להלן הכרעת דין בנושא אלימות נגד נהג מונית: הכרעת דין כתב האישום ותשובת הנאשם 1. כתב האישום מייחס לנאשם כי ביום 17.10.04, בשעה 08:30, ליד חוות הנוער הציוני, עצר הנאשם מונית בה נהג המתלונן, וביקשו להסיעו לרחוב הורקניה בירושלים. בדרך, ביקש הנאשם מהמתלונן לעצור את המונית מספר פעמים על מנת לאסוף שקיות זבל. לאחר מספר עצירות, נעצר המתלונן ברחוב בני בתירא, סמוך לבית 15, וסירב להכניס שקיות זבל נוספות למונית, וזאת בשל הריח הרע שנדף מהן. המתלונן יצא מהמונית במטרה להוציא את השקיות מתא המטען. בשלב זה לקח הנאשם מוט ברזל והחל חובט במתלונן בפניו ובכל חלקי גופו. כתוצאה מהחבטות נפל המתלונן על הרצפה כאשר הנאשם ממשיך לחבוט בו עד ששני עוברי אורח הרחיקו אותו מהמקום. כתוצאה ממעשי הנאשם, נגרם למתלונן שבר בצוואר ירך ימנית והוא נזקק לטיפול רפואי ממושך. כמו כן נגרמו למתלונן שפשופים ודימום בפנים ובידיים, וכן פצעים בחזה ובצלעות התחתונות. לאור עובדות אלה מיחס כתב האישום לנאשם ביצוע עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 333+335(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: החוק). 2. הנאשם, באמצעות בא כוחו, כפר בעובדות כתב האישום שיש בהן כדי לבסס ביצוע עבירה מצידו. הוא אישר את נסיעתו במונית של המתלונן, הכחיש שאסף שקיות זבל; אישר שהמתלונן עצר לפי בקשתו מספר פעמים, הכחיש שהחזיק במוט ברזל, והכחיש שחבט בגופו של המתלונן. הוא מאשר שהמתלונן נפגע אך הסיבה לכך איננה מהמוט אלא "מהכביש" - הוא דחף את המתלונן וכתוצאה מכך נפל המתלונן ונחבל. הסנגור אמר, כי הוא "לא רוצה לציין במה הוא [המתלונן] נחבל" (עמ' 1). הנאשם הכחיש את חומרת החבלה ואת הקשר הסיבתי. הוא מאשר שהמתלונן אושפז אך לא יודע ממה הוא אושפז. אין טענה לעניין קבילות הודעת הנאשם. באשר למסמכים הרפואיים, הצהיר בא כוח הנאשם שהוא מסכים להגשתם אך "מוסכם כי הרופאים אינם יכולים לקבוע ממה נגרמו החבלות הנטענות" (עמ' 3). באותה ישיבה, ביקש הסנגור: "לקבוע ישיבה אחת לשמיעת כל עדי התביעה, וישיבה נוספת לשמיעת הנאשם ועדי ההגנה .... אנו מבקשים לזמן את עדים מספר 1, 2, 3, 4, 6 ו-9" (עמ' 4). גרסת המתלונן 3. בתחילת עדותו ציין המתלונן כי הוא סובל מזה חמש שנים ממחלה נדירה הדומה בסימפטומים שלה למחלה של טרשת נפוצה. באשר למה שקרה ביום האירוע הוא העיד את הדברים הבאים: לאחר שאסף נוסע אמריקאי בסמוך לחוות הנוער ויצא מההצטלבות שמאלה לכיוון בן זכאי, עצר אותו הנאשם. לאחר שקיבל את רשות הנוסע האמריקאי, העלה את הנאשם למונית. הנאשם ביקש תחילה לנסוע לרחוב אגריפס. בדרך הריח ריח רע נודף מהנאשם, כאשר העיר לנאשם על כך, השיב הנאשם כי נפל לו משהו בזבל והוא הרים אותו. בהמשך הנסיעה, ביקש הנאשם מהמתלונן להסיעו קודם לרחוב הורקניה, משם הוא צריך לאסוף כמה דברים ואחר כך לרחוב אגריפס. כאשר הגיעו לקרבת בית אלישבע חש המתלונן בבחילה, הוא ביקש מהנאשם לשטוף את ידיו שהיו שחורות. הנאשם אכן ירד ושטף את ידיו בחנות ספורט טוטו והם המשיכו לרחוב הורקניה. במקום היה פח זבל. הנאשם ביקש לעצור על מנת לאסוף "כמה חבילות מליד פח הזבל", אסף את החבילות והכניסן לתא המטען. שוב ביקש לעצור במרחק כעשרה מטרים ליד פח זבל נוסף, ואסף משם חבילות נוספות. משם ביקש הנאשם לנסוע לרחוב יחיל כי יש לו עוד כמה חבילות. משהגיע לשם, שוב היו למתלונן בחילות. המתלונן יצא מהרכב, לאחר שהמתין כעשר דקות, פתח את תא המטען ואמר לנאשם שהוא לא רוצה להמשיך אתו. אז, מציין המתלונן, שהנאשם התעצבן ותקף אותו עם מוט ברזל (ת/2) בכל חלקי גופו. ברגע שהנאשם התחיל להכות במתלונן צעק המתלונן שהוא אדם חולה והתחיל לצעוק לעזרה, הוא ברח לכיוון רחוב הורקניה כשהנאשם ממשיך להכות בו. בין היתר, הנאשם הכה את המתלונן בצוואר הירך. אז התמוטט המתלונן ונפל. אשה מבוגרת שראתה את המחזה התחילה לצעוק, באו אנשים, תפסו את הנאשם והזעיקו משטרה. המתלונן פונה באמבולנס לבית החולים, שם הוא עבר ניתוחים לקיבוע. המתלונן הזכיר גם סיפור של שני שעונים, שלטענתו, הנאשם השאירם על ריצפת המונית עת ירד לשטוף את ידיו במהלך הנסיעה. שני השעונים הוחזרו לידי בא כוח הנאשם בעת הדיון. גרסת הנאשם 4. הנאשם העיד להגנתו. להלן סיכום גרסתו: הוא יצא מבית הוריו לרחוב סן סימון על מנת לתפוס מונית, שם עצר את המתלונן אשר היה עמו נוסע. הוא ביקש להגיע לשוק מחנה יהודה. לאחר שירד הנוסע בתלפיות, ביקש לחזור לרחוב הורקניה על מנת לקחת תיק. לפני שעלה לבית היו לו שני שעונים והוא השאיר אותם "על המדף של המונה". כשבא לקחת את השעונים, המתלונן "באותו רגע חטף לי את השעונים ואמר לי תשאיר את זה פה" (עמ' 53, מש' 8). היות שיש לו מחסן לא רחוק מהבית, אמר למתלונן לעצור שם על מנת לקחת כמה שקיות. שם התעכב רבע שעה. אז המתלונן ביקש ממנו 60 ₪ עבור הנסיעה. השניים התמקחו על המחיר, ומשלא הסכימו אמר למתלונן "אם יש בעיה תזמין משטרה". בתגובה אמר לו המתלונן שהוא יוריד אותו בכוח, והוסיף המתלונן ואמר לו: "טוב תעלה". אז, המתלונן נכנס לבית הנוער, וזה לא הכיוון שלו, ואמר לו המתלונן: "עכשיו אני אראה לך, התחיל לקלל להתעצבן, אמרתי הבן אדם מפגר בראש פתאום הוציא סכין, ניסה לדקור אותי, דקר אותי ביד וכשמשך את הסכין היו לי עוד שתי חתכים ביד" (עמ' 53). הנאשם מוסיף ואומר, כי על מנת להתגונן מהסכין, "דחפתי אותו עם היד, הוא זז אחורה, ראיתי מקל ברצפה לקחתי את המקל, הוא ניסה לדקור אותי, נתתי לו מכות בידיים כדי להעיף את הסכין, כשזז אחורה היתה ירידה של הכביש התבלבלו לו הרגליים, התגלגל נפל על הכביש עשה 8, 10 סלטות, נשרטו לו הפנים, זו ירידה חזקה שם, הוא נפל על הרגל, לא נגעתי לו עם המקל ברגליים, רק בידיים ניסיתי להפיל לו את הסכין בסך הכל" (עמ' 53, מש' 20). לטענתו, הוא ציין בפני החוקרת שיש לו דם על היד ויש לו חתכים, וכי עוד בהיותם במקום ביקש מהשוטרים שיחפשו את הסכין, וביקש שיביאו אותה אך הם "לא חיפשו, לא מעניין אותם" (עמ' 54, ש' 7-8). החקירה הראשית של הנאשם לא התייחסה כלל לתכולה של השקים שהיו עמו. בחקירתו הנגדית ציין הנאשם שבשקים היו לו "צעצועים, מכשירים אלקטרוניים, נעלי בית, סיר חדש שעונים אלקטרוניים, משחקי ילדים" (עמ' 56, ש' 10). הוא מחזיק "חלק מהדברים" במחסן בבית. יחד עם זאת, הוא הכחיש כי אסף שקיות "מכל מיני תחנות": "לא אספתי שקיות, עצרתי כדי לקחת כמה שקיות.." (עמ' 56, ש' 20). הוא הסביר מדוע המתלונן לקח אותו למקום בו קרתה התקרית בכך: "הוא לקח אותי לסמטה איפה שאין אנשים כדי לתקוף אותי כדי שאף אחד לא יראה אותו.." (שם, שם). לטענתו, לא מדובר בדברים שאסף מפחי זבל "וגם לא ליד פחי זבל.." (עמ' 56, ש' 22). הוא הכחיש את מה שאמר בהודעתו במשטרה שהוא אסף שקיות. הוא טען: "לא אמרתי. אם הייתי אומר הייתי חותם, אם לא חתמתי אפשר לשים את זה [הודעתו ע.ח.] בצד" (עמ' 57, ש' 4). כאשר נאמר לו כי לא חתם גם על האזהרה השיב: "אני לא חותם על שום דבר, אני לא מאמין בהם. הם יכולים לשים במקום האזהרה דברים אחרים, אני לא צריך לחתום על שום דבר" (עמ' 57, ש' 8). באשר לתיאור הסכין, בעדותו תיאר אותה באורך של 20 ס"מ, ואילו בהודעתו במשטרה הוא תיאר אותה באורך של 40 ס"מ. כאשר הוציא המתלונן את הסכין מאחורי גבו הוא מציין: "ניסיתי למשוך את הסכין ולא הצלחתי" (שם, ש' 18). הוא לא זוכר את המוט (ת/2), הוא זוכר שהרים מקל לאחר שהמתלונן "דקר אותי ביד". הוא מתרץ את העובדה שהוא הלך אחרי המתלונן כשהוא מתגלגל, בכך: "רציתי לקחת ממנו את הסכין, שהמשטרה תראה את הסכין. רציתי לראות אם יש אצלו סכין, בזמן שנפל העיף את הסכין והמשטרה לא חיפשה. למה שיחפשו אם יש אדם שיכולים להאשים ישר. אולי נהג המונית עובד איתם" (עמ' 58, מש' 13). לציין, הנאשם חזר והזכיר את טענתו שהמשטרה לא חיפשה אחר הסכין כל פעם שנשאל על הסכין. בעדותו תיאר את מצבו של המתלונן לאחר שנפל על הרצפה: "הוא נשרט בפנים, היה לו דם על הפנים וצעק, אני חולה" (שם, ש' 17). הוא לא פסל כי אמר בהודעתו שהשכנים היו רחוקים ולכן לא ראו את הסכין, והוסיף: "יכול להיות, לא היה אף אחד איך יראו?" (עמ' 59, ש' 14) הנאשם נשאל גבי עדותה של פרופ' גילולה, אשר תיארה כיצד הוא תקף את המתלונן ואם היא משקרת. הנאשם ללא כל היסוס, השיב: "בטח, היא משקרת ועוד איך" (עמ' 60, ש' 7). הוא הכחיש שהוא התבקש לשטוף את ידיו, שהוא נהג בכל מקום שעצרו בו להיכנס לתוך פח הזבל להוצאת דברים, כמו שהכחיש שבתחנה האחרונה המתלונן פתח את תא המטען כדי להוציא את השקיות (שם, ש' 15, 18 ו- 21). דיון 5. כאשר אני שוקל את גרסת הנאשם לעומת גרסת המתלונן, אין לי אלא להעדיף, ללא כל היסוס, את גרסתו האמינה של המתלונן. בניגוד לנאשם, המתלונן עשה עלי רושם של אדם אמין ביותר, אשר היה קורבן לאלימות מופרזת מצדו של הנאשם. לעומתו, הנאשם הנו אדם שגבולות האמת והשקר מטושטשים למדי אצלו. לדידו, המתלונן שקרן, השוטרים אשר חיפשו את הסכין לפי הנחיותיו, כולל אותו שוטר אשר העיד שחיפש את הסכין בתוך חוות הנוער, כולם שקרנים, גם פרופ' גילולה, שהנה עדה ניטראלית, שעשתה על בית המשפט רושם של אדם אמין ביותר ונזהרה בדבריה, גם היא שקרנית. רק הוא דובר אמת. שקריו של הנאשם התגלו בכל אשר אמר וכביכול הסביר. ככל הנראה שהחלטתו לשקר נולדה עוד מהשלב בו הובא לחקירה במשטרה. הוא החליט לא לחתום על הודעתו על מנת להכשיר את טענתו שהכל שקר. שאלה היא, מדוע לא העלה טענות זוטא על מנת להוכיח את טענתו שהחוקרת רשמה דברים כל כך לא נכונים ועיוותה את דבריו? אין הסבר. הנאשם הגדיל לעשות עת השיב לשאלת בית המשפט מדוע לא חתם על האזהרה. הוא השיב: "אני לא חותם על שום דבר, אני לא מאמין בהם. הם יכולים לשים במקום האזהרה דברים אחרים, אני לא צריך לחתום על שום דבר" (עמ' 57, ש' 8). אם כן, זהו מעשה אשר נעשה מתוך מודעות. הסנגור המלומד, חרף ידיעתו שלא הועלו טענות לזוטא, ביקש לתרץ את התנהגותו זו של הנאשם, וטען שבמקרה כזה על החוקרת להוכיח שהנאשם אמר את מה שרשמה. טענה זו יש לדחות מכל וכל. באופן כללי, כפי שיוסבר בהמשך, גרסתו של הנאשם הנה בלתי סבירה בעליל. לא נמצאו תימוכין לאף טענה שהוא טען, והכחשותיו את העובדות שקיומן הוכח, רק מוסיפות לחוסר אמינותו ומחזקות את גרסת התביעה. עיקר טענתו של הנאשם היא, שהוא אשר היה קורבן תקיפה מטעם המתלונן, אשר איים עליו בסכין. כל מה שעשה הנאשם היה שהוא תפס "מקל" וניסה באמצעותו להוציא את הסכין מידיו של המתלונן. הוא דחף באמצעותו את המתלונן בחזהו לאחור. היות שמדובר בירידה, הרגליים שלו "התבלבלו", והוא נפל ונחבל. הוא לא אסף שום זבל, לא נכנס לתוך פחי הזבל ולא נדף ממנו ריח רע, הכל עלילה ושקר. גרסה זו הופרכה מניה וביה על ידי עדותה של פרופ' גילולה. כאמור, עדה זו ראתה , עוד קודם לכן, אדם מתווכח עם המנקים העובדים בבנין בו היא גרה, כיוון שהוא פיזר זבל בכל המקום. את אותו אדם היא ראתה בתוך הרכב המשטרתי בנסיבות האירוע דנן, כלומר את הנאשם. פרופ' גילולה גם העידה שראתה את המונית של המתלונן מלאה בשקי זבל. למעשה, פרופ' גילולה סתרה את כל טענותיו העיקריות של הנאשם אחת לאחת (ראה ציטוט מלא מעדותה בסעיף 6 להכרעת הדין). טענתו המרכזית, עליה הוא משתית טענה מגומגמת של הגנה עצמית, אומרת שהמתלונן איים עליו בסכין. על פי החומר שבפני אין לי אלא לקבוע שהסכין לא היתה ולא נבראה, וכי זו המצאה של הנאשם. השוטרים חיפשו היכן שהצביע להם הנאשם. הוא שינה את גרסתו מסכין שאורכה 40 ס"מ לסכין שאורכה 20 ס"מ. יש לזכור, כי האירוע קרה בשעה 08:30 בבוקר ולא ניתן לפספס סכין בגודל של 40 ס"מ, כאשר מסביב עמדו מספר שכנים, שלטענתו הם לא ראו, אף שהוא ממשיך וטוען שהוא "התחבא" מאחורי אחד השכנים (ת/1, גיליון 2, ש' 24). אף אחד מעדי התביעה לא ראה סכין. הטענה שכאילו השוטרים לא חיפשו, כאמור דינה להידחות. גרסת הנאשם למה שקרה לו מהסכין איננה אחידה. פעם אחת הוא טען שהמתלונן "ניסה לדקור אותי" ובהמשך ישיר ובאותה נשימה הוא אומר, המתלונן "דקר אותי" (ראה ציטוט מלא בפרק של גרסת הנאשם). יש לציין, שהנאשם תיאר את "מעלליו" של המתלונן בסכין כך: ".. הוא הוציא סכין של 40 סנטים, ניסה לדקור אותי, תפסתי את הסכין, הוא משך ונחתכו לי הידיים" (ת/1, גיליון 2, ש' 17-18). לא למיותר לציין, שהחוקרת קרן טובי תיארה את הפצעים עליהם הצביע הנאשם כ"... שני חתכים קטנים מאוד על שתי אצבעות ביד שמאל" (ת/1, גיליון 2, ש' 18-19). הנאשם עצמו לא ביקש טיפול (עמ' 7, סוף העמוד). קשה לתאר, שסכין באורך של 40 ס"מ, בה כביכול השתמש המתלונן ורצה לתקוף את הנאשם, יגרמו רק שתי שריטות קטנות אלה, כאשר הנאשם מנסה לחלץ אותה מידי המתלונן. שקר נוסף נוגע לטענתו הכבושה לפיה: ".. למה לקח את השעונים, היה לי כסף בארגז שלו, לקח את הכל" (עמ' 54, ש' 4). טענה זו אין לה זכר בהודעתו במשטרה, והיא נוצרה בלהט טענותיו נגד המשטרה ונגד כולם. יש לדחות את הטענה, זו טענה כבושה שערכה אפס. בעניין אין לי אלא להביע צער על כך שהסניגור מצא לנכון לחקור את המתלונן על נושא זה, כאשר אין לו כל אחיזה בחומר החקירה בתיק (עמ' 48, ש' 12), דבר שיש בו הטעייה. דומה שהנאשם אימץ עניין זה עת הזכיר נושא זה בעדותו. 6. עדותו של המתלונן נתמכת בעדותה של פרופ' גילולה, דווקא בקטעים הרלוונטיים. עדה זו ראתה את האירוע מביתה בקומה 3. היא העידה את מה שראו עיניה, תוך הדגשה שלא תגיד דברים שאיננה בטוחה בהם. פרופ' גילולה סיפרה על האירועים הבאים אשר ראתה במו עיניה: "..ניגשתי לחלון וראיתי איש אחד רודף אחרי השני ומכה אותו בראש ובגב במקל ואז המוכה נפל על הרצפה, והוא לא קם. אז מישהו הזמין משטרה,.... האיש המוכה שכב על הרצפה ולא יכול היה לקום, ומישהו הזמין אמבולנס, ובא אמבולנס וטיפלו בו.... אני ראיתי מכות בראש ובגוף והאיש צעק תפסיק אני אדם חולה, תפסיק להרביץ או להכות, אני לא זוכר את המלה העברית הנכונה, והוא לא הפסיק עד שהאיש נפל על הרצפה וגם כשנפל הוא המשיך להכות אותו ואז התאספו אנשים והפרידו. אני ראיתי דם על הפנים שלו. .. יש שם מורד והוא [האיש המוכה] רץ במורד והוא כנראה מעד במורד ולכן הוא נפל. ..... הבעיות התחילו בבוקר עם מישהו שאחר כך הבנתי ש[הוא] האיש שהכה. יש שם מבנה ובו יש פחי זבל גדולים של העירייה, ואני ראיתי מישהו מוציא מפח הזבל כל מיני דברים ומפזר את הזבל מסביב.... באותו בוקר היו עוד אנשים שצעקו שגם בבית שלהם פיזרו זבל..... ואחר כך בתוך המונית שעמדה שם ליד פחי הזבל כל המונית היתה מלאה בשקיות, כל מיני זבל". היא נשאלה כיצד האיש שישב ברכב המשטרתי קשור לזבל, והיא השיבה: " הוא היה בעל שקיות הזבל והוא ניסה להכניס אותן לתוך המונית. הוא כנראה היה צריך מונית כדי לקחת משם את מה שאסף". היא אישרה שהוא אותו אדם אשר התווכח עם המנקים של הבניין: "כן ראיתי אותו" ציינה. העדה המשיכה ואמרה: "לאיש המכה היה מקל. אני ראיתי שהוא מכה במקל. לאיש השני לא היה משהו". העדה אמרה מיוזמתה: "... שכחתי להגיד עוד משהו, המקל נשבר לשני חלקים ונזרק למקום איפה שרשמתי מקל בעיפרון [צבע המקל] משהו כמו בג'". משראתה את ת/2 אמרה העדה: "כאשר אני רואה את ת/2, כששני החלקים של המוט מחוברים יחדיו, אני אומרת שכן ראיתי את זה שבור. זה היה זרוק שם. אני שומעת עכשיו צליל של ברזל אבל זה נראה לי כמו מקל שבור" (כל הציטוטים הם מעמ' 22-24). העדה שמעה את האיש הבורח (המתלונן) צועק: "אני חולה, תפסיק" (עמ' 25). העדה תיארה היכן היו המכות: "המקל פגע בגב ובגב התחתון ובחלק האחורי של הראש .. אז האיש שכב במורד והוא הכה אותו בצד, בצד הגוף" (עמ' 26). היא אישרה שראתה דם על ראשו ועל פניו של המוכה. את זה היא ראתה מקרוב, עת ירדה למטה (עמ' 28). אף שכל הזמן תיארה שהנפגע הוכה במקל, נוכח מה שראתה בבית המשפט שמדובר במוט מתכת, היא הוסיפה: "אני לא יכולה לאשר [שמה שהיה זה מוט]. אני מוסיפה שאני לא ראיתי בסביבה שום דבר אחר דמוי מקל" (עמ' 28). אין ספק שהמכשיר אשר תיארה פרופ' גילולה הוא אותו מוט ברזל, לפי צבעו, צורתו והעובדה שהוא נחלק לשני חלקים, וכי לא היה דבר אחר בסביבה חוץ ממנו. תמיכה נוספת באה מפיו של הנאשם עצמו. הוא אישר בהודעתו שהוא נעצר בשלוש תחנות, על מנת לאסוף שקים. הא גם אישר כי רדף אחר המתלונן במורד הרחוב עד שנפל, וכי הוא הרביץ לו עת שכב על הרצפה. לטענתו, הוא עשה זאת על מנת "להעיף" את הסכין מידו של המתלונן. יתרה מכך, הנאשם אישר בהודעתו שהוא השתמש במוט המתכת ת/2, שהוא למעשה ידית של מכשיר לניקוי שטיחים. 7. הסנגור ניסה להטיל ספק באמינותו של המתלונן. לצורך זה הוא נחקר רבות על סתירות שכביכול נפלו בגרסתו, בעיקר בכל הנוגע לעובדות שלא הזכיר בהודעתו במשטרה. המתלונן נתן הסברים סבירים, ואין לייחס לכל הטענות הנוגעות לאמינותו כל משקל. המתלונן חזר וטען, שהוא נחקר על ידי המשטרה כעשר דקות לפני שהוכנס לחדר הניתוחים. אדם שסבל מכאבים כתוצאה משבר קשה בצוואר הירך, והמתין תוך חרדה לניתוח דחוף, לא ניתן לצפות ממנו להיזכר בבית המשפט בפרטים קטנים עליהם נחקר חקירה מאומצת בבית המשפט. על מנת לסבר את האוזן, נביא להלן דוגמאות, מעטות מני רבות, למה שמכנה הסנגור סתירות: מדוע לא סיפר על כאבים בקרסוליים. המתלונן השיב: שהתחבושת על הקרסוליים היתה לאחר הניתוח, ולא היה אפשרי לספר לחוקר עליהם לפני הניתוח (עמ' 37, ש' 9, ש' 14); לא הזכיר את הפגיעה שהיתה לו בפניו ובראשו (עמ' 37, ש' 21-23); לא אמר שהנאשם נכנס לפח הזבל (עמ' 38, ש' 20); לא כתוב בהודעה שהמתלונן המתין לנאשם כל פעם שעצר (עמ' 39, ש' 7); לא כתוב בהודעתו שאנשים אמרו לו לא לזוז (עמ' 39, ש' 10); לא סיפר בהודעתו שהאנשים שבאו לעזרתו נתנו לו מים (עמ' 39, מש' 16-20); לא אמר בהודעה שפחד מהנאשם (עמ' 40, ש' 18-21); לא הראה לשוטרים את שקי הזבל, ועוד כהנה וכהנה. לאחר ששקלתי את הטענות האמורות, הגעתי למסקנה שאין ב"סתירות" הנטענות, מה שהוזכר לעיל ומה שלא הוזכר, כדי לפגוע באמינותו של המתלונן. 8. הסנגור הטיל ספק כי המתלונן אכן נפגע מהמכות אשר היו מנת חלקו מהנאשם. לדידו, אלה רק "דיבורים, אין ראיה של מומחה", וזה אמור לעורר ספק לגבי טיב או מהות החבלה, בסיכומיו הוא מבקש שלא לקבל את המסמכים הרפואיים (ת/5) היות שהתביעה לא הזמינה את הרופא שרשם אותם. אינני מקבל את הטענה. ראשית כל, הסניגור הסכים עוד בתחילת המשפט להגיש את המסמכים הרפואיים. שנית, הסנגור מאשר שהמתלונן נחבל, כך שיש בסיס עובדתי המאשר את האמור במסמכים. שלישית, הסניגור חקר את המתלונן רבות בחקירה הנגדית על המסמכים הרפואיים (ראה לדוגמה מעמ' 34 ואילך), דבר המכשיר את הגשתם כמוצג, על אף שלכאורה מדובר בעדות שמיעה. הלכה פסוקה היא, כי במישור הפלילי (וביתר שאת - במישור האזרחי), פסילתה של עדות שמיעה מצריכה התנגדות מצד היריב. מקום שאין התנגדות כזו, הרי שככלל ניתן להיסמך עליה. לענייננו, ניתן לראות את עצם החקירה על המסמכים, כהשלמה בדיעבד עם הראיה האמורה. וראה את הדברים שנאמרו בע"פ 595/79 עאהד סלים אלקורד נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 35, היפים לענייננו: "...אולם לא זו בלבד שהחקירות שכנגד של עדי התביעה התנהלו על-פי הצילומים, ללא טענות ומענות, אלא שבתום פרשת התביעה, כאשר היה כבר ברור בעליל שהשיקים עצמם לא הוצגו, לא באה (כמבואר) טענה שהצילומים אינם קבילים. במצב זה איני רואה הבדל של ממש בין אי התנגדות בשעת הגשתה של ראיה פסולה לבין השלמה עם קיומה לאחר מעשה. ... לפי השקפתי יש מקום לחריגים לכלל שבהעדר התנגדות בהליך פלילי הופכת גם ראיה פסולה כשרה. גישתי נתמכת בגישה הרווחת באנגליה, שם המבחן המנחה הוא אם הכשרת הראיה עשויה לגרום לנאשם עיוות דין או לאו..." (עמ' 38; ההדגשות אינן במקור). למעשה, במקרה דנן ניתן לראות בעובדה כי הסנגור חקר את המתלונן רבות אודות המסמכים, משום השלמה עמם והכשרתם כראיה. כן, אינני סבור כי יש בקבלתם עשיית עוול עם הנאשם. רביעית, מאחר ומסמכים אלה הם בבחינת רשומות מוסדיות, אשר התקבלו על ידי המתלונן מבית החולים, בסמוך להתרחשות האירוע נשוא האישום, הוא יכול היה להגישם לתיק המוצגים, על פי סעיף 36(א) לפקודת הראיות [מנוסח חדש], תשל"א-1971, הקובע כחריג לכלל האוסר על עדות שמיעה, קבילותם של מסמכים כגון דא. מהמסמכים האלה ומהתמונה ת/6א ברור כי המתלונן נפגע בצוואר הירך. בנוסף לכל האמור, עדויותיהם של המתלונן ופרופ' גילולה באשר למקום הפגיעה, תומכות ומאשרות את העובדה שהמתלונן נפגע בחלק העליון של ירך ימין. המתלונן העיד: "כשהוא נתן לי את המכה בצוואר הירך התמוטטתי ונפלתי" (עמ' 48, ש' 22). הסנגור מעלה ספק אם המוט ת/2, יכול לגרום לשבר בצוואר הירך. למראה המוט העשוי מתכת, ניתן בהחלט לגרום לפגיעה כזו, בעיקר אם ניקח בחשבון שהנאשם הכה בו לא אחת ולא שתיים, אלא היתה סדרת מכות. 9. בטרם אסיים את הכרעת הדין, יש להתייחס לטענתו של הנאשם הנוגעת לשעונים. הוא טען שהמתלונן "חטף" ממנו את שני השעונים כבטוחה לתשלום עבור הנסיעה. המתלונן העיד, ועדותו מקובלת עלי, שאחיו הוא אשר לקח את המונית מהמקום, מצא את השעונים במונית והחזירם אליו לאחר שיצא מבית החולים. הוא ציין ששני השעונים היו מונחים על השטיח, עת ירד הנאשם לשטוף את ידיו לפי בקשת המתלונן. כאשר הגיע המתלונן לבית המשפט למתן העדות, מסרם לידי הסנגור. אינני רואה בכך כל דופי. אילו רצה המתלונן "לגנוב" את שני השעונים, שלפי התיאור שנתן הנאשם בהודעתו (ת/1, גיליון 2, ש' 11) אחד מהם מקולקל וחסר כל ערך, הרי שלא היה טורח להביאם לבית המשפט, עובדה שמפריכה את טענות הנאשם שהמתלונן חטף לו אותם. 10. לאור כל האמור, המאשימה הרימה את נטל הוכחת העבירה המיוחסת לנאשם, ואני מרשיעו בביצוע עבירה של חבלה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 333+335(א)(1) לחוק.נהג מוניתמוניתאלימות