בקשה לפטור מלהשיב לאשמה

להלן החלטה בנושא בקשה לפטור מלהשיב לאשמה:

החלטה

1. נגד הנאשמת, חברה ציבורית המנהלת רשת חנויות לממכר כלי בית, כלי עבודה וכדו', הוגש כתב אישום בגין העסקת עובדים יהודיים בימי המנוחה השבועיים, שחלו ביום השבת ה - 7.7.01 וביום שבת ה - 29.9.01, בסניף הנאשמת במודיעין (להלן - הסניף), וזאת ללא היתר כדין ובניגוד להוראות סעיפים 9 ו- 26א לחוק שעות עבודה ומנוחה, התשי"א - 1951 (להלן - "חוק שעות עבודה ומנוחה" או "החוק").

2. מטעם המאשימה העידו מר עבאד פדילה, אשר ערך את ביקור הפיקוח אצל הנאשמת ביום 7.7.01 (להלן - מר פדילה), הגב' לבנה דבאח, קופאית בקופת ההחזרות בסניף (להלן - הגב' דבאח), הגב' פנינה בנימיני, קופאית ראשית בסניף (להלן - הגב' בנימיני) ומר יצחק גולן, אשר שימש כיועץ מכירות בסניף במועד בוצע ביקורת הפיקוח (להלן - מר גולן). כמו כן הוגשו פרוטוקולי החקירה של העובדים הנ"ל וכן של הגב' טניה שוחט, מוכרת בסניף (ת/2-ת/4, ת/6), דוחו"ת הביקורת מיום 7.7.01 ו - 29.9.01 (ת/1, ת/5), תמצית מרשם האוכלוסין של העובדים הנ"ל (ת/8/א - ת/8/ד) וכן תדפיס רשם החברות בהתייחס לנאשמת (ת/7).

3. בתום ישיבת ההוכחות שנתקיימה ביום 12.9.06, בה נסתיימה הבאת ראיות התביעה, ביקשה ב"כ הנאשמת להגיש בקשה לפטור את הנאשמת מלהשיב לאשמה המיוחסת לה בכתב האישום שהוגש נגדה (No Case To Answer. ), וזאת מכוח הוראת סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ"ב - 1982 (להלן - חוק סדר הדין הפלילי).
בית הדין הורה על הגשת טיעונים בכתב.
4. ואלה תמצית טענות הנאשמת:
א. המאשימה לא הוכיחה במידת ההוכחה הנדרשת במשפט הפלילי את יסודות העבירה המיוחסת לנאשמת, היינו כי, בין הנאשמת לבין האנשים ששמותיהם נקובים בכתב האישום ו"הנחזים" להיות עובדיה נתקיימו יחסי עובד ומעביד; העסקתם של אותם "עובדים" נעשתה בזמן המנוחה השבועית וכי עובדים אלה הינם יהודיים.
ב. המאשימה לא הביאה כל ראיה לכך שהנאשמת היתה מעסיקתם של העובדים, לא צירפה כל מסמך הקושר בינה לבין אותם עובדים בקשר של עובד ומעביד, דוחו"ת החקירה לא מאזכרים את שמה של הנאשמת, ולא מפרטים מה היה טיב העבודה שבוצעה כ"י אותם עובדים המצוינים בכתב האישום, ולא הובהר גם לא בעדותו של מר פדילה עפ"י מה קבע כי עובדים אלו הינם עובדי הנאשמת וטענת המאשימה אינה נסמכת אלא על עדות שמיעה מפי מפקח העבודה, מר פדילה, ועל אימרת העובדים שאין בהם די להוכחת יסוד זה.
ג. הנאשמת לא הוכיחה את יהדותם של העובדים ואין בהצגת תמציות הרישום ממשרד הפנים, משום ראייה, אף לא לכאורה, להוכחת יהדותם, וזאת כעולה מן ההלכה הנוהגת בפסיקה והן מלשון חוק מרשם אוכלוסין עצמו, ואין הצהרתו של אדם באשר לדתו ו/או לאומיותו מהווה ראייה מספקת לתוכן ההצהרה. כל זאת בפרט שבתמציות הרישום שהוצגו לתיק ביה"ד נמחק פריט הדת של אותם עובדים. משכך, לא ניתן לבסס הרשעתה של הנאשמת על פי תדפיס משרד הפנים.
ד. חוק שעות עבודה ומנוחה אינו חל על שניים מהעובדים המצויינים בכתב האישום, באשר אלה הועסקו בתפקידי הנהלה ו/או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי, ומכאן שאין לייחס לנאשמת ביצוע עבירה מכוח חוק שעות עבודה ומנוחה ככל שנוגע להעסקתן של אותן עובדות בשבת.

5. ואלה תמצית טענות המאשימה:
א. המאשימה הציבה את התשתית הראייתית הנדרשת לביסוס העובדות בכתב האישום, שכן בשלב בו נמצא התיק די בקיומן של "ראיות דלות" להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשמת ועל ביה"ד לשקול שיקולי מהימנות בלבד, אפילו הובאו בפניו "חלקים" או שברים" של עדות.
ב. סוגי התפקידים ו/או הסמכויות שמילאו העובדים המצויינים בכתב האישום, אינם נמנים על החריגים לחוק שעות עבודה ומנוחה. עובדים אלו לא עברו הכשרה מיוחדת, לא היו להם סמכויות לקבוע מדיניות, לקבל או לפטר עובדים, לקבוע שכר, והחתימו כרטיס ככל שאר העובדים בנאשמת, ולכן חוק שעות עבודה ומנוחה חל גם חל על עובדים אלו לרבות האיסורים הפליליים שבו.
ג. המאשימה הוכיחה קיומם של יחסי עובד ומעביד בין העובדים המצויינים בכתב האישום לנאשמת הן בעדותו של מפקח העבודה, מר פדילה, והן בעדויות העובדים עצמם, שלא נסתרו בחקירה נגדית.
ד. שמה של הנאשמת כמו גם פרטיה האחרים הרשומים אצל רשם החברות צויינו במפורש ובבירור על דוחו"ת הביקורת ובתדפיס רשם החברות שהוגש לתיק מהווה רשומה מוסדית, קרי ראייה קבילה להוכחת אמינות תוכנה.
ה. הלכה היא שרישומי משרד הפנים הם בגדר ראייה קבילה להוכחת יהדותו של אדם לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה. די באימרה של העובד המחזקת את האמור במרשם כדי להוות ראייה לכאורה להוכחת יהדותו, ואין כל חשיבות לעובדה שהסעיף שכותרתו "דת" נמחק מרישומי משרד הפנים כדי להשליך על עובדת יהדותם של העובדים.

דיון והכרעה:

6. סעיף 158 לחוק סדר הדין הפלילי קובע:
"נסתיימה פרשת התביעה ולא הוכחה האשמה אף לכאורה, יזכה בית המשפט את הנאשם - בין על פי טענת הנאשם ובין מיוזמת לאחר שנתן לתובע להשמיע את דברו בעניין; הוראות סעיפים 183-182 יחולו גם על זיכוי לפי סעיף זה ".

הנושא נבחן בספרו של השופט קדמי "על סדר הדין בפלילים" חלק שני (תשנ"ח, 1998) עמ' 891:
"המשמעות המעשית של "העדר הוכחה לכאורה" בהקשר זה היא: כי אין בראיות שהוגשו לבית המשפט מטעם התביעה כדי לבסס הרשעה, אפילו ינתן בהם מלא האמון, ויוענק להם מלוא המשקל הראייתי" ועל כן- אין הצדקה לדרוש מן הנאשם להתגונן, שאין לו מפני מה להתגונן, וראוי לזכותו.
עם זאת - די, למעשה, בקיומן של ראיות "דלות" להוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשם"... "הרי כדי לחייב נאשם להשיב על האשמה אין צורך אלא בראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה.. ודי במערכת ראיות ראשונית...".
בשלב זה של הדיון אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות ואינו מעניק משקל ראייתי, הטענה ש"אין להשיב על האשמה" נבחנת בהנחה שהראיות שבאו לחובת הנאשם - ואפילו המדובר רק ב"חלקים או ב"שברים" של עדות - תזכינה במלא האמון והמשקל הראייתי.
לצורך הכרעה בטענה, אין בית המשפט שוקל שיקולי מהימנות או משקל, אלא מציג לעצמו את השאלה הבאה:
בהנחה שכל החומר שהובא לפניו לחובת הנאשם יזכה במלא האמון והמשקל - האם יהיה בו כדי לבסס הרשעה בעבירה המיוחסת לנאשם, או בעבירה אחרת באותו עניין.
רק בנסיבות נדירות, כאשר הראיות שבאו לחובת הנאשם הינן כה בלתי סבירות, ששום בית משפט סביר לא יכול היה לראות בהן בסיס להרשעה - יטה בית המשפט אוזן לטענות בדבר
מהימנות הראיות."

לעניין מידת ההוכחה הנדרשת לצורך קיומה של "ראיה לכאורה" נאמר בע"פ 736/76 מדינת ישראל נ' רפאל כחלון, פ"ד לב(1) 170, 177-178:
"בית המשפט לא יטה אוזן קשבת לטענה שלפיה אין להשיב לאשמה אם הובאו ראיות בסיסיות, אם כי דלות, להוכחת יסודותיה של העבירה שפרטיה הובאו בכתב האישום. ראיות בסיסיות לעניין זה אין משמען כאמור ראיות שמשקלן והיקפן מאפשר הרשעה על אתר, אלא כדברי בית המשפט העליון ב-ע"פ 28/49 הנ"ל, ראיות במידה היוצרת אותה מערכת הוכחות ראשונית, המעבירה את הנטל של הבאת ראיות (להבדיל מנטל השיכנוע) מן התביעה לנאשם... ".

כפי שיובהר להלן, שוכנעתי כי עלה בידי המאשימה להציג בפני ביה"ד את אותן "ראיות דלות" או "בסיסיות" לשם הוכחת יסודות העבירה המיוחסת לנאשמת בכתב האישום.

אשר להוכחת קיומם של יחסי עובד ומעביד בין הנאשמת לעובדים המצויינים בכתב האישום:
7. בשונה מהכרעת הדין, שניתנה ע"י כב' השופטת ליבנה בת.פ 800105/98, שם הסתמכה המאשימה על עצם רישום שמות העובדים בדוחו"ת הביקורת ועל עדויות מפקחי העבודה כי רשמו את פרטיהם של "המועסקים בחנות, ואשר עליה, בין היתר, סומכת ב"כ הנאשמת את טיועניה), הרי שבמקרה דנן, העובדים שבגין העסקתם מיוחסת לנאשמת העבירה על חוק שעות עבודה ומנוחה, זומנו לעדות והעידו כי במועד עריכת הביקורת עבדו בסניף מזה מספר שנים וכי נחקרו על ידי מר פדילה באשר לעבודתם בסניף במועד עריכת הביקורת. (ר' עדות הגב' בנימיני בעמ' 4 לפרוטו', עדות הגב' דבאח בעמ' 3 לפרוטו' , עדות מר גולן בעמ' 10-11 לפרוטו')
כל העובדים ציינו במפורש בפני מפקחי העבודה שביצעו את הביקורות ביום 7.7.01 וב - 29.9.01 כי הם מקבלים משכורות מהנאשמת, כי הם עובדי הנאשמת ופירטו את מתכונת העסקתם.
מר פדילה מסר כי הביקורות ביום 7.7.01 וביום 29.9.01 נערכו בלוויית שני מפקחים עבודה נוספים אשר סייעו לו בגביית העדויות מן העובדים במקום וכי שמות העובדים נכתבו בכתב ידו, כמו גם דוחו"ת הביקורת שנחתמו על ידו. (ר' עמ' 5-6 לפרוטו')
די בעדויות אלו, שנמסרו בדוחות החקירה, ואשר לא נסתרו, כאמור בחקירה נגדית, כדי להוכיח כי הנאשמת היתה מעבידתם של העובדים המצויינים בכתב האישום במועד עריכת ביקורי הפיקוח מטעם המאשימה.
זאת ועוד, עיון בדוחו"ת הביקורת (ת/1, ת/5) מעלה ששמה המסחרי של הנאשמת, כתובת הסניף בו נעברה העבירה המיוחסת לנאשמת, נרשם בבירור על דוחו"ת הביקורת, ומספר החברה המצויין בצמוד לפרטים הנ"ל, כפי שהועתק מקבלת מס הכנסה שהומצאה לפקחי המאשימה בקופה הראשית של הסניף, תואם את הרישום בתמצית רשם החברות שהוגש לביה"ד. (ת/8)

8. באשר לטענת ב"כ הנאשמת כי אין לראות בתמצית רישום רשם החברות משום ראיה קבילה לאמינות תוכנה, טענה זו, כבר הועלתה על ידי ב"כ הנאשמת ובעניינה הבעתי עמדתי בהחלטה מיום 16.12.03 כי:
"...אין כל מניעה לראות בתדפיס רשם החברות כראיה קבילה להוכחת אמיתות תוכנה בהליך משפטי משום שאכן מדובר בפלט מחשב שנערך על ידי משרד המשפטים במהלך ניהולו הרגיל" (עמ' 3 להחלטה), ואין אני מוצאת מקום ו/או הצדק לשנות מהחלטתי, כאמור.

מכאן שעלה בידי המאשימה להוכיח, לכאורה, כי הנאשמת היתה מעסיקתן של העובדים ששמותיהם צויינו בכתב האישום, במועד הרלוונטי לכתב האישום.

לשאלת תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה
9. טענת אי תחולת חוק שעות עבודה ומנוחה לא הועלתה בסיכומי ב"כ הנאשמת בעניינן של העובדות גבי הגב' דבאח והגב' בנימיני.

10. סעיף 30(א)(5) לחוק שעות עבודה ומנוחה קובע:
"חוק זה אינו חל על העבדתם של:
....
(5)     עובדים בתפקידי הנהלה או בתפקידים הדורשים מידה מיוחדת של אמון אישי."

11. בשורה ארוכה של פסקי דין נקבע כי לעניין פרשנותו של סעיף 30(א)(5) הנ"ל, יש לפרש את הוראות החוק המחריגות מתוכו קבוצות עובדים שונות, בדווקנות ובצמצום. הלכה זו יפה גם לעניננו, אם כי יש ליתן את הדעת לכך, כי עסקינן בהליך פלילי ובו די כי הנאשמת תוכיח קיומו של ספק סביר להיות העובדים, בגינם מיוחסת לנאשמת העבירה נשוא כתב האישום, כממלא תפקיד עליו חל החריג האמור בחוק. (ר' דב"ע מט/7-2 מישל רבות נ' הורמון שירותי אחזקה, פד"ע כא 117; עב 352687/97 איתי גזית נ' ביטחון אזרחי בע"מ ; ע"ע 300271/98טפקו - ייצור מערכות בקרת אנרגיה ומתקנים לשמירת איכות בע"מ נ' מנחם טל, פד"ע לה 703)

בדב"ע מט/7-2 הנ"ל דן בית הדין בהגדרת "מנהל" לצורך סעיף 30(א)(5) לחוק וקבע:
" למונח "מנהל" סממנים: בעל סמכויות לארגן פעולות המפעל, כולל מתן הוראות לעובדים אחרים ופיקוח על עבודתם; תפקיד שבו חופש פעולה ועצמאות; מעמד בכיר במבנה החברה; שכר של מנהל ולא של עובד.
במילים אחרות, מנהל הוא מי שקובע את מדיניות הנהלת המפעל, מיישם את החלטות ההנהלה ומביאן לכלל ביצוע, וכן מי שיש לו שיקול דעת עצמאי בביצוע מדיניות ההנהלה ובהתאמתה למציאות המשתנה. מובן, שהגדרת "תפקיד ניהול" תלויה בתפקיד שהעובד מבצע בפועל, בסמכויות שלו בפועל וביחסיו להנהלת המפעל, ולא בתוארו הרשמי או התקני. "תפקיד ניהול" אינו כולל תפקיד של עובד המבצע את מדיניות הנהלת המפעל על ידי החלטות ופעולות הבאות במסגרת אותה מדיניות, אם אלה אינן מחייבות שיקול דעת עצמאי ואינן מחוץ למסגרת המדיניות הקבועה. יש הבדל בין עבודה אחראית וקשה לבין עבודת ניהול."
12. הראיות שהובאו בפני ביה"ד לא מקימות ראשית ראייה לכך שלגב' דבאח הוענקו סמכויות נרחבות בניהול, שיקול דעת עצמאי, קביעת מדיניות וכדו'. אין בעובדה כי הגב' דבאח הופקדה על עמדת קופת ההחזרות, כלעצמה, כדי לשוות לתפקידה "תפקיד של הנהלה" כלשון סעיף 30(א)(5) לחוק.
הגב' דבאח מסרה בחקירתה הנגדית כי שימשה כקופאית בקופת ההחזרות והיתה אחראית על הזיכויים, לא היתה מעולם אחראית על עובדים, וכלשונה "אני קופאית רגילה". (ר' עמ' 3 לפרוטו')
עדות זו מדברת בעד עצמה.

אשר לגב' בנימיני - זו מסרה בחקירתה הנגדית כי באורח קבע שימשה בסניף כקופאית ראשית, וכי במסגרת תפקיד זה היתה אחראית על כל קו הקופות, הקופאיות ושירות הלקוחות.
עם זאת, ציינה הגב' בנימיני כי היתה כפופה למנהל תורן "שאחראי על כולם", תפקיד אותו מילאה בשבתות בלבד. (ר' עמ' 4 לפרוטו')
בדב"ע מה/16-3 ויליאם רוס נ' ג'ורג' ג'נסן ושות', עבודה ארצי כרך יח (1) 323 נקבע כי לא כל מי שיוצמד לו תואר "מנהל" יוצא רק בשל כך ממסגרת החוק. יש צורך שהתפקיד יהיה במובן האוביקטיבי תפקיד של הנהלה.
אף אם אצא לשיטתה של הנאשמת, לפיה הגב' בנימיני "ניהלה" את הסניף בימי השבת בתיפקודה כ"מנהלת תורנית", הרי שתפקיד זה בוצע על ידה פעם בחודש. לא הוכח כי הגב' בנימיני השתתפה בישיבות ההנהלה ו/או היתה חלק מהצוות הבכיר בנאשמת. (כפי שהעיד על כך מר גולן - עמ' 12 לפרוטו')
לא הוכח כי הגב' בנימיני קבעה מדיניות, לא מדיניות העסקה ולא מדיניות מכירה, אלא ביצעה הוראות ואף אם שימשה מדי פעם כבעלת התפקיד הבכיר, כ"מנהלת תורנית", ומתוקף כך טיפלה בבעיות, כגון התנהלות לא כשורה של עובדים, אין בכך כדי להכריע באשר למידת אחריותה, או ל"כובד" המשקל של היותה "מנהלת". ככל שניתן בידה שיקול הדעת בניהול הסניף בעת ששימשה כ"מנהלת" תורנית, הרי מדובר בשיקול דעת מוגבל לנושאים הספציפיים בניהול הסניף ובכפוף להחלטות הנהלת הנאשמת.
כך גם בע"פ 1003/00 הנדימן - עשה זאת בעצמך בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"ע לח 262, 273-275 נקבע באופן דומה כי אף שהעובדת נשוא כתב האישום שימשה כמנהלת תורנית בימי שבתות, אך אין בכך כל ראיה למעמדה כ"מנהלת" בחברה במובן סעיף 30 (א) (5) לחוק.
לפיכך טענת הנאשמת, לפיה אין תחולה להוראות החוק ככל שנוגע להעסקתה של הגב' בנימיני, דינה להידחות.

13. אשר לחלופה השניה שבסעיף 30(א)(5) לחוק - "מידה מיוחדת של אמון אישי" :
נפסק כי "כל עובד חייב נאמנות למעבידו, ומכאן שכל תפקיד דורש מידה מסוימת של אמון אישי. 'יחסי עובד ומעביד הם ביסודם יחסים של אמון ומהימנות'..." (דב"ע נג/3-188 אי.בי.סי ניוז אינטרקונטיננטל אינק נ' בנימין מור, פד"ע כח 284; דב"ע לג/2-4 רון - המועצה המקומית מצפה רמון, פד"ע ד, ע' 386).

בדב"ע נג/3-188 הנ"ל נפסק:
"עובדים רבים שותפים לסודות מסוימים של המפעל, הן לגבי תהליכי ייצור, הן לגבי מימון והן לגבי שיטת שיווק ורשימת הלקוחות. אולם, בסעיף 30(א)(5) לחוק מדובר במידה "מיוחדת", כאשר הכוונה היא לסודות חשובים, והיותו של העובד "בעל הסוד" נוגעת לשעות עבודתו.
מידה מיוחדת של אמון אישי כוללת שמירת סודות המפעל (confidentiality), וכן טיפול עצמאי בכספי המפעל, ובמיוחד בכסף מזומן.
יתר על כן, איו זה מקרה, כי המבחן של "מידה מיוחדת של אמון אישי" נמצא בסעיף הכולל את המבחן של היות העובד ב"תפקיד הנהלה". תפקיד הנהלה אינו מתייחס למנהל בדרג הזוטר (הממונה הישיר Superviser) או מי שנמנה על ההנהלה בדרג הביניים של המפעל middle management)) משמעותו של "תפקיד הנהלה" היא מנהל בכיר, שתפקידו כרוך בעבודה הדורשת שעות רבות. הדוגמה הטובה לכך היא בעלי התפקידים הבאים במפעל גדול: מנכ"ל המפעל, חברי ההנהלה המצומצמת, מנהלי האגפים הראשיים כמו: מנהל הייצור, מנהל הכספים ומנהל משאבי אנוש.
כשם שהמושג "תפקיד הנהלה" מתייחס למנהל בכיר, שעבודתו הרגילה מחייבת שעות עבודה רבות, כך המושג "אמון אישי" מתייחס לבעל תפקיד הנהנה מאמון אישי כשהדבר קשור לשעות עבודתו. מכאן, כי "המידה המיוחדת של אמון אישי" חייבת להיות הן במישור תפקידו של העובד והן להשפיע על שעות עבודתו.
לא יעלה על הדעת, כי פקיד זוטר, שעבודתו מחייבת מידה מיוחדת של אמון אישי, כגון: קופאי המטפל בכסף מזומן או נהג רכב משוריין של "ברינקס", הוצאו מתחולתו של החוק.
לעומת זאת, מנהל לשכתו של מנכ"ל חברה גדולה, ואולי נהגו של המנכ"ל, המלווים מקרוב את פעילויות המנכ"ל, ובדומה לו עובדים שעות רבות ונחשפים לסודות המפעל, נמנים על קבוצת העובדים, המוצאים מתחולתו של החוק."

בע"פ 172/78 טל-סופרמרקט בע"מ נ' מדינת ישראל, פד"ע לב (3) נפסק כי בדרך כלל את עבודתה של קופאית בעסק מסחרי יש לסווג כ"פקידות כללית", אלא אם מדובר בעסק שהוא חנות מסוג סופר- מרקט קטן, כי אז תפקיד קופאית יכול ויסווג כתפקיד הדורש מידה מיוחדת של אמון אישי.

מן העדויות עולה כי אף לא אחת מהעובדות הנ"ל, לא היתה שותפה לסודות "מפעל" של הנאשמת, וכל תפקידן היה לבצע את עבודתן לפי מדיניות קבועה וגלויה.
אף לא אחת מהן עשתה פעולות שניתן להגדירן כ- Confidential ולא היו בבחינת "איש-סודה" של הנהלת הנאשמת או הסניף.
הן הגב' דבאח והן הגב' בנימיני שימשו בתפקיד קופאיות, ומבלי לפגוע חלילה בחשיבות עבודתן, אין להגדיר את תפקידן כדורש "מידה מיוחדת של אמון אישי".

14. לאור כל האמור לעיל, יש לקבוע כי לא עלה בידי הנאשמת להוכיח, לכאורה, כי על עבודתן של העובדות הנ"ל לא חלות הוראות חוק שעות עבודה ומנוחה.

אשר להוכחת יהודתם של העובדים
15. המאשימה הגישה תמצית רישום מנהל אוכלוסין (ת/8/א - ת/8/ד) אשר בסעיף הלאום שבו נרשם לגבי כל אחד מהעובדים הנקובים בכתב האישום, כי הינו יהודי.
בקשר לכך טוענת הנאשמת כי לא ניתן לראות בתמצית הרישום משום ראיה להיותם של העובדים יהודים וזאת בשל הוראת סעיף 3 לחוק מרשם האוכלוסין, תשכ"ה - 1965, הקובע כי:
"הרישום במרשם, כל העתק תמצית ממנו וכן כל תעודה שניתנה לפי חוק זה יהיו ראיה לכאורה לנכונות פרטי הרישום המפורטים בפסקאות (1)- (4) ו-(9) - (13) לסעיף 2"

לטענתה, הוראה זו אינה חלה על פרטים (5) ו-(6) מן המרשם המתייחסים לפרטי הדת והלאום ומכאן שלגבי פרטים אלה, אין תמצית הרישום מהווה ולו ראיה לכאורה.
ודוק, העמדה, לפיה יש בתמציות הרישום של משרד הפנים משום ראייה לכאורה ליהדותו של אדם, מעוגנת היטב בהלכה הפסוקה (ע"פ 1003/03 הנ"ל; ע"פ 1004/00 אלוניאל בע"מ נ' מדינת ישראל, עבודה ארצי כרך לג (33) 36; ת.פ 800105/98 הנ"ל), וגם לעניין זה התייחס בית הדין בהחלטה מיום 16.12.03:
"...הרישום - לאום "יהודי", כפי שמופיע בתמציות הרישום של משרד הפנים, מהווה משום הוכחה לכאורה ליהדותו של מי שמופיע בהן כבן הלאום היהודי - הן לגבי השתייכותו הדתית, והן לגבי השתייכותו הלאומית, אלא אם כן יוכח אחרת.
אי לכך, אין כל חשיבות לעובדה כי במקרה דנן נמחק סעיף הדת מרישומי משרד הפנים."

16. השאלה העומדת בפנינו אינה קשורה כלל ועיקר בשאלת "מיהו יהודי" על פי ההלכה היהודית. עניין לנו בהוראות חוק שעות עבודה ומנוחה החלה על "יהודי", הוראה שנועדה למטרה חברתית מובהקת ואין לה דבר וחצי דבר עם השאלות הנוקבות והשנויות במחלוקת לגבי קביעת יהדותו של אדם על פי ההלכה.
כפי שנפסק שב"פ 1003/03 הנ"ל (פרשת הנדימן):
"יהודי לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה הוא כל עובד המצהיר על עצמו כיהודי, בין בכלל ובין בפני המעסיק,הצהרה שעל פניה היא נכונה. חוק שעות עבודה ומנוחה מעניק ליהודי זכות למנוחה שבועית בת 36 שעות לפחות שהשבת היא חלק ממנה. אל מול זכות זו עומדת חובתו של המעסיק להעניק לעובד את שעות המנוחה. אחד ממרכיבי חובתו של המעסיק הוא הצורך לברר את מעמדו של העובד - לצורך סעיף 7 (ב) לחוק - כ"יהודי" או כ"מי שאינו יהודי". בירור זה מוטל על המעסיק והוא יכול וצריך להתמצות בקבלת הודעה מן העובד. המעסיק אינו צריך לכתת את רגליו אל משרד הפנים או אל לשכת הרבנות כדי לברר אם העובד שבפניו הוא יהודי לפי כל דקדוקי ההלכה. הודיע העובד כי הוא "יהודי" - יקבל זאת המעסיק ויעניק לו חופשת מנוחה שבועית בשבת ולא בכל יום אחר. לא עשה כן המעסיק - חושף הוא עצמו לעבירה פלילית מכח סעיף 9 לחוק.
...
הוא הדין לעניין הוכחת היהדות של העובד בבית הדין במסגרת הליך פלילי נגד המעסיק. הוכחת היהדות יכולה להעשות בדרכים שונות: כך, הודעה של העובד או עדות בבית הדין כי הוא יהודי מספקת, כל עוד לא הופרכה על ידי ראיה אחרת. כך גם תמצית הרישום ממשרד הפנים. תמצית הרישום משקפת מידע אובייקטיבי המצוי במשרד הפנים. מידע זה מקורו בפרטים הנמסרים עם לידתו של אדם או בפרטים שמסר האדם על עצמו במהלך חייו. פרטים אלה משקפים את המציאות, לפחות על פי עמדתו של האזרח. כל עוד לא ביקש האזרח - לענייננו העובד - לשנות את פרטי רישום היהדות או מסר הודעה או עדות הסותרת את פרטי המרשם, או שקיימת ראייה חיצונית הבאה להפריך את הרישום או, למצער, להטיל בו ספק - קיים לרישום במשרד הפנים ערך ראייתי גם לצורך הרשעה בפלילים לפי חוק שעות עבודה ומנוחה. ברוח זו פסק, בפרשה אחרת, בית הדין האזורי לעבודה בתל-אביב (השופט י. פליטמן - תב"ע נז/8-336 ת"א מדינת ישראל נגד דרור דורון עבודה איזורי, כרך ו', 481) ובכל הכבוד, גישה זו נראית בעיני נכונה.
הרישום הוא "תעודה ציבורית" כמשמעה בסעיף 29 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א - 1971 וככזו ניתן להגישה לבית הדין כראיה. תוכנו של הרישום לעניין היותו של אדם "יהודי" לצורך חוק שעות עבודה ומנוחה הוא בודאי רלבנטי לדיון המשפטי. לפיכך ראיה זו היא קבילה, יחד עם מכלול ראיות אחרות הבאות בפני בית הדין."

לפיכך, אין באמור בבג"צ 6539/03 בעניין רישום הלאום בתעודת הזהות כדי להשליך לעניננו.

17. כלל העובדים המפורטים בכתב האישום ציינו בפני המפקחים שביקרו בסניף הנאשמת במודיעין ביום 7.7.01 וביום 29.9.01 כי הם יהודים, ואישרו עובדה זו גם במהלך עדותם בפני ביה"ד. נתון זה מוכח, כאמור גם בתמציות הרישום של משרד הפנים ובאין ראייה אחרת לסתור די בכך כדי להוכיח את עובדת היותם יהודים.
     
18. סיכומם של דברים, אני קובעת כי יש בראיות התביעה שהוצגו כדי להוות ראיה לכאורה לקיום העבירה בה הואשמה הנאשמת, ועל כן נדחית בזאת טענת הנאשמת כי אין להשיב לאשמה.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון