במהלך דיון בצו מניעה זמני, אין בית המשפט דן בניתוח מקיף של הראיות ואין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות. החלטות בית המשפט בשלב זה של הדיון, אינן מהוות מעשה בית דין. בתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 נקבע כי רשאי בית המשפט ליתן סעד זמני במסגרת תובענה אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה. בבדיקת שאלת הראיות לכאורה, אין צורך לקבוע עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית, ודי בכך כי אין מדובר בתביעת סרק וכי מדובר בשאלה רצינית הראויה לדיון. בשלב זה של דיון בסעד זמני, אין צורך להכריע באופן סופי בשאלת תוקפו של שטר המשכון ופתיחת תיק ההוצל"פ על-מנת לממשו, שכן שאלות אלה תידונה בתביעה העיקרית ולצדדים יהיה יומם בבית המשפט, אך יש צורך בקיומן של ראיות לכאורה, לקיומן של עילות התביעה של המבקשת, כדי להיעתר לבקשה. להלן החלטה בנושא ראיות לכאורה בבקשת סעד זמני: החלטה הבקשה 1. בפניי בקשה מיום 10.08.06, ליתן צו מניעה זמני (להלן: "צמ"ז"), המורה למשיב (להלן: "המשיב" או "הבנק"), לחדול מהליכי מימוש המשכון הרובץ על נכס - דירה ברחוב חיים לנדאו 14 ברמת גן - הידוע כגוש 6180 חלקה 579 (להלן: "הדירה" או "הנכס"), בין במסגרת תיק ההוצאה לפועל שמספרו 1401073068, שנפתח לצורך מימוש הנכס בלשכת ההוצל"פ בבאר-שבע (להלן: "תיק ההוצל"פ") ובין בכל דרך אחרת; מבוקש, כי צמ"ז יעמוד בתוקפו עד למתן פסק"ד חלוט בתביעה שהגישה המבקשת, ביחד עם אחרים, כנגד המשיב, בבימ"ש השלום בת"א, ובה עתרו להצהרה על פירעון החוב למשיב, על בטלות המשכון ולצו עשה קבוע, שיורה על סגירת תיק ההוצל"פ (להלן: "התביעה"). מאזן הנוחות 2. החלטה זו תיפתח, קודם לכל, בסוגיית מאזן הנוחות, היות והמקרה שבפני, הינו מהמקרים הבולטים, בהם שיקול מאזן הנוחות, נוטה באופן מובהק, לצד המבקשת; וזאת בהבחנה, מקלישותן של "ראיות מהימנות לכאורה" לקיומה של עילת תובענה, ומקיום התנאים האחרים, המפורטים בהוראות המיוחדות בפרק הדן בסעדים זמניים, פרק כ"ח (סימן א') לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: "תקסד"א"). כלל הוא, כי על המבקש סעד זמני להראות כי מאזן הנוחות, דהיינו, הנזק העלול להיגרם למבקשת לעומת נזק שיגרם למשיב, נוטה לזכותה. שאלה זו כרוכה באופן הדוק בשאלה האם ניתן לפצות את המבקשת בכסף, במידה ולא יינתן הצו, זאת לעומת הנזק שעלול להיגרם למשיב אם תתקבל הבקשה. (ראה רע"א 2739/98 HABBOUB BROS.CO נ' NIKE INTERNATIONAL פ"ד נד (1) עמ' 614). "כידוע וכאמור, צו מניעה זמני נועד להקפיא את מצב הדברים הקיים, וזאת על מנת לאפשר לתובע למצות את זכויותיו כלפי הנתבע במלואן. ואולם, מכיוון שההחלטה על מתן צו המניעה הזמני מתקבלת בתנאים של חוסר ודאות באשר לצדקת כל אחד מן הצדדים לסכסוך, על בית-המשפט להציב הסדר זמני שישקף איזון אינטרסים הולם בין התובע לבין הנתבע". (ראה דבריה של כב' הש' דורנר ברע"א 2592/02 חוצות היוצר חיפה בע"מ נ' י.ד.ס. סקיי פאב בע"מ, דינים עליון כרך סב 220). המשכון - נשוא הבקשה, רובץ על דירת מגורים של קשישה "באה בימים" (כבת 80) ונכה 100%, אשר הסכימה לכאורה, למשכן את דירת מגוריה, להבטחת חובות בנה לבנק; אי הענות לבקשה דנן, תוביל לתוצאה מזיקה ובלתי הדירה, לפיה המבקשת, בגילה המתקדם ובמצב בריאותה הקשה, תוצא מדירתה (שלא לומר "תיזרק" מדירתה). מנגד, עומד הבנק, שהוא גוף כלכלי ששיקוליו בד"כ כספיים גרידא, המבקש לממש את הבטוחה המצויה בידו, לכיסוי חלק מחובות בנה של המבקשת; הענות לבקשה, תביא לכל היותר לתוצאה, לפיה הליכי המימוש יעוכבו ויושהו, עד למתן פסק"ד בתובענה שהגישה המבקשת (ביחד עם אחרים ובכלל זה בנה) וכל נזק שייגרם כתוצאה ממתן הצו, ניתן יהא לפצות בגינו בכסף. כשמחד, עומדת המבקשת, על כל נסיבותיה האישיות, בפני סכנה של נזקים בלתי הפיכים, שעלולים להיגרם לה (בכל רמה שהיא - פיזית ונפשית) - באם בקשתה לא תתקבל, ואילו מאידך, עומד הבנק כשבטוחה נותרת בידיו, וכל נזק שעלול להיגרם כתוצאה ממתן הצו (אם בכלל) - יהיה ניתן לפצותו בכסף, אזי זהו בדיוק המקרה בו, מאזן הנוחות נוטה באופן משמעותי, לטובת המבקשת. בייחוד כאשר מדובר בזכות קניין, אין מקום ליצור עובדות מוגמרות שלא ניתן לחזור מהן; משכך, שאלת מאזן הנוחות והתוצאות הכספיות מאבדות ממשקלן במקרה כזה, ובדרך כלל, כשיש חשש לפגיעה בזכות קניינית בית המשפט קובע, כי יש להיעתר לבקשת המבקשת ולעצור את מימוש המשכון, עד שתוכרע התובענה העיקרית. במקרה דנן, כפי שפורט לעיל, עסקינן בדירת מגורים, בה דרה המבקשת - קשישה ונכה, ומנגד עומד המשיב, כשבידיו נותרת דירת המגורים של המבקשת כבטוחה וכל הסיכון שמוטל על הבנק - המשיב, מתבטא באפשרות שלחוב תצטרף ריבית נוספת ושוויו של הנכס יפחת. במקרה והנכס יעלה את ערכו, עקב עליית מחירי הנדל"ן בארץ יתכן והבנק כלל לא יפגע, במקרה בו תידחה תביעת התובעים (והמבקשת בתוכם). כל האמור, אינו בא לגרוע מהברור והידוע, כי על המבקשת לעמוד בשאר התנאים, לצורך קבלת צמ"ז, אך מצאתי חשיבות להאיר ולהדגיש, כבר עתה, כי במקרה זה, מאזן הנוחות נוטה בצורה ברורה לטובת המבקשת. כידוע, מתן צמ"ז נתון לשיקול דעתו של ביהמ"ש, כאשר קיימים ארבעה מבחנים למתן הצמ"ז והם (לעניין זה ראה: זוסמן, סדר הדין האזרחי (מהדורה 6, ד"ר ש' לוין , עורך) 537): א. מתן הסעד הזמני הוא כה הכרחי עד כדי הצדקת התערבותו של ביהמ"ש בשלב מוקדם, לפני בירור התביעה (שמירת המצב הקיים); ב. התובע הוכיח לכאורה את זכותו, אשר למענה דורש הוא מתן סעד והגנה עד לתום הדיונים; ג. מאזן הנוחות - אי-נוחות שתיגרם לתובע אם לא יינתן הצו, לעומת אי-הנוחות שתיגרם לנתבע אם יינתן; וכן אם נזקו של התובע ניתן להטבה ע"י פיצוי כספי; ד. קיום שיקולי יושר המונעים את מתן הסעד כמו היעדר ניקיון כפיים, חוסר תו"ל, העלמת עובדות, שיהוי קיצוני וכיו"ב. כפי שמיציתי, מאזן הנוחות - נוטה באופן מובהק לטובת המבקשת; באשר לסוגיית קיומן של ראיות מהימנות לכאורה, אשר תידון בפרק נפרד בהמשך (ראה סעיף 20 להלן), יאמר כבר עתה, כי עיקר טענות המבקשת, מתמקדות בשני הסכמים, עליהם חתמה המבקשת מול הבנק (וזאת בנוסף לטענותיה האחרות, לגבי קיומו של החוב הנטען ע"י הבנק או גובהו): האחד - הסכם משכון על-פיו מושכנה דירתה לטובת הבנק; ואילו השני - הינו הסכם המהווה הסדר, שנחתם בין המבקשת וחייבים אחרים לבין הבנק; הבקשה נסמכת, על טענות לכאוריות הבאות לסתור הסכמים אלה, החתומים על ידי המבקשת, ומאושרים ע"י עורכי דין מטעמה לכאורה, ומשכך, ייקשה עליה בהוכחת טענות אלה, אם תצלח בהן בכלל; אך יחד עם זאת וכאמור, היות ואי קבלת הבקשה, תגרור עמה תוצאה חמורה ובלתי הדירה כלפי המבקשת, שספק רב אם ניתן יהיה לפצות בגינה, ראיתי בכך די על-מנת לקבל את הבקשה מתוך שיקולים כאמור, המתבססים בעיקר על במאזן הנוחות, ואני מוצא, כי יש בשיקולים אלה, כדי "לכפר" על ראיות לכאורה חלשות שלא נאמר קלושות. כמובן, בקבלת הבקשה, על קלישות הראיות הלכאוריות שבה, יש לקבוע תנאי ביניים, כך שלבנק לא ייגרם כל נזק, ככל האפשר, כתוצאה ממתן הצו - וכך אעשה. בעלי הדין בתביעה 3. המבקשת היא התובעת 4 בתביעה; מלבד המבקשת, יתר התובעים בתביעה הם: חיים כהן, בנה של המבקשת (להלן: "התובע") ושתי חברות שבבעלותו: "חיים כהן את ג'ודי בניה ופיתוח (2002) בע"מ" (להלן: התובעת 2") ו"חיים כהן את ג'ודי חברה לקבלנות והשקעות בע"מ" (להלן: "התובעת 3"). (כל התובעים בתביעה, ביחד עם המבקשת, יקראו להלן: "התובעים"). (התובע, התובעת 2 והתובעת 3 ביחד, יקראו להלן: "החייבים"). 4. המשיב - הבנק, הינו תאגיד בנקאי הרשום כדין בישראל. רקע עובדתי 5. ב"כ המבקשת פרש בבקשה יריעה רחבה, באשר לעובדות ולטענות העומדות למבקשת ולתובעים האחרים בתביעה, כנגד הבנק, אשר חלקן אינן נדרשות לצורך הכרעתי כאן; ולפיכך התייחסותי מכאן ואילך תהיה, אך ורק לאותן עובדות וטענות החיוניות, מבלי לגרוע מחשיבותן של אלה שלא יועלו כאן, אך שמקומן בתביעה בלבד ולא בבקשה דנא, וממילא בירורן ייעשה במסגרת התובענה העיקרית. 6. שתי החברות הנ"ל, התובעות 2 ו-3, עוסקות בתחום הבניה וניהלו את חשבונותיהן אצל המשיב - הבנק, כמו גם התובע עצמו באופן אישי. במשך השנים, קיבלו התובעות 2 ו-3 מהבנק, אשראי וליווי פיננסי, לצורך ביצוע עסקאות בתחום עיסוקן; להבטחת פירעון האשראי, שועבדו לבנק, מעת לעת, נכסים שונים וביניהם שני מגרשים והדירה שבבעלות המבקשת, אמו של התובע; בנוסף לכך, חתמה התובעת 3 על ערבות לכל התחייבויות התובעת 2 לבנק, ואף התובע עצמו חתום על ערבות אישית, לחובות התובעות 2 ו-3. 7. ביום 11.08.99, חתמה המבקשת, ביחד עם התובעת 3, על "שטר משכון והמחאת זכויות על דרך השעבוד" (להלן ולעיל: "שטר המשכון"), בו משכנה המבקשת את זכויותיה בדירה, לטובת הבנק. 8. ברבות הזמן, לא פרעו החייבים את חובותיהם לבנק, לפי דרישותיו, וגם נושים אחרים "התדפקו על דלתם". הבנק בעצה אחת לכאורה עם החייבים, מימש חלק מהבטוחות שהיו בידיו (למעט הדירה נשוא בקשה זו). הבנק דרש את החזר החוב, אך התרצה, בתחילה, לשמע הבטחות התובע, כי הנה הוא עומד לפרוע החובות האמורים; ולאחר שהבטחותיו לא התקיימו, ומשהועמדה בטוחת הבנק, מגרש ברחוב נווה יהושע, בסכנת כילוי, עת מונה כונס נכסים על המגרש, מטעם נושה שאיננו מובטח - עשה הבנק את כל המאמצים הנדרשים ומימש את המגרש, בהסכמת התובעים. 9. באשר למגרש האחר שעמד כבטוחה לבנק, ברח' ארנון 14 בר"ג, ביקשו התובעים לפדותו; בהתאם לכך, נחתמו שני הסכמים ביום 20.05.04, האחד להמחאת זכויות, הנושא תאריך 20.05.04 והאחר הסכם מיום 19.05.04; למעשה, המדובר בשני הסכמים אשר מהווים הסדר אחד לצורך שחרור/פדיון המגרש האמור, תמורת סכום כסף שהוסכם ע"י הצדדים להסדר (להלן: "ההסדר"). במסגרת הסדר זה, הודו לכאורה התובעים (והמבקשת בתוכם), בכתב ובמפורש, בנכונות חשבונות הבנק, אישרו את גובה חובם לבנק, אישרו את המשכון על דירת המבקשת ונתנו הסכמתם למימוש הדירה, עפ"י שיקול דעתו של הבנק. 10. תיק ההוצל"פ, נשוא הבקשה שבפניי, נפתח על סמך שטר המשכון, בו משכנה המבקשת כאמור, את זכויותיה בדירה, לטובת הבנק (סעיף 3 לשטר המשכון); על-פי שטר המשכון, התחייבו המבקשת והתובעת 3, לפרוע את כל התחייבויות התובעת 3 לבנק ולשלם כל סכום כאמור, תוך 7 ימים ממועד בו ידרוש אותו מהם הבנק בכתב (סעיף 1 לשטר המשכון), וזאת בגבול של 300,000$ בצירוף ריבית, הצמדה, עמלות, חיובים בנקאיים והוצאות (סעיף 7(א)(1) לשטר המשכון). המבקשת הצהירה והסכימה, בחתימתה על שטר המשכון, כי במקרה של מכירת הנכס, כתוצאה ממימוש המשכון, לא תהא זכאית לקבל לרשותה סידור חלוף, ועל כן לא תהיה מוגנת לפי סעיפים 38 ו/או 39 לחוק ההוצאה לפועל, התשכ"ז-1967. 11. הבנק טוען, כי עשה כל אשר לעיל ידו, על-מנת להימנע ממימוש הדירה של המבקשת ובכלל זה, כמפורט לעיל, מימש הבנק את כל הבטוחות האחרות שבידו, לפני שפנה למימוש הנכס דנן. 12. בבקשה לכינוס נכסים לצורך מימוש הנכס, טען הבנק בין היתר, כי "החייבת (המבקשת - י.ש.) נקלעה לקשיים כספיים וכי אין ביכולתה לפרוע את חובה לבנק". עוד טען הבנק, כי חובה המובטח של המבקשת לבנק, מגיע לסך של 1,276,000 ₪, נכון ליום 26.12.05. 13. לבקשת הבנק, מונה עוה"ד אילן שמעוני ככונס נכסים על הדירה, אשר ביקש מימוש מהיר של הנכס; התובעים בתביעה פנו אל בא כוחם, עוה"ד שחר, והגישו באמצעותו "בקשה בהולה להשהיית הליכי מימוש המשכון", עד לפנייה לביהמ"ש המוסמך בבקשה לצמ"ז; ובהתאם להחלטת כבוד הרשמת גרבי אילת, מיום 11.07.06, נקבע כי "לפנים משורת הדין ומנימוקי הבקשה בדבר מצבה הבריאותי של החייבת, אני משהה הליכי ההוצל"פ, עד ליום 01.08.06". 14. כאמור, הבקשה דנא הוגשה ביום 10.08.06, תחילה במעמד צד אחד, והובאה בפני שופטת תורנית, במהלך פגרת חופשת הקיץ, כבוד השופטת שריר, אשר בהתאם להחלטתה מיום 18.08.06, ניתן צו מניעה זמני ארעי, בכפוף להפקדת ערבות צד ג' בסך של 50,000 ₪ והפקדת ערבות בנקאית בסך של 50,000 ₪. 15. המבקשת עתרה לביהמ"ש ביום 20.08.06, להקטנת סכום הערבות הבנקאית שנקבעה כאמור לעיל, ובקשה זו נענתה בחיוב ע"י כבוד השופט יפרח שקבע, כי הערבות הבנקאית, לצורך מתן הו הארעי, תעמוד ע"ס של 30,000 ₪, במקום 50,000 ₪. טענות הצדדים 16. טענותיה של המבקשת (ביחד עם טענות התובעים), רובן ככולן, תידונה בהליך התביעה העיקרית, ולצורך הכרעה במעמד זה של דיון בסעד זמני, די אם אתייחס בהחלטתי, ככל שאני נדרש, לטענות העיקריות, כפי שהועלו על ידי הצדדים בשלב הסיכומים בכתב. 17. לטענת המבקשת, תחילה, מאזן הנוחות נוטה במפורש לטובתה; טענה זו נדונה לעיל ואין להוסיף ולהרבות דברים בשאלה זו שהינה ברורה, ואף ב"כ הבנק, ברוב הגינותם, הודו במפורש או במשתמע בכך, אך טענו מנגד, כי תוצאה זו "מתגמדת" ונגוזה, לנוכח העדר סיכוי כלשהו לתביעת התובעים. המבקשת טוענת בבקשתה שלוש טענות: אחת - כי שטר המשכון בטל, בין היתר לאור טענות בדבר הטעייה, הפרת חובות גילוי החלות על הבנק, אי הבנת מהות שטר המשכון, אי הסכמה מודעת למשכון. השנייה - קיימות לה טענות קיזוז (העומדות לחייב ולה מכוח ערבותה), בקשר להפרת הסכמי מכר כפוי של שני מגרשים שהיו בטוחות שמומשו. השלישית - לאור חוות דעת ראשונית שבידי המבקשת, ספק רב אם יש בכלל חוב בחשבונות שבגינו ניתן לממש את המשכון וכי בשלב זה, לאור סירוב הבנק להמציא מסמכים, לא ניתן להראות אם בכלל קיים חוב בר מימוש לבנק. 18. לטענת הבנק - המשיב, בקשת המבקשת כמו גם חלק התובענה המבקש לבטל שטר משכון/משכנתא, אינם בסמכות עניינית של בימ"ש השלום אלא בסמכותו של ביהמ"ש המחוזי. באשר למאזן הנוחות, הרי שהוא יופעל ע"י ביהמ"ש כאשר בידי המבקשת להראות "זכות לכאורה" כלשהי, ולא כך הוא במקרה דנן; העובדות והמצב המשפטי מראים, כי אין בידי המבקשת בדל זכות לכאורה, לכן על ביהמ"ש לדחות הבקשה, ללא דיון כלל במאזן הנוחות. הגשת הבקשה הינה מעשה של כפיות טובה וזאת לאור הסדרים שבין במשיב לתובעים (והמבקשת בתוכם), ההפרות של ההסדרים מצד התובעים, ארכות הסדר שניתנו במשך השנים, ההליכים המשפטיים בהם נקט הבנק כנגד נושי התובעים לבקשתם, ובקשות האין ספור שהועלו במשך השנים ע"י התובעים וכן לאור יתרת החובה הגדולה לבנק - נכון ליום חתימה על ההסדר מיום 19.05.04 עמדה יתרת חובם ע"ס של 4,323,186 ₪, ונכון להיום החוב הוא 1,800,000 ₪. בגין מרבית טענות המבקשת קיים מעשה בי דין אשר מונע את הגשת הבקשה ואשר דוחה לגופן הטענות; בהסדר מיום 19.05.04, שנחתם ע"י המבקשת וע"י כל התובעים, אישרו הללו את נכונות החשבונות וגובה החוב, אישרו את המשכנתא על דירת המבקשת ונתנו הסכמה למימושו. חתימתה של המבקשת, כמו גם של יתר התובעים, אושרה ע"י עורך דינם - עו"ד יוסף גרוסמן, כי אישר שזיהה את המבקשת והסביר לה משמעויותיו הכלכליות והמשפטיות הנובעות מן ההסדר. הסדר זה אף אושר ע"י ראש ההוצל"פ בתיק ההוצל"פ (אשקלון אשר הועבר לת"א) 0177510049, ביום 24.07.04. החתימות והאישורים האמורים, יוצרים מניעות כלפי התובעים והמבקשת בתוכם. כן יוצר ההסדר השתק כלפי הנושאים שנידונו במסגרתו ובעיקר יוצר מעשה בי דין באשר לאמור בו. לאור האמור, יש לדחות את הבקשה על הסף ולגופה. הבקשה מוגשת בשיהוי ניכר, שנים מיום אישור הסדרי הפשרה וחודשים מיום נקיטת הליכי המימוש. בנוגע לטענת אי המצאת מסמכים לתובעים ולמבקשת, בחקירת נציג הבנק הובהר, כי כל המסמכים הומצאו לתובעים ולב"כ בגלגוליו השונים. עדויות 19. לבקשה צורפו תחילה, שני תצהירים, האחד של המבקשת - הגב' כהן חתון, והשני של התובע - בנה של הגב' חתון (מר כהן חיים). עם קבלת תגובת המשיב לבקשה, ולאור בקשת המבקשת, צורף לבקשה תצהיר משלים נוסף, מטעם עו"ד יוסף גרוסמן, אשר ייצג את התובעים ובכללם המבקשת בחתימה על ההסדר עם הבנק. המשיב צירף לתגובתו את תצהירו של נציג הבנק - מר קוחלי אופיר, המשמש כרפרנט באגף לאשראים מיוחדים בבנק. בדיון במעמד הצדדים, שהתקיים ביום 18.10.06, נחקרו: העד מטעם המבקשת - עו"ד גרוסמן ונציג הבנק - מר קוחלי. יצוין, כי ב"כ המשיב הבהיר, כי באי-חקירת המצהירים האחרים מטעם המבקשת, הוא נענה להנחיית ביהמ"ש שלא לנהל את התיק העיקרי כאן, אלא לשאול שאלות חשובות ומכריעות בעניין הצמ"ז, אך אין בכך, במפורש או במשתמע, הסכמה של המשיב לדברי המצהירים ובכלל זה המבקשת-המצהירה, שאותה לא חקר. ראיות לכאורה 20. במהלך דיון בצו מניעה זמני, אין בית המשפט דן בניתוח מקיף של הראיות ואין הוא חייב לבדוק את מכלול הראיות (ע"א 342/83 גלוזמן נ' גלוזמן, פ"ד לח(4) 105, ראה גם ספרו של כב' השופט גורן סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שביעית, עמ' 401). החלטות בית המשפט בשלב זה של הדיון, אינן מהוות מעשה בית דין. בתקנה 362(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 נקבע כי: "... רשאי בית המשפט ליתן סעד זמני במסגרת תובענה... אם שוכנע על בסיס ראיות מהימנות לכאורה בקיומה של עילת התובענה". בבדיקת שאלת הראיות לכאורה, אין צורך לקבוע עמדה נחרצת לגבי סיכויי התביעה העיקרית, ודי בכך כי אין מדובר בתביעת סרק וכי מדובר בשאלה רצינית הראויה לדיון (ראה רע"א 6994/00 בנק מרכנטיל דיסקונט בע"מ נ' אמר ואח', פ"ד נו (1) 529). בשלב זה של דיון בסעד זמני, אין צורך להכריע באופן סופי בשאלת תוקפו של שטר המשכון ופתיחת תיק ההוצל"פ על-מנת לממשו, שכן שאלות אלה תידונה בתביעה העיקרית ולצדדים יהיה יומם בבית המשפט, אך יש צורך בקיומן של ראיות לכאורה, לקיומן של עילות התביעה של המבקשת, כדי להיעתר לבקשה. קודם לכל, נשמעה טענת המשיב - הבנק, לסוגיית הסמכות העניינית, ואני סבור, כי ככל שמדובר במקרקעין מוסדרים ורשומים, טענתו זו בדין היא; אך, אינני נדרש לקבוע עמדה בעניין זה, ועל המשיב להגיש בקשה נפרדת לעניין שאלת הסמכות, במסגרת ההליכים בתובענה העיקרית ובפני שופט שדן בשאלות מסוג זה; בכל קביעה שתהיה לעניין זה, אין כדי לפגום בסמכותי ליתן צו מניעה זמני, אשר יעמוד בתוקפו, גם אם התיק העיקרי יעבור להידון בערכאה אחרת. לגופו של עניין, המבקשת כופרת בתוקף שטר המשכון ובקיומן של חובות, של מי מהתובעים, כלפי הבנק, ובמקביל מעלה טענות קיזוז של החייבים, כנגד הבנק. המשיב מבסס טענותיו, בתגובתו לבקשה, כמו גם בכתב ההגנה שהוגש על ידו בתביעה העיקרית, על מסמך ההסדר מיום 19.05.04 (להלן: "מסמך ההסדר"), אשר מהווה לטענתו, הודאה של התובעים (ובתוכם המבקשת) בתוקף החובות כלפי הבנק, בתוקף שטר המשכון ומהווה השתק המונע מהמבקשת לטעון כל טענה כנגד החוב או המשכון, לא כל שכן, שהמבקשת הייתה מיוצגת ע"י עו"ד גרוסמן, בחתימתה. כדי לבסס טענתו, מפנה הבנק למסמך ההסדר עצמו; כך למשל, ב"הואיל" התשיעי שבהסדר נקבע: "והואיל: והחייבת 4 (המבקשת - י.ש.) משכנה את הנכס המהווה דירת מגורים ברחוב לנדאו 5 רמת גן והידועה כגוש 6186 חלקה (להלן: "הנכס בלנדאו" להבטחת חובות החייבת 1 (התובעת 3 - י.ש.) לבנק,..." ובהמשך, בסעיף 2.ג. להסדר נקבע כי: "כל אחד מהחייבים מצהיר, מתחייב ומאשר ביחד ו/או לחוד כדלקמן: ג. כי הביטחונות והערובות שנתן להבטחת חובותיו והתחייבויותיו לבנק (להלן: "הביטחונות") לרבות המשכנתאות על הנכסים, יעמדו בעינן ואין ולא תהיינה לו טענות כלשהן ביחס לביטחונות הנ"ל, לרבות בקשר לתקפותם או היקפם וכי הביטחונות והערובות הנ"ל יישארו בתוקפם המלא ויבטיחו את חובותיו והתחייבויותיו לבנק, בגין החשבון ו/או ההלוואה שקיבל." ובסעיף 3 נקבע כי: "החייבים, ביחד ולחוד, מוותרים בזה על כל טענה, מכל סוג ומין שהוא, כלפי החוב, הריבית, הביטחונות, תוקפם או מהותם...". המשיב מציין, כי ההסדר נחתם ע"י המבקשת, שהייתה מיוצגת, ובסופו הוא אף כולל, וזאת ליתר ביטחון, אישור חתימה של עורך דינה - עו"ד יוסף גרוסמן - המצהיר כי משמעויותיו הכלכליות והמשפטיות הוסברו לה; לכן, טענת המבקשת בדבר אי הבנתה את תוכן ההסדר, מהותו ותכליתו, איננה אפשרית, בהיותה מנוגדת להצהרת עורך דינה של המבקשת. עוד בהקשר זה, מציין המשיב, כי גם מסמכי המשכון/משכנתא, נשוא הבקשה דנא, נחתמו ע"י המבקשת, בנוכחות עורך דינה בזמנו, עוה"ד מ. טייטלבאום (אשר לא הובא לעדות ע"י המבקשת). המבקשת מצדה טוענת, כי מעבר לכך שלא הבינה את מהות ותכלית ההסדר עליו חתמה (בנוכחות עורך דינה), הרי שלפי ייעוץ משפטי שקיבלה כיום, ברי לה, כי כל תכליתו של מסמך ההסדר חת היא: הסכמה לצורך מימוש המגרש ברח' ארנון בר"ג, בדרך של פדיון, ולא הסכם פשרה (כפי שהבנק מכנה אותו) על גובה החובות, לא על שינוי בבטוחות ולא על תנאי תשלום, אלא הסדר שנועד לצורך פדיון אחד הנכסים, כאמור, בסכום מוסכם. לצורך הוכחת טענתה זו, מפנה המבקשת למילים "לצורך הסכם זה בלבד", בסעיף 4 להסדר, לפיו מוסכם כי כל חוב החייבים הוא X - לצורך הסכם זה בלבד; קרי, הצדדים הסכימו, כי חובם של החייבים הוא כמפורט בהסדר, אך ורק לצורך הפדיון, ואין בכך כדי להכשיר טענה, כאילו החייבים הסכימו, באופן גורף, להיקף החובות המפורטים בהסדר; כמו כן, סעיף זה מלמד, כי הצדדים לא וויתרו, אינם מושתקים ואינם מנועים מלטעון טענות לגבי החוב, בכל שלב, למעט לצורך פדיון המגרש ברח' ארנון ומשכך, אין ולא ניתן לטעון, כי בחתימתם על ההסדר, מנועים הם מלהעלות טענות על גובה החובות. עוד קודם למסמך ההסדר, חתמה המבקשת על שטר המשכון; בנוגע אליו, מעלה המבקשת טענות, אודות חובות הבנק כלפי לקוחותיה, החלות גם כלפי המבקשת, מכוח היותה של המבקשת ערבה ללקוחות של הבנק; על-פי חובות אלה, חלה על הבנק חובת גילוי נאות, על כל פרט מהותי לגבי תוכנו, היקפו, תנאיו ומחירו של שירות שהוא נותן והסיכונים הכרוכים בו וכן ליתן, מעת לעת, דוחות על שירותים הניתנים ולציין בהם פרטים מסוימים; חובות אלה אף מוגברים, מקום בו, כמו במקרה שלנו, המבקשת אינה יודעת קרוא וכתוב; שטר המשכון לא הוקרא למבקשת, ע"י הבנק, ואף אם היה מוקרא לה, לא הייתה מסוגלת להבין את לשונו המסובכת והמונחים המשפטיים והכלכליים המופיעים בו, וכל ההסברים שקיבלה, מהבנק, היו הסברים כוללניים וחלקיים בלבד על מהות השטר; חמור מכך, נאמר לה, לטענתה, כי היא חותמת על ערבות לחובות התובעות לבנק - הא ותו לא. איש לא אמר למבקשת, כי היא משעבדת את הדירה שלה לחובות התובעת 2 ומעולם לא הייתה כל הסכמה מצדה לעשות כן. וממילא לא הוסבר לה, כי היא מוותרת על זכות לדיור חלוף, ומהו היקף החובות של התובעות לבנק, במועד החתימה, ולו הייתה יודעת היקפם האמיתי, לא הייתה חותמת על השטר, או שהייתה מתנה אותו בתנאים. לאור האמור לעיל, טוענת המבקשת, כי שטר המשכון בטל ומבוטל וכי יש לסגור את תיק ההוצל"פ ולבטל את מינוי כונס הנכסים. בסיכומן ובתמצותן של טענות המבקשת אל מול טענות המשיב, אנו מקבלים, כי זה מול זה עומדים, מחד ראיות מוצקות מצד הבנק, בדמותם של מסמכים/הסכמים חתומים ע"י המבקשת ומאושרים ע"י עורכי דין מטעם המבקשת (שטר המשכון ומסמך ההסדר), ומנגד, עומדות טענות של המבקשת, הנתמכות בתצהירה, בתצהיר בנה ובעדותו של העד מטעמה, עו"ד גרוסמן, הבאות לסתור את מסמכי הבנק החתומים על ידה כאמור. כאשר עסקה כלשהי באה לכלל ביטוי בכתב, ההנחה הבסיסית היא, כי הכתב מסכם את כל הפרטים שהצדדים לעסקה הסכימו עליהם ; ועל כן, המגמה הבסיסית, הן של החוק - הוראות הסיפא של סעיף 80 לחוק הפרוצדורה האזרחית העותומנית - הן של ההלכה הפסוקה, היא שלא להתיר עדות בעל פה 'כנגד תוכנו' של מסמך. חתימתה של המבקשת על שטר המשכון ועל מסמך ההסדר, מהווים ראייה לכאורה לכך שהיא הסכימה לאמור במסמכים אלה, וחתימת עורכי הדין מטעמה על מסמכים אלה, מעידים לכאורה על כך, שהמבקשת הבינה גם הבינה על מה היא חתמה; שהלא אם נאמר אחרת, נשמוט את הקרקע מתחת לכל אותם הסכמים ושטרות עליהם חתם מאן דהו אל מול בנק, בנוכחות עו"ד מטעמו. בנקודה זו, חשובה הייתה לצורך הכרעתי כאן, עדותו הקצרה של עו"ד גרוסמן, אשר נמצא על ידי, כי הגם שבא להעיד מטעם המבקשת, לא היה בדבריו, בשלב זה, כדי לסייע סיוע של ממש, בידיה של המבקשת, ולתמוך בטענותיה, כנגד מסמך ההסדר. ראשית, אישר עו"ד גרוסמן, כי בנוסף לתפקידו כ"מסביר" ההסדר, הוא גם ייצג את התובעים (והמבקשת בתוכם), בחתימת ההסדר (ראה עמ' 4 וגם עמ' 5 לפרוט' מיום 18.10.06). עד זה העיד בפניי וחזר על עמדתו חזור ושוב (וחזקה עליו כעו"ד, כי עדותו הינה מהימנה ונכונה), כי הוא הסביר למבקשת משמעויות ההסדר, אך הוא אינו אחראי לכך אם היא הבינה; מבחינתו של עו"ד גרוסמן, הוא ביצע את המוטל עליו. גם אם עורך דינה של המבקשת, אינו יכול להעיד על ולאשר את הבנתה של המבקשת את משמעויות ההסדר, הרי שלא יכול לקום ספק, לגבי הדברים המהותיים, הניתנים להבנה ללא קושי מיוחד, אותם בוודאי הסביר לה עו"ד גרוסמן כגון, שמדובר על ערבותה לחובות של בנה וחברות שברשותו, על כך שקיימים חובות לאלה כלפי הבנק ועל העובדה, כי שטר המשכון עליו חתמה בנוכחות עו"ד אחר, עומד בתוקפו, גם לעניין הסדר זה. דברים מהותיים אלה, אך פשוטים להסבר ולהבנה, וודאי וודאי שהוסברו למבקשת ע"י בא כוחה, ואין מדובר בעובדות כל כך מסובכות, שלא ניתן להעבירם לאדם בר דעת, ולא נטען אחרת כלפי המבקשת; כל שנטען הוא, שהמבקשת איננה יודעת קרוא וכתוב, אך לא נטען חלילה, כי הינה רפת שכל, עד כדי כך, שיימנע ממנה להבין הסברים פשוטים כגון דא, באשר לערבותה ולתוקפו של משכון דירתה, בהקשר של ההסדר. כמו כן, לא ניתן להתעלם מן העובדה, כי במרכז האינטרס לשעבוד דירתה של המבקשת, עמד בנה, ולא איש זר לה, ולכן חזקה כי קיבלה הסברים והנחיות גם מבנה, בנוגע לחתימתה. גם אם כמעט ולא יכול לעלות ספק, באשר להבנתה של המבקשת את אשר עליו חתמה, טוענת הלה, כי כל האמור בהסדר, הינו "לצורך הסכם זה בלבד", כפי שצוין בסעיף 4 להסדר; עם כל הקושי הכרוך בהוכחת טענה כזו (שכן נדמה כי, לאור לשון ההסדר כולו, אין בה ממש) לא אוכל להכריע בה כאן, לאור היקף הראיות הדל יחסית שבפניי, ושמספיק לצורך הכרעתי בבקשה דנא, אך לא לצורך קביעה אבסולוטית; שאלה זו תידון ותבחן בכלים של התובענה העיקרית, ותיחתך עפ"י קביעה שם, לאחר שמיעת כל העדויות והצגת כל הראיות הרלבנטיות, גם לעצם החתימה וגם לעניין היקף החוב הנכון של החייבים, ובית המשפט יקבע, בין היתר, מה הפרשנות הנכונה של ההסכם מיום 19.05.04, והחשוב מכך, האם היה מפגש רצונות ומה הייתה הכוונה (הסובייקטיבית או האובייקטיבית ) של הצדדים, עת חתמו על הסכם זה. המבקשת מחזירה אותנו עוד אחורנית, אל מועד חתימתו של שטר המשכון, וכאן היא שוטחת כל טענה אפשרית, כנגד הבנק, שפעל כלפיה כביכול, בניגוד מוחלט לכל חובה המוטלת עליו, כבנק כלפי לקוחותיו (ובכלל זה כלפי ערבים ללקוחותיו), כפי שנזכר לעיל. שטר המשכון חתום גם ע"י עו"ד מ. טייטלבאום, אשר המבקשת כופרת בכך ששימש כבא כוחה לחתימה על השטר; יחד עם זאת, אין כל חולק, כי עו"ד זה לא חתם על השטר מטעם הבנק, וחזקה היא כי לא בא וחתם על השטר, מטעם עצמו, כך סתם. כמו כן, רצתה המבקשת להזים את הראייה הכל-כך ברורה, בדבר ייצוגה של המבקשת לכאורה, ע"י עוה"ד טייטלבאום, יכולה הייתה להביאו לעדות בפני ביהמ"ש; וגם עניין זה, ייחתך בתביעה העיקרית, לאחר שתוצג בפני ביהמ"ש, תמונה ראייתית מלאה ושלמה, כפי שיבחרו הצדדים להציגה. נכון לבקשה דנא, עו"ד טייטלבאום, החתום על שטר המשכון, מוחזק כמי שייצג את המבקשת בחתימה על שטר זה. כאן באה טענת המשיב, ואני סומך ידי עליה בכל היבט אפשרי שלה, כי הבנק רשאי להניח, כי משהמבקשת פנתה לעו"ד מטעמה, יסביר הלה את פרטי השטר ואת תוצאותיו ומכל מקום, במקרה כזה - מופטר הבנק ממתן הסברים, נוכח עובדה זו; טרוניית המבקשת כי לא הבינה כדבעי את משמעות חתימתה על שטר המשכון, איננה יכולה להיות מופנית כלפי הבנק (ראה לעניין זה ה"פ 969/05 קופמן נ' בנק אגוד לישראל בע"מ ואח' - פורסם באתר המשפטי "נבו"). עד לשלב זה, הוצגו טענותיה הישירות של המבקשת, כלפי שטר המשכון ומסמך ההסדר, תוך בחינתן של טענות אלה, ולו באופן לכאורי, וכאמור נמצא, כי סיכויה של המבקשת להוכיחן, במסגרת התובענה העיקרית, הינם קלושים עד קלושים מאוד. המבקשת תוקפת את שטר המשכון וההסדר, גם בצורה עקיפה, עת היא מעלה טענות, בדבר אי הצגת מסמכים ע"י הבנק והעלאת החשד, כי יתכן ולא קיים לחייבים, כל חוב שהוא כלפי הבנק, ועד לטענות קיזוז שעומדות להם לכאורה כלפי הבנק. סבוכות ומורכבות טענות אלו, ויהא על המבקשת קודם להוכיח בפני ביהמ"ש, בתובענה העיקרית, את הקשר שלהן לתוקף חתימתה על שטר המשכון ועל מסמך ההסדר. גם אם תצלח בכך, הרי שלא ברור כלל מדוע היא מעלה טענות אלה כלפי הבנק רק כעת, משעברו חודשים מאז שהחלו כבר הליכי המימוש ע"י הבנק; מי שבאמתחתו מחזיק חשדות כבדים, באשר לחוב הנטען כלפיו, ממש כמו מי שיודע כי קיימות לו טענות קיזוז כנגד חוב שנטען כלפיו, חזקה עליו, שעם דרישה ראשונה, ינופף בטענות אלה וימנע ככל האפשר, ובמהירות הגדולה ביותר, כל אפשרות של מימוש בטוחה כנגדו. אך גם לגופם של דברים, נציג הבנק, מר קוחלי, העיד בפניי וטענתו זו לא נסתרה, כי כל מסמכי החשבונות הומצאו לתובעים באופן מלא ושוטף, בעת ניהול חשבונותיהם אצל המשיב, לפני כריתת ההסדר ואף לאחר מכן. למעלה מכך, באותו הסדר, הכירו התובעים כאמור, בגובה חובם לבנק ואישרו אותו, תוך פירוט מדויק של סכומי החוב (סעיף 4 למסמך ההסדר). שיהוי 21. זה המקום, בו אתייחס בקצרה לטענת המשיב, שנטענה בדין, לעניין השיהוי האמור (הגשת הבקשה שנים מיום אישור ההסדר וחודשים מיום נקיטת הליכי המימוש). על-פי הפסיקה שיהוי יוצר חזקה, כי המבקש לא ראה את בקשת הצו כדחוף (ראה השופט גורן בספרו, סדר הדין האזרחי, עמוד 404, וגם ער"א 341/87 זלמן הרשקוביץ נ' עין ורד, פ"ד מ"ד(2) 286); אך באותה נשימה, קובעת ההלכה, כי שיהוי עצמו, אינו מהווה מחסום להגשת הבקשה וכי יש לבחון את השיהוי בהתייחס גם לנשוא הצו. כך, ברע"א 5240/92 - חלמיש חברה ממשלתית נ' אשרז עיבוד נתונים ואח', פ"ד מז(1) 45 בעמ' 50, נקבע כי: "נמצא, שעל המבקש צו ביניים מוטלת חובה לשכנע את בית המשפט בדוחק הנסיבות, שיש בו כדי להצדיק את ההתערבות המוקדמת. מבקש שהשהה את בקשתו איננו יוצא ידי חובה זו, שהלוא בעצם השיהוי יש משום ראיה לסתור את טענתו, שהצו חיוני ונתינתו אינה סובלת דיחוי. ודוק: אינני אומר, ששיהוי כשלעצמו יביא, בכל הנסיבות, להשבת פני המבקש ריקם; אך למצער ניתן לומר, שבהעדר נימוקים כבדי משקל, להיפוכו של דבר, כך בדרך-כלל יש לנהוג." (הקו התחתון איננו במקור ונועד להדגשה בלבד - י.ש.). במקרה שבפני מדובר בזכות קניינית, בדירת מגורים ומשכך, אין בכוחה של חזקת השיהוי לבדה, להביא למניעת הצו המבוקש. שיהוי קיצוני ובלתי מוסבר יכול להביא בעצמו, במקרים מתאימים לפי הדין, לדחיית תובענה ובית המשפט שיכריע בתובענה, אך אינני סבור כי זה המקרה; ובוודאי שאין בשיהוי של המבקשת, כשלעצמו, כדי לשמוט את הבסיס מהבקשה, כשבצדו נשקלו שיקולי מאזן הנוחות וסיכויי התביעה. הכרעה 22. הגם שסיכויי התביעה אינם מן הגבוהים, כפי שנוכחתי מבחינת הראיות לכאורה בתיק, כמפורט לעיל, ולאור שיקולי מאזן הנוחות הנוטים באופן משמעותי לטובת המבקשת, הגעתי למסקנה, כי בנסיבות המיוחדות של המקרה בפניי, יש להיעתר לבקשה זו וליתן למבקשת צו מניעה, אך זאת תוך הבטחת הבנק בערובות מתאימות, על-מנת שיוכל להיפדות, ככל האפשר, מכל נזק שעלול להיגרם לו (ככל שייגרם), כתוצאה ממתן הצו. כדי ליצור איזון ראוי בסיכונים הנובעים ממתן הצו ובהתחשב בטיבן של הראיות לכאורה לקיומן של עילות התביעה, הגעתי למסקנה, כי יש להיעתר לבקשה בתנאי שהמבקשת תשלם למשיב, מדי חודש בחודשו, בכל ראשון לחודש, ע"ח החוב, סך השווה ל- 800$ (לפי השער היציג של דולר ארה"ב, המתפרסם ע"י בנק ישראל); כמו כן, ככל האפשר, על-מנת למנוע מצב בו ייגרם נזק למשיב, כאמור, כתוצאה מכך שהריבית החודשית תעלה על 800$ או שערך הדירה יירד, תפקיד המבקשת, בנוסף לערבויות שהפקידה עד כה לצורך קבלת הצו הארעי (ערבות בנקאית בסך של 30,000 ₪, ערבות צד ג' 50,000 ₪), פיקדון כספי במזומן, בסך של 20,000 ₪ וכן ערבות צד ג', בסך 50,000 ₪ - הכול לפי ההוראות המפורטות, שיובאו בפרק שלהלן - ב"סוף דבר". סוף דבר 23. לאור כל האמור לעיל, התוצאה הינה, שבכפוף למילוי התנאים המפורטים בסעיף 24שלהלן, ניתן בזאת צו מניעה זמני, המורה על עיכוב ביצוע הליכי המשכון ביחס לזכויותיה של המבקשת בדירת המגורים, בכלל ובפרט במסגרת תיק ההוצל"פ, עד למתן פסק-דין בתובענה העיקרית. 24. מן הדין, העותר למתן צו מניעה, צריך להיות נכון וערוך לאפשרות, כי אם ייגרם למשיב נזק כתוצאה ממתן הצו, במקרה בו יבוטל או יפקע הצו, או ייקבע שלא היה מקום לבקשו, או תיפסק התובענה, יהיה עליו לפצות את המשיב, ולצורך כך על המבקשים להפקיד ערבויות, וכך גם נקבע מפורשות בתקנות סדר הדין האזרחי (תקנה 364 לתקנות סדר הדין האזרחי). לאחר ששקלתי את נסיבות המקרה, מחד את שאלת קיומן של הראיות לכאורה לקיומה של עילת התביעה ומאידך את שאלת מאזן הנוחות, הגעתי למסקנה כי האיזון והשקלול, נוטים לטובת המבקשת ולפיכך יש להיעתר לבקשה, ויחד עם זאת, יש להורות על הפקדת ערבויות בהתאם. לאור האמור, צו זה יפקע במידה ולא יופקדו הערבויות הבאות, בתוך 30 ימים מהיום, ובמידה ולא ימולאו ההוראות שלהלן במלואן ובמועדן, וזאת ללא צורך בהחלטה נוספת: א. פיקדון כספי במזומן בסך של 20,000 ₪ או ערבות בנקאית אוטונומית בלתי מותנית, בלתי מוגבלת צמודה ליוקר המחייה על סך של 20,000 ₪, כעירבון להבטחת פיצוי המשיב על כל נזק שייגרם למשיב כתוצאה ממתן הצו אם יבוטל או יפקע הצו ו/או ייקבע שלא היה מקום לבקשו ו/או תיפסק התובענה. ב. הפקדת ערבות צדדים שלישיים, מוגבלת עד לסך 50,000 ₪ להבטחת פיצוי המשיב על כל נזק שייגרם למשיב כתוצאה ממתן הצו, אם יבוטל או יפקע הצו ו/או ייקבע שלא היה מקום לבקשו ו/או תיפסק התובענה. ג. תשלום של המבקשת למשיב, מדי חודש בחודשו, בכל תחילת חודש (בראשון לחודש), ע"ח החוב, סך של 800$ (לפי השער היציג של דולר ארה"ב, המתפרסם ע"י בנק ישראל); איחור של 10 ימים בביצוע תשלום חודשי זה, לא יהווה הפרה, בתנאי שעד לעשירי לאותו החודש, תשלם המבקשת סך של 810$ (שמונה מאות ועשרה דולר ארה"ב) בגין התשלום של אותו החודש. לסיכום ולמען הסר כל ספק, יצוין כי, ערבויות אלו אינן באות לגרוע, והן בנוסף לערובות שנקבעו ושהופקדו בביהמ"ש, במסגרת תיק זה, בעת שניתן הצו הארעי, כפי שפורט לעיל; לאור האמור, לאחר ההפקדות שיבוצעו ע"י המבקשת, עפ"י החלטה זו, תעמודנה בקופת ביהמ"ש ערבויות להבטחת הבנק, על כל נזק שייגרם לה ממתן הצו, בסכומים כדלקמן: פיקדון כספי או ערבות בנקאית בסך כולל של 50,000 ₪ ( 30,000 ₪ שכבר הופקדו +20,000 ₪ שיופקדו עפ"י החלטה זו); ערבות צד ג' בסך כולל של 100,000 ₪ (ערבות בסך 50,000 ₪ שכבר הופקדה+ערבות נוספת בסך 50,000 ₪ שתופקד עפ"י החלטה זו); והתחייבות עצמית של המבקשת (שהופקדה ונמצאת בתיק דנא). צו זה יעמוד בעינו עד להחלטה אחרת או עד למתן פסק דין בתובענה. הוצאות 25. הוצאות בקשה זו, בסך של 10,000 ₪+מע"מ צמוד למדד ונושא ריבית כחוק, יושתו על הצד שיפסיד בתביעה, בהתאם להכרעת ביהמ"ש תובענה העיקרית.סעד זמניראיות לכאורהראיות