אלימות בין שכנים

להלן גזר דין בנושא אלימות בין שכנים:

גזר דין

  1.      הנאשם הורשע על פי הודאתו בעבירה של חבלה מחמירה, לפי סעיף 329 (א) (1) לחוק העונשין התשל"ז - 1977. כתב האישום מלמד כי הנאשם והמתלונן, הינם שכנים המתגוררים במושב עמי עוז. בין משפחת הנאשם ומשפחת המתלונן התגלע סכסוך הנוגע לגבולות שטחי המקרקעין, אותם מחזיקים בני משפחת הנאשם ובני משפחת המתלונן בסמיכות זו לזו. ביום 22.8.04 נסע הנאשם ברכבו לכיוון שטח המקרקעין, בו הוא בונה את ביתו, שטח הנמצא בגבול משותף עם שטח המקרקעין השייך לאחיו של המתלונן. הנאשם ראה את המתלונן ושלושת אחיו בונים גדר וסבר כי הגדר נבנית בתוך השטח השייך לו. הנאשם החל בויכוח עם המתלונן ואחיו ובמהלך הויכוח התפתחה קטטה בין כולם בה נפגע הנאשם באפו. בהמשך לקטטה לקח הנאשם מזמרה, שהיתה מונחת בשטח, התקרב במהירות אל המתלונן מאחור, בזמן שהמתלונן היה עסוק בויכוח עם בני משפחתו האחרים של הנאשם, ודקר אותו במזמרה בצד שמאל של צווארו, בחלק העליון כשהוא גורם לו חתך עמוק. כתוצאה מהדקירה נלקח המתלונן לבית החולים שם נותח בצווארו, הוכנס נקז לגופו והוא נזקק לטיפול אנטיביוטי ולמעקב אצל רופא מטפל לאחר שחרורו.
  2.      התביעה טענה כי יש להשית על הנאשם עונש מאסר לתקופה ממושכת באופן אשר ישקף את מדיניות בתי המשפט הקוראת לענישה מחמירה ככל שמדובר בעבירות אלימות המלוות בשימוש בסכין. התובעת, בטיעוניה לעונש, ביקשה להדגיש את הצורך בענישה מרתיעה לנוכח האירועים האחרונים להם אנו עדים בשבועות האחרונים בהם אין כמעט יום שחולף בו לא שומעים אנו על מעשה אלימות של חבלה הנעשה באמצעות שימוש בסכין. יש והמקרה מסתיים בחבלה חמורה ויש והוא מסתיים במותו של אדם. ב"תת תרבות" זו, כפי שזכתה לכינוי על ידי בית המשפט העליון, טענה התובעת כי יש להלחם בדרך של הטלת ענישה מחמירה למען יראו ויראו.


3.     מנגד ביקש הסנגור לאבחן את המקרה הנדון, ממקרים אחרים אשר נדונו בפסיקה וכן מן המקרים החמורים, להם מצאנו עצמנו עדים לנוכח גל האלימות הגואה בעת האחרונה. הביא הסנגור לצורך כך עדויות הגנה לעניין העונש, מהם ביקש ללמד כי הנאשם הנו אדם נורמטיבי, אשר נקלע למעשה האמור לנוכח התנהגותו המתנשאת והמשחרת ריב ומדון מצד המתלונן. הסנגור ביקש לתת את הדעת אף למעשה התקיפה לו נחשף הנאשם, מצד בני משפחת המתלונן, במהלך אותו אירוע ואשר כתוצאה ממנו נגרמה לו חבלה באפו אשר גרמה לדימום קל (ראה נ/2). אין הסנגור, בטיעוניו לעונש, בא להצדיק את מעשה החבלה החמורה אותו ביצע הנאשם במתלונן, אך מבקש הוא לתת את הדעת לרקע לביצוע המעשה, כשהוא טוען כי היה זה המתלונן אשר בהתנהגותו ובהתלהמותו הביא את הנאשם למצב של איבוד עשתונות, אשר הביא אותו למצב בו נטל את המזמרה שנמצאה בהישג יד ותקף את המתלונן. מדגיש הסנגור כי אין מדובר במעשה אשר תוכנן מראש מתוך כוונה לפגוע כי אם בתגובה ספונטאנית מתוך להט הויכוח לנוכח המאבק המתלהם שהיה במקום.

4.     שירות המבחן אף הוא התבקש ליתן תסקיר בעניינו של הנאשם ולאחר פגישות עם הנאשם והמתלוננים וסקירה מפורטת של נסיבותיו האישיות של הנאשם, לא בא שירות המבחן עם כל המלצה טיפולית. שירות המבחן מציין כי הנאשם מחזיק מעצמו כאדם נורמטיבי ועל כן דוחה כל צורך בטיפול של שירות המבחן. אך מציין קצין המבחן כי עצם התנהגותו ומעשיו של הנאשם מלמדים על אפשרות חוזרת ונשנית של התפרצות אלימות ועל הצורך בטיפול.

5.     בתי המשפט חזרו והתריעו שוב ושוב, על אותה מגיפה שפשטה בקרבנו היא מגפת "תת תרבות הסכין". צעירים הנושאים עימם סכינים למיניהם ועושים בהם שימוש ליישוב סכסוכים הנה תופעה חמורה. למלחמה בתופעה זו נרתם בית המשפט, בדרך של הטלת עונשים קשים ומרתיעים.
כך, בע.פ. 6720/04 מדינת ישראל נ' עסאם זחאיקה דינים עליון, כרך ע' 420, מצא לנכון בית המשפט העליון להחמיר בעונשו של המשיב, אשר הורשע בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, בגין מעשי דקירה של המתלונן כשהוא נועץ את הסכין בגבו של המתלונן 3 פעמים, והשית עליו עונש של 3 שנות מאסר בפועל ושנה וחצי מאסר על תנאי. קובע בית המשפט שם מפי כב' השופט חשין כי:
"נלאינו מאמור, עוד ועוד שוב ושוב, כי יש לשרש את תת-תרבות הסכין מחיינו, וחובה היא המוטלת על בית-המשפט להרים את תרומתו למלחמה קשה זו שבאלימות אשר פשתה במקומותינו. הטלת עונשים קלים - יחסית לנדרש - על מי שמפרים צו של לא-תנעץ-סכין-בגוף-הזולת מחטיאה את המטרה ואת שאיפתנו לעקירה מן השורש של התופעה הפסולה הזו. דעתנו היא אפוא שיש להחמיר בעונשו של המשיב. בה-בעת, נוסיף ונזכור כי מעשהו הקשה של המשיב בא לאחר שהמתלונן "התחיל" במריבה, ויש להביא גורם זה במניין הגורמים שבשקלולם מביאים לצורך להחמיר בעונשו של המשיב."

בע.פ. 9133/04 דוד גורדון נ' מדינת ישראל, דינים עליון , כרך ע' 388, מצא לנכון בית המשפט העליון לדחות את ערעור הנאשם על חומרת העונש כשהוא מעיר כי עונש המאסר, בן 12 חודשים, אשר הושת על המערער בגין מעשי דקירה אותם ביצע במהלך תגרה, הנו עונש קל ואין להתערב בו. בית המשפט קובע שם, תוך דחיית ערעורו של המערער כי:
"בתי המשפט, בהם בית-המשפט העליון, הוסיפו והתריעו שוב ושוב על אותה מגפה שפשתה במחנה והיא מגפת תת-תרבות הסכין. צעירים נושאים עימהם סכינים למיניהן, משל המדובר היה בפריט לבוש הכרחי כממחטה או כדבר אחר שאדם נושא בכיסו כמפתח או כמכשיר טלפון נייד. וסכין הנישאת על גוף במערכה הראשונה סופה שהיא נשלפת וננעצת בגופו של הזולת במערכה השניה. שאלנו את עורך-דין כהן מה טעם נשא המערער את הסכין על גופו משבא למועדון ותשובתו לכך היתה כי הדבר נעשה "להגנה עצמית". להגנה עצמית מפני מי נשאל, והתשובה היא, כמובן, להגנה עצמית מפני נערים כמערער שאף הם נושאים על גופם סכין "להגנה עצמית". כך, "ליתר בטחון" נושא לו נער סכין על גופו, "ליתר בטחון ועל כל צרה שלא תבוא". אכן, זו דרכו של מיקצת הנוער בימינו ליישוב חילוקי דעות בימים שמכבר נהגו אנשים ליישב חילוקי דעות שנתגלעו ביניהם בדו-קרב של צחצוח חרבות או בדו-קרב בירי של אקדחים (השוו: ע"פ 8554/00 זרבאילוב נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ז(4) 913, 919-918). הסכינים למיניהן תפשו כיום את מקום החרבות, ובצד האקדחים משמשות אף הן מכשיר ליישובם של חילוקי דעות. תופעה ממאירה זו מטילה על בתי-המשפט חובה למיגורה המוחלט, ודרכם של בית-המשפט להעלות תרומה ראויה היא - בין השאר - על דרך הטלתם של עונשים חמורים. כך בעבירות ממאירות אחרות כסחר בסמים, כסחר בנשים, כמעשי אונס ומעשי סדום ועוד, וכך הוא בתת תרבות הסכין המביאה לא אחת לקיפוח חייהם של צעירים וגם של מי שאינם צעירים. אותם צעירים הנושאים סכינים על גופם ונועצים אותן בגופו של הזולת, אינם תמיד ובהכרח עבריינים מועדים. ובמקום שהנאשם הוא נער בלא עבר פלילי מתלבטים בתי המשפט לא אחת אם לגזור על הצעיר עונש מאסר, שמא יחבר בבית-הכלא לעבריינים מועדים ויצא מבית-הכלא עבריין. התלבטות זו התלבטות אמת היא, התלבטות ראויה. ואולם המגיפה שפשתה במחנה היא כה קשה וכה ממאירה עד שבתי המשפט חייבים להעלות את תרומתם למלחמה בה על דרך ענישה מרתיעה. וענישה מרתיעה בהקשר הדברים פירושה הוא - שליחתו של נאשם לבית האסורים. הנה הוא המערער שלפנינו, אשר הורשע על-פי הודאתו בעבירה של חבלה חמורה בנסיבות מחמירות כהוראות הסעיפים 333 ו-335(1) לחוק העונשין. העונש המרבי בגין עבירה זו שהמערער הורשע בה הוא 14 שנות מאסר. הגיע עת שבתי המשפט יניעו את העונש אל עבר העונש המרבי שנקבע בחוק. עונש של שנת מאסר - כפי שנקבע למערער - עונש קל הוא ביתר, והרי אין צורך בדמיון מפליג כדי להבין ולידע כי בנעיצת סכין בחלקו העליון של הגב יכול אדם שיעבור מעבירה של חבלה לעבירה של רצח או הריגה. עיקר הוא, כמובן, בחינוך הנוער, ואולם גם אנו נעלה את תרומתנו בדרכנו". (הדגשה שלי ר.ב.).

ב-ע.פ. 6885/04 ו-ע.פ. 7879/04 שי חן נ' מדינת ישראל, דינים עליון, כרך עא' 272 בנסיבות בהן דקר המערער את המתלונן מספר דקירות בבטן, בבית החזה ובעצם השכם מוצא לנכון בית המשפט העליון לדחות את ערעור המערער באשר לחומרת העונש ולקבל את ערעור המדינה ומעמיד את עונש המאסר על 4 שנים בפועל ושנה אחת על תנאי. זאת הוא עושה כשהוא קובע כי:
"המערער הוא אדם צעיר, שביצע את העבירה הנוכחית שעה שהיה נתון בעיצומו של הליך אחר בו נדונה מעורבותו בעבירה נוספת של אלימות. אולם הדגש הוא על כך, שהפעם הוא חטא בפרץ אלימות חמור פי כמה, אשר רק בדרך נס הסתיים בפציעתו של הקורבן בלבד. כל שביקש זה האחרון היה למנוע את תקיפתו של אחר, ועל כך הוא שילם בפציעה קשה אשר מותר להניח כי השלכותיה ילוו עוד אותו עוד שנים רבות. תקיפת המערער מלמדת עד כמה הפכה האלימות לתופעה נפוצה בקרב החברה בישראל. עם תופעה זו אין להשלים, וגם אם נדמה לעתים כי אמצעי ההרתעה שננקטו עד כה לא היה בהם כדי לצמצם את מידותיה של האלימות, אסור שהדבר ירפה את ידיהם של הגורמים הפועלים לאכיפת החוק, ובתי המשפט בכללם, נהפוך הוא, נדמה כי הגיעה השעה להחמיר בענישתם של עבריינים בתחום זה, וטובה שעה אחת קודם. מנקודת השקפה זו איננו סבורים שבעונש שגזרה הערכאה הראשונה ניתן ביטוי הולם לחומרת המעשה בה חטא המערער, אדרבא, עונש זה מתון יתר על המידה, וככזה הוא עלול לשגר מסר שגוי לעבריינים בכוח".

וב-ע.פ. 6112/04, ע.פ. 6115/04, 8040/04 מוטי עבודי נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך ע' 940, דוחה בית המשפט העליון, מפי כב' השופט לוי, את ערעורם של המערערים ומקבל את ערעור המדינה ומעמיד את עונש המאסר על המערערים על 4 שנים בפועל וכן תשלום פיצוי למתלוננים בסך של 20,000 ₪. זאת הוא עושה כשהוא קובע:
"אני מוכן להניח כי שני המערערים אכן מבקשים לעשות תפנית באורחותיהם, אף שנראה כי מדובר בצעדים ראשונים בלבד שטרם עמדו במבחן היום-יום. אולם, כאמור, לא רק עניינם של המערערים ניצב לנגד עינינו, אלא בעיקר הצורך להדביר את תופעת האלימות שקנתה לה אחיזה בחברה בישראל, ומטרה זו תושג על ידי פסיקה אשר תבהיר לכל, כי מי שנוהג באלימות עלול לשלם על כך באבדן חירותו לזמן ממושך. אכן, מסר זה כבר יצא מבתי המשפט לא אחת, ובפסקי-דין רבים, אולם העובדה כי העבריינות בתחום זה נמשכת ואף מסלימה, מחייבת לשוב ולשנן אותו, ומקום שהדבר מתחייב אף להחמיר בענישה. כזה הוא המקרה הנוכחי, באשר, להשקפתנו, העונש שגזר בית המשפט המחוזי הינו קל במידה ניכרת מזה המתחייב, וככזה הוא עלול להחטיא את מטרות ההרתעה."

ובע"פ 3231/04 וע"פ 3431/04 רונן סבן ואיתן בן מרבי נ' מדינת ישראל, דינים עליון כרך סט' 181 , דחה בית המשפט העליון את ערעורם של המערערים (בני 18 ביום ביצוע העבירה), הנוגע לחומרת העונש אשר הוטל עליהם, עונש מאסר של 12 חודשים, וקובע מפי כב' השופטת בייניש כי :

"שקלנו את הטיעונים כולם ואכן, כשמדובר בצעירים אשר עדיין לא אבד הסיכוי להשיבם למוטב, קביעת האיזון המתחייב בין השיקולים הנוגעים לסיכויי השיקום לבין שיקולי הגמול וההרתעה הראויים היא מורכבת. בהליך שלפנינו נדרשים אנו גם ליתן משקל הולם לחומרתן של תופעות עברייניות שפשו בחברה והיו לנגע המסכן באופן ממשי את חייהם ואת ביטחונם של אנשים תמימים מקרב הציבור. בית המשפט קמא עמד על חומרת התופעה הנפוצה של יציאה לבילוי תוך הצטיידות בסכין, תופעה פסולה זו גוררת תגובות אלימות והופכת את השימוש בסכין תוך סיכון חיי אדם להתנהגות מקובלת. אין להשלים עם נורמה פסולה זו. כיוון שהתופעה נפוצה בעיקר בקרב צעירים, ולא פעם צעירים ללא עבר פלילי, הרי שאין דרך להרתיע מפני עבריינות נפוצה זו אלא בענישה מחמירה של אותם צעירים. בית משפט זה כבר התריע לא אחת כנגד גישה סלחנית בעבירות הסכינאות המסכנות חיי אדם. כך נאמר בפסק דינו של בית משפט זה בע"פ 6881/97 מדינת ישראל נ' מולנר (לא פורסם) מפיו של השופט א' גולדברג, אשר בית משפט קמא הסתמך עליו: "כפי שהתריע בית משפט זה לא אחת הפכה תופעת ה"סכינאות" בקרב בני נוער לתופעה נפוצה, והיות הדוקר נמנה על בני הנוער היא כשלעצמה אינה יכולה לשמש צידוק לענישה שאינה הולמת את חומרת העבירה. על בית המשפט לשוות לנגד עיניו, כבכל מקרה אחר, לא רק את הנאשם העומד לדין אלא גם את קורבן העבירה ותוצאותיה כלפיו, ואת האינטרס הציבורי. האיזון בין כל השיקולים מחייב במקרה זה הטלת עונש מאסר לתקופה ממשית." (הדגשה שלי ר.ב.).

ובע"פ 86/04 כנפו נ' מדינת ישראל , דינים עליון, כרך סח' 79, בנסיבות בהן השית בית המשפט המחוזי על הנאשם, בחור צעיר חייל בצה"ל, עונש מאסר לתקופה של 13 חודשים וכן חיוב בפיצוי כספי של 30,000 ₪, הגם המלצת שירות המבחן להטיל עליו עונש מאסר אשר ירוצה בעבודות שירות והגם שיקומו של הנאשם, דוחה בית המשפט העליון את ערעור הנאשם לעניין העונש כשהוא נותן את הדעת לנימוקיו של בית המשפט המחוזי בין השאר לעובדה כי מדובר במעשה מתוכנן בקפידה לפגוע במתלונן ולא בדקירות ספונטאניות מתוך להט הויכוח וקובע כי:

"שיקולי השיקום הם בעלי משקל נכבד, אך בנסיבות העניין אין הם יכולים לגבור על חובתו של בית המשפט להעניש בשל מעשה אלימות קשה ופוגעני. בתי המשפט מצווים לתרום תרומתם לעקירת נגע האלימות והסכינאות שפשו בקרבנו, בהטלת עונשים מרתיעים. אם אכן היטיב המערער את דרכו ועלה על דרך השיקום, יש לקוות שיתמיד בה גם לאחר ריצוי עונשו."

6.     בנסיבות העניין שבפני, נסיבותיו האישיות של הנאשם טובות ככל שתהיינה כמו גם הרקע למעשיו, אין בהם כדי לגבור על אינטרס הציבור הקורא למגר את התופעה אשר פשטה בקרבנו בשנים האחרונות והיא תופעה בה מבוצעים מעשי אלימות של פגיעה באחר בדרך של שימוש בסכין. בדרך אלימה זו של יישוב סכסוכים באמצעות סכין יש לטפל במישורים שונים: חינוך רווחה חוק ומשפט. תרומתו של בית המשפט במלחמה הכוללת בתופעה זו הינה בדרך של הטלת עונשים הרתעתים כגמול עונשי על עצם המעש וכהתראה בפני אחרים למען יראו ויראו.
נתתי את דעתי בנסיבות העניין לעובדה כי הנאשם נעדר הרשעות קודמות, כי גילה נכונות לפצות את המתלונן וליישב את המחלוקת אך נתקל בסירוב ונוקשות מצד המתלונן. נתתי את דעתי לחרטה העמוקה אותה הביע הנאשם בפני ועל רצונו האמיתי לשקם דרכיו.
יחד עם זאת, עמד לנגד עיני המעשה החמור אותו ביצע הנאשם. הדעת אינה סובלת כל התנהגות אלימה ובפרט דרך זו של ישוב סכסוכים הנעשית באמצעות שימוש בכלי נשק, עליו נמנה גם הסכין. כל סכסוך או מחלוקת, קשה ככל שתהיה, אינה יכולה להצדיק ביצוע מעשה כה אלים מצד אדם כלפי חברו. לא היו אלה נסיבות של התגוננות מצד הנאשם וגם לא קינטור מצד המתלונן, כי אם מעשה תקיפה לשמו. שכן, לאחר שעזב הנאשם את חבורת הניצים אשר עמדה והחליפה בין הנמנים עליה, דברים קשים, חזר הנאשם אל המקום כשהוא אוחז בידו ב"מזמרה" ותקף את המתלונן מאחור, כשגבו של המתלונן מופנה אליו.
עמד לנגד עיני גם עניינו של המתלונן, אשר נחבל חתך עמוק וארוך בפניו ואשר פגע בעצבי פניו, באופן הגורם לו לנפיחות של המקום ולחוסר איזון בעצבים בלחי השמאלית. כתוצאה מהפגיעה נדרש המתלונן לטיפולים שבועיים של הזרקת חומר מרדים לעצב כדי למנוע פעילות ספונטנית בלתי ניתנת לשליטה של העצב בלחי שמאל. אמנם אין בפגיעה זו כדי למנוע מהמתלונן לחזור ולעסוק בפעילות ספורטיבית, בה עסק קודם לארוע, אך אין להקל ראש בחומרת הפגיעה הניכרת עד היום.
7.     לאור כל האמור לעיל ובאיזון כל השיקולים אינני ממצה את הדין עם הנאשם אך אינני מקלה עמו כפי שביקש סנגורו מבית משפט לעשות.
לא קלה היא מלאכתו של בית המשפט מקום בו נדרש הוא לשלוח אדם למאסר מאחורי סורג ובריח, בפרט כאשר מדובר באדם שזו לו פעם ראשונה מפגש עם החוק. אך ידע הנאשם, כמו גם הציבור כולו, כי בעבירות אלימות בהן נעשה שימוש בכלי נשק, והסכין נמנה עליהם, מלמד עצם המעשה על העדר נורמטיביות המצדיקה הרחקתו של אדם שכזה מן החברה.
לאור כל האמור לעיל הנני מטילה עליו את העונשים הבאים:
א.     מאסר בפועל ל-24 חודשים בהפחתת ימי מעצר מיום 22.8.04 עד 12.9.04.
ב.     מאסר על תנאי ל-8 חודשים והתנאי שהנאשם לא יעבור כל עבירת אלימות שהנה פשע תוך 3 שנים מיום שחרורו.
ג.     הנאשם יפצה את המתלונן בסכום של 30,000 ₪ אשר ישולם תוך 60 יום מיום שחרורו כשהוא צמוד למדד.

זכות ערעור תוך 45 יום לבית המשפט העליון.





לתיאום פגישה עם עורך דין חייגו: 077-4008177




נושאים רלוונטיים נוספים

  1. אלימות נגד פקח

  2. אלימות נגד קבלן

  3. אלימות בין שכנים

  4. אלימות נגד החברה

  5. מניעת אלימות חוזרת

  6. אלימות כלפי תינוקת

  7. אלימות במועדון לילה

  8. אלימות נגד נהג מונית

  9. הרשות למלחמה באלימות

  10. אלימות בגלל צ'ק שחזר

  11. אלימות גבר נגד גרושתו

  12. אלימות באולם בית משפט

  13. צו הרחקה נגד בעל אלים

  14. אלימות מאבטחים בקניון

  15. פיצויים על אלימות בכיתה

  16. אלימות נגד הורה - צו הגנה

  17. עונש בגין אלימות נגד נשים

  18. מעצר על אלימות נגד בת זוג

  19. עילת פינוי דייר מוגן אלימות

  20. אלימות בין שכנים בבית משותף

  21. הצעת חוק מניעת הסתה לאלימות

  22. זיכוי בעבירות אלימות במשפחה

  23. חזקת המסוכנות בעבירות אלימות

  24. ערעור על עבירת אלימות במשפחה

  25. אלימות במשפחה של עובדי ציבור

  26. מעשי אלימות בפקודת מניעת טרור

  27. עונש על אלימות קשה נגד בת זוג

  28. זיכוי מעבירת אלימות נגד בת זוג

  29. אלימות פיזית של מורה כלפי תלמיד

  30. הצעת חוק בנושא עידוד מעשי אלימות

  31. שחרור ממעצר בעבירות אלימות במשפחה

  32. ביטול הרשעה בעבירות אלימות במשפחה

  33. ערעור על הרשעה בעבירות אלימות קשות

  34. פיצויים בגין אלימות על רקע דתי לאומני

  35. חוק למניעת אלימות במשפחה, התשנ"א-1991

  36. הגדרת בן זוג בחוק למניעת אלימות במשפחה

  37. שמירה על מקום העבודה לנפגעי אלימות במשפחה

  38. אי סגירת תיק אלימות במשפחה לאחר ביטול תלונה

  39. מעצר עד תום ההליכים או שחרור בערובה בעבירות אלימות

  40. תקנות בריאות העם (הודעה על חשש אלימות), תשל''ו-1975

  41. תקנות למניעת אלימות במשפחה (סדרי דין), התשנ''א-1991

  42. חוק סיוע לקטינים נפגעי עבירות מין או אלימות, התשס"ח-2008

  43. תקנות למניעת אלימות במשפחה (יידוע בידי שוטר), התשס''ב-2002

  44. תקנות לימוד חובה (כללי דיווח על אלימות גופנית), התש''ע-2009

  45. חוק התגמולים (ילד שנתייתם עקב מעשה אלימות במשפחה), התשנ"ה-1995

  46. כללים למניעת אלימות במשפחה (יידוע בידי עורכי דין), התשס"ג-2002

  47. תקנות למניעת אלימות במשפחה (יידוע בידי עובדי חינוך), התשס''ב-2002

  48. תקנות למניעת אלימות במשפחה (יידוע בידי אנשי דת וטוענים רבניים), התש''ע-2010

  49. תקנות למניעת אלימות במשפחה (יידוע בידי אנשי מקצוע בתחום הבריאות), התשס''ב-2002

  50. חוק פיצויים בשל פגיעה ממעשה אלימות הנובע מהסכסוך הישראלי-ערבי (תיקוני חקיקה), התשס"ו-2006

  51. שאלות ותשובות

רקע תחתון



שעות הפעילות: ימים א'-ה': 19:00 - 8:30
                           יום ו' : 14:00 - 10:00

טלפון: 077-4008177
פקס: 153-77-4008177
דואר אלקטרוני: office@fridman-adv.com

Google+



רקע תחתון