תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות ניתנת לתיקון לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות אם נשתמרה זהות התביעה והתובע אינו מעלה תביעה אחרת שמפניה יכול הנתבע להתגונן בטענת התיישנות. ב" 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ. זייד נפסק כי הכל מודים שאין בית המשפט מרשה תיקון של כתב טענות אם התיקון עשוי לגרום לבעל הדין האחר נזק שאינו ניתן לפיצוי על ידי פסיקת הוצאות. לפיכך אם מבקש בעל דין להעלות על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתיישנה, תידחה הבקשה, שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה היא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על ידי הוספת עילה שהתיישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי. להלן פסק דין בנושא תיקון תביעה לאחר תקופת ההתיישנות: פסק דין רקע מונחת בפני תביעה כספית בסך 129,745.70 ₪. עיריית תל אביב- יפו (להלן: "התובעת"), הינה רשות מקומית המוסמכת לפעול על פי דין לגביית מסי ארנונה ומים. הנתבע 1, רשום בספרי התובעת כמחזיק הנכס ברחוב הירקון 56 (להלן: "הנכס") כמשמעותו בסעיף 1 לפקודת העיריות (נוסח חדש). חובו של הנתבע 1 בגין חיובי מים וארנונה לתקופה שבין 07/97 -06/98 הינה בגובה של 18,487 ₪. כנגד הנתבע 1 ניתן פסק דין ביום 06/12/99 על- ידי כב' הרשם יואב אבני וזאת לאחר שלא הוגש כתב הגנה מטעמו בתקופה שנקבעה לכך. לאחר קבלת פסק הדין פנתה התובעת ופעלה כנגד הנתבע 1 במסגרת הליכי הוצאה לפועל בתיק 5-69-17117-01 לביצוע פסק הדין. ביום 30/03/06 הגיש הנתבע 1 בקשה לביטול פסק הדין וכן בקשת רשות להתגונן, בהתאם להסדר דיוני מיום 10/05/07 אשר קיבל תוקף של החלטה ביום 01/06/07 נקבע: פסק הדין מיום 06/12/1999 יבוטל ללא צו להוצאות. הנתבע יהא ראשי להגיש כתב הגנה מטעמו וכן לשלוח הודעת צד ג'. בכתב הגנתו טען הנתבע1 כי לא היה המחזיק בנכס. אומנם בחודש 05/97 נחתם הסכם שכירות באשר לנכס בין מר פטריק וודס לבין הנתבע, אך לתדהמתו של הנתבע, מיד לאחר חתימת ההסכם, הוא גילה כי כנגד הנכס קיים צו סגירה שיפוטי ומשכך נסוג מהעסקה וההסכם בוטל. לגישתו מאן דהוא פנה לתובעת מיד לאחר עריכת ההסכם ושינה את שם בעל החשבון הארנונה על שמו. הנתבע 1 צירף כנספח א' לכתב הגנתו טיוטת הסכם שאינה חתומה על ידי מי מהצדדים ולגישתו מהווה את ההסכם שנחתם בין הבעלים ובין השוכר החלופי מר רוסלן רודנקו. לגישת הנתבע 1 מאחר ולא המשיך בשכירות יותר מחודש אחד (מאי 1997) לא פנה לתובעת לשם שינוי שם המחזיק. יתרה מכך טוען כי לא קיבל כל דברי דואר מטעם התובעת, לגישתו ככל הנראה המחזיק החלופי הוא אשר קיבל את דברי הדואר האמורים. הנתבע 1 טוען כי עד ליום בו גילה את תיק ההוצל"פ שנוהל כנגדו לא היה הדבר בידיעתו. לגישתו ההסכם אשר נערך עם מר רוסלן הינו על תקופת שכירות חופפת, והחל מיום 01/09/00 נחתם הסכם עם מר מקסים אוחנה (עותק ההסכם צורף כנספח ב' לכתב ההגנה). אשר לאחריו שונה שם המחזיק לאחר שלוש שנים וזאת על אף שלגישת הנתבע 1 ידעו בעלי הנכס כי לא הוא אשר מחזיק בנכס. הנתבע 1 פנה למשרדי התובעת על מנת לקבל העתקי מסמכים בהם אישורי מסירה, הסכמי שכירות ושינוי שוכרים, אולם לא עלה הדבר בידיו מאחר ומסמכים אילו בוערו זה מכבר. בדיון מיום 09/09/07 ניתנה החלטה לפיה: " התובעת תגיש תוך 30 יום כתב הגנה מתוקן, בו יצורפו בעלי הנכס, כנתבעים נוספים בעילות חלופיות, וזאת בהתאם להמלצת בית המשפט." בכתב התביעה המתוקן טענה התובעת כי בהתאם לסעיף 326 לפקודת העיריות (נוסח חדש) נרשם הנתבע 1 בהתאם להודעה והעתק מהסכם השכירות שנמסר ע"י ב"כ נ.פ.ן בע"מ (להלן: "הנתבעת 2"). בהודעה הנושאת חותמת מיום 14/12/1997 (צורף כנספח ב' לכתב התביעה המתוקן) נכתב: "הנני להודיע לכם כי ברחוב 56 תל אביב יצא הדייר וודס, חשבון מספר 24 ונכנס במקומו הדייר גיורא סטחי בתאריך 01/07/97" לגישת התובעת כל פעולותיה הינן כדין ובהתאם לסעיפים 325,326 לפקודת העיריות (נוסח חדש) וזאת מאחר והמחזיק הרשום הינו הנתבע 1. לאור העובדה כי הנתבע 1 פעל בניגוד להוראות הסעיפים הנ"ל ונמנע מלהודיע חדילת חזקתו בנכס יש לראותו כמי שהחזיק בנכס ובעל הזיקה הקרובה ביותר. לחילופין ולאור טענותיו של הנתבע 1 מבקשת התובעת כי יקבע כי הנתבעת 2 תחויב לשאת בחוב הארנונה והמים המסתכם בסך של 129,745.70 ₪ בהתאם לפירוט החיוב כמצורף כנספח ז' לכתב התביעה המתוקן. הנתבעת 2 טענה כי עילת התביעה כנגדה התיישנה וזאת לאור העובדה כי כתב התביעה המתוקן התקבל לידיה ביום 09/10/07 בעוד שחוב הארנונה האמור הינו לתקופה שבין 01/07/97 ועד ליום 31/09/00. הנתבעת 2 מלינה על אופן חישוב החוב האמור ולגישתה אין החישוב שהוצג משקף את החיוב הנכון בעבור תקופה של 39 חודשים בלבד. הנתבעת דוחה את טענות הנתבע 1 לפיהם לא הוא אשר החזיק בנכס לאורך התקופה הנתבעת עומדת על נכונות ההודעות שהועברו לתובעת, לרבות ההודעה על מחזיק אחר שנמסרה ביום 30/09/00. הנתבעת 2 טוענת כי הנתבע 1 פעל בדרכים עקלקלות והמשיך להחזיק בנכס וזאת על אף העובדה כי נמנע מלחתום על הסכם שכירות מחודש. לטענת הנתבעת 2 במהלך שכירותו פנה לא אחת הנתבע 1 בבקשה לחתום חוזה חדש עם שותפיו השונים תוך שהוא מחזיק בנכס ומתחייב להמשיך ולשלם את מלוא החשבונות, בין היתר ביקש הנתבע 1 לגרום לחתימת חוזה עם אדם בשם רודנקו רסלן, הסכם מעין זה הוכן ע"י ב"כ הנתבעת 2 אולם לא נחתם על ידי מי מהצדדים מעולם. ביום 12/03/00 שלחה הנתבעת 2 מכתב התראה בגין החזקת הנכס ללא הסכם בר תוקף בכתב ובגין חובות דמי שכירות (העתק המכתב וכן כרטסת ממוינת צורפו כנספחים א'-ג' לכתב ההגנה מטעם הנתבעת 2). ביום 10/04/00 נחתם בין הנתבעים זיכרון דברים המסדיר את חובותיו של הנתבע 1 כלפי הנתבעת 2 באשר לנכס (צורף כנספח ד' לכתב ההגנה הנתבעת 2). הנתבעת 2 דוחה את טענות הנתבע 1 כי למקום הוצא צו סגירה, לגישתה באם ניתן צו מעין זה אין הוא בידיעתה מאחר ובמקום פועל פאב מזה עשרות שנים והתאם להסכם השכירות על השוכר לעמוד בדרישות לצורך קבלת רישיון עסק כדין. דיון לדידי, לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים, עברתי על הראיות והמסמכים המצויים בתיק, מצאתי לנכון לקבל את התביעה בחלקה והכל כפי שיפורט להלן. מעיון מטענות הצדדים ומעדויותיהם נראה כי המחלוקות העיקריות בין הצדדים הן: ראשית- מי מבין הנתבעים (אשר לו הזיקה הקרובה יותר לנכס) חייב בתשלומים בעבור מיסי הארנונה והמים בשל התקופה האמורה. שנית- דיון בשאלת ההתיישנות לאור טענת הנתבעת לעיתוי קבלת כתב הטענות המתוקן מעת התובעת, ולאור השיהוי מטעם התובעת בהגשת תביעתה המתוקנת. שלישית- שאלת עצם הפעילות בנכס ותוקף צו הסגירה שהוטל עליו. רבעית- גובה החיוב בגין תשלומי הארנונה. שאלת המחזיק בנכס לטענת הנתבע 1 בהתאם לסעיף 7 לכתב הגנתו בו טען כי לאחר תקופת שכירות של חודש אחד (מאי 1997) חדל מלהחזיק בנכס וזאת מאחר וכנגד הנכס הוצא צו סגירה שיפוטי. ביום 10/04/00 לאור מכתבי ההתראה מצד הנתבעת 2 נחתם בין הצדדים זיכרון דברים (צורף כנ/ 3לתיק המוצגים מיום 13/12/07) בו נכתב בין היתר: " הואיל: והשוכר מחזיק בדירה ברחוב הירדן 9 פינת רחוב הירקון 56 ת"א בשכירות חופשית (להלן: "המושכר"), ע"פי הסכם עם רוסלן רודנקו מיום 21/02/99. והואיל להסכם השכירות לגבי המושכר הסתיים, והשוכר נותר חייב חוב דמי שכירות." בין הצדדים הוסכמו הסדרי תשלום לכיסוי חובותיו של הנתבע 1 כלפי הנתבעת 2 בגין הנכס. מסעיף 4 לזיכרון הדברים עולה כי כל זמן שהנתבע 1 ימשיך לעמוד בתנאי ההסכם יהיה רשאי להחזיק במושכר. לאור העובדה כי החוזה נחתם ביום 10/06/97 (צורף כנ/2 לתיק המוצגים מיום 13/12/07), וזיכרון דברים נערך ביום 10/04/00 עולה כי הנתבע 1 המשיך להחזיק בנכס כל העת ומשכך חייב בדמי הארנונה בגין תקופה זו. לשאלת ב"כ הנתבע 1 חקירה נגדית עו"ד מיכל צימרמן (ב"כ הנתבעת 2) מיום 13/12/07 עמוד 7 שורות 7-12): "ש. אני מפנה אותך לסעיף 9 לתצהירך, את כותבת שנעשה זיכרון דברים בשנת 2000 שבו נתבע 1 מצהיר שהוא מחזיק בפועל במושכר. אני עובר על זיכרון דברים ואני לא רואה את זה מחזיק בפועל. תחדדי לי או שתראי לי היכן אני טועה ת. בזיכרון הדברים הזה בראש הדף רשום הנתבע 1 בתור השוכר ובהמשך במבוא כתוב הואיל והשוכר הלוא הוא הנתבע 1 מחזיק בדירה ברח' ירדן 9 וכו' בשכירות חופשית על פי הסכם עם רוסלן רודנקו. אני לא רואה הצהרה יותר ברורה לכך שהוא השוכר בפועל והוא חתום על זה." מקובלת עלי טענת ב"כ הנתבעת 2 כי הנתבע 1 הוא השוכר בפועל. לא ניתן כל הסבר המניח את הדעת לתמיהה כיצד הנתבע 1 הטוען כי עוד בשנת 97 עזב את העסק אך חתם בשנת 2000 על זיכרון דברים בו הוא מצהיר כי הוא מחזיק בנכס. בהתאם לסעיף 1,2 לזיכרון הדברים הוא אף העביר כספים שונים בתמורה לדמי השכירות. טענת הנתבע 1 בסעיף 46 לסיכומיו כי "נרתם" לעזרת ב"כ הנתבעת 2 לשם גביית דמי השכירות משוכרים שונים וזאת מאחר וחשש מתביעה כנגדו מצד הנתבעת 2 , לא אמינה ולא מקובלת עלי. לדידי נראה כי הנתבע 1 אכן היה מעורב ופעל בעסק לאורך התקופה עד אשר נרשמו בעלים אחרים בספרי העירייה. התיישנות הנתבעת 2 מבקשת בכתב הגנתה להפנות את בית המשפט לתקנה 26(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי תשמ"ד-1984 הקובעת: "הוסף או הוחלף בעל דין, רואים, לענין התיישנות, את ההליכים לגבי בעל הדין החדש כאילו התחילו עם כתב התביעה המתוקן." לדידי עם זאת יש לקחת בחשבון כי התובעת פעלה בהתאם לרישומים שנמצאו בשליטתה ונמסרו על ידי ב"כ הנתבעת 2. יש מקום להחיל בעניינו גם את סעיף 8 ל , התשי"ח-1958 הקובע: "נעלמו מן התובע העובדות המהוות את עילת התובענה, מסיבות שלא היו תלויות בו ושאף בזהירות סבירה לא יכול היה למנוע אותן, תתחיל תקופת ההתיישנות ביום שבו נודעו לתובע עובדות אלה." מחד נראה כי לתובעת לא הייתה כל אינדיקציה לטענת הנתבע 1 כי לא החזיק בנכס בזמנים האמורים ומשכך אינו חייב. לאור טענת הנתבע 1 כי אינו מחזיק ניתנה החלטה על תיקון כתב התביעה. יחד עם זאת, תביעה שהוגשה בתוך תקופת ההתיישנות ניתנת לתיקון לאחר שחלפה תקופת ההתיישנות אם: "נשתמרה זהות התביעה והתובע אינו מעלה תביעה אחרת שמפניה יכול הנתבע להתגונן בטענת התיישנות" (זוסמן, סדרי הדין האזרחי מה' 7 עמ' 352). כך נקבע ב" 728/79 קירור אגודה שיתופית חקלאית מרכזית למשקי עמק חפר והשומרון בע"מ נ. זייד (מיום 5/6/80): "הכל מודים שאין בית המשפט מרשה תיקון של כתב טענות אם התיקון עשוי לגרום לבעל הדין האחר נזק שאינו ניתן לפיצוי על ידי פסיקת הוצאות. לפיכך אם מבקש בעל דין להעלות על דרך של תיקון כתב התביעה, עילה שהתיישנה, תידחה הבקשה, שהרי לו הגיש תובענה אחרת חדשה, היא היתה נדחית מטעם זה, ולא מן המידה היא להרשות לתובע קבלת יתרון בלתי נאות על ידי הוספת עילה שהתיישנה, אשר מועד הגשתה ייוחס אחורנית למועד הגשת כתב התביעה המקורי". למרות שהנתבע 1 חדל מלהחזיק בנכס לכל המאוחר ביום 01/09/00 (בו נרשם מקסים אוחנה כמחזיק בנכס) נמנעה התובעת מלהגיש תביעה נפרדת על החוב האמור, ורק ביום 09/09/07 הוגש כתב תביעה מתוקן. לאור האמור נראה כי חיובי הארנונה שלא התיישנו הינם אילו אשר נטענו עוד בכתב התביעה הראשוני שבגינם ניתן פסק דין (תקופת חיוב 07/97-06/98). אינני מקבל את טענת התובעת בסיכומיה לפיה האריך בית המשפט בהחלטתו מיום 09/09/07 את מועד ההתיישנות. החלטתי ניתנה לאור טענת הנתבע 1 כי אינו מחזיק ומן הראוי לצרף את הנתבעת 2 אשר פעלה בנעלי בעלי הנכס בזמנים הרלוונטיים. לא התייחסתי כלל לתיקון בקשר לסכומים. כאשר בחרה התובעת בכתב תביעתה להגדיל את סכום התביעה מסך של 18,504 ₪, אשר נכון לתקופה שבין 07/97 - 06/98, לסך של 129,745.70 ₪ אשר כולל בחובו חיובים החל מחודש יולי 1997 ועד חודש אוקטובר 2000, עשתה זאת על דעת עצמה ושלא כדין. לדידי, עוד ביום 01/09/00 נרשם מקסים אוחנה כמחזיק בנכס מכאן שלכל המאוחר החזיק הנתבע 1 בנכס עד ליום 31/08/00 משכך עולה כי תקופת ההתיישנות חלפה עוד ביום 31/08/07 ולא כפי שסבורה התובעת כי תקופת ההתיישנות תמה רק בסופו של חודש 09/07. צו סגירה הנתבע 1 על אף העובדה כי לא קיבל כל אישור מטעם בית המשפט בחר לצרף מסמכים שונים המעידים לטענתו כי הנכס האמור כלל לא פעל לאור צו סגירה שהוצא כנגדו. מעיון במסמכים שהוגשו עולה כי צו הסגירה ניתן כנגד בעלי הנכס הקודמים מר פטריק יודס וכהן רפי עוד בשנת 1996 בעוד שהנתבע 1 החל להחזיק בנכס רק בשנת 1997 ומעולם לא פנה בבקשה לקבלת רישיון עסק. לשאלת ב"כ התובעת (חקירה נגדית הנתבע 1 דיון מיום 14/07/08 עמוד 12 שורות 18-23): "ש. למה מכרת לו את העסק ת. העסק היה בעייתי. היה נגדו צו סגירה ולא היה לו רישיונות גם להפעיל אותו והעברתי את זה הבקשה להעביר את החוזה לעו"ד וקסלר. ש. צרפת לכתב התביעה העתק מצו הסגירה שאתה טוען שהיה ת. לא ביקשו ממני. ש.ת הודעתי למנהלים שהיה צו סגירה. ביקשתי ממנו להעביר את השכירות והיה צו סגירה על שם פטריק וולץ. ת. נגדך לא היה צו סגירה לא." גובה החיובים לאור כל האמור לעיל נראה כי יש לחייב את הנתבע 1 בתשלום חיובי ארנונה ומים לתקופה שבין 07/97 ועד 06/98 וזאת בהתאם לתעריף שצורף כנספח ג' לסיכומי התובעת לפיו בגין תקופה של שישה חודשים בשנת 1997 יחושב הסכום ע"פ 223.05 ₪ למ"ר (לשנה) ובגין תקופה של שישה חודשים בשנת 1998 יחושב הסכום ע"פ 242.90 ₪ למ"ר (לשנה) וזאת בהתאם לחישוב של 75 מ"ר. בסך כולל של 17,473.125 ₪ וכן חיוב בעבור צריכת מים תשלום בסך 2,996.6 ₪ לתקופה האמורה. לאור העובדה כי לא הוצג כל אישור המאמת את גובה הריביות וההצמדות שחושבו על ידי התובעת (בכתב יד) יחושבו ההצמדות והריביות בהתאם לחוק פסיקת ריבית והצמדה. סוף דבר אי לכך ובהתאם לכל האמור לעיל הנני מקבל בחלקה את התביעה כנגד הנתבע 1 וכן דוחה במלואה את התביעה כנגד הנתבעת 2. הנתבע 1 ישלם לתובעת סך של 20,470 ₪ צמוד ונושא ריבית כחוק, מיום 06/12/99 ועד לתשלום המלא בפועל. כמו-כן ישלם הנתבע את הוצאות המשפט וכן סך של 3,600 ₪ + מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד הן של התובעת והן של הנתבעת 2 (כל אחת לחוד). אינני רואה לנכון לחייב את התובעת בהוצאות נתבעת 2 לאור העובדה שצירופה לתביעה נעשה בהתאם להמלצת בית המשפט.תיקון כתב תביעההתיישנות