בית המשפט פסק כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות לעורר וכי נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו ובשל החשש שינסה לשבש מהלכי משפט ולהימלט מן הדין, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.

להלן החלטה בנושא דחיית ערר מעצר עד תום ההליכים:

החלטה     

בפני ערר על החלטת בית-המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטת ר' יפה-כ"ץ), בתיק ב"ש 20049/07 מיום 5.2.07, לפיה הוחלט לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע הוגש כתב אישום כנגד העורר וכנגד שני נאשמים נוספים המייחס להם את העבירות הבאות: קשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק); שלוש עבירות של ניסיון לשוחד בתחרויות ושלוש עבירות של שוחד בתחרויות לפי סעיף 292 לחוק; עבירה של ניסיון לקבלת דבר במרמה, לפי סעיפים 415 סיפא, 29 ו-25 לחוק; העורר ובן-סימון אף מואשמים בעבירה של הדחה בחקירה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 245(א) לחוק, ואילו בובליל מואשם בביצוע עבירות נוספות של ניסיון לשוחד בתחרויות ושל השמדת ראיה לפי סעיף 242 לחוק.

על-פי הנטען בכתב האישום, העורר ושני הנאשמים האחרים ניסו לשחד מספר שחקנים מרכזיים בקבוצת הכדורגל הפועל "באר-שבע", אשר אמורים היו להשתתף במשחק כדורגל שנקבע ליום 16.12.06 (להלן בהתאמה: הקבוצה והמשחק). זאת, במטרה להטות את תוצאות המשחק ולהגדיל את סיכוייהם לזכות בטוטו. סכום הזכייה למנחש נכונה את 16 תוצאות המשחקים עמד באותה שבת על סך של 40,000,000 ש"ח. במסגרת הקשר האמור ולשם קידומו נפגשו העורר ובן-שימול ביום 13.12.06 עם אחד משחקני הקבוצה, עוז יפרח, ודרשו ממנו שיפסיד במשחק. למשמע הדברים הללו החל עוז לבכות. בהמשך, אף הוצע לעוז סכום של 15,000 ש"ח בתמורה לכך שישחק "חלש" ויפגין אך 60 אחוזים מיכולתו. עוז סירב להצעה, תוך שהוא מתחנן כי השניים יניחו לו ויצא מן הרכב, לא לפני שהעורר ובן-סימון ציוו עליו שלא לספר לאיש את אשר אירע. עוד באותו יום, בסמוך לשעה 15:00 לערך נפגשו שלושת הנאשמים עם שחקן נוסף של הקבוצה, יחיאל צגאי, במסעדה הממוקמת בסמוך לצומת בית קמה. במהלך אותו פגישה ציינו שני הנאשמים הנוספים כי הם חברים של חגי זגורי, העורר, אשר ישב אף הוא יחד עימם. צגאי התבקש שלא להתאמץ במשחק. בה בעת דחף בובליל לכיסו חבילת שטרות בסך 10,000 ש"ח, תוך שהוא מציין כי מדובר במתנה. נסיונותיו של צגאי להחזיר את הכסף, הן במהלך הפגישה והן לאחריה, לא צלחו. באותו היום יצרו שני הנאשמים קשר עם מספר שחקני מפתח נוספים בקבוצה, ביניהם תומר אליהו, מיקי עטיה ואביתר אילוז. בפגישות שנערכו עם מיקי עטיה ואביתר אילוז ביום 13.12.06 וביום 14.12.06 נמסרו לכל אחד מהם סכומי כסף בסכום כולל של 20,000 ש"ח ו-15,000 ש"ח (בהתאמה). דפוס הפעולה בשני המקרים היה דומה. שני הנאשמים האחרים נפגשו עם כל אחד משני השחקנים האמורים ודחפו לכיסם סכום כסף בסך 10,000 ש"ח, תוך שהם מבקשים מהם לשחק "חלש". סירובם של שני השחקנים לקבל את הכספים לידם לא הועיל להם. למחרת, נפגשו שני הנאשמים פעם נוספת עם אילוז ועטיה. הללו ביקשו להחזיר את הכסף לשני הנאשמים, אולם הם סרבו ומסרו לידם סכומי כסף נוספים. נסיונות נוספים של צגאי, אילוז ועטיה להשיב את הכספים עלו בתוהו. באחד מאותם מקרים בהם סירב בובליל לקבלת הכסף, הוא הבהיר לשחקנים: "הכסף הזה לא שלי, אתם רוצים שירצחו אותי?". עוד נטען בכתב האישום כי בן-שימול ובובליל ביחד עם אחרים שלחו ביום 15.12.06 טפסי טוטו בסך של 614,000 ש"ח, כאשר בכולם הימרו על כך שקבוצת הפועל באר-שבע תפסיד במשחק. להשלמת התמונה העובדה יצוין, כי כנגד בובליל מופנים שני אישומים נוספים, שאחד מהם נוגע להשמדת ראייה.

בד-בבד עם הגשת כתב האישום, הוגשה לבית-המשפט המחוזי בבאר שבע, בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים כנגדו.

בהחלטתו מיום 9.1.07 הורה בית-המשפט המחוזי לעצור את העורר עד תום ההליכים המשפטיים המתנהלים נגדו, בקובעו כי קיימות בעניינו ראיות לכאורה להוכחת אשמתו בעבירות המיוחסות לו. החלטתו של בית-המשפט המחוזי נשענה בראש ובראשונה על ההודעות שמסרו שחקני הכדורגל במשטרה. גירסאות אלו, כך נקבע, לא רק שהן מחזקות זו את זו, אלא שהן אף נתמכות בעדויות של אנשים נוספים, אשר שהו בקרבת השחקנים, אם בעת שהופנו אליהם הצעות השוחד ואם זמן קצר לאחר מכן. על נחישות הנאשמים להטות תוצאות משחק למד בית המשפט המחוזי אף מן הסכום הגבוה בסך 614,000 ש"ח ששולם לרכישת הטפסים ומן הסכומים שהוצעו לשחקנים. בנוסף, סמך בית המשפט המחוזי את החלטתו על חומר הראיות הנוגע לאותו חלק פעיל שנטלו הנאשמים בתשלום עבור רכישת מאות טפסי הטוטו ובמילוים. חומר זה כולל עדויות של גרומים שונים, בהם זכיין הטוטו שדרכו נעשתה פעולת רכישת הטפסים ופקידי בנק, וגורמים נוספים שהיו מעורבים הפקדת הכספים. כן נתן בית-המשפט המחוזי דעתו לכך שבכל 729 הטפסים שמולאו סומן הפסד להפועל באר-שבע במשחק המדובר. לבסוף, בית-המשפט אף התייחס לעובדה ששלושת הנאשמים ירדו לאילת מייד עם היוודע דבר "פיצוץ" הפרשה. ככל שהדברים נוגעים לעורר, בית המשפט המחוזי למד על מעורבותו באירועים האמורים אף מפלטי שיחות הפלאפון שלו עם המעורבים האחרים בפרשייה. אלה מעידים על רצף של שיחות שהתקיימו בזמנים הרלבנטיים עם הנאשמים האחרים. זאת, בנוסף לנוכחותו בחלק מניסיונות הסחיטה ולשימוש שנעשה בשמו למטרות איום. צירופם של כל הגורמים האמורים גם יחד, כך הוחלט, מצביע על קיומה של תשתית לכאורית להרשעת הנאשמים בעבירות המיוחסות להן.

לעניין עילת המעצר נקבע, כי מדובר בהתארגנות של מספר עבריינים, שביצעו את העבירות המיוחסות להם בתחכום רב ובשיטתיות, תוך שהם משתמשים לכאורה בשיטות "שיווק" אגרסיביות כדי לשכנע את השחקנים לקבל את השוחד. הנאשמים במעשיהם השונים אף הטילו פחד ואימה על השחקנים, ולהערכת בית המשפט ישנו חשש כי במידה וישוחררו יסכנו את ביטחונם של העדים. בית המשפט אף נתן דעתו לעברם הפלילי העשיר של שלושת הנאשמים, לעובדה שלעורר ולבן שימול מיוחסת עבירה של הדחה בחקירה ולבובליל עבירה של השמדת ראיה, וכן לכך ששלושת הנאשמים ניסו, לכאורה, להתחמק מהחקירה, כאשר נסעו לאילת. על יסוד כל האמור, הוחלט כי קמה בעניינם של שלושת הנאשמים עילת מעצר וכי אין בנמצא חלופות ראויות שיוכלו להבטיח את שלום העדים בפרט והציבור בכלל.


מכאן הערר שבפני.

לטענת בא-כוח העורר, אף על פי שכתב האישום מגולל מסכת ארוכה ומפורטת של פגישות עם שחקני הקבוצה, ישנם שני אירועים בודדים העשויים על פניו לקשור את העורר לביצוע העבירות האמורות, ואליהם מפנה הוא את עיקר יהבו. האירוע האחד, הינו המפגש שהתקיים עם שחקן הקבוצה, יחיאל צגאי, ובנוכחות שני הנאשמים האחרים. אלא, שבא-כוח העורר מכחיש קיומו של כל קשר ישיר בין העורר לצגאי. הוא מבהיר כי נוכחותו של העורר במקום הייתה תמימה, שכן הוא רק התלווה לחבריו, וכי במהלך אותה פגישה הוא לא פצה פיו, ואף לא נערכה היכרות פורמאלית בינו לבין צגאי. האירוע השני הינו הפגישה שנערכה עם עוז יפרח. לגירסת בא-כוח העורר, פגישה זו מעולם לא התקיימה. בהקשר זה, טוען בא-כוח העורר למספר פגמים שנפלו בחקירתו של יפרח, ובכללם: הימנעות מעריכת מסדר זיהוי תמונות ליפרח, וחשיפת שמו של העורר בעת שתמונתו הוצגה בפני יפרח. לעמדת בא-כוח העורר, שגה בית המשפט המחוזי כאשר התעלם מן הפגמים האמורים שנפלו בפעולות התביעה ומסתירות נוספות שנתגלו בהודעתו של יפרח ואשר היה די בהם כדי להביא לשחרורו של העורר. עוד נטען, כי העורר לא היה מעורב בפעולה המשמעותית ביותר - שליחת טפסי הטוטו, שכן באותה עת הוא שהה בתל-אביב אצל אחד מחבריו. באשר לעילת המעצר, לעמדת בא-כוח העורר שגה בית המשפט בקובעו כי אם ישוחרר העורר קיים חשש שהלה ישפיע על עדותם של מי מהמתלוננים. זאת, משום שהוא אינו נמצא בקשר עם אותם שחקנים. לבסוף, נטען כי שומה היה על בית-המשפט לבחון חלופת מעצר, הן לאור חולשת הראיות לכאורה, הן לאור העדרה של עילת מעצר והן בשל נסיבותיו האישיות של העורר ובפרט לאור היותו אב לארבעה ילדים קטנים.

מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על החלטת בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את הערר.

לאחר ששמעתי את טיעוני הצדדים ולאחר שעיינתי בערר ובחומר הראיות שהוצג בפניי, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין הערר להידחות.

בבוא בית המשפט לבחון את השאלה האם קיימות ראיות לכאורה המצדיקות את מעצרו של הנאשם עד תום ההליכים, אין הוא נדרש אלא לבחון האם די בראיות אשר הובאו בפניו, באם תוכחנה במהלך המשפט, כדי להוכיח את אשמת הנאשם מעבר לכל ספק סביר (ראו למשל, בש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 133, 148; בש"פ 1572/05 אילן זוארץ נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). איני סבור, כי נפלה שגגה תחת ידו של בית-המשפט המחוזי, אשר בחן באופן מעמיק, מפורט ומדוקדק את חומר הראיות שהונח בפניו והגיע לכלל מסקנה כי קיימת תשתית ראייתית, ולוּ ברמה הלכאורית, להוכחת אשמתו של העורר. מסקנה זו נסמכת על מספר גורמים:

ראשית, הודעתו של יפרח במשטרה ממנה עולה, כי כאשר הוא נפגש עם העורר ובן-שימול ביום 13.12.06, הללו ניסו לשכנעו להטות את תוצאות המשחק תמורת תשלום כספי. לגירסתו, העורר, אשר מיעט לדיבר באותה פגישה, ביקש ממנו כי יפגין רק 60 אחוזים מיכולתו במשחק (ראו הודעתו במשטרה מיום 17.12.06). העורר טוען כי פגישה זו מעולם לא התקיימה וכי נפלו פגמים משמעותיים בחקירתו של יפרח. אלא שגרסתו של יפרח, כפי שציין בית משפט קמא ובצדק, אף נתמכת בהודעות של אנשים נוספים וביניהם: חברתו - ליאת קרוצי, דודו - יוסף גינון, וחברו הקרוב - אדי עמר. הללו, אשר שהו בקרבתו של יפרח בסמוך לאחר קיומו של הפגישה האמורה מסרו כי הוא היה חיוור, אחוז בהלה והיסטריה. עוד עולה מהודעותיהם, כי יפרח סיפר לשלושתם על שהוצע לו להטות את תוצאת משחק כדורגל והוא הביע דאגה עמוקה לחייו ולחיי משפחתו. מן ההודעות האמורות עולה, כי יפרח נפגש עם שני אנשים, ששמו של אחד מהם הוא חגי זגורי (הוא העורר דכאן), וכי הוא היה מודע לכך שמדובר בגורמים עבריינים. יוסף גינון אף חזר וציין בהודעתו כי יפרח פחד להגיש תלונה למשטרה בשל החשש כי אותם גורמים עבריינים, וביניהם העורר, יפגעו בו ובבני משפחתו.

שנית, הודעתו של צגאי, אשר ציין כי במהלך הפגישה שקיים עם שלושת הנאשמים במסעדת הבורגר-ראנץ', הוא התבקש שלא להתאמץ במשחק הכדורגל האמור, תוך שבובליל דוחף לכיסו סכומי כסף משמעותיים. עם סיום הפגישה שב צגאי למכוניתו שם המתינו לו שני חבריו, ישי אצבהה ומרדכי מנשה. מהודעותיהם מיום 17.2.06 עולה, כי צגאי סיפר להם שהנאשמים ביקשו ממנו לשחק חלש. השניים אף התרשמו כי צגאי יצא מן המסעדה כשהוא מאד מפוחד. במהלך הנסיעה מיעט צגאי לדבר, ובשלב כלשהו הוא ציין כי מדובר באנשים מפחידים וכי במהלך הפגישה אוזכר שמו של חגי זגורי. כאן המקום לציין כי העורר אינו מכחיש שנכח באותה פגישה וכי גרסתו של צגאי נתמכת לא רק בהודעותיהם של חבריו, אלא גם במסדר זיהוי התמונות שנעשה לצגאי ובדיסק צילום ובו תיעוד הפגישה האמורה שנערכה במסעדת הבורגר ראנץ'. חומר החקירה בעניין זה אף כולל עדותו של קצין משטרה המזהה את המעורבים בפרשיה, על פי דיסק הצילום, כמי שישבו במסעדה.

שלישית, קיומם של פלטי שיחות הפלאפון שקיים העורר עם שני הנאשמים האחרים. ממסמכים אלו למד בית-המשפט המחוזי, כי בעת הפקדת הכספים שיועדו לרכישת טפסי הטוטו בבנק ובזמנים רלבנטיים נוספים התקיים רצף בלתי פוסק של שיחות לפלאפון של העורר.

לבסוף, יש לתת את הדעת אף לכך ששלושת הנאשמים נסעו לאילת דווקא במועד בו נחשפה הפרשיה. נסיעה פתאומית זו, כמו גם עיתויה, מחזקים את החשדות הלכאוריים בנוגע למעורבותו של העורר בעבירות המיוחסות לו.

לכל אלו יש להוסיף את שתיקתו של העורר בחקירתו. הלה יכול היה לנסות ולהפריך את החשדות המיוחסים לו באמצעות מסירת גירסה מטעמו לאירועים האמורים. אולם, הוא נמנע מלעשות כן ובכך תרם לחיזוק הראיות המסבכות אותו בביצוע העבירות והמיוחסות לו. יפים לעניין זה הדברים שנאמרו בבש"פ 7216/05 אגבריה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם):

"אכן זכות השתיקה הינה זכות המוקנית לנאשם על-פי דין וכל נאשם רשאי לעשות שימוש בזכות זו - אולם במקרה שלנו העורר יכול היה בנקל להפריך את החשדות המיוחסים לו על ידי מסירת גרסה מפורטת מטעמו, אך הוא, מטעמים השמורים עימו, בחר שלא לעשות כן ודבק בזכות השתיקה. אם העורר היה מוסר את גרסתו למהלך האירועים, המשטרה יכולה הייתה לבדוק גרסה זו ולנסות לאמתה, ואם גרסתו הייתה מתאמתת, יש להניח, כי היה משוחרר ממעצר עוד מלפני זמן רב. (ראו בש"פ 4881/03 ליאור קביליו נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). השתיקה אף מחזקת את הראיות האחרות המסבכות את העורר בביצוע העבירות המיוחסות לו (ראו בש"פ 8638/96 נחום קורמן נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(5), 200 בעמ' 206; בש"פ 1171/04 מדינת ישראל נ' שמעון(שמיעה) עמר (טרם פורסם); בש"פ 686/04 וחיד חטאר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם))".


בהתחשב בשלל הנימוקים האמורים דעתי היא כי החלטתו של בית המשפט המחוזי לעניין קיומן של ראיות לכאורה בדין יסודה.

אשר לעילת המעצר, שותף אני למסקנת בית המשפט המחוזי כי במקרה דנא קמה חזקת המסוכנות לגבי העורר ושני הנאשמים הנוספים. אף על פי שהעבירות המיוחסות לעורר הינן עבירות כלכליות, שאינן מקימות באופן מיידי חזקת מסוכנות, הרי שבצדק נקבע כי היקפן הרב, כמו גם דרך ביצוען - באופן שיטתי ומתוחכם תוך התארגנות של מספר עבריינים, מעידים על המסוכנות הגלומה במעשיהם. זאת ועוד, מהשתלשלות האירועים עולה, כי המשיבים - ובפרט העורר ובן שימול - עוררו תחושת פחד ואימה בליבם של השחקנים. על כך ניתן ללמוד הן מן העובדה שהשחקנים סירבו בכל תוקף לקחת חלק בעימות עם העורר ודוד בן שימול, והן מכך שרבים מהם הביעו חשש שמא יאונה להם ולמשפחותיהם רע. כך למשל, השחקן עוז יפרח פרץ בבכי במהלך חקירתו, תוך שהוא מבהיר לחוקריו כי הוא מאד חושש לחייו ולחיי משפחתו. לכל אלו ניתן להוסיף את הודעותיהם של מספר עדים ששהו בקרבת השחקנים בפרק הזמן האמור ואשר העידו כי פניהם לא היו כתמול שלשום וכי הם נראו מאד מפוחדים. בנסיבות אלו, שותף אני לדעה כי שחרור העורר ממעצרו עלול לסכן את ביטחונם של השחקנים ושל עדים נוספים.

ואם לא די בכך, הרי שבענייננו אף מתעורר חשש אמיתי לשיבוש מהלכי משפט. שכן, זמן קצר בלבד לאחר שנחשפה הפרשיה נסעו שלושת הנאשמים לכיוון אילת. עיתוי הנסיעה, כמו גם העובדה שהיא לא תוכננו מראש, מגבירים את החשד שמא העוררים ניסו להתחמק מהליכי משפט. כן יש לזכור, כי העורר אף מואשם יחד עם בן שימול בעבירה של הדחה בחקירה. מכאן למדים אנו על החשש כי באם ישוחרר העורר ינסה הוא להשפיע על תוצאות המשפט. לבסוף אף נתתי דעתי לכך שלעורר עבר פלילי עשיר, הכולל מספר הרשעות קודמות בעבירות אלימות, איומים, תקיפת שוטר בעת מילוי תפקידו ובריחה ממשמורת חוקית.

לסיכום, איני רואה לנכון להתערב בהחלטתו של בית-המשפט המחוזי לאחר שהגעתי לכלל מסקנה, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית להוכחת העבירות המיוחסות לעורר וכי נוכח המסוכנות הנשקפת ממנו ובשל החשש שינסה לשבש מהלכי משפט ולהימלט מן הדין, אין מקום לשחררו לחלופת מעצר.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. מהו מעצר עד תום ההליכים ?

  2. התנאים למעצר עד תום ההליכים

  3. החלטה על מעצר עד תום ההליכים

  4. ערר כנגד מעצר עד תום ההליכים

  5. דחיית ערר מעצר עד תום ההליכים

  6. ראיות בבקשת מעצר עד תום ההליכים

  7. ראיות לכאורה מעצר עד תום ההליכים

  8. הליך מעצר עד תום ההליכים דוגמאות

  9. מסוכנות הנאשם במעצר עד תום ההליכים

  10. ראיות לכאורה - מעצר עד תום ההליכים

  11. ראיות מספיקות למעצר עד תום ההליכים

  12. בקשה להורות על מעצר עד תום ההליכים

  13. מעצר עד תום ההליכים בעבירות תעבורה

  14. ערר על מעצר עד תום ההליכים המשפטיים

  15. מעצר עד תום ההליכים שוהה בלתי חוקית

  16. הרשעות קודמות - מעצר עד תום ההליכים

  17. מעצר עד תום ההליכים נהיגה בזמן פסילה

  18. החזקת סם מסוכן - מעצר עד תום ההליכים

  19. מעצר עד תום ההליכים בגין עבירות ישנות

  20. דיון ראיות - בקשה למעצר עד תום ההליכים

  21. מהו מעצר עד תום ההליכים - בדיקת מסוכנות

  22. דוגמא לערר על מעצר עד תום ההליכים שהתקבל

  23. מעצר עד תום ההליכים בעבירות על רקע לאומני

  24. קשירת קשר לביצוע פשע - מעצר עד תום ההליכים

  25. מהו מעצר עד תום ההליכים - הפרכת חזקת המסוכנות

  26. ערר על החלטת בית משפט מחוזי - מעצר עד תום ההליכים

  27. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון