הגשת ראיות באיחור משפט פלילי

סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982 מסמיך את בית המשפט להתיר הבאת ראיות נוספות גם לאחר שבעלי הדין סיימו את הליך הבאת הראיות, מקום בו בית המשפט ראה צורך בכך.

כאשר סיימו בעלי הדין הבאת ראיותיהם, רשאי בית המשפט, אם ראה צורך בכך, להורות על הזמנת עד - ואפילו כבר נשמעה עדותו בפני בית המשפט - ועל הבאת ראיות אחרות, אם לבקשת בעלי דין ואם מיזמת בית המשפט.

סמכות בית המשפט להתיר הבאת ראיות נוספות משתרעת על פני כל התקופה בה מתנהל המשפט בפני הערכאה הדיונית, לרבות בשלב שלאחר מתן הכרעת הדין ובטרם ניתן גזר הדין.

היינו - כל עוד לא ניתן גזר הדין (שרק אז מסיים בית המשפט מלאכתו), מוסמך בית המשפט, במקרים המתאימים, לבטל את הכרעת הדין ולהורות על שמיעת הראיות הנוספות.

להלן החלטה בנושא הגשת ראיות באיחור משפט פלילי:

החלטה

בקשה להתיר העדתו של עד הגנה נוסף לאחר שניתנה כבר הכרעת הדין.

רקע
1.     ביום 26.10.05 הסיע המבקש (להלן - "הנאשם") שני מחבלים מג'ת לשוק בחדרה. אחד המחבלים, חסן אבו זיאד (להלן: "המחבל המתאבד") ירד בשוק, והשני (להלן: "קשוע"), שתפקידו היה ללוות את המחבל המתאבד, נשאר ברכבו של הנאשם ונסע עמו בחזרה לג'ת. זמן קצר לאחר שהמחבל המתאבד ירד מרכבו של הנאשם, הוא ביצע פיגוע התאבדות בשוק בחדרה בו רצח 6 אזרחים ישראלים, ופצע עשרות אזרחים נוספים.

2.     בגין חלקו בהסעת המחבלים לשוק בחדרה, הוגש נגד הנאשם כתב אישום המייחס לו מקרים רבים של סיוע לרצח, סיוע לניסיון לרצח וכן סיוע לגרימת חבלה בכוונה מחמירה.

3.     הנאשם כפר בכל האישומים שיוחסו לו. תחילה, הכחיש כל קשר להסעת המחבלים, אך במהלך הדיונים הודה כי הוא זה אשר הסיע את המחבלים מג'ת לחדרה, הוריד את המחבל המתאבד בשוק, והסיע את קשוע בחזרה לג'ת. כן הודה כי נקט באמצעים שונים שנועדו למנוע את תפיסת המחבלים על ידי כוחות הביטחון והמשטרה. עם זאת, הנאשם כפר באישומים וטען כי הוא לא ידע שהוא מסיע מחבלים וטען שהוא חשב בתום לב כי הוא מסיע פועלים השוהים בארץ בנגוד לחוק בדרכם לעבודה בחדרה.

4.     נוכח העובדות בהן הודה הנאשם, הצטמצמה המחלוקת בפנינו לסוגיית קיומו של היסוד הנפשי הנדרש להרשעה בעבירות בהן הואשם הנאשם, קרי - מודעותו למטרת הנסיעה שביצע מג'ת לחדרה.

5.     במהלך ניהול המשפט הונחו בפנינו הודעותיו של קשוע במשטרה ובשב"כ, ומהן עלה כי הנאשם היה מודע למטרת הנסיעה. בהודעות אלה מסר קשוע כי סמוך לתחילת הנסיעה מג'ת לחדרה הבין ממנו הנאשם כי הוא מלווה מחבל מתאבד בדרכו לביצוע פיגוע. כן מסר קשוע על חילופי דברים נוספים בנושא זה בינו לבין הנאשם המלמדים באופן ברור על מודעות הנאשם למטרת הנסיעה.

בניגוד לאמור לעיל, בעדותו בבית המשפט, הרחיק קשוע את הנאשם מכל קשר לפיגוע וטען כי הנאשם לא ידע על מטרת הנסיעה. עוד העיד קשוע כי בהודעותיו במשטרה ובשב"כ הוא העליל על הנאשם מתוך מטרה להתנקם בו מאחר וסבר כי הוא הסגיר אותו לידי כוחות הביטחון.

6.     במהלך עדותו הוכרז קשוע עד עויין והמאשימה ביקשה להעדיף את אימרותיו במשטרה ובשב"כ על פני עדותו בבית המשפט, לפי סעיף 10 א' לפקודת הראיות (נוסח חדש), תשל"א-1971.

הכרעת הדין

7.     ביום 17.10.2007 הרשענו את הנאשם בכל האישומים שיוחסו לו בכתב האישום. קבענו כי הנאשם היה מודע למטרת ההסעה ולכך שמעשיו מסייעים לביצוע פיגוע. העדפנו את הודעותיו של קשוע במשטרה ובשב"כ על פני עדותו הבלתי מהימנה בבית המשפט, וכן מצאנו חיזוקים שונים בחומר הראיות להודעותיו של קשוע, אשר הצביעו על מודעות הנאשם לטיב ומטרת ההסעה.
הבקשה דנן

8.     בשלב הנוכחי, לאחר מתן הכרעת הדין, מבקש הנאשם לאפשר לו להעיד את אבו חליל וג'יה כעד נוסף מטעמו (להלן: "העד"). לטענתו, עד זה הינו אחד ממפעיליהם של קשוע והמחבל המתאבד, והוא יכול להעיד על הדברים הבאים:

א.      כי ההוראה שניתנה לקשוע הייתה שלא למסור למסיע (הנאשם) מהי מטרת הנסיעה;
ב.      כי קשוע התוודה בפניו שבחקירתו בשב"כ ובמשטרה הוא שיקר ביחס למודעות הנאשם למטרת הנסיעה, וזאת, משום שסבר כי הנאשם הוא שהפליל אותו, ובשל כך, רצה לנקום בו.

9.     לטענת הנאשם, עדותו של העד נוגעת לסוגיה המרכזית השנויה במחלוקת - מודעתו למטרת הנסיעה, ולפיכך, יש להדרש לה לשם עשיית צדק ולמניעת עיוות דין. לטענתו, עדות זו מקעקעת את מהימנות הודעותיו של קשוע במשטרה ובשב"כ, ועולה בקנה אחד עם עדותו בבית המשפט - לפיה הוא לא היה מודע למטרת הנסיעה. בנוסף, לטענתו, עדות זו מטילה ספק גם ביתר הראיות המהוות חיזוק לאימרותיו המפלילות של קשוע.

10.     המשיבה מתנגדת לבקשה. לטענתה, עדות העד אינה מהימנה ואין לקבלה. עוד לטענתה, אין הסבר בפי הנאשם מדוע לא ביקש להעיד את העד במהלך המשפט ובמועדים המיועדים לכך, ואף מטעם זה יש לדחות את בקשתו.

לגוף הבקשה, טוענת המשיבה כי אין בכוחה של עדות העד כדי לשנות את תוצאת הכרעת הדין, אף אם העדות תתקבל כמהימנה. לטענתה, אין בעדות העד כדי לסתור את האפשרות המתקבלת על הדעת שקשוע הפר את ההנחייה שקיבל, אם בכלל קיבל הנחיה כאמור. עוד לטענתה, אין חדש באמירתו לכאורה של קשוע לעד כי שיקר בהודעותיו במשטרה ובשב"כ, שכן כך גם העיד קשוע בבית המשפט, ובית המשפט קבע כי אמירות אלה אינן מהימנות. לפיכך, אין בעדות הנוספת כדי לקעקע את העדפת הודעותיו של קשוע במשטרה ובשב"כ על פני עדותו בבית המשפט.
יתרה מכך, לטענת המשיבה, הכרעת הדין התבססה לא רק על הודעותיו של קשוע אלא על אדנים נוספים, ביניהם, התנהגות הנאשם לאורה למד בית המשפט על המודעות שלו למטרת הנסיעה, וכן קביעת בית המשפט כי עדות הנאשם הייתה בלתי מהימנה.

דיון

11.     נקדים ונאמר כי דין הבקשה להדחות.

ככלל, על נאשם לזמן את עדיו ולהניח את מלוא ראיותיו בפני בית המשפט במסגרת פרשת ההגנה ועד לסיום ההליך המיועד להבאת ראיותיו.

עם זאת, סעיף 167 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב - 1982 (להלן: "החסד"פ") מסמיך את בית המשפט להתיר הבאת ראיות נוספות גם לאחר שבעלי הדין סיימו את הליך הבאת הראיות, מקום בו בית המשפט ראה צורך בכך. ראו:

"סיימו בעלי הדין הבאת ראיותיהם, רשאי בית המשפט, אם ראה צורך בכך, להורות על הזמנת עד - ואפילו כבר נשמעה עדותו בפני בית המשפט - ועל הבאת ראיות אחרות, אם לבקשת בעלי דין ואם מיזמת בית המשפט".

12.     סמכות בית המשפט להתיר הבאת ראיות נוספות משתרעת על פני כל התקופה בה מתנהל המשפט בפני הערכאה הדיונית, לרבות בשלב שלאחר מתן הכרעת הדין ובטרם ניתן גזר הדין (ע"פ 5874/00 לזרובסקי נ' מדינת ישראל פ"ד נה (4) 249, 254 (2001); להלן: "פסק דין לזרובסקי").

היינו - כל עוד לא ניתן גזר הדין (שרק אז מסיים בית המשפט מלאכתו), מוסמך בית המשפט, במקרים המתאימים, לבטל את הכרעת הדין ולהורות על שמיעת הראיות הנוספות.

13.     נציין כי ההזדמנות להביא ראיות נוספות אינה נחסמת לחלוטין גם לאחר מתן גזר הדין, שכן גם בית המשפט שלערעור רשאי להתיר הבאת ראיות נוספות או להורות על שמיעת ראיות נוספות על ידי הערכאה הדיונית (סעיף 211 לחסד"פ); ובמקרים מיוחדים, ניתן להביא ראיות נוספת אף חרף קיומו של פסק דין חלוט, במסגרת משפט חוזר, בין היתר כאשר "הוצגו עובדות או ראיות, העשויות, לבדן או ביחד עם החומר שהיה בפני בית המשפט בראשונה, לשנות את תוצאות המשפט" וכן "נתעורר חשש של ממש כי בהרשעה נגרם לנידון עיוות דין" (סעיפים 31 (א) (2) ו - 31 (א) (4) לחוק בתי המשפט).

14.     הסמכויות לעיל להתיר הבאת ראיות נוספות שלא על פי סדרי הדין, נועדו לאפשר לבית המשפט לעשות צדק במקרה הקונרקטי המובא בפניו, ולהגיע לחקר האמת גם במקרים בהם יהווה הדבר סטיה מכללי הפרוצדורה הרגילים. ראו:

"הליך זה (ההליך הפלילי - י.ו.) אינו תחרות או מאבק בין תובע לנאשם, אשר כל סטייה מכללי התחרות או המאבק יש בה כדי להכריז על המנצח. ההליך הפלילי הוא מסגרת דינים, הבאים להגשים את המשפט הפלילי, דהיינו, לקבוע חפות או אשמה. לשם כך על ההליך הפלילי לחשוף את האמת, וזו מטרתו העיקרית" (ע"פ 951/80 קניר נ' מדינת ישראל פ"ד לה (3) 505, 516 (1981).

15.     לפיכך, השיקול המרכזי בעת בחינת בקשה להתיר הבאת ראיות נוספות הוא האם יש בראיות אלה כדי לשנות את תוצאת הכרעת הדין, ולמנוע עיוות דין לנאשם. לצד שיקול מרכזי זה, קיימים שיקולים נוספים כגון הטעם בגינו לא הוצגה הראיה בשלב שנועד לכך ועוד.

ראו:

"כידוע, בבקשות מסוג זה מצווה בית משפט שלערעור לשים לנגד עיניו את הכלל בדבר סופיות הדיון, ומכלל זה הוא יחרוג מקום שמתקיימים שניים: המערער לא היה יכול להשיג את הראיות הנוספות במהלך הדיון בפני הערכאה הדיונית, ויש בראיות אותו פוטנציאל אשר עשוי לשנות את תוצאתו של ההליך השיפוטי" (ע"פ 2480/04 ליביו נ' מדינת ישראל ניתן ביום 21.4.2005; להלן: "פרשת ליביו").

וכן:

"נודעת משמעות למהותה של הראיה, למשקלה ולמהימנותה הלכאורית, לנסיבות בהן הושגה, למידת השתלבותה במארג הכולל של ראיות שהוצגו בתיק, ולטעם לכך שלא הוצגה כבר לראשיתו של ההליך" (רע"פ 8716/06 גלזר נ' מדינת ישראל ניתן ביום 4.2.2007).

(להחלת השיקולים הרלבנטיים בבקשה להתיר ראיות נוספות בערעור לאחר הכרעת הדין ראו כב' השופט י. אלרון קבלת ראיות שלא על פי סדרי הדין המשפט כרך י"ב (ספר עדי עזר ז"ל) 15 (2007)).

16.     עוד נקבע, כי ככל שהבקשה להגשת ראיות נוספות מוגשת בשלב מאוחר יותר של ההליך, כך היעתרות לבקשה תהא נדירה יותר, תוך שלעולם השיקול המרכזי הינו עשיית צדק ומניעת עיוות דין. ראו:

"ככל שהבקשה להבאת ראיות נוספות מתאחרת בהתייחס לשלב שאליו הגיע ההליך השיפוטי, כך תהא נדירה וחריגה יותר היזקקות בית המשפט להפעלת סמכות כזו, והדבר ייעשה רק מקום שהעניין נדרש לעשיית צדק ולמניעת עיוות דין. ... גישה זו מבטאת איזון ראוי בין הצורך לשמור על הסדר המקובל של ניהול המשפט הנושא ערך וחשיבות משל עצמו לבין הצורך לשמור על גמישות דיונית שמטרתה למנוע עיוות דין כדי לקדם את עניינם של הנאשם והחברה" (פסק דין לזרובסקי, בעמוד 254 -255).

17.     הפועל היוצא, מכל האמור לעיל, הוא כי השאלה העיקרית שעל בית המשפט לבחון בבקשות מסוג זה היא האם תשתנה תוצאת הכרעת הדין לאורה של הראיה הנוספת המונחת בפני בית המשפט, באופן שיגרום לחוסר צדק ועיוות דין לנאשם.

מן הכלל אל הפרט;

18.     על יסוד כל האמור לעיל, נבחן את הבקשה שבפנינו.

אין ספק כי עדות העד הינה רלבנטית באשר היא נוגעת לסוגיה המרכזית השנויה במחלוקת - מודעות המבקש לטיב ומטרת הנסיעה.

     לפיכך, יש לבחון את תוכן העדות והשפעתה הפוטנציאלית על תוצאת הכרעת הדין.

19.     לטענת הנאשם, עדותו של העד אמורה להתייחס לשני נושאים; ההוראות המפורשות שניתנו לקשוע שלא לגלות למסיע המחבל המתאבד את מטרת הנסיעה, וכן דבריו של קשוע בפניו כי הוא שיקר בהודעותיו במשטרה ובשב"כ.
נכונות אנו להניח לטובת הנאשם כי במידה ויישמע העד, תתקבל עלינו עדותו כמהימנה. בנסיבות אלה, עלינו לבחון עתה האם יש בעדות זו, בהנחה שתתקבל כמהימנה, כדי לשנות מתוצאת הכרעת הדין.

ההוראות שניתנו לקשוע

20.     לעת זו, נסיק מהעדות את המסקנה המיטיבה ביותר עם הנאשם - כי נוכח ההוראות המפורשות שקשוע קיבל שלא לספר למסיע את מטרת ההסעה, מתעורר ספק סביר ביחס לאמיתות אותו חלק של הודעותיו של קשוע לפיו הוא נתן לנאשם להבין עוד בטרם תחילת הנסיעה, מהי מטרת הנסיעה.

אלא, שגם ללא עדות חדשה זו של העד, הרי שנדרשנו בהכרעת הדין לספק הנטען בדבריו אלה של קשוע (אף כי במשתמע), והרשעת הנאשם כלל לא התבססה על חלק זה בהודעותיו של קשוע. ראו סעיף 37 להכרעת הדין:

"בין אם הבנת הנאשם את הדברים לאשורם נבעה מאימרתו של קשוע - "????? ??? ????? ??? ??- - הצעיר רוצה לסמוך על אלוהיו" - ובין אם מאימרות אחרות של קשוע, או מתוך מכלול הנסיבות, העיקר הוא כי התבטאותו של הנאשם בעת ששאל 'האם זה המטען', מלמדת יותר מכל על מודעותו לכך שהמחבל המתאבד נושא מטען נפץ והוא בדרכו לבצע פיגוע".

21.     מדברים ברורים אלה, עולה כי הרשעת הנאשם לא התבססה על כך שקשוע גילה לנאשם מראש, מהי מטרת הנסיעה. לפיכך, אין בספק שעדותו של העד עשויה לעורר לגבי אמיתות חלק זה של הודעותיו של קשוע, כדי לשנות מתוצאת פסק הדין.

22.     שלא לצורך נעיר כי בבקשה להתיר את עדות העד אין כל פירוט של זהות אותו אדם אשר נתן לקשוע הוראות כלשהן, ולא נטען כי העד עצמו הוא זה שנתן לקשוע הוראה כלשהיא. לפיכך, נדמה כי, בין כך ובין כך, מדובר בעדות שמיעה שאינה קבילה.

     עוד נעיר כי אין להוציא מכלל אפשרות כי גם אם ניתנה לקשוע ההוראה כאמור, הוא הפר אותה ושיקר לעד בעניין זה. אך כאמור, בחרנו להתבסס אך ורק על ההנחות המיטיבות עם הנאשם.

השיחה בין קשוע לעד

23.      חלקה השני של עדות העד נוגע לשיחה שהתקיימה בין העד לבין קשוע, ובה קשוע התוודה בפני העד כי הוא העליל על הנאשם עלילת שווא. בעדות זו אין כל חדש, שכן קשוע העיד דברים אלה גם בפנינו, ולא קיבלנו עדות זו כעדות מהימנה. לפיכך, העובדה שקשוע חזר על דברים אלה גם בפני העד, אין בה כדי לשנות ממסקנתו כי לא ניתן ליתן אמון בגרסה זו, וזאת, בין היתר, בשל הנימוקים הרבים שהביאונו למסקנה אליה הגענו בהכרעת הדין בדבר אמיתות הודעותיו של קשוע במשטרה ובשב"כ.

24.     זאת ועוד, אף אם נקבל את עדות העד כמחזקת דווקא את עדות קשוע בבית המשפט, הרי שברי כי יש לבוחנה אל מול מכלול הראיות שנפרסו בפנינו במהלך שמיעת המשפט, לאורן הגענו למסקנה כי הנאשם היה מודע למטרת הנסיעה, ובכלל זה, הראיות הנוגעות להתנהגותו של הנאשם כדלקמן:

*      מסלול הנסיעה העקלקל בו נסע הנאשם מג'ת לשוק בחדרה, ואת מאמצי ההתחמקות העילאיים בהם נקט בנסיעה זו. נסיעה בדרכים צדדיות ולא בדרך הראשית לחדרה, סטיה לחצר בית פרטי, הורדת המחבלים והעלאתם לאחר שחלף לבדו על פני ג'יפ משטרתי שעמד על אם הדרך, ונסיעת תצפית סולו לחדרה שלאחריה שב ואסף את המחבלים;

*      הודאתו כי מישש את השקית שקשוע נשא עמו כדי לוודא שיש בה בגדים "ולא משהו אחר" (ראו בסעיף 47 להכרעת הדין);

*      הסתירות בעדותו לגבי המועד בו ידע כי קשוע אינו יורד בשוק אלא נוסע עימו חזרה לג'ת - בהודעתו במשטרה מסר כי רק ברגע אחרון, כאשר הוא הגיע לחדרה, הודיע לו קשוע כי הוא אינו יורד אלא חוזר עמו לג'ת, ואילו בעדותו בבית המשפט מסר הנאשם כי עוד בדרך לחדרה קשוע התקשר למעבידו והלה מסר לו כי יש לו עבודה עבור עובד אחד בלבד, ולפיכך כבר אז קשוע מסר לו כי הוא יחזור עמו לג'ת.

*     עוד התברר כי שיחות אלה, שקשוע כביכול ניהל עם המעביד במהלך הנסיעה לחדרה - לא היו ולא נבראו, שכן בפלט השיחות היוצאות של הטלפון הנייד בו השתמש קשוע ביום הפיגוע, אין כל רישום של שיחות במשך זמן הנסיעה מג'ת לחדרה.

*     מסלול הנסיעה בו בחר הנאשם לחזור מחדרה לג'ת בניגוד לדרך בה הגיע לחדרה - בדרך ראשית, ללא כל עצירות וללא כל ניסיון להתחמק מהמשטרה. בעניין זה אף קבענו: "כן מלמדים הדברים על כך שלנאשם לא היה עוד ממה לחשוש שמא יגלו מטען ברכבו שכן, הוא ידע שהמטען כבר לא ברכבו" (סעיף 50 להכרעת הדין).

*     התנהגות הנאשם לאחר שנודע לו על הפיגוע "מהראיות ומעדות הנאשם ובני משפחתו עולה כי הנאשם היה נסער מאוד עת שמע על אירוע הפיגוע באמצעי התקשורת. תגובה זו מלמדת על מודעות הנאשם להסעת מחבל מתאבד" (סעיף 52 להכרעת הדין). כן שבר הנאשם את כרטיס הסים בטלפון הנייד שלו, והחליף את מספר הטלפון שלו, על מנת להרחיק עצמו מהפיגוע.

     כל אלה, במצטבר - חברו יחדיו להודעותיו של קשוע, והביאונו למסקנה אליה הגענו בהכרעת דיננו לפיה הנאשם היה מודע לטיב ומטרת הנסיעה.

25.     סופו של דבר, שגם לאחר שיקלול העדות החדשה של העד עם יתר הראיות - אף אם נקבלה כמהימנה, אין בה כדי לשנות מתוצאת פסק הדין.

     אשר על כן, הבקשה נדחית.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. ראיות לכאורה

  2. מהי רשומה מוסדית ?

  3. הבאת ראיות לסתור

  4. בקשה לפסילת ראיות

  5. עתירה לגילוי ראיה

  6. ראיות נוספות בערעור

  7. השתהות בניהול הליכים

  8. ראיות מהימנות לכאורה

  9. נטל הראיה בדיני מיסים

  10. היפוך סדר הבאת הראיות

  11. שטר המטען כראיה לכאורה

  12. בקשה להבאת ראיה מפריכה

  13. הצגת כרטיס נוכחות כראיה

  14. בקשה להגשת ראיות נוספות

  15. עתירה לגילוי ראיה חסויה

  16. הגשת ראיות נוספות בערעור

  17. ראייה חדשה לפי חוק הנכים

  18. סדר הבאת הראיות בערעור מס

  19. היפוך נטל הראיה בערעור מס

  20. ערר על ראיות לכאורה למעצר

  21. הגשת ראיות באיחור משפט פלילי

  22. הגשת ראיות חדשות לאחר פסק דין

  23. האם חוות דעת מהווה ראיה חדשה

  24. השמדת ראיות בזמן חיפוש משטרתי

  25. הגשת ראיות לבית המשפט ללא אישור

  26. ראיות לסתור את קביעת ביטוח לאומי

  27. זיכוי עקב נזק ראייתי במשפט הפלילי

  28. האם דו''ח מבקר המדינה ראיה קבילה

  29. משקל ראייתי של חתימה על תעודות משלוח

  30. דחיית מועד הוכחות - צירוף ראיות נוספות

  31. בקשה להבאת ראיות לסתור קביעת ביטוח לאומי

  32. תקנות הראיות (שכר עורך-דין), תשל''ח-1978

  33. חוק לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים), תשט"ו-1955

  34. תקנות לתיקון דיני הראיות (הגנת ילדים),תשט''ז-1956

  35. רישום במשרד הרישוי הוא דקלרטיבי בלבד ואינו מהווה ראיה

  36. חוק לתיקון דיני הראיות (אזהרת עדים וביטול שבועה), תש"ם-1980

  37. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון