו, אך אין לדחות בקש את האפשרות שאמת בפיו בעניין זה. עדותו בעניין זה בבית המשפט, אף כי התרשמתי שאכן הוא מבקש לעזור לחברו בכל דרך, לא מצאתי לדחות כבלתי אמינה או מהימנה ובודאי לא אוכל לקבוע, שאין בה אף לעורר ספק סביר שמא נכונה עמדת נאשם 2. סימן אמת נוסף שמצאתי בעדותו של נאשם 2 על דוכן העדים, נמצא בכך שהודה שנטל מחברו כספי השוד, לאחר שידע כבר לגירסתו, כי חברו שדד ובכך שסייע בידו בחיפוש בגדים להחלפה בבית החייל. יכול היה לשקר ולהכחיש גם ידיעה על ביצוע השוד אח"כ ולא עשה כן. אין דברי באשר לקבלת גירסתו של נאשם 2, כקביעה שדבריו אמת וכי לא תיתכן עמדת התביעה, אלא שעסקינן במשפט פלילי, בו נטל השכנוע על התביעה להוכיח מעבר לספק סביר את אשמת הנאשם. כנאמר בע"פ 10596/03 גרגורי בשירוב נ' מדינת ישראל תק-על 2006 (2), 3068. "המחוקק קבע בפלילים כלל, המתבטא בסעיף 34,כב לחוק העונשין... ולכן נקבעו במשפט הפלילי קריטריונים יחודיים ומחמירים בעניין חובת ההוכחה ומידתה ... שכן מוטב שעבריין ייצא זכאי בדינו מאשר יורשע למרות שנותר ספק סביר באשמתו". כך שבוודאי מקום והספקות הסבירים עולים מראיות התביעה עצמן, כמו ההבדלים המשמעותיים שבין גרסאות הנהג ויוסי לוי. הספק נובע מראיות המלמדות אפשרות סבירה, כי גירסת הנאשם 2 על כך שלא היה שותף למעשה השוד, יש לה בסיס מאומת בראיות. הקביעות ומשמעותן לנאשם 1 הנאשם 1 הואשם בעבירה על פי סעיף 402(ב) לחוק העונשין. אף אם לא הוכיחה התביעה, כי מעשה השוד נעשה בצוותא חדא עם נאשם 2, כלומר "שהיה בחבורה", הרי הנאשם 1 הודה כי גנב דבר (כ-115 ₪) מנהג המונית ובשעת המעשה, ביצע בו מעשה אלימות של מכות ואגרופים, כדי להשיג את הדבר הנגנב, או כדי להתגבר על הנהג. משהוכה ומשנפצע הנהג כאמור בעדותו וכנלמד מהראיות ת/9א (הדם שניגר) ובמסמכים הרפואיים ת/20, ת/21, חתך בראשו, נפיחות בקרקפתו ועוד, הרי הוכחו כל היסודות העובדתיים והנפשיים לצורך הרשעתו בעבירה בה הואשם ולכן יורשע בה. הקביעות בעניינו של הנאשם 2 עולה ומשתזר, כי מלפני בית המשפט קיים ספק סביר, האם נאשם מס' 2 היה שותף למעשה השוד מבחינת ביצוע יסודותיה העובדתיים של העבירה ואם כלל היה מודע לביצועה, עובר לביצועה ובשל כך יזוכה מעבירה זאת. עם זאת, הנאשם 2 הודה, על דוכן העדים, כי קבל לידיו מכספי השוד, תוך שהוא מודע לכך משנאמר לו הדבר על ידי נאשם 1, שעסקינן בכספים שנשדדו מהנהג, משמע איך הושגו. בכך הודה הנאשם 2, כי ביצע מעשה המשכלל יסודותיה העובדתיים והנפשיים של עבירה על פי סעיף 411 לחוק העונשין, קבלת נכסים שהושגו בפשע. סעיף 184 לחסד"פ מקנה לבית המשפט סמכות שבשיקול דעת, להרשיע נאשם בעבירה על פי עובדות שלא נטענו בכתב האישום, מקום שאשמתו של הנאשם בה תתגלינה מהעובדות שהוכחו לפניו. התנאי להרשעה על פי סעיף 184 לחסד"פ "ובלבד שניתנה לנאשם הזדמנות סבירה להתגונן". בע"פ 63/79 ציון עוזר נ.מדינת ישראל פד"י לג(3), 606 עמד בית המשפט העליון מפי השופט ברק על התנאים להפעלתו של סעיף 184 לחסד"פ, התנאי הטכני דיוני והתנאי המהותי. לתנאי הטכני, הראיות לעבירה החדשה, הובאו לבית המשפט בהסכמה, אף הנאשם עצמו הודה על דוכן העדים במעשה, הנאשם לא יופתע אם יורשע בעבירה זאת, משהועלה הדבר על ידי בית המשפט במהלך הדיונים ואף סניגוריתו של הנאשם התייחסה לעניין בסיכומיה. הנאשם 2 היה מודע לכך שכספי השוד מוכתמים בדם נמצאו בכיסו, ידע שעובדה זאת נטענת על ידי התביעה כראיה לחובתו - מכח ה"חזקה התכופה". בחקירתו בבית המשפט הסביר מדוע נטל הכסף ולצורך מה (לרכישת סיגריות), לא היה באפשרותו לו הואשם מלכתחילה בעבירה זאת, לפתח קו הגנה כזה שהיה מונע הרשעתו בה. ממילא יכלה סניגוריתו של נאשם 2 בחקירה חוזרת לעדותו, להציג לבית המשפט הסבר בלתי מפליל לאחזקתו בכסף זה, כך בוודאי בסיכומיה. הנני, איפוא, מרשיע הנאשם 2 בקבלת כסף במעות שסכומם אינו ידוע, אך נופל מסכום של 65.65 ₪ שנמצאו על הנאשם, ביודעו שהללו הושגו בשוד המונית על ידי הנאשם 1. הנאשם 2, איפוא, מזוכה מעבירת השוד בנסיבות מחמירות, אך מורשע בעבירה לפי סעיף 411 לחוק העונשין. נאשם 1 כאמור מורשע בעבירה בה הואשם, עבירה בניגוד לסעיף 402 (ב) לחוק העונשין. משפט פליליהרשעהשוד